מיה
"דברי מיה," אומרת לי אריאל, "אני רוצה שתוציאי את הכל החוצה עד שלא יישאר בך כלום מהתקופה החשוכה הזו."
אני נאנחת. "את צודקת. אולי אני באמת צריכה להקיא ממני את כל השבועות האלה. את מבינה שזה לא פשוט עבורי לדבר על זה. תהיי סבלנית איתי. תני לי לספר בקצב שלי."
"אני רוצה שתדעי שאני מקשיבה," אומרת אריאל, "אני לא לוחצת עליך. אני כאן לעזור לך."
"אני יודעת אריאל," אני אומרת. אני יודעת שמתישהו אצטרך לספר וזה מה שאני עושה. "אני רוצה לספר לך על השבועיים האחרונים. את זוכרת שמשך שלושה חודשים החזקתי מטפלת חדשה לילדים. היא עבדה רק אחר הצהריים כשהילדים חזרו מהגן. כשאיבדתי את הבית עדיין הייתי חייבת לה עבור החודש האחרון. בעלה סידר לי עבודה בבית בו הוא משמש כמנהל משק הבית. הוא סידר גם שאוכל לישון שם."
"אבל מה עם הילדים?" שואלת אריאל.
"הם אצל הוריי. התחייבתי להעביר להם את המשכורת שלי עבור אחזקתם."
"אני לא מאמינה," היא אומרת," איזו חוצפה. הרי לא חסר להם כסף."
"כן," אני אומרת. השיחה הזו קשה לי מאד. היא מציפה בי את כל הרגעים הקשים ביותר בחיי. אני מתחילה לרעוד. אינני יכולה לשלוט בעצמי.
אריאל מלטפת את ראשי. "מיה, אני לא רוצה להכאיב לך. אנחנו לא חייבות לדבר על זה."
"אם אני רוצה להשתקם, אני חייבת להוציא את זה ממני," אני אומרת.
שתיקה משתררת ברכב. היא דווקא לא מעיקה עליי, להיפך היא מרגיעה אותי. אני מרגישה בטוחה ליד של אריאל.
"בעל הבית הוא גבר… אלפא כזה.. מין… לא יודעת. קר ומנוכר. הוא דווקא נהג בי בסדר עד היום."
"נראה לי שאת דווקא מחבבת אותו," אומרת אריאל.
"מאיפה לך הרעיון המופרך הזה. זה ממש לא לעניין הוא היה הבוס שלי וגרוע מכך הוא הפך להיות בעל החוב שלי."
"ואיך זה בדיוק קרה?" שואלת אריאל.
אני מספרת לה על "החוב" שלי לרוברט ועל השיק שנתן לו בעל הבית. "את מבינה, הייתי במקום הנמוך ביותר שהייתי, לא יכולתי אפילו להרים ראש ולאמר לו שהכל שקר. אבל דווקא משם התחלתי לראות את הדברים בצורה בהירה יותר. זה מה שדחף אותי חזרה לחשוב לחזור לעבוד כעורכת דין."
"וטוב שכך," אומרת אריאל, "אנחנו זקוקים לך לא פחות ממה שאת זקוקה לעבוד. אני מבטיחה לך להיות תמיד בשבילך."
"אני יודעת," אני אומרת לה, "את הראשונה שחשבתי עליה כשהתחלתי לנשום. ואת כאילו שמעת אותי ושלחת לי את המייל."
"מהיום הראשון שנכנסת למשרד הארת אותו באור גדול. אני מעריצה גדולה שלך, ואעשה הכל להחזיר את החיוך היפה שלך לפניך. שכל העולם יתפוצץ, אף אחד לא ישבור את מיה אנדרסון."
"אף אחד לא ישבור אותי!" אני עונה לה ומאמינה בכך בכל ליבי.
אני לא שמה לב לדרך. המחשבות מתרוצצות במוחי ואני מתפללת בכל ליבי שקית' בולטימור השותף שלי לשעבר יסכים לקבל אותי לעבודה.
"דיברתי אתמול עם בולטימור. הוא כל כך שמח לשמוע שאת שוקלת לחזור לעבודה," היא אומרת לי.
"תגידי אריאל, את שומעת את המחשבות שלי?" אני שואל בפליאה.
"לא הבנתי," היא עונה לי.
"בדיוק חשבתי עליו," אני עונה לה.
אנחנו מגיעות לבנין הדירות שלה. היא נכנסת לחניה מספר אחת עשרה. "איזה יופי," אני אומרת לה, "תמיד אמרת לי שאחד עשרה זה מספר המזל לך."
"לא בדיוק," היא עונה לי, "תמיד אמרתי שאחד עשרה זה מספר מזל בכלל," היא אומרת ולא מפרשת.
אנחנו עולות לדירה שלה. רגע לפני שהיא פותחת את הדלת היא אומרת בהתנצלות: "הדירה מאד מבולגנת. ואת יודעת שאם אני אומרת אז היא ממש ממש מבולגנת."
"אין בעיה, יש לך איתך עוזרת בית מדופלמת," אני עונה לה בצחוק, "תוך כמה שעות הדירה הזו תבריק."
"לא התכוונתי," היא אומרת נבוכה, "רק רציתי להכין אותך."
אריאל לא הגזימה הדירה באמת מבולגנת. אני מחייכת. "לזה את קוראת מבולגנת?"
אריאל מובילה אותי במסדרון לחדר האירוח שלה. "למזלך החדר הזה לא בשימוש ולכן הוא מסודר," היא צוחקת.
אני מביטה בו. "הוא חדר יפיפה. אני כל כך אוהבת את הצבעים הרכים האלה של הקרם שמשתלב עם הורוד העתיק. יש בו אוירה מאד נעימה."
"תתארגני לך בשעה שאני אכנס להתקלח," היא אומרת לי.
אני מחכה לשמוע את זרם המים נפתח במקלחת. השבועיים האחרונים בהחלט השפיעו עליי. אני יוצאת לסלון ואוספת את ערמות הבגדים הזרוקות בכל פינה. אני לא מתקשה למצוא את מכונת הכביסה שמוסתרת מאחורי דלתות במסדרון. כמות הבגדים בהחלט ממלאת מכונה שלמה. "תשלטי בעצמך," אני מדברת אל עצמי ומניחה אותם בסל הכביסה.
אני חוזרת ואוספת את הקופסאות הריקות של הפיצה והאוכל הסיני שמפוזרות אף הן בכל מקום שבו ישבה. אני מכניסה את הכל לשקית ושמה ליד דלת הכניסה. אני מקפלת את השמיכות שזרוקות על הספות. אני מביטה מרוצה על הסלון וחוזרת לחדר שלי לתלות את בגדיי.
"הייתי חייבת להתקלח. עוד לא הייתי בבית מהבוקר. נפגשתי עם מישל לדרינק אחרי העבודה. ואז שצלצלת," אומרת אריאל.
"למה לא אמרת לי?" אני אומרת.
"זו בכלל לא עומד לדיון. את קודמת לכולם," היא עונה לי כאילו לא היה בינינו נתק של חודשיים.
"אני הולכת להכין לנו תה," אומרת אריאל ומשאירה אותי בחדר.
"מיה!!" היא צועקת לי. אני עוזבת את הכל ורצה אליה. "מתי הספקת לסדר פה?"
"הבהלת אותי אריאל," אני עונה לה, "רק שתדעי שהתאפקתי ולא הפעלתי מכונת כביסה."
"אני לא טובה בזה," היא נאנחת, "מאז שנפרדתי מיאן אין לי חשק לעשות כלום. היינו יחד ארבע שנים. זו תקופה לא קצרה בכלל."
"איך את באמת? את נראית לי מאוששת," אני אומרת לה.
"אם היית רואה אותי בתחילת הערב היית רואה כמה אני לא מרוכזת. אבל עכשיו את כאן וכבר אני מרגישה יותר טוב."
אנחנו לוגמות מהתה ונהנות מהשקט. השעה כבר ממש מאוחרת ואנחנו פורשות לישון. אני מניחה את ראשי על הכר, עטופה בשמיכה רכה ונעימה ונרדמת מיד. מזה זמן רב אני לא חולמת על כלום.
התריסים בחדרי מוגפים אבל בכל זאת חודרות קרני השמש מבעד לשלבים ומאירות לי את החדר. אני מתמתחת. איזו שינה מתוקה. שבועות לא ישנתי כך. ריח של קפה טרי מגיע לאפי וגם ריח של מאפים מתוקים. "אני בטח מדמיינת," אני אומרת לעצמי, אבל לא.
אני קמה בעצלתיים והולכת לכיוון המטבח. "תראי מה את עושה לי," אומר אריאל, "לא זוכרת מתי הכנתי פנקיקים פעם אחרונה."
אני ניגשת לדלפק ולוקחת אחד. "וואו, זה כל כך טעים."
"היי, לא שמת על זה כלום," גוערת בי אריאל.
"אני גוועת,” אני עונה לה, "וגם כך זה טעים." אני ניגשת לארון ומוציאה צלחות וסכום ועורכת לנו את השולחן במרפסת. אני שואפת אויר מלוא ריאותיי. איזה בוקר יפיפה. השמים כחולים, בלי אף ענן. אמנם זהו נוף עירוני, הציפורים לא מצייצות ליד החלון בקומה השלושים בבניין המגורים של אריאל, אבל האויר צלול ונעים. העיר עדיין ישנונית, בדיוק כפי שעיר אמורה להיות בשבת בבוקר.
"יש מיץ תפוזים במקרר," היא אומרת לי.
"וחלב?" אני שואלת ומספרת לה מה קרה כשיצאתי לקנות חלב, ומצאתי את עצמי מכינה את המסמך לקלריסה. מסמך שבסופו של דבר גרם לפיטוריי.
"למה לא אמרת לו שזו לא את?" היא שואלת בפליאה.
"אמרתי לו שהוא טועה, אבל היה בי משהו שאמר לי שאולי זה פתח המילוט שלי מהבית ההוא," אני מסבירה לה.
אני מוציאה סירופ מייפל ופירות יער, ומניחה אותם על השולחן. "איזו ארוחה מפנקת," אני אומרת לאריאל והיא קורנת. "תענוג לראות אותך אוכלת סוף סוף. את חושבת שלא שמתי לב שרזית?"
אני אוכלת ומתענגת על כל חתיכה שנכנסת לפי. הראש שלי ריק ממחשבות. אבל הרגשת האושר לא נמשכת זמן רב. השיחה מרות' קנדי, אימו של ברנדון בעלי המת, מחזירה אותי לכאוס של חיי.
"פיגשי אותי עוד חצי שעה בבית הקפה אנטוני," היא מורה לי וטורקת את הטלפון.
"זו הייתה אמא של ברנדון. היא רוצה לפגוש אותי תוך חצי שעה באנטוני. היא אפילו לא שאלה היכן אני נמצאת," אני אומרת המומה לאריאל, "מה יש לי לדבר איתה?"
"אני באה איתך," היא אומרת לי, "אני אשב בצד. לכי להתלבש, אני אנקה פה."
אני נכנסת לחדר, בוחרת לי שמלה שחורה, מתלבטת לגבי הנעליים ובוחרת לבסוף נעליים עקב גבוהות בצבע קרם. אני מוציאה את קופסת התכשיטים שלי. חודשים לא ענדתי תכשיטים. אני בוחרת עגילי יהלומים הצמודים לאוזן, ושרשרת זהב תואמת עם טיפת יהלום במרכזה. אני אוספת את שערי בסיכה ומתאפרת קלות.
"את נראית נפלא," אומרת לי אריאל שבחרה ללבוש ג'ינס וחולצת טריקו לבנה.
אנחנו יורדות למטה. בית הקפה של אנטוניו נמצא ממש מעבר לפינה. רות' כבר יושבת ליד שולחן מוסתר בפינה. אצבעותיה המטופחות מתופפות בעצבנות על גבי השולחן. על ראשה היא חובשת כובע רחב שוליים אותו לא טרחה להוריד למרות שהיא כעת בתוך בית הקפה. כל המראה שלה זועק עושר.
מי היה מאמין שהברית שנכרתה בין משפחות קנדי ואנדרסון שש שנים קודם תקטע בצורה כל כך פתאומית.
"אני אגש ישר לעניין," היא אומרת לי עוד לפני שאני מתיישבת. "הבן שלי מת ואני חושבת שמגיע לי על כך פיצוי."
"סליחה?" אני עונה לה מופתעת, "את חושבת שאני צריכה לפצות אותך?"
"בסך הכל אני מבקשת את הכסף שקיבלת אחרי מותו. לשתינו ברור מי אחראי למוות המיותר הזה," היא אומרת לי.
"תספרי לי בבקשה מי אחראי לו," אני עונה לה. אני מבינה שאני חייבת לעמוד מולה.
"את. זה הרי ברור," היא עונה בזלזול.
"יש לך מושג מה הבן שלך עשה שגרם לו לאבד את חייו?" אני שואלת, "אני אענה לך. הוא לקח כסף מאנשים, הבטיח להם להשקיע אותו בתבונה, ונכשל. הוא השאיר אחריו חובות במיליונים. נאלצתי למכור כל מה שהיה לי, כולל הבית והשותפות שלי במשרד עורכי הדין, כדי לשלם את חובותיו."
"אני לא מוכנה לשמוע אותך יושבת כאן מולי ופולטת שקרים כאלה. אם כך, מה בדבר הכספים שהשקיע עבורי? את מבינה שאת לא יכולה לספר סיפורים כאלה רק כדי להתחמק מלשלם לי את המגיע לי," אומרת רות'.
"קיבלתי את רשימת הלקוחות של ברנדון מרואה החשבון שלו. מעולם לא הייתי מעורבת בעסקיו. השם של הוריי הופיע בין לקוחותיו. השם שלך לא הופיע ברשימה," אני עונה לה.
"את משקרת," היא מרימה עליי את הקול.
"את מוזמנת לדבר עם רואה החשבון שלו. אני מניחה לפניה את כרטיס הביקור שלו. אני הפקדתי בידיו את הכסף והוא שילם לנושים שלו. לי לא נשאר אפילו סנט אחד," אני אומרת.
היא חוטפת את כרטיס הביקור ומכניסה בהפגנתיות לתיקה. "תהיי בטוחה שאתקשר אליו."
"את מבינה גברת קנדי, בנך לא היה חייב להתאבד. אני נתתי לו פתח מילוט. הוסכם בינינו שיחתום לי על הסכם גירושין בתמורה לכך שאקח את כל חובותיו עליי. לא היה לי מושג כמה היה מסובך, אלא רק אחרי מותו, ועדיין הייתי חותמת שוב על ההסכם. הוא אגב, לא חתם עליו ולכן אם תרצי או לא אני אלמנתו. לו היה נשאר כסף, אני הייתי היורשת היחידה שלו."
"אני איתך לא גמרתי," אומר לי רות'.
"את טועה גברתי," אני עונה לה, "זו הפעם האחרונה שאני מסכימה להיפגש איתך. פעם הבאה, אם תהיה , את תשבי מול עורכי הדין שלי."
"את שוכחת שכסף לא חסר לי," היא אומרת לי.
"את שוכחת שאני עורכת דין," אני עונה לה, "עמיתיי ישמחו לעזור לי."
"היית," היא אומרת, "את שוכחת שהיית."
"את לא מכירה אותי," אני אומרת, קמה מסמנת בראשי לאריאל ויוצאת מבית הקפה.
*
"לפני שידעתי שאת באה הבטחתי להוריי שאבוא לביקור. אחותי הקטנה ואחי יהיו שם. תצטרפי אליי?" שואלת אותי אריאל בשעה שאנחנו חוזרות לדירה.
אני חושבת על אמה של אריאל. מין ילדת פרחים. היא אמנם דוקטור לפסיכולוגיה, אבל זנחה הכל כדי לצייר. אני אוהבת את הציורים שלה. היא מציירת את הטבע בצבעים עליזים. יש משהו באישיות שלה שתמיד גורם לי לחייך.
"ברור שאבוא," אני עונה לה.
אני מתקבלת בשמחה רבה על ידי כל בני המשפחה. "את נראית נהדר," אומרת לי לין אמה של אריאל, "והבת שלי פורחת לידך. אני שמחה שחזרת לחיים שלה. את יודעת שהיא בתקופה קשה כעת." אני תוהה אם היא יודעת מה עובר עליי. "אני רוצה להראות לך משהו," היא אומרת ונתלית על זרועי. אנחנו הולכות בגינה היפיפיה שלהם. היופי שמסביבי מכאיב לי בלב. אני כל כך מתגעגעת לימים ההם שהייתה לי גינה כזו. אני יודעת שלא משנה לאן יובילו אותי החיים, לחיים כמו שהיו לי לא אחזור עוד. אנחנו מגיעות לביתן ולין עוזבת את זרועי וניגשת לפתוח את הדלת. אני רואה מאות בקבוקונים מונחים על המדפים. "אלה תמציות מהפרחים שבגינה," היא אומרת לי, פותחת את אחד הבקבוקונים ונותנת לי להריח. הריח משכר ואני שואפת אותו מלוא ריאותיי. היא מזלף כמה טיפות על אצבעה ומורחת על צווארי. הריח עוטף אותי ואני עוצמת עיניי. "זה ריח נפלא לין. אין לי מילים."
"זה בשבילך," היא אומרת, "זה תמצית של מגנוליה."
אני ממש מתרגשת. ההתרגשות ניכרת על פניי. "אני יודעת," היא אומרת לי בקולה הרך, "שעוברים עלייך ימים קשים, ועדיין את לא ממורמרת. אריאל לא כמוך. היא נוטה למצבי רוח לא פעם. ותראי אותה כעת. לראשונה מזה שבועות רבים הפנים שלה רגועות. כל זה תודות לנוכחות שלך לידה. אני כל כך מודה לך וזו הדרך שלי להביע את תודתי. באמצעות תמצית הבושם הזו. בבקשה תשגיחי אליה. זה בעצם מה שאני מנסה לומר לך. היא מעמידה פנים שהכל בסדר אצלה אבל אני יודעת שהיא מדוכדכת."
"את יודעת כמה אריאל יקרה לי," אני עונה לה, "אני מבטיחה לך לשמור עליה."
"את יודעת," אני אומרת לאריאל בשעה שאנחנו נוסעות חזרה, "אני לא זוכרת כבר איך נושמים רגיל. שכחתי איך זה לחיות באמת. אני כל כך מודה לך שלקחת אותי איתך היום. זה לא מובן לי מאליו."
"מיה, את היית עושה אותו דבר בשבילי. את עשית כל כך הרבה למעני. אפילו כשהיית נשואה, כשהייתי צריכה אותך תמיד היית שם בשבילי."
אנחנו מעבירות ערב נעים. אריאל מציעה לבשל את ארוחת הערב. אני מתאפקת לא לקום לעזור לה. אני מבינה כמה היא זקוקה לזה כחלק מהחלמתה. אני מהססת אם לדובב אותה בקשר למה שקרה עם יאן שגרם לפרידה. זה קרה בדיוק כאשר התחיל כל הסיפור שלי עם החובות של ברנדון. אני מביטה בה היא כל כך מרוכזת במה שהיא עושה ועם זאת פניה רגועות, מה שמשמח אותי. אני מחליטה להניח לנושא. אני אחכה שהיא תיזום שיחה.
אני ניגשת לערוך את שהולחן. "נשב בחוץ?" אני שואלת.
"כן," היא עונה לי, "השמש שקעה כך שלא חם מידי ויש מעט בריזה. פשוט מזג אויר מושלם."
אני לוקחת את כלי האוכל ויוצאת למרפסת. אני שומעת צלצול טלפון. אריאל עונה, מהנהנת בראשה ומסיימת את השיחה.
"אני יודעת שמחר יום ראשון, אבל מתקיימת ישיבה דחופה. את מכירה את מר אדמס, הבעלים של מספנות אדמס ובניו?" אומרת אריאל.
"ספרי לי עליו," אני צוחקת, "אני לא זוכרת ישיבה אחת איתו שלא התקיימה ביום ראשון. למזלי אושר לי לא להגיע לאף אחת מהן כך שאינני מכירה אותו אישית."
"אז זהו שמחר את מתבקשת להגיע. בולטימור ביקש אמסור לך להגיע באחת עשרה למשרד."
"את רצינית?" אני שואלת, "הוא אמר לך למה?"
"הוא שאל אם יש לי קשר איתך," אומרת אריאל, "אמרתי לו שאת כאן איתי וזה מה שביקש למסור לך."
*
ראשון בבוקר.
בהחלט לא יום שנחשב ליום עבודה. "מעניין מה הוא רוצה?" אני חושבת לעצמי בשעה שאני מתלבטת מה ללבוש. לבסוף אני מחליטה ללבוש מכנס שחור וחולצה לבנה. לא בגד שהייתי בוחרת לעבודה, מצד שני לא בגד פשוט מידי. אני נועלת נעלי עקב שחורות. אני נושמת עמוק ויוצאת מהחדר. אריאל מביטה בי וקוראת בהתפעלות: "את נראית מדהים!"
אנחנו מעבירות את הנסיעה בדיבורים על סרט שראתה אריאל. הזמן עובר מהר כיוון שהמשרד יחסית לא רחוק מהדירה שלה.
אני נכנסת למשרד שיצאתי ממנו לפני חודשיים חסרת נשימה וכואבת. אני שמה לב אני נושמת רגיל. אני עוטה חיוך על פניי, מושיטה ידי לדלת הזכוכית הכבדה ופותחת אותה.
לריסה שהיתה שעבדה איתי ממהרת אליי ומחבקת אותי. "איזה כייף שחזרת. כל כך חסרת לנו."
אני לא מעמידה אותה על טעותה, רק אומרת לה: "אני שמחה לראותך." אני חושבת לעצמי שלא ידעתי שלריסה משתתפת בישיבות ראשון. אני תוהה אם יש עוד דברים שלא שמתי אליהם במשרד.
"בולטימור מחכה לך בחדר הישיבות," היא אומרת לי.
אני תוהה מדוע הוא מחכה לי שם. אני עומדת ליד הדלת. השעה אחד עשרה בדיוק. אני זקוקה לדקה כדי לשאוף בטחון. פתאום אני לא בטוחה מדוע הסכמתי לבוא.
אני מקישה על הדלת.
"תכנסי מיה," אני שומעת את קולו של בולטימור, "חיכינו לך."
"מה אתה למביא לכאן ילדות?" מתרעם אדאמס, בשעה עיניו סורקות את גופי במבט שאינו מוצא חן בעיניי, אבל אני מתעלמת.
"אתה רוצה לצאת מהבוץ שהכנסת את עצמך אליו אם אני לא טועה," עונה לו בולטימור.
"תקראי בבקשה את המסמך," הוא אומר לי, "אני בטוח שיהיה לך מה לומר למר אדאמס עליו."
אני קוראת את המסמך ונעשה לי חם. "מי זה האידיוט שניסח דבר כזה," אני חושבת בליבי.
"אני יכולה לדעת מי עורך הדין שניסח את החוזה הזה?" אני שואלת בקול רם.
"תקשיבי ילדונת," אומר לי אדאמס, "את בטח מתכוונת לקטול אותו ולהראות שאת טובה יותר. זה לא עובד עליי."
"באמת?" אני עונה לו, "אז אולי תסביר לי אתה פרט לסכום שאתה אמור לקבל, איזה סעיף פה הוא לטובתך."
"מה זאת אומרת?" הוא עונה לי מבולבל.
אני עוברת איתו סעיף אחר סעיף, ומראה לו שבכל אחד יש משהו שיכול לגרום למזמין העבודה לא רק שלא לשלם לו, אלא גם לתבוע ממנו פיצוי. בסוף הישיבה מתנצל בפניי מר אדאמס על המילים שאמר לי. "את פשוט מצילה אותי, למרות שדיברתי אלייך איך שדיברתי. אני מודה לך מקרב ליבי."
הישיבה מסתיימת. לאחר שמר אדאמס יוצא מבקש ממני בולטימור שאשאר בחדר הישיבות. הוא יוצא לרגע וחוזר עם צרור מפתחות. הוא מניח אותו לפניי. אני מסתכלת עליו. לא רק שמחזיק המפתחות המקורי עם האות "מ" עדיין מחובר אליו, אלא כל המפתחות שהיו מחוברים אליו עדיין פה. "איש לא עשה בזה שימוש," הוא אומר לי, "הם חיכו רק לך."
"אתה שוכח פרט קטן," אני אומרת לו, "והוא שקיבלתי רבע מיליון עבור חלקי במשרד."
"גם על זה חשבתי ויש לי הצעה בשבילך. כיוון שהבאת המון עבודה למשרד והיתה לך משכורת מכובדת מאד, חשבתי אולי תסכימי שאנכה חצי מהמשכורת שלך לטובת החוב שלך, וכך תקני חזרה את חלקך," הוא אומר לי. נראה לי שהוא חשב על הכל. בכל זאת הוא מכיר אותי.
אני נותרת חסרת מילים. כלל לא העליתי על דעתי שהוא יבקש שאחזור על תקן של שותפה. אין לי ספק שזה הדבר שאני הכי רוצה. משהו שלא העזתי לחלום עליו.
"נו מיה. הגיע הזמן שתפסיקי להעניש את עצמך. את נועדת להיות עורכת דין. את עושה זאת כל כך טוב. את עוזרת לאנשים ומתפרנסת יפה מאד. מדוע את מהססת? אנחנו כל כך חסרים אותך," אומר לי בולטימור.
המחשבות שלי נודדות. כנראה שהדבר ניכר על פניי שכן בולטימור אומר: "על
מה את חושבת?"
"אני חושבת על עשרת אלפים דולר שאיכשהו מצאתי עצמי חייבת לבוס שלי," אני עונה לו.
"זה נשמע מעניין. זה ממש לא את. לשם מה לקחת ממנו הלוואה, הרי יכולת לבוא אליי," הוא אומר
"זה סיפור ארוך," אני אומרת, "וזה לא בדיוק שלקחתי ממנו. אבל בוא נעזוב את זה."
"אני אדאג לך להמחאה בנקאית על הסכום הזה, בין אם תחזרי לעבוד או לא. אני רואה שזה מעיק עליך," אומר בולטימור.
"אני חושבת שראית אותי עם מר אדאמס. זה הרי ברור לך שאני רוצה לחזור לעבודה, נכון? " אני אומרת. אין טעם שאשחק איתו משחקים.
"לכן אני מבקש שתקבלי את תנאיי. אני רוצה שתחזרי בגדול. הכל מחכה לך. לא נתתי לאיש לגעת במשרד שלך. גם לא בג׳יפ," הוא אומר.
אני מחייכת. אחרי כל מה שעברתי בחודשיים האחרונים אני חושבת לעצמי, הג׳יפ היוקרתי שלי שפעם כל כך אהבתי, חסר משמעות בעיניי. כל רכב שתהיה לי האפשרות למלא בו דלק ולנסוע יספק אותי. אני לא משתפת אותו במה שאני מרגישה. "תודה, בולטימור. אני מאד מעריכה את זה," אני אומרת לו.
"יום ראשון היום, אתן לך ללכת ליהנות ממה שנשאר ממנו. נפגש מחר בבוקר לישיבת בוקר."
*
"נו?" שואלת אותי אריאל מיד עם צאתי מהישיבה.
"נו מה?" אני עונה לה, תוהה מה היא יודעת.
"מה אמרת לו?" היא שואלת.
"לגביי מה?" אני מיתממת.
"מיה! בולטימור אמר לי שהוא לא יסתפק בעובדה שתחזרי לעבוד. הוא רוצה אותך בקומת השותפים. נו, אז מה ענית לו? "
"את זוכרת שקיבלתי כסף עבור חלקי בשותפות," אני עונה לה.
"אני בטוחה שבולטימור ימצא דרך לקבל את כספו חזרה. הרי המשכורת החודשית שלך היא גבוהה בכל קנה מידה. את תקני את חלקך חזרה עם הזמן," אומרת אריאל.
"אני מבינה שאת כבר מעודכנת בפרטי ההצעה. את חושבת שאני צריכה לענות בחיוב?" אני אומרת.
"בהחלט!" היא אומרת בהתלהבות.
"ובכן, זה מה שאני חשבתי וממחר אני חוזרת עבודה," אני עונה.
"אנחנו צריכות לחגוג," היא אומרת, "טקסס ביקש שנפגש איתו לקפה."
"מי זה טקסס?" אני שואלת.
"הגבר המדהים הזה שניסה למשוך את תשומת ליבך אתמול אחר הצהריים אצל הוריי. זה עם השיער הבלונדיני שנופל על העיניים".
"למה טקסס? חשבתי שקוראים לו הריסון," אני עונה.
"צודקת. כבר שכחתי שזה שמו. מגיל צעיר אנחנו קוראים לו טקסס בגלל שהוא תמיד ניצח את אחי בימי הנעורים העליזים שלהם במשחק הקלפים טקסס הולדם. הם התבגרו מאז שנים ואינם משחקי עוד, אבל הכינוי נשאר."
אני מנסה לדמיין אותו בתור נער פרוע ודיי מתקשה. הוא היה מאד מאופק, אם כי לא הסתיר את התעניינותו בי. "אז טקסס," אני עונה לה בחיוך, "למה לא? אגב, בולטימור החזיר לי את הג׳יפ."
"בבקשה בואי ניקח אותו. תמיד חלמתי לנהוג בו," אומרת אריאל.
"את רצינית? למה לא אמרת לי. הנה קחי," אני אומרת לה וזורקת לה את המפתחות.
למרות שהיא מופתעת מהזריקה היא תופסת אותם. כאשר אנחנו יורדות לחניון אינני מתקשה למצוא אותו. חניה מספר חמש נשארה שלי. אני תוהה אם הג'יפ יתניע הרי עברו חודשיים.
אריאל ממהרת לשבת במושב הנהג, לוחצת על כפתור ההתנעה ונהמת המנוע הכה מוכרת לי ממלאת את חלל החניון. היא מעבירה בחרדת קודש את ההילוך להילוך אחורי, בודקת במצלמה האחורית שאין רכב מאחור וגולשת מהחניה החוצה לעבר היציאה.
היא נוסעת לאט ומשתלבת עם התנועה בכביש. ניכר בה שאין לה בטחון בנהיגה. אני מעיפה בה מבט ומבינה שזו לא הנהיגה שגורמת לה להיות כך. יש משהו אחר שמסיח את מחשבותיה. אני מביטה בפניה ורואה בהן את המאבק הפנימי. "הכל בסדר אריאל?" אני שואלת.
היא נלחמת בדמעותיה. "את מכירה את החברות האלה שרוצו לנחם אותך ואומרות את כל הדברים הלא נכונים?" היא אומרת ולא מחכה לתשובה, "סיפרו לי שיאן יוצא כעת עם דוגמנית. את מבינה, הוא המשיך בחייו." היא שוב מתכנסת בעצמה ואני מניחה למילים שלה לשקוע.
יום ראשון אחר הצהריים שקט יחסית. השמים כחולים והשמש מתחילה במסעה לעבר מערב. אני עוצמת עיניים ומתכנסת בעצמי. אז ככה זה מרגיש היום הראשון של שארית חיי. אני סקרנית לראות מה צופן לי העתיד.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
5.15.2019