"תבטיחי לי," אומרת ריבקי ומביטה בעיניים מעורפלות בנכדתה.
"בבקשה סבתא אל תעזבי אותי," בוכה שירלי, "אין לי אף אחד מלבדך."
"תבטיחי לי ילדה כדי שאוכל לעזוב בשקט," עונה סבתה.
שירלי מסרבת. היא יודעת שברגע שתבטיח לה, תעזוב נשמתה של סבתה את העולם ותעלה לעולמות עליונים. למרות שהיא ידעה שזה עומד לקרות כל יום, היא עדיין לא מוכנה בנפשה לפרידה מסבתה שגדלה אותה מאז ילדותה.
"אני הולכת לפגוש את אבא ואמא שלך בשמים," אומרת לה סבתא, "על כך אני שמחה." היא לא מזכירה ולו במילה אף אחד מבני משפחתה שהיא נושאת במגירה אטומה בתוך ליבה.
שירלי מביטה על עיניה היפות והעייפות של סבתה. הן נעוצות במדשאות של בית החולים.
"תראי ילדה איך העצים מלבלבים. כל שנה הם מתכסים עלים למרות כל מה שקורה בעולם הזה, למרות כל הזוועות, למרות כל האנשים שאובדים. הם בשלהם. מלבלבים ופורחים, מניבים פרי ופשוט קיימים. הם יהיו קיימים הרבה אחריי ויישאו איתם תמיד תקווה."
שירלי מתאמצת להסתיר את דמעותיה.
"ילדה יקרה שלי. את ואני מאד דומות. את היית כמו העצים בשבילי. הכל נלקח ממני. ההורים שלי, הגבר שאהבתי, ושני ילדי הבכורים. עם זאת אני חייתי הרבה שנים ארוכות. גם כשאמך ואביך נהרגו המשכתי לחיות. השתדלתי ששום דבר מהעצב שלי לא יגע בך. אני יודעת שידעת, אבל לא רציתי לזהם את הילדות שלך בזוועות שהיו מנת חלקי. אני מעולם לא שכחתי, ולא רציתי שאת תחיי את העבר שלי."
סבתא ריבקי מסתכלת על נכדתה. היא רואה את העצב הגדול שנשקף מעיניה. "האם עלי את עצובה או על מה שאמרתי לך?" היא שואלת אותה.
"הרי זה אותו דבר, את ומי שהיית פעם," עונה לה שירלי.
"אם את מבינה את זה, למה את מסרבת להבטיח לי?" עונה לה ריבקי.
"כי אני עדיין לא מוכנה שתעזבי סבתא," עונה שירלי, "וכי אני רוצה לשמוע את הסיפור שלך. מדוע את רוצה ממני את ההבטחה הזו?"
"אני מניחה שאת ראויה לכך," עונה ריבקי, "אנא סלחי לי כי קשה לי מאד לדבר."
"אולי אביא לך כוס תה ופרוסת עוגה טעימה, בדיוק כמו שאת אוהבת?" שואלת שירלי.
"אני אודה לך," אומרת ריבקי, "אני חושבת שזה יעזור."
ברגע שנשמעות פסיעותיה של שירלי החוזרת לחדר, מתחילה ריבקי לדבר. כל אותו הזמן עיניה נעוצות בחלון המשקיף מחדרה בקומה השמינית על מדשאות בית החולים. דבריה נאמרים בקצב אחיד, קצוב, שמותאם להפליא לתקתוק השעון העגול התלוי על הקיר מעל מיטתה.
"אין מילים בשפה של בני אנוש להסביר את מה שקרה שם בימים הנוראים ההם. אי אפשר להסביר, אי אפשר להוציא במילים את מה ששמור כל כך הרבה שנים במגירות נעולות בלב."
שעה ארוכה מספרת הסבתא לנכדתה את סיפור חייה. כל אותן מילים שזורמות ממנה החוצה בשטף מטרתן אחת. להסביר לריבקי מדוע היא דורשת ממנה להבטיח.
עם רדת החשיכה, בעיניים אדומות, בשעה שהיא מלטפת את ידיה הצנומות של סבתא, אומרת שירלי: "אני מבטיחה."
ריבקי עוצמת את עיניה ולוחשת: "תודה ילדה אהובה." היא נושמת את נשימתה האחרונה ועוזבת בשקט את העולם.
**
"את רוצה משהו לשתות?" שואלת נועה הדיילת בטיסה מניו יורק לתל אביב, "את נראית חיוורת שירלי."
"תודה נועה. לא ישנתי מאז שסבתא שלי נפטרה. זה לא היה פשוט כמו שהיא חשבה, לארגן לה קבורה באדמת ארץ ישראל," אומרת שירלי.
"תמיד תהיתי מדוע לא עלתה ארצה," עונה נועה, "הרי כל המשפחה שלה שם."
"היא התכוונה לעשות זאת, אבל אז הורי נהרגו והיא רצתה להישאר קרוב אליהם," עונה לה שירלי.
"ואת, את חושבת שתעלי ארצה כעת כשהיא איננה?" שואלת נועה.
"אני עוד לא מעכלת שהיא איננה. עוד לא חשבתי על כלום פרט לסדרי ההלווייה שלה," עונה שירלי.
"תחשבי על זה. הרי שום דבר לא מחזיק אותך שם כעת," עונה נועה.
"את צודקת נועה," עונה שירלי, "הרי את לימודי סיימתי ואין לי יותר התחייבויות כאן, או שם, או . את מבינה אותי. אני שמחה שהסתדר לך לעבוד בטיסה הזו. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך."
"למרות כל השנים האלה שאנחנו חיות בשתי יבשות נפרדות," עונה נועה, "את עדיין החברה הכי טובה שלי ואת יודעת את זה."
"גם את שלי נונוש," עונה לה שירלי.
"אני חייבת לצאת לסיבוב, אבוא אליך כשאתפנה," אומרת נועה ויוצאת לקחת את עגלת המשקאות.
שירלי מנצלת את שעות הטיסה הארוכות להמשיך ולהקליד את סיפורה של סבתא ריבקי במחשב.
*
במשך שעות ארוכות הקיאה מתוכה סבתא ריבקי את סיפור חייה, עד שמגירת הזיכרונות הגנוזים שלה, שאת מנעולה פרצה רק בבוקר יומה האחרון, התרוקנה לגמרי. שירלי נזכרת באור שזרח על פניה של סבתה בשעה שסיימה למנות את שמות כל בני משפחתה שאינם עוד. "אני יודעת," אמרה לה, "שאת חזקה מספיק כדי לשמר אותם ואת זכרם, ילדה שלי."
*
וזה בדיוק מה שהיא עושה כעת. מעבר לשמותיהם, שטריים עדיין במוחה, היא מספרת את סיפור חייהם כפי שהיה ידוע לסבתא ריבקי. רק כאשר היא מסיימת את התיעוד המשפחתי היא מתפנית להבטחתה לסבתה.
היא פותחת את הדף באפליקצית הרשימות שלה במכשיר הטלפון הנייד שלה. רק עכשיו היא שמה לב שאת שמו רשמה עשרים פעם לפחות:
יוסף אהרון איזקובסקי
יוסף אהרון איזקובסקי
יוסף אהרון איזקובסקי
יוסף אהרון איזקובסקי
…….
אהוב נעוריה של סבתא ריבקי. "אם הייתי מוצאת אותו, לא היית באה לעולם," היא אמרה לה בשעה שסיפרה לה עליו. "הוא אהבתי הראשונה והיחידה. אני יודעת שזה נורא לומר זאת. את סבך אהבתי, אבל ליבי לנצח שייך רק לאחד."
דמעות מתגלגלות מעיניה של שירלי. נועה, שהתפנתה בינתיים, ממהרת אליה.
"מתוקה שלי," היא אומרת ואוספת אותה לחיבוק.
"ספרתי לך על מייקל ועל דיוויד. היו לי בני זוג בחיי. ידעתי, או לפחות חשבתי שאני יודעת, מה זו אהבה. אבל אהבה כזו כמו שנגלתה לעיניי ביום מותה של סבתי לא ראיתי מעולם. אהבה בעוצמה כזו שלימדה אותי מה זו באמת אהבה."
היא מפסיקה לרגע כדי לנגב את דמעותיה וממשיכה: "דיברנו כל היום ללא הפסקה כמעט, אבל המילים שחרוטות לי בראש הן אלה שסבתי אמרה:
"אין זה חשוב מי הוא הגבר הראשון שידעת איתו מה זו אהבה, אלא מי הוא האחרון."
הגבר של סבתי היה אותו אחד, למרות שעשרות שנים לא ראתה אותו, למרות שהקימה אחריו משפחה. היא מעולם לא הייתה שייכת לאחר בנשמתה. אני חייבת לאתר אותו. הבטחתי לה."
***
"שירלי את באה אתנו לבר?" שואל צח מנהלה של שירלי במשרד הפרסום.
"לא, אני חייבת ללכת הביתה," עונה שירלי.
"מה העניין שירלי? כל פעם שאני מזמין אותך יש לך תרוץ לא לבוא. את מבלבלת אותי. מצד אחד את מעודדת אותי ומצד שני דוחה אותי כל פעם שאני מזמין אותך," אומר צח.
"אני מצטערת. הבטחתי לסבתא שלי למצוא מישהו עבורה," היא עונה לו.
"איזה מין תרוץ עלוב זה שירלי," אומר צח, "הרי סיפרת שהיא נפטרה."
"נכון," עונה שירלי, "עזוב אתה לא תבין את זה."
"אולי תנסי אותי?" עונה צח.
"אתה רוצה להעביר איתי ערב עם אוכל בטייק אווי ובחיפוש במחשב?" היא שואלת.
"אשמח אם אוכל לעזור לך," הוא עונה.
"אם כך תזמין לנו מה שבא לך ואני אלך לארוז את התיק שלי," אומרת שירלי ומייד חוזרת בה, "יודע מה? אתה צודק. בוא נלך עם כולם לפאב."
"אז את כבר לא רוצה להיות איתי לבד?" שואל צח וקורץ לה.
"להיפך צח," עונה שירלי ,"אני רוצה להיות כולי שלך בלי משהו שיסיח את דעתי."
צח סוגר את הדלת ומתקרב לשירלי. "אם כך תרשי לי לעשות מה שאני משתוקק לעשות כבר הרבה זמן." הוא רוכן לעברה ומנשק אותה.
כששפתיו ניתקות ממנה אחרי דקות ארוכות אומרת לו שירלי: "נראה שעשיתי את ההחלטה הנכונה."
מאותו יום ואילך הרבתה שירלי לבלות עם צח, וצמצמה את חיפושיה לשעה ביום לפני השינה. כל פעם שנדמה היה לה שמצאה את האחד התאכזבה.
"אל תתייאשי שירלי," אומרת לה נועה בשעה שהיא עוזרת לה במטבח. "תראי איזה גבר מהמם מצאת לך. הוא אוהב אותך כל כך ואת אותו. אני בטוחה שסבתך לא הייתה רוצה שלא תחיי רק כדי תמצאי את אהובה. אם זה צריך לקרות זה יקרה."
שירלי מביטה באהבה בצח ואומרת לה: "את צודקת. אני מרגישה שהוא האחד שלי. אני תוהה אם גם הוא מרגיש כך."
"שירלי, ממתי את חסרת בטחון כזו?" שואלת נועה.
"אף פעם לא פחדתי לאבד מישהו כמו את צח," היא עונה.
כאשר כולם הולכים עוזר צח לשירלי לפנות את הכל מהסלון. "ראיתי איך הסתכלת עליי מקודם," הוא אומר לה, "וחשבתי לעצמי כמה אני אוהב אותך. את הבית שלי. אף פעם לא הרגשתי כך."
שירלי נחנקת מרוב התרגשות. "אני אוהבת אותך כל כך," היא לוחשת לו.
"אני חושב שהגיע הזמן שתישארי איתי ולא תעזבי יותר," אומר צח, "בעצם מה שאני אומר לך שאני רוצה שתגורי איתי."
שירלי ניגשת לחלון הגדול המפריד בין הסלון למרפסת. בבואתה משתקפת בו ולידה היא רואה את בבואתו של צח. "הרבה חודשים לא היה לי מקום שהרגשתי בו בבית. מאז שהגעתי לכאן פעם ראשונה הרגשתי שהלב שלי יותר רגוע, והפרפרים בבטן שלי משתוללים. מהיום ההוא שקנית את העציץ עם הורדים הוורודים שבמרפסת, ואמרת שהם בשבילי, חיכיתי לשמוע את המילים האלה. פחדתי שלא אשמע אותן, פחדתי שישבר לי הלב. תודה אהוב שלי שאתה שומר עליו שלם."
הימים עוברים וחייהם של שירלי וצח נכנסים לשיגרה. כל לילה היא מקדישה את הזמן המסויים לחיפוש ולילה אחד היא מרגישה שמצאה אותו. השעה כבר מאוחרת, והיא נמנעת מלהתקשר.
"עוד כמה ימים יום השואה," אומרת שירלי, "אני חושבת שמצאתי את הגבר אותו אני מחפשת. אני רוצה לצאת מחר לפגוש אותו. יש לי הרגשה חזקה שזה הוא."
"אין בעיה," עונה צח, "מחר בדרך לעבודה נעבור אצלו. "
"לא צח," עונה שירלי, "כדי לפגוש אותו עלי לנסוע מרחק של שעתיים וחצי מכאן. תתן לי מחר יום חופש?"
"לא רק שאתן לך אהובה, אסע איתך," הוא עונה, "אשלח מייל למזכירה ששנינו נעדר. הרי כולם במשרד יודעים שאנחנו יחד, זה כבר לא סוד."
שירלי נכנסת להתארגן לשינה בשעה שצח כותב את המייל. הוא נכנס אחריה למיטה ושואל: "אז להיכן אנחנו נוסעים מחר יפתי?"
"לקבוץ בגליל המערבי," עונה לו שירלי.
צח משתתק רגע ארוך ולבסוף שואל: "סתם מתוך סקרנות, ואת מי יש לנו הכבוד לפגוש?"
"את יוסף אהרון איזקובסקי," עונה שירלי.
"את יוסף אהרון איזקובסקי," חוזר אחריה צח.
****
את הדרך לקיבוץ הם עוברים בשתיקה. צח מפעיל את המערכת ושם את הפלייליסט של שירים שקטים. הוא אוחז בידו האחת בשירלי, עוזב אותה מידי פעם רק כדי ללטף את פניה. שירלי מאד מעריכה את השקט שהוא נותן לה. היא יודעת שהוא מבין כמה זה חשוב לה, הרי היה עד מידי לילה לחיפושיה.
"אני מקווה שזה באמת הוא," אומרת שירלי בהתקרבם לקיבוץ, "אולי עשיתי טעות שלא בררתי. איך אני יכולה ליפול עליו כך פתאום?"
"מבטיח לך שיהיה בסדר," אומר צח, "אני אגש למזכירות לשאול היכן הוא גר."
צח נוסע בכביש שעוקף את הקיבוץ ומגיע לביתו של יוסף אהרון. שירלי נשארת לשבת. פתאום פחד אוחז בה. צח יוצא מהרכב, פותח בפניה את הדלת, ומושיט לה יד. "בואי יפה, אני איתך."
הוא מוביל אותה בשביל לעבר הבית השני מצד ימין, עולה במדרגות ומקיש על הדלת. הוא זז הצידה ומחכה שהדלת תפתח. כעבור רגע קט נפתחת הדלת ואיש גבוה, בעל שיער שיבה ועיניים כחולות כמו הים עומד בפיתחה. לרגע היא חושבת לעצמה "מאין מוכרות לי העיניים האלה?" והיא מנסה להזכר אם התמונה שראתה שלו היתה בצבע. "אבל איך זה יתכן, הרי היתה בשחור לבן?" אין לה ספק שזה האיש.
"שלום אני," היא מתחילה לומר.
"ריבקי שלי," אומר הגבר ועיניו מתמלאות דמעות, "את ריבקי שלי." יוסף אהרון מושיט ידו ומלטף את פניה.
"איך מצאת אותה ילד?" הוא שואל את צח.
"זה לא אני שמצאתי," עונה לו צח, "זו היא שמצאה אותך."
"ספרי לי ילדתי," אומר יוסף אהרון.
"זה נכון שאתה האהוב שלה?" שואלת שירלי.
"עד יומי האחרון היא תהיה שלי," הוא עונה לה .
שירלי מגישה לו את תמונתה הממוסגרת של סבתה ויוסף אהרון מאמץ אותה לליבו. "אני כל כך מצטערת, אבל סבתא נפטרה. היא אהבה אותך עד יומה האחרון למרות שנישאה והקימה משפחה."
"תודה שמצאת אותי. עכשיו אוכל לנוח בשקט," אומר יוסף אהרון, "אמרי לי יקירה, מתי נפטרה ריבקי שלי?"
כשאומרת לו שירלי את התאריך מושיט יוסף אהרון את ידו לצח. צח ניגש ומחבק אותו. "אתה ידעת סבא, נכון?"
"סבא?!" אומרת שירלי, "יוסף אהרון סבא שלך? וממתי אתה יודע שאותו אני מחפשת?"
"מאתמול בלילה," עונה צח, "מרגע שאמרת את שמו. גם אני הייתי צריך לעכל את זה, תביני אותי. אני ידעתי שכל חייו הוא אהב את סבתא שלך. כשישב שבעה על סבתא שלי אמר לי: "על ריבקי אני צריך לשבת שבעה." את מבינה איך הרגיש לי לראות את הכאב העצום של פספוס חיים שלמים של סבא שלי?"
"אל תעצבו ילדים, אני מודה על כך שמצאת אותי. אני שמח גם שמצאת את צח. אני יודע שהוא מאד אוהב אותך, ואם יורשה לי לומר, אני יודע שהוא מתכנן," אומר יוסף אהרון ומשתתק.
"מה שסבא רוצה לומר זה שאמרתי לו שאני רוצה להתחתן איתך," אומר צח ותולה בשירלי מבט מתוח. "האם מה שקרה כאן כעת יהרוס הכל?" הוא חושב בליבו.
"אפשר נדלג על השלב הרישמי ואני אומר לך פשוט שגם אני מאד רוצה?" שואלת שירלי.
"ימי קצובים," עונה יוסף אהרון, "יומי קרב. הייתי רוצה לבקר את סבתך ולהפרד ממנה טרם אלך, אבל אינני מסוגל לנסוע כעת לניו יורק," אומר בעצב יוסף אהרון.
שירלי אוחזת בידיו של יוסף אהרון ואומרת לו: "לפני שנפטרה הבטחתי לסבתי שאמצא אותך וכשיגיע יומך אדאג שתנוח לידה. היא קיוותה שהגעת לארץ ולכן ביקשה להקבר כאן. רכשתי חלקת קבר כפולה למקרה ש.."
"אני מקבל עלי בשמחה ואהבה את קיום ההבטחה שלך. אני רוצה לבקש ממך משהו גם," אומר יוסף אהרון, "אני מבקש שתתחתני עם צח בהקדם, כל עוד אני כאן."
*****
ביום השואה עלו צח ושירלי יחד עם סבא יוסף אהרון לקברה של סבתא ריבקי והשאירו אותו שעה ארוכה ליד קיברה. את הלילה שאחרי בילתה שירלי ברישום ותיעוד תולדות משפחתו של סבא יוסף אהרון. בימים שאחרי נשאר הסבא בביתם ובשעה שצח עסק בהכנות לחתונתם, ישבה שירלי והקשיבה לסיפור חייו של הסבא ורשמה את קורותיו מיום שפרצה המלחמה ההיא שלא מדברים עליה.
כשהגיע יום החתונה, שנערכה בחוג משפחתי מצומצם, ביקש הסבא לומר כמה מילים.
"לא אגזול הרבה מזמנכם, רק אומר לך שירלי את הדברים הבאים:
אין זה חשוב מי הוא הגבר הראשון שידעת איתו מה זו אהבה, אלא מי הוא האחרון.
את המילים לימדה אותי סבתך. כל חיי התפללתי שאני האחרון שהיא אהבה, וכך היה. אני יודע שגם את מצאת את הגבר האחרון שלך ואתה צח יקירי את שלך. אני יודע כעת שלמרות שעברו חיים שלמים, המעגל נסגר ואנחנו שוב יחד.
הוא שב והתיישב על כסאו וליבו נדם.
ב.א.
מאמינה באהבה
זה הסיפור שלי שנכתב ליום השואה 2017
מזכרת מהתופת