מיה
"אני מבינה שלך אני לא חייבת דבר. אין לך מושג איזו טובה עשית לי," אני אומרת לרוברט, "עזרת לי לצאת מהבור בו הייתי שקועה." ברור לי שלרוברט אין מושג על מה אני מדברת.
אני משאירה אותו להרהר בדבריי בשעה שאני יוצאת לשאוף אויר צח בחוץ. אם יש משהו שמרגיע אותי הוא לטייל בגן, ביחוד כעת לאחר שבן שתל בו פרחים. אני ניגשת ולוקחת את המשפך שמונח ליד ברז המים בגינה, ממלאת אותו מים והולכת להשקות את השתילים החדשים.
השמש עומדת לשקוע והבית עומד להתרוקן. גם אדון הבית יוצא. אין לי מושג מה הוא עושה בסופי שבוע, אבל כיוון שלא לי נתן הוראות לגביי ארוחת הערב אני מבינה שהוא בטח יוצא לבלות.
אני מחכה שרוברט יעזוב כבר. אני משתדלת לשלוט ברגשות שלי, ועוד יותר בפה שלי. החוצפן הזה גרם לבוס להאמין שאני חייבת לו עשרת אלפים דולר. אתם קולטים? אני בטוחה שאפילו לא מצמץ כאשר ביקש את הסכום הזה. אני מתפלאת על האדון שלא טרח לשאול אותי אם זה מה שאני חייבת.
אז עכשיו הוא אוחז בחוב שלי כלפיו. אין לי ברירה אלא לחפש דרך להרוויח עוד כסף. הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה הוא לתת יעוץ משפטי בערבים שאינני עובדת. אין לי כוונה להיות שבויה בידיו במשך שנים.
האם הייתי צריכה לאמר לו משהו? הרי יכולתי להראות לו את המסמך שחתמה אשתו של רוברט. אחרי שלושה חודשי עבודה שבהם לא בדיוק עמדה בהם בהסכם בינינו. איזו שמחה לאיד היתה בעיניה כשהבינה שנשארתי בלי סנט אחד. המבט המתנשא בעיניה כאילו שהיא טובה ממני, הוא לא דבר שהיא ראתה אי פעם ניבט מעיניי.
גם יחסו של רוברט לא מובן. איך נתן לי להבין שהוא באמת רוצה לעזור לי. רק לאחר שהתחלתי לעבוד התגלתה לי התרמית. אני לא אתן לאף אחד לשבור אותי.
כאשר הציע לי לעבוד כאן אמר לי שאדון הבית הוא איש עסקים רווק שעובד שעות ארוכות. הוא הוסיף שבימי שלישי וסופי שבוע הוא יוצא לבלות. "זה יהיה סידור נוח בשבילך," אמר רוברט, "תוכלי להישאר לישון בקומת המרתף."
בשבוע הראשון כשהוא היה בנסיעת עסקים היה מאד שקט פה. בינינו, הבית לא היה במצב טוב בכלל. אין לי מושג איך רוברט פיקח על זו שעבדה כאן, אבל נקי, לפחות לטעמי, הוא לא היה. גם את הסדר שלו לא אהבתי. כיוון שהשתעממתי, כי כמה כבר אפשר לנגב את הריצפה בחדר שאיש לא נכנס אליו, או לנקות שוב ושוב את אותם שירותים שאין בהם שימוש, אז הזזתי דברים ושיניתי. רוברט, כך אמרה לי סאלי, כנראה התעניין באיכויות "אחרות" של המנקה, לא איך שהיא עובדת. אבל אותי לא מעניינת רכילות.
מאז שחזר הבוס מנסיעת העסקים הוא דווקא מרבה להיות בבית, ואפילו ביום שלישי חזר מוקדם יחסית. הוא ראה אותי שרה ורוקדת להנאתי בשעה שהכנת לי לאכול וביקש להצטרף לארוחה. הרגשתי מאד נבוכה לשבת איתו לבד. איכשהו הוא הצליח להשרות אוירה נינוחה ונרגעתי קצת. אני שמחה שהוא התנהג איתי כראוי, ובסיום הארוחה ירדתי למרתף ונשמתי לרווחה.
עם זאת, רוברט השתנה מאד כלפיי. אני תופסת אותו מעיף מבטים חמדנים אליי. אני מעמידה פנים שאני לא רואה את זה, משתדלת כמה שפחות להיות בסביבתו. מה הוא רוצה ממני? הוא סיבך אותי כהוגן כספית עם הבוס. מה הוא עוד רוצה?
אני עובדת בגינה, לא שמה לב שהשמש עומדת לשקוע. רק כאשר אורה משתקף בצבעים אדומים כאש על גבי החלונות אני מבינה שעוד מעט כבר לילה. אני מחזירה את המשפך למקומו, מנקה מעליי את החול שהצטבר בשעה שישבתי לנכש מעט עשבים, ונכנסת לתוך הבית. לשמחתי אני יודעת את קוד הכניסה. עוד הייתי עלולה למצוא את עצמי בחוץ עד השעות המאוחרות של הלילה. אני חולצת את נעליי בכניסה, אוחזת אותם בידי ויורדת למרתף. אני רוצה להיכנס להתקלח אבל נזכרת בהחלטתי לחפש מקור פרנסה נוסף. כמובן שאצטרך לבקש את אישור הבוס, אבל זה יקרה רק אחרי שיהיה בידי משהו ששווה לדבר עליו.
אני נכנסת למחשב וכהרגלי בודקת קודם את המיילים. זה מין הרגל שעוד לא נגמלתי ממנו. להפתעתי יש לי מייל מהמשרד.
מאת: אריאל מנור, עו"ד לענייני משפחה
אל: מיה אנדרסון
לרגע ליבי מחסיר פעימה. רק שזה לא "הם" שתובעים אותי עכשיו.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לקרוא.
מיה,
את כל כך חסרה לנו פה.
אין לך מושג כמה פעמים חשבתי להתקשר אליך כדי להתייעץ איתך.
המחשבה היצירתית שלך מאד חסרה לי.
השותפים מחפשים מישהו שיחליף אותך.
ברור שהם לא מוצאים מישהו מתאים, הרי הם רגילים אליך.
אולי תשקלי לחזור? אני יודעת שהם מאד היו רוצים זאת.
מתגעגעת אליך מאד.
אוהבת אריאל
אני יכולה שוב לנשום. אני מחייכת כשאני נזכרת באריאל. כאשר הגעתי למשרד אריאל כבר הייתה עם ותק של שלושה חודשים. אני זוכרת שסיפרה לי שקראו לה אריאל בגלל שאמא שלה אוהבת את בת הים הקטנה, וזה הרי שמה. אנחנו מאד שונות. אריאל חושבת לאט אבל מאד יסודית בעבודה. כאשר הוצע לי להיכנס כשותפה אריאל מאד תמכה בי ועודדה אותי להצטרף. אין בה טיפת קינאה באשה הזו ואני מאד מעריכה את זה.
לפני שמכרתי את חלקי לשותפים שאלתי אותה אם היא רוצה להצטרף כשותפה. "אני לא כמוך," היא ענתה לי, "זה גדול עליי." ניסיתי לעודד אותה, אבל בפנים ידעתי שהמשרה הזו באמת לא תפורה למידותיה, מה גם שלא צברה כסף כמוני ואני הייתי זקוקה לכסף באופן נואש.
למה לא נשארתי לעבוד כעורכת דין מהמניין אתם שואלים? העובדה שהיה עליי למכור את חלקי, ובעיקר הנסיבות שבגללן עשיתי זאת, היו קשים מידיי בשביל להתמודד איתם. באותם ימים גם לא חשבתי שעניין מכירת הבית תעשה בצורה שנעשתה. לו ידעתי אולי הייתי שוקלת אחרת.
על מכירת הבית עוד אספר לכם. הכאב עדיין טרי מידיי וקשה לי לדבר על כך.
אז מסתבר שמישהו בכל זאת דואג לי למעלה וההצעה של אריאל מונחת לפניי בדיוק בזמן הנכון. אני יושבת ומתלבטת. כותבת ומוחקת. הרי אינני רוצה לשתף אותה במה בכלל גורם לי לשקול את העניין. לבסוף אני כותבת לה.
מאת: מיה אנדרסון
אל: אריאל מנור, עו"ד לענייני משפחה
אריאל יקירתי,
שמחתי מאד לשמוע ממך.
כמה מפתיע לקבל ממך את המייל בדיוק כאשר חשבתי
שעליי לחזור ולעסוק בעריכת דין.
לצערי הנסיבות לא מאפשרות לי לעסוק בזה במשרה מלאה
ולכן חשבתי למצוא דרך לעבוד על תיקים אחרי שעות עבודתי כאן,
כלומר בלילה, אם זה בכלל אפשרי.
מתגעגעת אליך,
מיה
אני עוברת על המייל שוב ושולחת אותו. מה שיהיה יהיה. הרי אין לי מה להפסיד.
רק עכשיו אני מרגישה כמה כח ומאמץ היו דרושים לי לכתוב את המייל הזה. אני רעבה וצמאה ועולה למטבח. דבר המקלחת נשכח ממני. אני ניגשת להכין לעצמי קפה, אבל מגלה שאין חלב במקרר. "מה קורה לך רוברט שאפילו מוצרים בסיסים אתה שוכח לקנות?"
אני יורדת למטה, לוקח שטר של עשרה דולר והולכת לקנות חלב בחנות הנוחות. לשמחתי השכונה שלנו מוארת בפנסי רחוב גדולים, כך שלמרות החושך שירד אני מרגישה מספיק בטוחה ללכת ברגל.
השכונה הזו דומה עד כאב לשכונה שבה הבית היפה שהיה שלי. הגינות מאד מושקעות, דשאים גדולים ופרחים בשוליהם. ריח של פריחת האביב נישאת באוויר מהעצים שהתעוררו מתרדמת החורף. אני פוסעת על המדרכת ונהנית מכל רגע. אני שמה בצד את החיים שלי, את כל מה שקרה לי בחודשיים האחרונים, ופשוט נהנית מהרגעים הקטנים, הקסומים האלה שניתנים לי בשפע ובחינם.
אני מגיעה לחנות הנוחות. קלריסה המוכרת מקבלת את פניי בשמחה.
"היי מיה, מה קרה שאת פה?" היא שואלת.
"הייתה הרבה עבודה וסיימתי מאוחר," אני משקרת לה.
"נדיה היתה מתלוננת המון על רוברט," היא אומרת לי, "את יודעת שהוא היה מתעסק איתה כל הזמן? אני חושבת שבגלל זה היא עזבה."
"אל דאגה איתי זה לא יקרה," אני אומרת לה וצוחקת.
"את לא ממהרת, נכון?" שואלת קלריסה.
"יש לי סוף שבוע שלם רק לעצמי," אני עונה לה.
"אז אני מזמינה אותך לשתות איתי קפה," היא קובעת, "אני רוצה שתטעמי את העוגיות שאפיתי. יודעת מה זה אלפחורס?"
"ברור," אני עונה, "אני אוהבת גם ריבת חלב וגם קוקוס, והשילוב של שניהם יחד זה מעדן."
קלריסה ממהרת לאסוף ערמה של ניירות שמונחים על הכסא,
כדי לפנות לי מקום. בזווית עין אני רואה את החותמת הכה מוכרת של בית המשפט.
"מה זה קלריסה?" אני אומרת ומצביעה על המעטפה.
"זה בטח מבעלי בנפרד," היא אומרת ונאנחת. "אין לי אומץ לפתוח."
"את לא יכולה להתעלם מזה. את יכולה להסתבך. בואי נפתח יחד ונראה מה אני יכולה לעזור לך," אני אומרת.
"אמנם אנחנו חברות," היא אומרת, "אבל הכסף לא גדל על העצים, ואני לא לוקחת ממך אפילו דולר אחד."
"לא הצעתי לך כסף. הלוואי והיה לי להציע לך," אני אומרת, "יש לי ידע לא קטן במשפטים אז בואי נראה מה כתוב כאן."
קלריסה מגישה לי את המסמך. אני מעיינת בו ומה שאני קוראת מעלה את חמתי. "הוא חושב שאת מטומטמת, הבעל בנפרד שלך, או יותר נכון עורך הדין שלו. אנחנו נראה לו. הוא עוד ישלם לך הרבה כסף על השטויות שכתב פה."
"ככה בדיוק אני רוצה," עונה לי קלריסה בהתלהבות.
"אני לוקחת את המכתב ואנסח לך תשובה," אני אומרת לה ומתיישבת לשתות איתה את הקפה. "מממ..העוגיה הזו ממש מעולה. את צריכה לתת לי את המתכון."
אנחנו יושבות ומפטפטות שעה ארוכה. כל פעם שהיא מנסה לדבר על הבוס שלי אני מסיטה את השיחה לנושא אחר.
אני נפרדת ממנה וחוזרת לבית. כמובן שאני מגלה ששכחתי לקנות חלב רק כשאני כבר בתוך הבית.
אני יורדת חזרה לכיוון חדרי שבמרתף ושומעת קולות של משחק כדורסל בוקעים ממנו. עיניי נמשכות למסך. אני לא מאמינה איזה משחק גרוע.
*
קיילן
אני יושב עם חבריי ואנחנו צופים במשחק הכדורסל.
" איפה הראש שלך. אתה ממש מטומטם," אני שומע את קולה של מיה.
אני לא יודע מה מעצבן אותי יותר. שהיא כאן בסוף שבוע או ההערה שלה.
"מה אתה מסתכל עלי?" היא אומרת לי, " ראית איזה איבוד כדור טיפשי. כאילו יש לו חורים בידיים."
"מה את אומרת," אני ממלמל
" כן, תראה איך ארבע עשרה משחק," היא ממשיכה.
"ארבע עשרה?" אני שואל.
"כן," היא אומרת ונוקבת בשמו של השחקן. אבל כמובן שיש לה עוד מה להגיד. "זה נראה כאילו מישהו שילם לו להפסיד כדורים בכוונה."
זו אמירה ממש לא מקובלת על שחקני כדורסל ואני תוהה מאיפה לה הרעיונות האלה. אבל אז, כאילו הוא שמע אותה, אומר השדרן: "מה יש לו היום, זה נראה כאילו מישהו אמר לו להפסיד בכוונה."
אני בטוח שאראה את הבעת הניצחון על פניה, אבל שם לב שהיא נעלמה. אני מסתכל מסביבי. "היא נכנסה לחדר," אומר לי ג'ואי, "מי זאת?"
"היא עובדת אצלי," אני אומר. ג'ואי מגחך לעומתי. "זה ממש לא מה שאתה חושב," אני אומר לו בכעס, "היא מצוות האחזקה של הבית. אין לי איתה כלום."
"אם אתה אומר," הוא אומר ומחניק חיוך, "איך שהיא נראית, איך שהיא מתלבשת, ממש עוזרת בית קלאסית."
"מדוע זו בעיה שלי? " אני אומר לו, "אגב, זה לא אני שכרתי אותה אלא רוברט."
"אתה חושב שהיא ורוברט?" הוא שואל הפעם בלי חיוך.
"ממש לא," אני אומר, "אני יודע שלא."
אני חוכך בדעתי האם ללכת אליה. "בעצם בשביל מה? מה יש לי לאמר לה. זה השעות החופשיות שלה ואני יודע שאין לה כסף לנסוע הביתה. אני שומע את פתיחת המים במקלחת. אני שמח שלא הלכתי. זה היה מאד מביך להיכנס בדיוק כשהיא עירומה . אני מגרש את המחשבה הזו מראשי. "מה לי ולה?"
היא יוצאת תוך זמן קצר. היא לבושה שמלת טריקו צמודה שמבליטה את קימוריה. היא לא מסתכלת עלינו ועולה בזריזות למעלה. עיניהם של חבריי עוקבות אחריי כל תנועה שלה.
"אז אם אתה והיא לא, זה אומר שלא יפריע לך שאני כן?" שואל ג'ואי ועיניו נוטפות תאווה.
"תעשה מה שבא לך," אני אומר, "אם היא רוצה זו בעיה שלה."
"מה קרה לקיילן שאני מכיר, זה שנשים נופלות לרגליו?" שואל אותי ג'ואי, "אם היתה אחת כזו בביתי הייתי מעביד אותה שעות נוספות. אתה מבין למה אני מתכוון."
"אתה מתכוןן לזה שהיא עובדת שלי וזה לא לעניין?" אני שואל.
"אני הייתי מפטר אותה," הוא עונה לי, "עוזרת בית אין בעיה למצוא, אבל אישה איכותית כמוה, זה כבר עניין אחר."
"ולפי מה קבעת שהיא איכותית?" אני שואל, "בגלל שהיא יודעת מי הוא מספר ארבע עשרה? הרי המשחקים האלה משודרים בכל פאב בעיר. או אולי זה בגלל שהיא נראית כפי שהיא נראית."
"אני לא יודע מה הסיפור שלך קיילן," עונה לי ג'ואי, " אבל יותר מזה לא יודע מה הסיפור שלה. היא לובשת שמלה של מיו מילאן אתה קולט? יש לך וודאי מושג שזה מותג יוקרתי. לא כל אחת יכולה להרשות לעצמה לרכוש בחנות הזו."
" אתה מוזמן לנסות את מזלך," אני אומר, "אם לא איכפת לך הייתי רוצה לראות את המשחק." וזה בדיוק מה שהוא עושה. הוא עולה למעלה ואני לא בטוח מה אני מרגיש לגביי זה. הרי אין לי איתה כלום. היא לא מעניינת אותי.
ובכל זאת אני שמח כאשר הוא חוזר ואומר: "היא כנראה יצאה." כמובן שפניי חתומות, הוא לא רואה מה אני מרגיש.
כאשר המשחק נגמר אני אוסף את פחיות הבירה הזרוקות בכל פינה. החברים שלי כבר בדרך החוצה. אני מעיף מבט לעבר החדר של מיה. אני לא יודע אם היא שם.
על המיטה שלה מונח המחשב ולידו מעטפה ועליה שם של בית המשפט. המכתב מונח ליד.
בית דין לעניניי משפחה
התובע: קרלו גומז
הנתבעת: קלריסה גומז
אני רותח. היא שיקרה לי. היא מסובכת בתביעה משפטית עם בעלה. כן בעלה, מסתבר שהוא לא מת. "נראה איזה סיפור תספרי לי על זה גברת גומז."
"אתה מחפש משהו בוס?" אני שומע את קולה מאוחריי.
"תתחילי לדבר. והפעם דברי אמת מיסיס גומז," אני אומר לה בקול קר.
"אתה לגמרי טועה," היא עונה לה, "אני אעריך אם לפחות בחדר הזה תכבד את פרטיותי," היא אומרת ומסמנת לי לצאת.
"חצופה," אני מסנן לעברה. אני עומד לצאת. הרי אין לי חשק להיות עם שקרנית שכזו. "מחר את לא פה."
"אתה שוכח שאתה בעל חוב לא קטן שלי," היא עונה לי.
"באמת? מי שחתומה על ההתחייבות זו אחת ששם מיה אנדרסון, זוכרת?" אני עונה, "את מבינה שהנייר הזה לא שווה כלום."
אני יוצא משם בכעס. איך היא הצליחה לעבוד עליי כך? ברור לי שלא אהיה מסוגל לישון ולכן אני מחליט ללכת לעבוד. אני ניגש למטבח להכין לי קפה. אני פותח את המקרר לקחת חלב ומגלה שהחלב נגמר. ברגע הראשון אני רוצה לאמר למתחזה הזו משהו ,אבל נזכר שזה התפקיד של רוברט לערוך קניות בבית.
אני חוטף את המפתחות ויוצא החוצה. אני נכנס לרכב ומתחיל לנסוע. אני כל כך לא רגוע שמזל שחנות הנוחות נמצאת מספר רחובות מכאן. אני נכנס לחנות ולוקח חלב.
"מיה שכחה לקחת את החלב," אומרת לי המוכרת בהתנצלות משום מה.
"סליחה?" אני אומר לה.
"מיה היתה פה קודם לקנות חלב," היא מספרת, "ישבנו ופטפטנו. היא אשה מדהימה. הציעה לי לעזור לי עם…עם בעיה שיש לי."
"אהה," אני אומר ומשלם לה עבור החלב. הדבר האחרון שאני צריך זה לשמוע כמה המתחזה הזו מדהימה. אני שוקל לאמר לה שלא תסמוך עליה, אבל שותק.
אני פונה לדלת במטרה לצאת ושם לב לשלט שתלוי עליו:
תודה שקנית
בחנות הנוחות
של קלריסה גומז
"הכל בסדר?" שואלת קלריסה שמבחינה בעיני שנעוצות בשלט.
"כן, הכל בסדר קלריסה," אני אומר לה.
כשאני חוזר האור בקומת המרתף כבר כבוי. הלילה, אני יודע, באמת כבר לא אשן.
*
מיה
אני שומעת את צעדיו מתרחקים. ביחוד עכשיו, כשאיני יודעת איפה אהיה מחר, אני יודעת שאני חייבת עוד הלילה לשבת ולנסח את המכתב לקלריסה, וכך אני עושה.
אני נושמת עמוק ומתחילה לכתוב. התביעה הזו כל כך מרתיחה אותי שאני נסחפת והמילים זורמות ממני כאילו מעולם לא הספקתי לעבוד. כאילו לא עברו כל כך הרבה סערות בים של חיי.
אני קוראת שוב את המכתב. הוא יצא מושלם.
אני חותמת אותו במילים:
מרשתי שומרת לעצמה את הזכות לתבוע את התובע בגין הנזקים הנפשיים והכספיים שנגרמו לה.
מיה אנדרסון, עו"ד
אני לא יודעת מה גרם לי ביום ההוא שחשבתי שלא אעסוק יותר בעריכת דן לקחת איתי את המדפסת. עכשיו אני אסירת תודה על כך. אני מדפיסה את המסמך וגם טופס של יפוי כח כדי להפוך את העובדה שאני מייצגת את קלריסה לענין רשמי. אני קוראת שוב את המסמך לבדוק שאין בו טעויות. אני מחייכת לעצמי. אני מרגישה מלאת מרץ ובעיקר בטחון בעצמי ובכך שיהיה טוב.
אני מנתקת את המדפסת מהחשמל ומתחילה לארוז את חפציי. היות ואינם רבים, הכל נכנס בשתי המזוודות הגדולות שאיתי. אני מכניסה את החומר של קלריסה לתיק של המחשב.
עכשיו מה שנותר לי הוא להוריד את המצעים מהמיטה. אני עושה זאת ומניחה אותם בסל הכביסה המלוכלכת בחדר הכביסה.
שקט בבית וחשוך. אני נושאת בידיי את המזוודות, למרות שהן מאד כבדות, כדי לא לעשות רעש. אני פותחת את הדלת בשקט וסוגרת אותה מאחוריי. כיוון שהדלת ננעלת באופן אוטומטי לא קיבלתי מפתח, מה שחוסך ממני את הצורך להחזיר אחד כזה.
אני מניחה את המזוודות על הריצפה וגוררת אותן בשביל הכניסה. אני רואה שדלת המוסך פתוחה והאור בה דולק, אבל רכבו של אדון הבית לא שם.
"זה לא ענייני," אני אומרת לעצמי וממהרת לעזוב את שטח הבית. אני הולכת לכיוון החנות של קלריסה. אני רואה את רכבו של האדון חולפת על פניי. הוא לא שם לב אליי, מה שמשמח אותי מאד.
"הוא היה פה לפני כמה דקות," מעדכנת אותי קלריסה, "הוא לקח את החלב ששכחת." היא מבחינה במזוודות שלי. "אל תגידי לי שהוא פיטר אותך בגלל שלא הבאת חלב."
"ממש לא," אני עונה ולא מסבירה לה מה היה שם. "הכנתי לך את המסמך. אני צריכה שתקראי אותו. אני גם מבקשת שתחתמי לי שאני מייצגת אותך כדי שלא תהיינה בעיות משפטיות עם המסמך. את יכולה לראות שכתבתי במפורש ששכר טרחתי הוא דולר אחד בלבד."
"לא ענית לי מה את עושה פה בלילה עם המזוודות שלך," היא מתעקשת.
"את מבינה. אני לא עובדת אצלו יותר," אני עונה לה קצרות.
"מיה, אני יודעת שאין לך כלום. איבדת את הממלכה שהייתה לך. בבקשה אני רוצה לעזור לך. איפה תשני היום?" היא שואלת.
"אני מבינה שמישהו פתח את הפה שלו," אני אומרת.
"אני לא מבינה את רוברט. מצד אחד סידר לך את העבודה, ומצד שני מדבר עליך כמו אשה זקנה ורכלנית," היא מאשרת לי שאכן זה רוברט שדיבר עליי.
"בואי נסיים קודם כל עם המסמך, תקראי ותחתמי," אני עונה לה, "אני אתקשר בינתיים לחברה ואבקש שתבוא לקחת אותי אליה."
"אין צורך," עונה לי קלריסה, "עכשיו התור שלי לעזור לך. את נשארת איתי. יש לי מלא מקום. הילדים גדלו ואני לבד בדירה הגדולה, זו שהוא רוצה לקחת ממני."
אני נרגשת מהמחווה של קלריסה. "אני לא יודעת מה לענות לך," אני אומרת לה.
"את מבינה שתצטרכי לשלם על זה," היא עונה לי, "תעשי חוזה בינינו. אני אקח ממך דולר אחד." היא פותח את הקופה ומוציאה שטר של דולר, "כמעט שכחתי. הנה שכר הטרחה שלך."
קלריסה עוזרת לי לגרור את המזוודות הגדולות מאחורי הדלפק. אני עולה במדרגות וחושבת לעצמי שלא שמתי לב שמעל החנות ישנה דירת מגורים. קלריסה מובילה אותי לחדר בסוף המסדרון. "זה יהיה החדר שלך עד שתחליטי מה את רוצה לעשות עם חייך," היא אומרת לי.
אני מביטה על החדר הערום. רק מיטה כפולה נמצאת צמודה לקיר. בקיר יש ארון גדול שנראה לי שיספיק לבגדים שיש לי. אני רואה דלת נוספת. אני פותחת אותה ורואה שהיא מובילה למרפסת סגורה שבה יש שולחן ושלושה כסאות.
כאשר היא יוצאת עומדות הדמעות בעיני. הבית נראה כל כך מוזנח, כל כך לא נקי, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו כעת שמתעורר בי הרצון להבריק אותו. הריח בו נוראי. האויר דחוס ומחניק. ברור לי שלמרות הכל, אינני מסוגלת להיענות להצעה הנדיבה שלה כלפיי.
אני שולפת מכיסי את הטלפון ומתקשרת לאריאל.
"מיה! איפה את?" היא עונה מיד.
"זה סיפור ארוך," אני אומרת לה.
"תגידי איפה את," היא אומרת לי את המילים שאני רוצה לשמוע.
אני נותנת לה את הכתובת של החנות. "אני כבר באה," היא אומרת, "אל תנתקי."
אני שומעת אותה נכנסת לרכב, מתניעה אותו ומתקתקת את הכתובת שהקראתי לה. "מאד מוזר," היא אומרת לי, "מכשיר הניווט מזהה את המקום כחנות הנוחות של קלריסה."
"זה בדיוק המקום," אני עונה.
"אוי מיה, מה שזה לא יהיה אני כל כך מצטערת," היא אומרת לי.
"את יודעת אריאל," אני אומרת לה, "לפעמים אנחנו נמצאים בבור כל כך עמוק ואפל שאנחנו לא חושבים שיש דרך לצאת ממנו. לו רק היינו מביטים היטב, היינו מוצאים את הסולם שמוביל אותנו למעלה."
אני יורדת חזרה במדרגות. "אני כל כך מודה לך על ההצעה הנדיבה קלריסה," אני אומרת, "אבל אני חושבת שעדיף לי להתרחק מכאן. חברה שלי הציעה לי לבוא לישון אצלה."
קלריסה יוצאת מאחוריי הדלפק וניגשת לחבק אותי. "קראתי את מה שכתבת. מדוע לא סיפרת לי שאת עורכת דין? אני לא מבינה מדוע עבדת בביתו של מר היילנדר."
"זה סיפור ארוך," אני אומרת לה, "בכל מקרה אם את צריכה משהו, זהו מספר הטלפון שלי." אני אומרת לה ורושמת לה את המספר על הדף. "אל תשכחי לשלוח את המכתב מוקדם בבוקר ותתקשרי לספר לי מה התשובה שקיבלת."
אני ניגשת לקחת את המזוודות בדיוק כאשר אריאל מגיעה. אני מסמנת לה שלא תאמר מילה.
"להתראות קלריסה ושוב תודה על ההצעה הנדיבה," אני אומרת ויוצאת בעקבות אריאל החוצה.
*
קיילן
למרות ששבת בבוקר אני קם כהרגלי בשעה מוקדמת. אני נכנס למטבח אבל אין כל סימן שמיה כאן. אני חייב להתנצל בפניה. בשעה שאני יורד לקומת המרתף אני חושב מה לאמר לה. אני מגיע לפתח חדרה. הדלת פתוחה לרווחה. אני קורא בשמה אך היא איננה עונה.
אני נכנס פנימה. הסדינים הוסרו והשמיכה מקופלת בצד. דלת הארון פתוחה מעט ואני רואה שהוא ריק.
ההכרה מכה בי. היא עזבה.
אני מבין שנהגתי בפזיזות כאשר אמרתי לה ללכת. זה כל כך לא אופייני לי. אסור היה לי לשכוח שהיא חייבת לי כסף. היא עזבה ואין לי שמץ של מושג לאן הלכה, הרי אין לה כתובת שאוכל ללכת אחריה על מנת לגבות את החוב. אני כבר מבין שאת הכסף לא אראה ממנה.
אני עולה לחדרי, לובש את בגדי האימון שלי ונוסע לחדר הכושר. מבחינתי הפרק הזה של מיה סגור.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
5.10.2019