קיילן
אני חוזר הביתה עייף. העומס בעבודה גדול. לא פשוט לעבוד עם אבא שלך ושני אחיך. ביחוד אחים שלא תורמים הרבה לעסק.
"הם גדלו כמוך לתוך העסק,"
אומר לי אבא, "אין מה לעשות. לא כולם כמוך."
אני נכנס הביתה חולץ את נעליים. ריח נעים של מבשם שאינני מכיר עוטף את הבית. אני ניגש לחדר המשפחה היכן שממוקם בר המשקאות ומתפלא לראות מישהי שאינני מכיר. היא עסוקה בפינוי האפר מהאח, לבושה בסקיני ג'ינס וחולצת טריקו צמודה, כל כך לא לבוש שראוי למנקה.
"מה זה צריך להביע," אני שואל את רוברט מנהל משק
הבית שלי.
"נדיה עזבה מהיום להיום. זו חברה של אשתי והיא הסכימה
לבוא לעבוד מיד."
"ממתי אתה שוכר מישהו לעבודה בלי רשותי," אני שואל.
'רק זה חסר לי שמישהי שנראית כמוה תסתובב לי בבית,' אני חושב בליבי.
"תבין בוס, אתה היית מחוץ לעיר ונוצר מצב שנשארתי בלי מנקה בבית," הוא עונה לי.
אני רוצה לענות לו שבתור דייר יחיד בבית כמה צריך כבר לנקות את הבית אחריי, אבל לא אומר לו זאת.
"זה שהיא חברה של אשתך זה עדיין לא מספק אותי. אני רוצה לראות קורות חיים, המלצות, ואישור מהמשטרה שאין לה רישום פלילי."
"אני … תראה…אני מכיר אותה, היא לא עבדה מקודם בניקיון כי…" מגמגם רוברט.
אני מישיר מבטי אליו, מתעלם לחלוטין ממנה. "ומה גרם לך לחשוב שזה רעיון טוב שתבוא לעבוד כאן כשאין לה ניסיון? אני ממש לא יכול למצוא שום הסבר למעשה הטיפשי שלך."
כל אותו הזמן ממשיכה המנקה לנקות את האח, אך מסתבר שהיא מקשיבה לשיחה ביני לבין רוברט, שכן היא מפסיקה את עבודתה ומסתובבת אליי. "השארתי לך מעטפה במשרד שלך עם קורות חיים ואישור על אי רישום פלילי. אתה וודאי מבין שאין לי ממי לבקש המלצות."
"מי אישר לך להיכנס למשרד שלי?" אני שואל אותה בקול מקפיא.
"לפי הבנתי את התפקיד, גם את המשרד שלך צריך לנקות," היא עונה לי.
"ולמה את חושבת שאת צריכה לנקות את המשרד בשעה שלא הייתי פה שבוע?" אני שואל אותה.
היא משירה מבטה אליי. לעזאזל, איזה זוג עיניים מדהימות יש לה. "תסלח לי שאני שואלת אותך אדוני. אתה זה שקבעת שצריך לנקות את כל חדרי הבית. מתי פעם אחרונה השתמשו בחדרי האירוח שלך? כל יום אני מנקה אותם ואת השירותים שבהם."
אני לא נותן למבט המהפנט שלה לבלבל אותי. "המשרד שלי מחוץ לתחום," אני אומר לך.
"אתה בעל הבית וההחלטה בידיך," היא עונה לי.
'לכל דבר יש לה תשובה?' היא מתחילה לעצבן אותי האשה היפה הזו. אבל בעוד הכעס עולה וגואה בי היא שבה לניקיון של האח. אני חושב לעצמי שאף פעם לא חשבתי על כך שצריך לנקות אותו. אני מתעכב ומסתכל עליה עובדת.
"אני מקווה שזה בסדר שניקיתי את האח," היא אומרת לי כשהיא מגלה שאני עדיין שם, "זה לא היה כתוב בהגדרת התפקיד. זו באמת היתה יוזמה שלי. הפריע לי האפר בתוכו. מקווה שלא חרגתי מתפקידי."
היא יוצאת מהחדר עם השקית המלאה באפר והולכת לזרוק אותה לפח. בשעה שהיא עוברת לידי אני קולט את הסמל של חברת האופנה המוכרת מיו מילאן על החולצה שלה. 'מי בא לעבודה עם בגדים כל כך יקרים?'
אני מתנער מהמחשבות שלי והולך למשרד שלי. יש לי מלא עבודה.
אני מבקש מרוברט שיפרוק את המזוודה שלי. "הבגדים המשומשים בשקית," אני אומר לו את מה שהוא כבר רגיל לשמוע ממני.
את התיק הקטן יותר ובו כל החומר של העבודה אני לוקח איתי, נכנס למשרד, ומוציא ממנו את המחשב שלי. רגע לפני שאני מניח אותו על השולחן אני רואה את המעטפה עליה דיברה המנקה. אני מזיז אותה ומפעיל את המחשבושוקע מיד בעבודה. המעטפה נשכחת ממני.
בסיומו של יום העבודה אני נזכר במעטפה, לוקח אותה בידי, מוציא מתוכה את הדפים, ומתחיל לקרוא.
את קורות החיים אינני טורח לקרוא. הרי אני יודע שלא עבדה בניקיון. אני לוקח את הטופס מהמשטרה, מדלג על פרטיה האישיים. רק פיסקה אחת מעניינת אותי כעת והיא שאומרת שאין לה רישום פלילי. זה מספק אותי. את המעטפה אני מכניס למגירה ויוצא מהמשרד.
אני נזכר שלא אכלתי כלום ולכן ניגש למטבח. ריח של תבשיל עולה ממנו. "מה היא עושה פה? גם המבשלת שלי נעלמה?" אבל לא. אני רואה את מיסיס מרקס יוצאת מהמזווה. "הנה לך התבלינים שביקשת," היא אומרת למנקה ופונה למקרר להוציא דבר מה.
"אני יכול להבין מה קורה פה מיסיס מרקס?" אני שואל.
"מיסיס מרקס חתכה את עצמה ואני עוזרת לה לסיים להכין את ארוחת הערב," היא אומרת לי מבלי להסתכל עליי.
"אני לא מבין מה קורה עם כל העבודות היזומות שלך," אני אומר לה.
"בסך הכל אני עוזרת לעמיתה לעבודה. לא חשבתי שזה מנוגד לסדרי הבית," היא אומרת לי כשפניה עדיין מרוכזות בתבשיל.
"אני לא יודע מה עשית קודם אבל ההתנהגות שלך היא.." אני אומר ומפסיק. אני לא אתן לה להוציא אותי משלוותי. אך כאמור היא זו שצריכה לומר את המילה האחרונה.
"אתה רוצה שאלך מפה?" היא שואלת, והפעם היא מסתובבת אליי, "חשבתי שמה שצריך לעניין אותך שהבית מטופל, לא איך זה קורה."
אני פונה ממנה ואומר למיסיס מרקס. "אני אוכל היום בחוץ."
"אדוני, אני.." מתחילה מיסיס מרקס לומר. אני רואה את המבט של מיסיס מרקס נודד ממני אליה. אני מביט לעברה ורואה אותה מניחה את אצבעה על שפתיה כמסמנת לה לשתוק.
אני יוצא מהמטבח. כל השיחה הזו מתגלגלת למחוז שאינני מעוניין בהם. אני יוצא מהחדר אבל נעצר כשהיא מתחילה לדבר.
"לסלי אני לא מוכנה שתסתבכי בגללי. את עובדת פה כמה שנים. זה המקום שלך," אני שומע אותה אומרת, "אם הוא לא רוצה שאהיה פה אלך. אני בסך הכל שבוע פה. אני מניחה שלא תהיה לי בעיה למצוא עבודה בתור מנקה."
"אבל מיה, הבית לא נראה מעולם כל כך מצוחצח. אני משתגעת איך הוא לא רואה מה עשית מהבית שלו. הענקת לו אופיו כל כך מיוחד. כייף להיות בו כעת," אומרת לה מיסיס מרקס, "נדיה היתה עובדת רשלנית וחסרת מעוף. בינינו, היא היתה עצלנית. אבל זה מה שהוא בחר ואנחנו קיבלנו אותה."
"אני לא רוצה לדבר על נדיה," עונה לה מיה, עכשיו אני יודע את שמה, "מה שחשוב הוא שתנוחי היום. אני אעשה הכל לעזור לך. אני מקווה שמחר החתך כבר לא ישרוף לך ותוכלי לחזור לשגרה."
"אבל עכשיו בגללי הוא יוצא לאכול בחוץ," אומרת מיסיס מרקס.
"הוא יוצא לאכול כי כך בחר לעשות. יש לו פה מלא אוכל טעים," אומרת מיה, "את מוזמנת לאכול. אני הולכת להתקלח."
אני ממהר להתרחק שלא תראה שהקשבתי.
אני שומע את צעדיה בשעה שהיא יורדת לקומת המרתף ,ו רק כאשר איני שומע אותם יותר אני חוזר למטבח. אני רואה את מיסיס מרקס מכבה את הגז. היא מרימה את המכסה מעל הסיר וריח מטריף של רסק עגבניות שעשוי כהלכה ממלא את חלל המטבח המרווח שלי. "בחיי, הילדה הזו יודעת לבשל," היא ממלמלת לעצמה.
"מיס מרקס התחרטתי. אני עייף מהטיסה, אני אוכל בבית," אני אומר לה.
היא מסתובבת אליי בבהלה, רוטב העגבניות מרוח על קצה שפתיה. היא ממהרת לקחת מגבת נייר ומנגבת את פניה. "אני כבר עורכת לך את השולחן אדוני."
"אין צורך," אני עונה לה ומתיישב, שלא כהרגלי, על הדלפק במטבח. היא מביטה בי לרגע מבולבלת. אני מביט בה והיא מיד חוזרת לעצמה וניגשת למלא לי את הצלחת. "אני מצטערת אדוני, לא ידענו שתחזור היום, לכן לא הכנו הרבה אוכל."
אני מביט בפסטה ברוטב בולונז. היא מריחה נפלא. "אני לא כל כך רעב." אני טועם ממנה. היא בהחלט יודעת לבשל הילדונת הזו. אני אוכל בהנאה את המנה ומבקש תוספת.
"אם יורשה לי לומר אדוני, היא טובה הילדה הזו. בבקשה אל תכעס עליה," אומר מיסיס מרקס, "בבקשה אל תפטר אותה."
אני שותק. לו היתה יודעת מה מתחולל במוחי. "היא מנקה לשביעות רצונך?" אני שואל אותה.
אני רואה שהיא מתלבטת מה לומר לי. אני חוסך ממנה את ההתלבטות. "אני אשמע לך ואשאיר אותה."
"תודה אדוני," היא ממהרת לענות.
בסוף הארוחה היא מגישה לי קפה עם שני סוגים של עוגות, כאלה שמעולם לא הוגשו בביתי בעבר. ברור לי שהם מעשי ידי של מיה. היא מחכה שאומר משהו. "אני אקח את זה למשרד שלי, אני חייב לעבוד עוד קצת."
אני רואה את האכזבה על פניה, אבל זו לא בעיה שלי. אני לוקח את הקפה והעוגות איתי והולך לעבוד. אני טועם את העוגה. אני פותח את המגירה ומוציא את המעטפה.
אני מעיין בקורות החיים שצירפה מיה אנדרסון, זהו שמה. השם אנדרסון מצלצל לי מוכר. המושל שלנו הוא אנדרסון, אבל אין מצב שבתו עובדת בניקיון. היא בת 28. ברצינות? היא נראית כמו תלמידת תיכון. המשפט הבא גורם לפי להיפער בתדהמה. מסתבר שמיה עורכת דין לענייני חברות. "מה אם כן היא עושה כאן?" אני חושב לעצמי.
את מחשבותיי קוטעת נקישה על הדלת. אני ממהר להכניס את הדפים למעטפה, ואותה למגירה.
"כן," אני עונה כאשר עיני נעוצות במחשב.
"אני יכול להפריע לך?" שואל רוברט.
"כן," אני עונה לו.
"שמעתי מה שקרה במטבח מוקדם יותר," הוא אומר.
"אני לא יודע על מה אתה מדבר," אני עונה לו.
"בקשר לעובדת החדשה," הוא אומר.
"יש לך בעיה איתה?" אני שואל.
"לא, אני חשבתי ש.. " הוא עונה לי.
"אם אתה מרוצה ממנה, אז זה מספק אותי," אני עונה לו. אני תוהה מי סיפר לו מה שקרה במטבח מיסיס מרקס או מיה.
אני מבין כבר שהלילה לא אצליח להתרכז בעבודתי ואני עולה למעלה לחדר השינה שלי. אני פותח את הדלת ועומד המום. החדר נראה כאילו נלקח מתוך ירחון לעיצוב פנים. אני לא יכול לשים את האצבע על מה השתנה בו. הוא נראה לי יותר מאוורר. זה לא רק הצורה בה המיטה מוצעת, אלא כל דבר בו שונה. אני דווקא אוהב את המראה החדש של החדר שלי.
גם המקלחת נראית איכשהו הרבה יותר מסודרת. על מתלה המגבות מונחות מגבות בשלושה גדלים. זה נראה כמו בבית מלון. גם הסידור סביב הג'קוזי מרגיש לי כמו בספא. אז על זה דיברה מיסיס מרקס.
אני מרגיש משהו, אבל לא יכול להגדיר מהו. אני ממלא את הג'קוזי מים, מוסיף מהמלח הריחני, והסבון ונכנס למים. המים מלטפים אותי, ואני נרגע. מרגיש לי כאילו זו הפעם הראשונה שאני טובל כך במים. אני מרגיש כל כך רגוע שכמעט נרדם.
אני מתעורר בבוקר מאוחר מהרגיל. אני מתארגן בזריזות ויורד למטה.
"רוברט, סיימתי את הקומה," אני שומע את קולה של מיה, "אני צריכה שתורה לי מה לעשות. אני לא רוצה להרגיז את בעל הבית."
"אני עסוק כעת בהכנה של רשימת קניות, אתפנה אליך עוד חצי שעה," הוא עונה לה.
"אם כך אצא ברשותך לגינה," היא אומרת, "אני רוצה לבקש מהגנן שישתול כמה צמחים לחלוט מהם תה."
"מאיפה באים לה הרעיונות האלה?" אני חושב לעצמי. מאחר שהבית שינה את פניו לטובה אני לא מתערב לה. אם כך היא רוצה להעביר את הזמן שלה, שיהיה.
אני יוצא בעקבותיה לכיוון הרכב שלי. הייתי כל כך עייף שלא החניתי אותו בחניה והוא נמצא בכניסה ליד הבית.
"שלום אני מיה," היא אומרת לבן הגנן שלי, "אני יכולה לבקש ממך שתשתול כמה שתילים של נענע ולימונית? אני אתן לך כסף."
"מה פתאום, אני אביא לך מה שאת רוצה. יש עוד משהו שהיית רוצה?" שואל אותה בן.
"הייתי רוצה למלא את כל הכניסה בפרחים," היא עונה לו, "אבל זה לא הבית שלי כך שאין לי זכות להחליט דבר כזה." אני שמח לראות שהיא מבינה את זה. עם כל הכבוד לה זה הבית שלי וכל שינוי צריך לעבור אישור שלי. למרות שאני חייב להודות שחדר השינה שלי נראה נפלא.
*
מיה
ביקשתי מבן הגנן שיביא לי צמחים לחליטת תה. כאשר שאל אותי אם אני רוצה עוד משהו לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שהייתי רוצה גם פרחים בכניסה. ברור לי שאין לי זכות לבקש משהו כזה. זה לא הבית שלי. אני בסך הכל המנקה כאן.
כעבור כמה שעות קורא לי בן החוצה. הוא מניח בצד קבוצה גדולה של מגשים ובהם שתילי פרחים.
"באמת שלא התכוונתי," אני אומרת לו בבהלה. רק חסר לי עכשיו שיהיה לבוס מה לומר לי.
"אני מבטיח שלא אומר לו מילה," מבטיח לי בן, "אומר לו שזו יוזמה שלי."
"אני לא רוצה שגם אתה תסתבך בגללי," אני אומרת, "מספיק היה לי סיפור אתמול במטבח."
"אני יכול לשאול אותך משהו?" שואל בן.
"בטח," אני עונה לו, "למרות שמנחשת שזה יהיה משהו שלא יהיה לי חשק לענות עליו."
"איך אומר לך זאת. את לא נראית לי כמו עוזרת בית," הוא אומר לי.
"ואיך בדיוק נראית עוזרת בית?" אני שואלת, למרות שאני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון.
"תראי," הוא אומר ומצביע על הבגדים שלי, "לא צריך להיות מבין גדול באופנה כדי לדעת שהבגדים האלה לא נקנו יד שניה. את לא נראית לי אחת שתבזבז את כל המשכורת שלה על בגדים."
"אתה צודק," אני אומרת ונאנחת בתאטרליות, "אני חייבת להשאיר קצת כסף שיהיה לי ביום החופשי שלי."
הוא מבין שאני צוחקת ופורץ בצחוק. כמה זמן לא שמעתי מישהו צוחק. אני מביטה בו וחושבת: "באמת כמה זמן?"
**
אז בעצם אתם לא יודעים כלום עליי. לא אספר לכם הרבה, אלא רק קמצוץ קטן. בעצם לא. ניתן לזמן לעשות את שלו. אני בטוחה שהסיפור הזה יצא מתי שהוא. והמתי שהוא הגיע מוקדם משחשבתי.
*
אני עוזרת לבן לעצב את הכניסה. הוא דווקא מעוניין שאייעץ לו. "יש לך עין טובה," הוא אומר לי, "מה דעתך להיות עוזרת גנן?"
לו רק ידע כמה חסרה לי העבודה בגן. לו ידע איזה גן מפואר היה לי. המחשבה הזו דוקרת את ליבי. מעולם לא ייחסתי חשיבות גדולה לחפצים שבבית, למרות שהוא היה מרוהט בטוב טעם. תמיד אהבתי יותר להשקיע בגן. בפרחים, בצמחי התבלין, בעצי הפרי. זה חסר לי יותר מכל. הבעלים החדשים של הבית ידעו זאת.
אנחנו מסיימים את מלאכת השתילה ומביטים מרוצים מהתוצאה. "תראי את הבגדים שלך. הם מלוכלכים," אומר בן בשעה שאני מנגבת את הזיעה ממצחי, נמנעת מלגעת בפני בכף ידי המלוכלכת מבוץ.
"שטויות," אני אומרת, "אני כבר הולכת להחליף בגדים. תראה איך עבר הזמן בלי שהרגשנו. מעניין שרוברט לא קרא לי." בינינו, הבית מצוחצח ומבריק ואין לי מה באמת לנקות עוד. אני נפרדת מבן והולכת להחליף בגדים. אני שוטפת את פניי ואת ידיי וממהרת לעלות למעלה.
"הבוס ביקש שתכנסי אליו," אומר לי רוברט.
אני מסתכלת עליו ואחר כך על השעון הגדול שעומד צמוד לקיר במבואה הגדולה של הבית. אני תוהה מה הוא עושה בבית בשעה כל כך מוקדמת. אני ניגשת למשרד. נושמת עמוק. "מעניין מה יש לו נגדי עכשיו." אני מקישה על הדלת.
"כנסי," הוא אומר לי. ברור לו שזו אני.
אני פותחת את הדלת לאט ונכנסת. הוא מעיף בי מבט מהיר. "מה עושה עורכת דין אצלי בבית," הוא שואל בקול חסר רגש.
"האם קראת את כל קורות החיים שלי?" אני שואלת. כנראה שלא. הרי לא היה שואל אותי את השאלה הזו לו היה קורא."
"שאלתי אותך שאלה. התפקיד שלך לענות לא לשאול," הוא אומר לי.
"נאלצתי לוותר על המשרה שלי, כיוון שהייתי זקוקה לכסף," אני עונה לו בקצרה.
"מה שאת אומרת זה לא הגיוני," הוא עונה לי.
"פשוט תקרא," אני עונה לו כעוסה.
"פשוט תגידי לי למה," הוא עונה לי מיד.
"נקלעתי לחובות והייתי זקוקה לכל דולר שיכולתי לגייס. נאלצתי למכור את חלקי כשותפה במשרד עורכי הדין," אני עונה לו.
"ואיך עורכת דין נקלעת לחובות בסדר גודל כזה?" הוא לא מרפה ממני.
"זה באמת משנה? אתה נכנס לחיי הפרטיים", אני עונה לו.
"את שומעת את עצמך? את נכנסת לבית הפרטי שלי, לחיים הפרטיים שלי," הוא עונה לי.
"כתבתי לך הכל. לא קל לי לדבר על זה," אני אומרת ונושמת עמוק. למה הוא לוחץ עליי ככה.
"הגבר שהייתי נשואה לו עסק בהשקעות. הוא הסתבך בכספים והביא אותנו לפת לחם. הוא אמר שייתן לי גט תמורת זה שאקח את כל החובות עליי." אני עדיין לא מוכנה לספר לו את כל הסיפור.
"הוא לא יכול היה להגיע לפריסת תשלומים?" הוא שואל כאילו לא מדובר בחיים שלי אלא באיזה סיפור רכילותי שאני משתפת בו אותו.
"זה סיפור מאד מסובך ואינני מוכנה להיכנס אליו. אם אתה רוצה אני אעזוב," אני אומרת לו.
"אניח לנושא לעת עתה," הוא אומר, "את יכולה לחזור לעבודה."
*
יום שלישי היום
זה היום החופשי של הצוות. אני אישית לא יוצאת לחופש כי כאמור אין לי בית. הבנים נמצאים אצל הוריי ואני אמורה לראות אותם פעם בשבועיים בשעה שאני אבוא למסור לידי הורי את המשכורת השבועית שלי, בניכוי דמי הנסיעה באוטובוס. הערב מגיע והבית מתרוקן. אני ניגשת למטבח להכין אוכל. הבית חשוך כמעט כולו. רק האור בפרוזדורים דולק. הבית כולו לרשותי. רוברט אמר לי שהבוס יחזור בטח בשעות הלילה המאוחרות. זה היום שבו הוא יוצא לבלות בעיר.
אני ניגשת להכין לי משהו לאכול. אני קוצצת ירקות, מקפיצה נתחי חזה עוף, בשעה ששבלולי פסטה מתבשלים במים הרותחים. אני בוחרת לי מוסיקה בנייד שלי ומתחילה לשיר. המוסיקה סוחפת אותי ואני מתחילה להתנועע לקצבה.
"אני אשמח אם תכיני גם לי לאכול," אני שומעת את קולו של הבוס מאחוריי. אני מפסיקה מיד לשיר וממהרת לסגור את הנייד שלי, אבל בגלל שהידיים שלי רטובות המכשיר חומק מידי ונופל על הרצפה. הוא מתכופף בזריזות אבל לא מספיק מהר והמסך נסדק.
אני מסתכלת על המסך הסדוק ומושכת בכתפיי. "נו טוב," אני אומרת.
"אני אדאג לך לחדש," הוא אומר לי.
"שב," אני אומרת לו, "האוכל מוכן."
"בתנאי שאת אוכלת איתי," הוא אומר לי. אני מביטה בו. "שמעת אותי."
אני מסובבת אליו את גבי וניגשת למלא לו צלחת. אני מנצלת את ההזדמנות שאינו רואה את פני כדי לגעת בלחיי. יש לי הרושם שהן האדימו קצת. אני נושמת עמוק. אני נמצאת עם גבר זר, שהוא גם הבוס שלי, לבד. אני לא מרגישה כל כך נוח. ביחוד שהוא נראה כל כך טוב.
אני מגישה לו את הצלחת והולכת להוציא סודה בטעם לימון. אני ממלאת לו כוס ושמה לפניו.
"אמרתי לך שאני לא אוכל לבד," הוא אומר לי.
אני כבר מבינה שהוא לא יניח לי וניגשת למלא גם לי צלחת.
"את מכניסה אוירה רעננה לבית," הוא אומר ואינני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון האם לניקיון או לבישול. הרי לא אמר לי דבר על איך שסידרתי לו את חדר השינה. אני רוצה לשאול אבל שותקת. "רצית לשאול משהו?"
אני מנידה בראשי לשלילה. "לא," אני אומרת כמעט בלחש.
"ובכל זאת," הוא שואל.
"לא אמרת כלום על הסדר בבית. רציתי לדעת אם הוא לשביעות רצונך."
"הרי אמרתי לך שאת מכניסה אוירה רעננה לבית. שלא לדבר על האוכל שאת מכינה. ממש מעולה. אני מקווה שאפשר יהיה לקבל תוספת."
אנחנו אוכלים בשתיקה. אני מרגישה את הכתפיים שלי נרגעות מהמתח שהייתי שרויה בו. בסך הכל הוא מתנהג יפה.
"אני עוקב אחרי העבודה שלך בימים האחרונים. נראה שאת לא מתרגשת מגודלו של הבית. את מסיימת את המטלות שלך בזריזות. אגב, רציתי להודות לך על ערוגת הפרחים בכניסה. זה בהחלט מוסיף חן לבית," הוא אומר. אני מחניקה חיוך. "מה חשבת שלא אשים לב?"
"אני יכולה להיות גלויה איתך?" אני שואלת. אמנם אני מקבלת אומץ לשאול, אבל לא להסתכל על עיניו בשעה שאני מדברת.
"בוודאי," הוא עונה.
"חשבתי שתכעס עליי," אני אומרת.
"מדוע שאכעס?" הוא שואל.
אני נבוכה. אני אוכלת ושותקת.
"פעם הייתי מתחבר בקלות עם אלה שעבדו אצלי. הם לא העריכו את זה. רק נצלו אותי," הוא מסביר לי, "הבנתי שאני צריך לשמור מרחק. את יודעת שללסלי לא קראתי מעולם בשמה הפרטי?"
"אני מצטערת לשמוע," אני עונה לו.
"על מה?" הוא שואל.
"שזה מה שחווית עם העובדים שלך," אני עונה לו, "לי הייתה רק מטפלת."
"יש לך ילדים?" הוא שואל אותי בפליאה.
"יש לי שני בנים בן ארבע וחצי ושלוש," אני עונה לו.
"אני לא מבין," הוא אומר, "אז למה את ישנה כאן."
אני נאנחת. "אתה חייב לדעת הכל," אני ממלמלת לא שמה לב שאמרתי זאת בקול רם.
"את צודקת. זה לא ענייני," הוא עונה.
"הוריי מטפלים בהם כדי שאוכל לפרנס אותם," אני עונה לו מיד. אני מבינה שאני מגזימה עם הצורך שלי להגן על פרטיותי. "הם גרים בעיר הבירה ולכן אין לי אפשרות לראותם כל יום אלא בסופי השבוע כשמתאפשר לי."
"הייתי חונק אותו במו ידיי, את הבעל הזה שלך שהביא אותך למצב הזה," הוא עונה לי.
"אחרת את המועד," אני עונה לו, "הוא לא יכול היה להתמודד עם הבושה ונטל את חייו. הוא אפילו לא חתם לי על מסמכי הגירושין."
"ואיך הרגשת כשזה קרה, אם אני יכול לשאול," הוא אומר.
"כבר לא נשארה בי טיפת רגש כלפיו. אני לא אומר ששמחתי או חשתי הקלה, בכל זאת זה עצוב," אני עונה, "אבל אני עסוקה בהישרדות של המשפחה שלי, וזה קרה בתוך מבול של דברים אחרים שקרו."
"אני לא יכול לתאר לעצמי איך גבר עושה דבר כזה למשפחה שלו," הוא עונה לי.
"רוצה תוספת?" אני שואלת אותו.
"בהחלט," הוא עונה לי ומגיש לי את הצלחת הריקה, "זה ממש טעים."
כאשר הוא מסיים את המנה אני מגישה לו כוס תה צמחים שחלטתי עבורו.
"זה ממש טעים," הוא אומר לי, "לא ידעתי שיש לנו צמחים כאלה."
"הבאתי אותם מהגינה שלי, שהייתה שלי," אני אומרת לו. אני לא מספרת לו על היום ההוא בו נלקח הבית ממני. הייתי כל כך פגועה. החמדנות בעיניהם בשעה שלקחו אותו ממני גרמה לי לעקור את גינת התבלינים שלי ולקחת אותם איתי. אני יודעת שזה היה מעשה טיפשי.
"תבקשי מבן שיקצה לך מקום כאן," הוא אומר לי. כנראה שההפתעה ניכרת על פניי כיוון שהוא מוסיף בחיוך: "אני לא כזה…"
לצערי הוא לא מסיים את המשפט כיוון שהנייד בכיסו מצלצל. "אני חייב לענות," הוא אומר בקול מתנצל, לוקח את ספל התה והולך לכיוון משרדו. "אני מקשיב לך, דבר," הוא אומר לאיש שיחו.
אני רוחצת את הצלחות והסיר ויורדת לחדרי.
"שרדת את המפגש איתו לבד," אני אומרת לעצמי.
*
קיילן
אני מודה למרק בליבי שצלצל בדיוק ברגע המתאים. מיה מצליחה להוריד ממני את
ההגנות שאני בונה סביבי. האם זה רק בגלל שהיא אישה יפה? ממש לא. הרי יש מלא נשים
יפות סביבי. גבר כמוני, ביחוד שאני רווק, מוקף בהן. יש בה משהו שאינני יודע
להגדיר. היא יכלה להיות מסכנה אחרי כל מה שקרה לה. אבל לא, היא לא מתבכיינת. גם לא
ממהרת לחשוף את עצמה. היא ממש לא פטפטנית. כל הדברים האלה גורמים לי להעריך אותה,
להעריץ אותה.
אחרי כמה דקות של מבוכה היתה בינינו אוירה כל כך נינוחה. לא הרגשתי כך זמן רב. רציתי לקום ולנשק אותה. היא לא שמה לב איך אני נועץ בה מבטים. מסוג המבטים שאסור לי בתור המעסיק שלה. יום אחד עוד אפטר אותה רק כדי שאוכל לנשק אותה.
אני לוגם מהתה שחלטה לי. "האם זה בגלל שזה מעשה ידיה, או שבאמת החליטה הזו כל כך טעימה?" אני חושב לעצמי. אני יותר מידי חושב עליה. אני מבין שעם המחשבות האלה כדי שאעלה לחדרי ואשטוף אותן עם מה שזה לא יהיה שמשודר כעת בטלוויזיה.
אני יוצא מהמשרד. האור במטבח כבוי. גם הירידה לקומת המרתף. נראה לי שהיא הלכה לישון. אני עולה בזריזות למעלה ומחפש מה לראות בטלוויזיה. אני שוכב ובוהה במקלט. אני מבין שזה כבר מאוחר מידי. האישה הזו כבשה לה מקום בלב שלי בלי שהתכוונתי, בלי שהיא התכוונה.
בבוקר שלמחרת אני יורד למטבח.
"להכין לך קפה אדוני?" שואלת אותי מיסיס מרקס.
"אני רואה שיש שכאן לימונית," אני אומר, "את יכולה לחלוט לי תה, בבקשה."
היא מתלבטת. אני הרי יודע שאת הצמחים הביאה מיה. "כבר אדוני," היא עונה לי.
"איך את מכינה התה?" היא לוחשת למיה שנכנסת למטבח.
רוברט נכנס מיד אחריה. "רציתי לשאול אדוני האם יפריע לך שמיה תעזור במטבח. כמובן שלא על חשבון עבודות הניקיון. מיסיס מרקס חתכה את היד ותשמח לעזרה ממיה."
"אני לא אומר לך איך לנהל את הבית," אני אומר לו, "אם בעיניך זה בסדר אין לי התנגדות."
בימים הבאים אני יוצא מוקדם ומאחר להגיע הביתה. ביום שישי שואל אותי רוברט האם יש לי צורך בצוות.
"אין צורך שאיש מכם יישאר," אני אומר לו.
אני חוזר הביתה בהפסקת הצהריים ומוסר בידיו של רוברט מעטפה עם כסף עבור תשלום השכר. אני עולה לחדרי להחליף לבגדי ספורט אחרי שקבעתי עם מרק לשחק טניס.
כשאני יורד במדרגות אני שומע את מיה מדברת עם רוברט.
"מאיפה בא כל הארס הזה?" היא שואלת אותו, "אתה יודע שאשתך עבדה אצלי שלושה חודשים בלבד. הבטחתי לך שאשלם לה את הכסף וזה מה שאני עושה כעת. אני לא משאירה אפילו סנט אחד בשבילי, למרות שאתה יודע היטב שאני נותנת בידך סכום שגדול בהרבה ממה שאני חייבת לה."
"את תעשי מה שאני אומר לך," הוא מסנן לעברה בארס.
"אתה לא מסתפק בזה שאני עובדת כאן כעובדת ניקיון," היא עונה לו בקול קר, "אתה עושה משהו שהוא לא חוקי ולוקח ממני אחוזים מהשכר שלי. אתה יודע מה המצב שלי ומנצל אותו עד תום. אני מקווה שאתה ישן טוב יותר כעת."
"שמעתי אותך מספיק. לכי לעבוד," אומר רוברט, "בשביל זה אני משלם לך." היא מסובבת לו את הגב והולכת למטבח.
רוברט מרים את עיניו ומבחין בי יורד במדרגות. אין לו מושג מה שמעתי מהשיחה ביניהם.
"כנס אליי למשרד," אני אומר לו. הוא עושה כדבריי. "סגור אחרייך את הדלת," אני מורה לו. "אם הבנתי נכון דאגת למיה לעבודה כאן כדי שתהיה בטוח שתשלם לך את הכסף שהיא חייבת לאשתך. האם אני צודק?"
הוא מביט בי בחשש. אני רואה את ההתלבטות בפניו. לפתע הוא מזדקף. "היא חייבת לי עשרת אלפים דולר."
בלי לחשוב הרבה אני פותח את המגירה ומוציא מהכספת את פנקס השיקים שלי. אני רושם שיק על סך כל הסכום. אני לוקח פיסת נייר ומחתים אותו שקיבל את הסכום הזה לכיסוי מלא של חובותיה כלפיו. "מהיום אני אשלם לה את משכורתה ישירות לאחר שאגיע איתה להסדר תשלומים."
הוא מתלבט מה לעשות. הרי ברור לשנינו שזה סכום שהוא המציא כעת. לא יתכן שאחרי כל כך מעט חודשים זה הסכום שהיא חייבת לה.
אני קם ממקומי. "תקרא לה בבקשה לכאן."
רוברט הולך למטבח לקרוא לה. אני שומע אותו אומר לה בכעס. "הבוס קורא לך. תחשבי טוב לפני שאת אומרת משהו." הוא חוזר איתה ונשאר לעמוד בחוץ. "מה הוא חושב שאני לא רואה אותו?"
"אני רוצה שתחתמי כאן. אני כיסיתי את החוב שלך לרוברט. כעת החוב שלך הוא כלפיי. אני אברר כמה המשכורת שלך ואחליט איך לגבות ממך את חובך," אני אומר לה.
"אתה מוכן לאמר לי בבקשה מה סכום החוב ששילמת לו?" היא שואלת, "אני רוצה לדעת שבאמת הוא שולם במלואו. אינני רוצה להיות חייבת לו אפילו סנט אחד."
"אני מראה לה את עותק השיק. "עשרת אלפים דולר," היא קוראת בקול, "אני אחזיר לך כל דולר."
היא חותמת לי על המסמך. "אני מודה לך מקרב ליבי שסגרת לי את חובי לרוברט," היא אומרת לי. אני רואה את הסערה הגדולה על פניה. היא אוספת את עצמה ושואלת: "עוד משהו בוס?"
"לא," אני עונה לה.
היא יוצאת מהחדר. "אני מבינה שלך אני לא חייבת דבר. אין לך מושג איזו טובה עשית לי," אני שומע אותה אומרת לרוברט, "עזרת לי לצאת מהבור בו הייתי שקועה," היא אומרת לו. אני תוהה למה התכוונה. אני מעיף מבט מבעד לחלון ורואה את מיה יוצאת החוצה.
אני יוצא מחדרי ורואה את רוברט עומד ועיניו נעוצות בדלת הכניסה.
"אני מקווה שאתה מרוצה כעת," אני אומר לו. אני ממשיך את המשחק שאת טיבעו עדיין אינני יודע.
רוברט מסב מבטו אליי. אני רואה את המבט המבולבל בעיניו. "סליחה בוס, מה אמרת?"
"אמרתי שאני יוצא," אני אומר, "אני מאחל לך סוף שבוע נעים."
המשך יבוא..
בר אבידן
מאמינה באהבה