קיילן
"המנקה עזבה," אני כותב לרוברט, "לטיפולך."
הוא מרים אליי טלפון מיד למרות שסוף שבוע כעת.
"זה בטח בגלל החוב שלה," הוא אומר, "אני מצטער שסיבכתי אותך איתה." אני לא רוצה לאמר לו שאני יודע שהיא לא היתה חייבת לו סנט. אני לא אומר לו גם שאני רואה בו אחראי על החוב הזה והוא ינוכה ממנו ביום שיעזוב. אני לא מגיב.
אני מחליט לוותר על האימון היום, עולה חזרה לחדרי, והולך להחליף בגדים. חם היום ואני לובש מכנס קצר וחולצת טריקו לבנה. כשאני מסיים אני פותח את הכספת כדי להוציא את השעון שלי מהארון ומגלה שהוא נעלם. אם יש משהו שאי אפשר לאמר עליי הוא שאני לא מסודר. אני בהחלט זוכר היכן אני שם כל דבר. ובכל זאת, אני מחפש אותו למקרה ששמתי אותו במקום אחר.
מאז הפריצה שהיתה לי לבית לפני כמה חודשים רושת הבית במצלמות אבטחה. העבודה נעשתה בסוף השבוע, ולמען האמת לא יידעתי איש מעובדיי על כך.
אני נכנס לאפליקציה של רשת האבטחה במטרה לראות מה תועד במצלמה של חדר הארונות שלי, זו שמכוונת לכספת שלי.
לפני שאני מתחיל להריץ את הסרט, אני ניגש להכין לי משקה חריף. מי יודע מה אראה שם. "האם זו מיה?"
אני מכניס שלוש קוביות קרח לכוס הזכוכית, משתהה מעט, ומוזג לאט את הוויסקי לתוכה. אני מקרב את הכוס ושואף את הריח. אני מתיישב ליד השולחן ומפעיל את המסך על הקיר מולי.
ההצגה מתחילה.
אני עוצר לרגע. אני מרגיש שחם לי ומוריד את החולצה, נשאר לשבת עם מכנסי ספורט בלבד.
אני מושיט יד לשלט ומפעיל את סרט האבטחה. אני מעביר להילוך מהיר. הרי בסופו של דבר המצלמה מצלמת את חדר הארונות שלי. כמה מעניין זה כבר יכול לצפות שבמצלמה שסורקת הלוך ושוב את חדר הארונות שלך.
רבע שעה רץ הסרט במהירות עד שאני רואה את הדלת נפתח ואת רוברט נכנס. אני מעביר את מהירות השידור למהירות רגילה. רוברט מביט בעצבנות לצדדים. המתח ניכר על פניו. אני שם לב שעל ידיו כפפות בד. לפי התנהלות הדברים אני כבר מבין שהוא יודע בדיוק היכן הכספת, ומה צריך לעשות כדי להביא לכך שהיא תיחשף. לא רק זה, הוא גם מסתבר יודע את הקוד! הוא ממהר להוציא מהכספת את השעון שלי וחבילה של כסף. הוא מכניס את השלל לתוך הכיס הפנימי של הג'קט וממהר לסגור את הכספת ולהעלים אותה מהעין.
"מה אתה עושה פה?" אני שומע את קולה של מיה. אני רואה אותה עומדת ובקבוק עם חומר ניקוי ביד האחת, וסמרטוט בידה השנייה.
"זה לא עניינך," הוא אומר לה, "חיזרי לעבודה. מה את כאן בכלל בתוך חדר הארונות של הבוס?"
"שמעתי רעש וניגשתי לראות מי כאן. אני יודעת שהבוס לא בבית," היא עונה לו.
"אין לך מה לחפש פה," הוא אומר לה.
"מעניין, שזה בדיוק מה שאני חשבתי לגבייך," היא עונה לו מיד, "הרי אינך מתכונן ללבוש את אחד מבגדיו נראה לי."
"את תשכחי שראית אותי פה," הוא עונה לה בקול מאיים, "אני מזהיר אותך." הוא מצמצם את הרווח ביניהם.
"מה אתה מסתיר?" היא עונה לו בלי פחד.
הוא שולף מכיסו את השעון שלי ומנופף בו מול עינייה. "אם את אומרת מילה אחת לבוס, אני אספר לו שאת לקחת אותו. למי את חושבת שהוא יאמין?" הוא מחזיר את השעון לכיס. אני רוצה כבר לכבות אבל אז מה שהוא עושה מדהים אותי. הוא מושיט יד ומנסה לגעת בה.
"שלא תעז להתקרב אליי," היא אומרת לו ומכוונת לעברו את הבקבוק עם חומר הניקוי, "תסתלק מהחדר הזה מיד, לטובתך."
אני שם לב ששפת הגוף שלו משתנה והוא עוזב את החדר. "שכחת משהו," היא קוראת אחריו. "תחזיר את השעון למקומו, או שאני אספר על כך לבוס."
רוברט מוציא את השעון מכיסו. "תצאי מהחדר. אני אחזיר אותו למקומו. מיה יוצאת מהחדר והא מניח את השעון במגירה של העניבות. את הכסף הוא מעביר לכיס מכנסיו. הוא יוצא מחדר הארונות ואני שומע אותו אומר לה בלעג: "את רוצה לבדוק את הכיס שלי?"
"אני רוצה שתצא מהחדר ותניח לי לסיים את ניקיון חדר האמבטיה," היא עונה לו.
אני מכבה את סרט האבטחה ועולה לחדר הארונות שלי. השעון שלי מונח במגירה של העניבות בדיוק כפי שראיתי זה עתה.
אני נועל את הדלת של החדר וניגש לפתוח את הכספת. אני יודע בדיוק כמה כסף אמור להיות בה. אני כבר מבין שאין זו הפעם הראשונה שזה קרה.
"אתה לא תאמין," אני שולח הודעה לרוברט, "השעון שלי נעלם. יש לך מושג איפה אני מוצא את המנקה?"
"אין לי מושג. הבזבזנית הזו הפסידה את הבית שלה. אין לה לאיפה ללכת. אולי הלכה להוריה." כך הוא כותב ולא מספק לי את כתובתם של הוריה. אין לי צורך בכך, הרי אני יודע שלא היא לקחה את הכסף.
"תודה." אני שולח לו את ההודעה. אני שומר את המידע על מה שראיתי לזמן מתאים.
אבל אז מתקבלת ההודעה מרוברט. "תבדוק את הכספת אם לא חסר בה כסף." אני רותח הוא מנסה לנקות את עצמו ממעשיו ולהפליל את מיה. אני מניח גם שהוא מבין שלא היה אמור לדעת על הכספת, אבל זה כבר מאוחר מידי.
*
יום שני בבוקר
"מאיפה לדעתך יש למיה את הקוד של הכספת?" אני אומר לרוברט באגביות בשעה שאני יורד במדרגות לכיוון חדר האוכל. הייתי חייב לראות את המראה על פניו בשעה שאני שואל את השאלה הזו. כפי שחשבתי. הוא מתחמק מלהסתכל עליי, פניו מחווירות והוא ממולל בידיו טישו. הוא מושך בכתפיו. נראה לי שאם היה עונה לי בקול וודאי היה יוצא קול צווחני מגרונו.
"סתם מחשבה שעלתה לי בראש," אני אומר באותו טון אגבי, "הכנסת את העיתונים?"
הוא מהנהן בראשו. אני שומר על ארשת פנים חתומה. אני מבין כבר שלא אוכל לשתוק עוד הרבה זמן. "יש לך למשרת המנקה?" אני שואל בשעה שאני הולך לחדר העבודה כשגבי אליו.
"בטיפול," הוא אומר בתמציתיות. אני לא מתקשה לשמוע את הרעד בקולו.
"תודה," אני אומר לו, "אני עובד היום מהבית. אודה לך אם תבקש ממיסיס מרקס להגיש לי כוס קפה עם קרואסון." אני נכנס לחדר העבודה וסוגר אחרי את הדלת.
אני מתיישב על הכיסא ומשחרר אנחה. אני מרגיש שאיבדתי שליטה על מה שקורה לי מתחת לאף. אני יודע שאני חייב לעשות שינוי. אני גם יודע שאני חייב להתרכז כעת בעבודה.
אני פותח את המיילים שלי ושוקע בעבודה. אני עונה ביסודיות לכל אחד מהם. אני אוהב את השקט של הבית, בלי טלפונים, בלי המזכירה שלי שמחפשת תירוצים להיכנס לחדרי.
המייל הבא הוא מאן. אן היא בת של חברים של הוריי. אחת מבנות "הקהילה הסקוטית" שמחפשות איך לצוד אותי ללא הצלחה. היא לא כותבת מילה רק מצרפת לי קישור ליוטיוב.
צלילים ראשונים של שירה של קלי קרסון "בגללך." אני מקשיב למילים המום. מה היא רוצה ממני. הרי לא היה בינינו מעולם כלום. מאיפה לה בכלל הרעיון הזה לשלוח לי אותו, ועוד למייל של העבודה. מעניין מה אמרה לאביה כאשר ביקשה אותו ממנו.
אני מבין שאני חייב להראות בציבור עם מישהי כדי שיפסיקו להציק לי בנושא. אבל עכשיו זה לא הזמן. כעת אני עסוק בעבודה. אני מכבה מיד את השיר. אני לא אוהב שירי אהבה כאלה, בטח לא על אישה שגבר שבר לה את הלב.
בכל זאת היא הצליחה להוציא אותי מהריכוז. אני מביט על השעון ורואה שעבדתי ארבע וחצי שעות רצוף בלי להרגיש. אפילו את הקפה שהונח על שולחני לא סיימתי. אני לוקח את הספל, מניח אותו על הצלחת עם הקרואסון שלא אכלתי. אני תוהה מי רכש את הצלחת הזו. היא לבנה עם עיטור של פרחים בצבע בורדו. ממש לא הטעם שלי.
שוב אני חושב כמה איבדתי קשר עם מה שנעשה לי בבית.
אני הולך למטבח.
"מיסיס מרקס אני יכול להטריח אותך להכין לי כריך עם רוסטביף?"
מיסיס מרקס מסתכלת עליי בפליאה. היא לא רגילה לשמוע ממני התנסחות כזו. תמיד אלא הוראות קצרות. "בטח אדוני," היא עונה לי.
אני מניח את הצלחת על הדלפק ויוצא לגן. אני מביט בו כאילו זו הפעם הראשונה בה אני רואה אותו. אני מבחין בערוגת התבלינים וצמחי חליטת התה. אני ניגש וקוטף ענף לואיזה מלא בעלים. אני מריח אותו. איזה ריח משגע. אני חוזר למטבח ומגיש אותו למיסיס מרקס. "אני אשמח אם תחלטי לי תה."
"הצמחים של מיה," היא לוחשת. ניכר על פניה שמיה חסרה לה. "שמעת ממנה?" אני שואל.
אני רואה שרוברט מסתכל עליה במתח. הוא מחפש דרך להשתיק אותה.
"ניכר שאת מתגעגעת אליה," אני מוסיף רק כדי לבחון את תגובתו.
"הרי בעצמך אמרת שעזבה פתאום בלי להשאיר כתובת. נכון שאינך יודעת היכן היא מיסיס מרקס?" אומר רוברט. ברור לי שטון הדיבור שלו נשמע מאיים מספיק שגם לו ידעה היכן היא, לא היתה אומרת לי למרות שאני הבוס שלה.
"לצערי אדוני," היא עונה לי מתעלמת לגמרי מרוברט, "אין לי מושג לאן יכלה ללכת." היא מניחה על הדלפק את הכריך ואת התה. אני מתיישב שלא כהרגלי ליד הדלפק,. בדיוק כמו ביום שלישי שישבתי כאן עם מיה. נראה לי שחיים שלמים עברו מאז, כשלמעשה עבר רק שבוע.
אני מתרכז באכילה. הוא כל כך טעים לי. אני מרגיש כמה רעב הייתי. אני כל כך מרוכז בעצמי שאינני שומע את הצלצול בדלת.
"מחפשים אותך אדוני," אומר רוברט בקול מתוח, "שליח עם מעטפה."
אני קם וניגש לדלת. "שלום," אני אומר ומביט בפליאה על המעטפה.
"אתה מר קיילן היילנדר?" " שואל אותי השליח.
"זה אני," אני עונה לו.
"תחתום בבקשה על קבלת המכתב," הוא אומר ומגיש לי את הטאבלט שלו לחתימה.
"אני לוקח אותו מידיו ומחפש את פרטי השולח.
שם השולח: מיה אנדרסון. זה כל מה שכתוב. כתובתה לא מופיעה.
אני חותם ולוקח מידיו את המעטפה. "מה החצופה הזו רוצה ממני?" אני חושב בכעס ופוסע בצעדים מהירים למשרד, שוכח לגמרי שהייתי באמצע ארוחה. אני מתיישב על הכיסא אבל לא ממהר לפתוח את המעטפה. אני כל כך כועס שמתחשק לי לגרוס את המכתב בלי לקרוא אותו.
אני יושב שעות ארוכות ונועץ בו מבטים. "אין גבול לחוצפה של האישה הזו." אני מבין שאני לא יכול לשבת כך כל היום ופותח את המעטפה. מה שאני מוציא ממנה משאיר אותי חסר מילים.
שטר על סך עשרת אלפים דולר הרשום לפקודתי. הפרט המזהה היחיד הוא שם בנק וולס פרגו במרכז המרכזי בעיר.
"מאיפה יש לה את הסכום הזה?" אני שואל.
עכשיו זה ברור לי שבאמת הסיפור שלה מאחוריי, ובכל זאת אינני יכול לקחת ממנה את הסכום הזה. מי יודע מה עשתה בשביל שיהיה בידיה. אני מתקשר לבנק לטלפון שרשום על גבי השטר ומבקש לדבר עם מנהל הבנק.
"השטר הוצא לבקשת גברת אנדרסון. אם אתה חושש שהוא לא יכובד, אני מבטיח לך שאכבד אותו ברגע שתפקיד אותו. יש לך את המילה שלי," אומר לי מנהל הסניף המרכזי.
"אני לא יכול לקחת ממנה סכום כזה," אני אומר לו.
"אני מצטער. אני לא יכול לעזור לך. השטר הוצא כנגד הפקדת הסכום בסניף. אתה יכול רק לפנות אל גברת אנדרסון," הוא אומר לי.
"אתה יודע היכן אני יכול להשיג אותה?" אני שואל.
"גם לו ידעתי, אסור היה לי למסור לך את המידע הזה. אין לי מושג היכן היא," הוא עונה לי.
אם חשבתי שאני הוא זה שחתם את הפרק עם מיה, טעיתי. זו היא שחתמה אותו.
*
אני מבין שכך לא אצליח לעבוד. אני עולה לחדרי מחליף את בגדי. אני לובש את חליפת המיו מילאן שרכשתי לפני כמה ימים, נהנה מההרגשה של הבד הנעים על גופי. אני מחדש גם את הנעלים שרכשתי יחד באותו יום ונוסע למשרד.
אחר הצהריים של יום שני הוא יום הישיבה השבועית שלי עם אבא שלי ואחיי. השיח מתנהל בעיקר בין אבא לביני. שנינו מתעלמים מההתנהגות הלא הולמת של אחיי. האחד עסוק בשיחה בטלפון והשני באתר כל שהוא במחשב. אני מדווח לאבא על מה שטיפלתי בו הבוקר בביתי.
"אני אוהב לעבוד מהבית," אני משתף אותו, "ההספק שלי הרבה יותר גבוה כאשר אין טלפונים שנכנסים, או אנשים שצריכים ממני משהו."
"אני בהחלט רואה שהספקת המון. ועדיין אני שם לב שיש איזו שהיא עננה שמרחפת מעליך," אומר לי אבא.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אני עונה ובאמת מאמין שכך הדבר. "אגב, אן שלחה לי שיר במייל של המשרד. מי שישמע אותו עוד יחשוב שהיה בינינו משהו וששברתי לה את הלב."
"ג'ון דיבר איתי עליך. אין ספק שהוא מעוניין בך בתור חתן שלו. לא סיפרתי לך את זה כיוון שזה כל כך מופרך בעיניי לרצות גבר שלא מכירים אותו כלל רק בגלל המעמד שלו. אמנם הוא מכיר אותך מילדות אבל לא באמת מכיר את מי שהפכת להיות," אומר לי אבא, "מצד שני אני מסכים איתו. מי שתזכה בך תהיה באמת מלכה."
"אם זו דרך שלך לברר אם יש לי מישהי בחיי, אז התשובה היא לא," אני אומר לו ובזה חותם את שיחתינו.
"האירוע השנתי מתקרב, תתחיל לחשוב מה אתה אומר בו," אומר לי אבא בשעה שאנחנו יוצאים מהישיבה.
"אולי פעם אחת תתן לאחד מבניך האחרים לשאת נאום לשם שינוי?" אני אומר לו.
"קיילן, אתה חושב שהם שמו לב בכלל שיצאנו מחדר הישיבות. על מה בדיוק ידברו? אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהו מהם יעמוד מול קהל ויפטפט שטויות," אומר אבא.
אני חוזר ללשכתי.
"ארן רוטשילד ביקש להפגש איתך," אומרת לי דיאנה מזכירתי.
אני נכנס למשרד, מוציא מכיסי את הטלפון הנייד ומתקשר לארן. "אתה פנוי הערב?" הוא שואל אותי, "אני זקוק להתאוורר קצת. מתאים לך ללכת לדרינק?"
"בשמחה," אני עונה לו. אני מתיישב לעבוד אבל אני חסר מנוחה. אני לא יכול לשים את האצבע על מה שמפריע לי, אני רק יודע שאינני מסוגל להתרכז בעבודה. "אני גם זקוק לזה יותר ממה שאתה מבין," אני מוסיף ונאנח בכבדות.
"אפשר שנפגש כעת?" שואל ארן.
"במקום הרגיל?" אני שואל.
"במקום הרגיל," הוא עונה.
"אני יוצא," אני אומר לאבא, "אני יוצא קצת להתאוורר."
"הכל בסדר?" שואל אבא בדאגה.
"כן," אני עונה לו מיד, "לא ישנתי הרבה הלילה. הייתי עסוק בפרוייקט של המזרח." מה שנכון, אבל זו לא באמת הסיבה.
*
אני מגיע לפאב הקבוע שלנו. אני רואה שהרכב של ארן כבר כאן. כמובן שגם של ג'ואי, הרי הוא שותף בפאב. אני נכנס ולא מתקשה למצוא אותם במקום הקבוע, זה שמשקיף על הבר וגם על רחבת הריקודים.
ג'ואי מסמן לברמן באצבעותיו את הסיפרה שלוש. כוסות הבירה הצוננות שנמזגו לתוך כוסות שיצאו מהמקפיא מונחות לפנינו וסלסלה מלאה בטוגנים. אני לוקח את הכוס שלי ונותן למשקה הצונן להחליק במורד גרוני. אני מתיר את קשר העניבה, מוריד את הז'קט ומתרווח.
"אתה נראה מותש," אומר לי ארן.
"עבדתי לתוך הלילה," אני משקר לו. אנחנו חברי נפש ועדיין אני לא אדם שפותח את הלב. חשוב לי להיות כל הזמן בשליטה. "ומה קורה איתך?"
"עומדת בפני דילמה מאד גדולה," אומר ארן, "התברר לי שאחד הלקוחות החזקים שלנו משקר לי בלי להניד עפעף. כמובן ששיחקתי מולו את המשחק שאני מאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, אבל מצד שני אני אמור להילחם למען האמת והצדק."
"ומה ליאה אומרת על כך?" אני שואל. אני מעריץ את אמו של ארן. היא אחת מעורכות הדין המבריקות שהכרתי.
"היא כעת בלונדון. סבתא חולה והיא נסעה לבקר אותה. אני לא רוצה להטריד אותה כעת," הוא עונה לי.
"החיים הם משחק אחד גדול," אומר ג'ואי את אחת מאמרות הכנף המפורסמות שלו. למרות שאלו הן רק סיסמאות, הרבה פעמים הן דווקא מתאימות להפליא למציאות.
"אני מבין," עונה לו ארן ברצינות, "אבל אם הייתי רוצה לשחק הייתי לומד תיאטרון. אני מתקשה לשקר אפילו בשביל לקוח בסדר גדול כמוהו."
"Que Sera Sera, מה שיהיה יהיה," מצטט ג'ואי את מילות שירה של דוריס דיי.
"צודק," עונה לו ארן, "באתי לכאן להירגע, לא לחשוב על מה שקורה."
אני מקשיב לשיחה ביניהם, אבל שקוע בעולם משלי. גם אם ישאלו אותי, איני יודע להצביע על מה שגורם לי להיות כזה חסר מנוחה. עיני נודדות לעבר הבר. בשולחן לידו יושבת חבורה עליזה. לפי גילם אני משער שהם סטודנטים. מידי פעם נשמעים פרצי צחוק רמים מכיוון שולחנם שגורמים לכל מי שיושב בפאב להפנות מבטיו לכיוונם.
משהו בהם מושך אותי אליהם. אני קם וניגש לשבת ליד הבר סמוך אליהם.
"אתם מבינים" אומר בחור צעיר בעלת רעמת תלתלים, "הייתי בטוח שהבחורה טיפשה. חשבתי שהיא באה אליי כעוזר הוראה רק כדי להתחיל איתי. מסתבר שכיוון שלא היתה בשעורים הראשונים היא באמת לא יכלה להבין את החומר. שאלתי אותה שאלות בסיסיות והיא לא ידעה לענות. משהו בה גרם לי ללכת איתה שלב שלב ותוך זמן קצר היא השתלטה על החומר בצורה שהדהימה אותי."
"וזהו?" שואל אותו גבר ממושקף.
"באמת," הוא עונה לו, "יש לי חברה ואני לא מחפש סטוצים. בטח לא עם סטודנטית שאני מלמד."
"אתה רוצה לאמר לי שאף אחת מהסטודנטיות לא מפתה אותך?" הוא מקשה.
"נו באמת ג'רום," הוא אומר לו, "לא כולם מחפשים מין מזדמן כמוך."
אני יושב על הכסא הגבוה ליד הבר, לוגם מהבירה שלי ומקשיב לשיחת הסטודנטים. אני מרגיש שהחליפה אותה אני לובש פתאום מעיקה עליי. מתי הייתי כמוהם, לבוש בג'ינס זרוק מעט וחולצת טריקו?
אני משלם לברמן עבור הבירה ששתיתי וניגש להיפרד מחבריי. "אני זז," אני אומר להם. הרי אם אומר להם מה עובר לי בראש יחשבו שהשתגעתי.
אני נוסע לחנות הקרובה של "מיו מילאן" וניגש ישר למחלקת הג'ינסים.
המוכרת, איב כך מצויין על תג הבגד שלה, ממהרת בעקבותיי. היא מעיפה בי מבט מהיר ושואלת אותי אם היא יכולה לעזור.
"אני מחפש ג'ינס," אני עונה לה.
היא בוחרת לי זוג מכנסי ג'ינס. אני מביט בהם. "אני רוצה משהו יותר…איך אסביר לך, משהו שסטודנטים לובשים?"
"אתה מודע לכך שאתה במיו מילאן, כן? " צוחקת איב, "סטודנטים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות כאן. אתה לא נראה לי סטודנט, אז מה הסיפור?"
"את לא מצפה שאפתח איתך כעת בשיחת נפש חמודה, נכון?" אני עונה לה.
"לא," היא עונה לי בחיוך, "אבל הצלחתי לגרום לך לקרוא לי חמודה. במה אני בכל זאת יכולה לעזור לך?"
"אני באמת מחפש זוג מכנסי ג'ינס," אני עונה לה משועשע, "כאלה שלא יהיו מחוייטים כמו החליפה שעליי."
"החליפה של מיו מילאן שעלייך," היא מתקנת אותי, "לשם כך עליי לקחת אותך לחנות אחרת, וזה לא הוגן כלפיי החנות שאני עובדת בה. אולי תתפשר על ג'ינס פחות זרוק?"
"נראה אותך," אני מעביר אליה את הפיקוד.
"זה בגלל בחורה?" היא שואלת אותי, "התאהבת בסטודנטית?" היא שואלת אותי בשעה שהיא מתאימה לי חולצת טריקו לג'ינס שאני מודד.
אני פורץ בצחוק. "כך אני נראה לך?" אני שואל.
"האמת שלא," היא עונה לי, "אבל הצלחתי לגרום לך לצחוק. וגם אתה נראה מיליון דולר עם הג'ינס והחולצה."
זה בדיוק איך שאני לא רוצה להראות, אבל אני לא אומר לה. היא כל כך השתדלה בשבילי המתוקה הזו. לרגע עוברת בי המחשבה שאם לא הייתי פוגש אותה כאן, כאשר אני לבוש בחליפה היוקרתית שלי, אולי הייתי מזמין אותה לשתות איתי ואולי אף יותר מזה.
אני ניגש לשלם. "אני שמחה שהצלחתי למצוא לך את מה שחיפשת," אומרת לי איב, ואני לא מתקן אותה. "אז מה, נפרד כידידים?" היא אומרת לי בקול פלרטטני.
"תודה על עזרתך," אני עונה לה מתעלם מדבריה. אני לוקח את השקית ויוצא מהחנות. רק עכשיו אני מרגיש כמה מעיקה הפכה הקנייה להיות.
אני חוזר הביתה. הבית ריק. רק האור בכניסה דולק. אני עולה לחדרי. אני פושט את החליפה ומניח את בגדי החדשים המקומם.
אני ניגש למלא לי מים באמבטיה. בהיסח הדעת אני שופך לתוכה סבון והיא מתמלאת בבועות. המחשבות שלי נודדות לצוות האחזקה בבית. אני חוזר באחת למציאות. מיה לא פה. האם כבר יש לה מחליפה? ורוברט, עכשיו שאני יודע איך הוא מתנהל, מה עליי לעשות? אני מרגיש מותש. אני עוצם את עיניי ומתמסר למים הנעימים.
כעבור שעה ארוכה אני יוצא מהמים שכבר התקררו. אני כורך את המגבת סביב מותניי וניגש לחדר הארונות כדי להתלבש. נזכר בשטר של מיה. עדיין לא הפקדתי אותו. "מעניין איך גייסה את הסכום הזה בכזו מהירות?" אני חושב לעצמי, "מה הסיפור של האישה הזו?" אינני יודע להחליט מה ממה שסיפרה לי אמת, ומה נלקח מדמיונה הפרוע.
*
מיה
אני מביטה מבעד לחלון הגדול של משרדי. השעה שעת אחר צהריים מאוחרת. אני לא ממהרת לחזור הביתה. אני מרגישה את האדרנלין בגוף.
קבלת הפנים שבה התקבלתי כאשר הגעתי לעבוד הבוקר היתה מעבר לכל מה שיכולתי לצפות. אנשים באמת התגעגעו אליי. על שולחני חיכה לי זר פרחים רענן, בדיוק כפי שאני אוהבת. כמו גם קבוצת התיקים לטיפולי.
יום העבודה הראשון מאז שחזרתי מתנהל כאילו יצאתי לחופשת סוף שבוע והנה מתחיל לו שבוע חדש. גם עורכי הדין האחרים נכנסים כהרגלם להתייעץ איתי, כאילו לא נעדרתי בכלל.
אריאל נכנסת למשרד עם כתב ההגנה עליו עבדנו כעת. אני קוראת אותו במהירות ואומרת לה שהוא בסדר והיא יכולה להגיש אותו לבית המשפט.
"איזה כייף לי שאת פה," היא אומרת לי, "אני לא יכולה להסביר לך כמה הנוכחות שלך פה מוסיפה לכולנו." נעים לי לשמוע את המילים שלה אחרי תקופה ארוכה שהרגשתי כל כך חסרת חשיבות.
כשהיא יוצאת אני שוקעת בהרהורים על הוריי, ועל כל המהלך הזה שעשו נגדי. הבטחתי לספר לכם. עוד נגיע לכך. בינתיים אני מחליטה לא לשתף אותם בחזרתי לעבודה. אני רוצה קודם להשכיר דירה, ולמצוא מטפלת לילדים.
אני בודקת בנייד אם יש לי הודעה מסוכנת הנדל"ן. היא אמורה היתה לקבוע לי מספר פגישות. אין עדיין הודעה ממנה. מטקסס דווקא יש.
נזכרתי לא סיפרתי לכם על מה היה אתמול בערב.
*
נפגשנו אמש, אריאל ואני, עם טקסס לקפה. אני שמחה מאד שהלכתי. הוא באמת גבר מקסים, חכם מאד ובעל חוש הומור שגרם לי לאחוז את הבטן מרוב צחוק. כאשר הלכה אריאל לשירותים הוא אמר לי שאני מאד מוצאת חן בעיניו וביקש את רשותי להתקשר אליי. "אני רוצה להיפגש איתך לבד," הוא אמר לי.
"לדייט?" צחקתי.
"כן," הוא ענה לי בפנים רציניות. הוא ראה שאני מהססת והוסיף, "אני אתנהג יפה. מה דעתך על ארוחת ערב?"
"אני חוזרת מחר לעבודה אחרי העדרות של חודשיים," אמרתי לו, "אני לא יודעת איך יעבור עליי היום. תתקשר אליי אחר הצהריים ונראה."
*
"אני מצטערת," אני אומרת לטקסס, "רק עכשיו סיימתי לעבוד וניגשתי לקרוא את ההודעות."
"כל עוד התקשרת אז אני שמח," הוא אומר לי, "כבר חשבתי שלא תתקשרי."
"אני לא כזו," אני עונה לו, "הייתי אומרת לך אינני מעוניינת."
"אז את כן," הוא אומר ואני יכולה לשמוע את החיוך המרוצה שלו.
"תצטרך להיות סבלני איתי," אני אומרת לו.
"מיה, את שווה כל רגע שאחכה בשבילך," הוא עונה לי ואני מרגישה נבוכה.
"אני מקווה שלא תתאכזב כשתגלה מי אני," אני עונה לו.
"מיה, לא הייתי משקיע בך דקה אחת אם לא הייתי יודע מי את," הוא עונה.
"תסביר," אני מבקשת. מעניין מה כבר למד עליי מהפגישה שלנו אמש.
"את הרבה יותר מאישה יפה. את מהממת. מודה שכבשת אותי," הוא עונה לי בלי הרבה משחקים.
"אריאל סיפרה לך עליי?" אני שואל.
"לא. זו התרשמות שלי ממך מהיום שנפגשנו אצל משפחת מנור," הוא עונה לי.
"אני מניחה שכבר אכלת," אני אומרת.
"האמת שלא. חיכיתי לשמוע ממך," הוא עונה לי.
"מעולה, כי אני גוועת," אני עונה, "אני אסגור את המשרד ובינתיים תמצא לנו מקום לאכול ותשלח לי הודעה להיכן להגיע."
"סגור," הוא עונה לי, "כבר לא יכול לחכות לראותך."
המילים שלו מרגשות אותי. לא חשבתי שאשמע מישהו מדבר אליי כך, ובכל זאת אני לא נסחפת אחריהן וכותבת לו רק: "נתראה בקרוב."
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
18.5.2019