בית ילדותי רחש סודות. מדוע? אין לי תשובה.
אני זוכרת את הארונית הזו בספריה שתמיד הייתה נעולה.
יום אחד, כשכנראה הייתי מספיק גדולה להבין,
הראתה לי אימא עיתון ישן. היא פתחה אותו בחרדת קודש וסיפרה לי "עליו."
"הוא היה ידיד טוב מהתנועה," היא סיפרה ואמרה לי שמת מות גיבורים בשעה שקפץ על הרימון וספג את הרסיסים בגופו.
ועדיין לא ידעתי.
גם כאשר היא סיפרה למישהי שאני ילדה "חלומית",
עדיין לא ידעתי.
גם כאשר מצאתי את המסמכים של עיזבונה וראיתי בהם את השיר "שלו" ובו המילה "חלומית."
לא ידעתי.
בשיחה מקרית כמה שנים אחרי פלטה לידי מישהי על "החבר שלה ג' שנהרג….."
רק אז ידעתי מיהו "החייל שלה" שזכרונו עולה כל יום זיכרון.
לזכרך ג'.
את אינך עוד. ואני זוכרת אותו בשבילך.
*
*
שנים חלפו מאז וגם אני סיימתי את שרותי הצבאי.
הגורל הרחיק אותי מהארץ ביום שזה קרה.
נסעתי לכמה שבועות לביקור משפחתי באמריקה הצפונית.
הימים לא היו ימי מלחמה. מ' היה עדיין חייל ששירת בחיל הים.
הוא היה מתקשר אליי בלילות, לעיתים מתוך הספינה שהייתה בדרך מכאן לאי שם.
מ'
אם היו מבקשים לספר רק דבר אחד עליך,
לא הייתי בוחרת לספר על כל שיחות הנפש שלנו,
ישובים על השטיח בחדרי, אוחזים ידיים או מחובקים.
לא על ידך שהייתה מלטפת ברעד קל את פני, ועיניך היו מתמלאות רגש.
לא הייתי מספרת על היום ההוא שא' נהרג בפעילות מבצעית, וחשך עליך עולמך. "אני רוצה למות" אמרת לי, ואני חפשתי מילים מנחמות, אבל לא היו לי. לכן רק חבקתי אותך חזק ונתתי לדמעותיך להרטיב את חולצתי.
גם לא הייתי בוחרת לספר על היום שחזרת נסער ולחשת לי:
"אל תשאלי מה עשיתי. עברה בי המחשבה לרסס מחסנית שלמה על יעד לא ידוע,
רציתי לפגוע בכולם, אבל הבנתי שזה לא יחזיר לי את א'."
הייתי מספרת, על היום המופלא הזה שבו חגגת לי את יום הולדתי העשרים.
באת אלי משום מקום רכוב על האופנוע האימתני שלך. "בואי" אמרת ואני לא שאלתי לאן.
לקחת אותי למסעדה חלבית, הזמנת לנו בלינצ'ס גבינה עם תותים וקצפת ומילקשייק וניל,
שאת הטעם שלהם אני נושאת עימי לנצח.
אחר כך ירדנו לחוף הים.
ביום הנורא ההוא, שבו תמו חייך, חלמתי שבן משפחתי נפטר.
הייתי בניו יורק והתקשרתי לראות מה שלום כולם.
הם חייכו אלי ומנעו ממני את הבשורה.
למחרת באת אלי בחלומי.
"בואי אלי," קראת אלי ממרומי הגבעה, ליד קולנוע כוכב.
"תבוא אתה אלי," עניתי לך, "הרי אני גרה במורד הרחוב."
"אינני יכול," ענית, "אני חייב שתבואי את, אני צריך אותך."
כשפקחתי את עיני חשבתי לעצמי, איזה חלום מוזר,
וידעתי שאני מתה מגעגועים אליך.
רק כששבתי הביתה, אי שם על הכביש המהיר, הם סיפרו לי על תאונת הצלילה שלך. אני רק שאלתי אם יצאת כבר מבית החולים כי לא הבנתי.
כעבור כמה ימים כשעמדתי מול האבן ששמך חרוט עליה לעולם, עדיין לא יכולתי להבין.
רק דבר אחד השקיט אותי, שראיתי שלמרות שעברו חודשים, בצירוף מקרים מצמרר,
נקברת בצמוד לקברו של א' אהוב נפשך.
שנים עברו מאז, אבל אתה רואה, אני לא שוכחת.
מ' נפל בעת מילוי תפקידו והוא בן עשרים ואחת בלבד.