טיילור
את הלילה שלפני מסיבת הרווקים של זאכרי לקראת נישואיו למגי, אנחנו מבלים במלון.
להפתעתי הוא בחר בבית מלון כאן בעיר. הבחירה הזו באה בהפתעה לנוכח מסיבת החתונה המפוארת שעתידה להתרחש עוד שבוע ימים.
בשבועיים האחרונים אנחנו נפגשים מידי אחר צהריים בתירוצים מתירוצים שונים, כמו ימי המדידות של החליפות שלנו, שבאופן רגיל תופסות אחר צהריים אחד. כל זה כדי להתחמק מפגישה עם מגי. אתם בטח תוהים למה.
אז זהו שהוא לא בדיוק מאושר להתחתן. מגי נכנסה להריון והוא נאלץ לשאת אותה לאשה. הוא לא אוהב אותה, ואינני בטוח שהיא אותו.
מסיבת הרווקים מתוכננת להיות ערב בנים רגיל, ללא חשפניות כמקובל אצל רבים. הוא הודיע לנו מראש שזמנה יהיה קצוב כי הוא מתכונן לצאת אחר כך. אין צורך שיסביר. ברור לנו שיש מישהי שתחכה לו ותערוך לו מופע פרטי משלה.
"אני לא מבינה למה אתה צריך לילה לפני מסיבת הרווקים שלך להיות עם חברים במקום להיות איתי. יש לנו כמה דברים שעלינו עוד לסגור בקשר לחתונה," אומרת לו מגי. יש לו מין מנהג כזה שכל פעם שהיא מתקשרת הוא מפעיל את הרמקול, כך שכולנו נשמע את השיחה. נראה שהוא רוצה שיהיו לו עדים לכל השיחות שלו איתה.
"אני אהיה איתך כל החיים. זה מה שרצית, לקשור אותי אלייך" הוא עונה לה, "אז תניחי לי."
*
כשרק דיבר איתי על העובדה שהוא עומד להתחתן ניסיתי להניא אותו מלעשות כן. "חייב להיות פתרון אחר אם אתה לא אוהב אותה," אמרתי לו. כאשר הבנתי שהוא הולך עם זה עד הסוף שיניתי את האופן בו דיברתי אותו. "מגי אישה יפיפיה, חכמה, ובאה מרקע מאד דומה לשלך. שלא לדבר שההורים שלכם מיודדים."
שמעתי שהרבה פעמים גבר מקבל רגליים קרות לפני החתונה, ושייכתי לכך את ההתנהגות שלו בימים האחרונים.
*
זאכרי פונה לבר המשקאות בסוויטה בה אנחנו מתאכסנים, ומוציא ממנו בקבוק ויסקי.
"בבקשה אל תשתכר," אני אומר לו. הוא מסתכל עליי במבט זועם. "זאכרי, זה לא יפתור דבר." דווקא המילים האלה משפיעות עליו. הוא מחזיר את הבקבוק חזרה, וצונח מובס על הספה.
"הייתי צריך להקשיב לך טיילור כשאמרתי לי לחפש פתרון למצב," הוא אומר, "עכשיו זה מאוחר מידיי."
אנחנו מחפשים סרט כדי לצפות בו. כאילו להכעיס יש היום אוסף של סרטי חתונה מתקתקים. לבסוף אנחנו מוצאים סרט מתח שאף אחד מאתנו לא שמע את שמו מעולם, וצופים בו מאמצע הסרט.
נקישות חזקות נשמעות בדלת. "תפתח את הדלת," נשמעת צעקה של אשה, "אני יודעת שאתה שם, ואתה לא לבד."
"מה היא עושה פה?" שואל זאכרי בתדהמה.
"היא?" אני שואל.
"מגי. אשתי," הוא אומר בלעג. "הייתי צריך לשתות," הוא מסנן.
הוא נושם עמוק, מתמתח והולך לכיוון הדלת בעוד הצעקות לא מפסיקות מצידה השני.
"תכנסי בבקשה," הוא אומר לה בקול קר ופותח לה את הדלת. היא ממהרת להיכנס ומתרוצצת בתוך הסוויטה כמו אחוזת אמוק. היא לא מגיעה לבד, אלא עם שלוש חברות שלה.
"ברשותך אחכה פה עד שהן תגענה," היא אומרת ומתיישבת על הספה באופן שגורם לי לקום ולפנות לה את המקום.
"אינני יודע מה ציפית לראות פה," עונה לה זאכרי, "כפי שאת רואה אנחנו צופים בסרט מתח. סרט של גברים."
"שלא תחשוב שמגי מטומטמת," מצפצפת אחת הבחורות, "אנחנו יודעות מה הולך לקרות פה הלילה, בוגד שכמוך."
"אינני יודע מה ציפית למצוא פה, יהיה שמך אשר יהיה " הוא עונה לה, "אין לי מה להסתיר. זה רק אני והשושבינים שלי פה."
"והחשפניות? או שמא אומר הנשים הזולות שאתה מסתובב איתן?" שואלת מגי.
"מצטער לאכזב אותך," עונה זאכרי, "את ימי רווקותי האחרונים אני מעדיף להעביר עם חבריי הטובים. בדיוק כמוך."
"ידעתי!" היא אומרת מיד, "אתה בכלל אוהב גברים. איך לא ראיתי את זה קודם."
"מעניין," הוא עונה לה, "שבתור אחד שאוהב גברים אני עומד לשאת אותך לאשה רק בגלל שאת בהריון. מעניין איך זה קרה?"
"מגי?" אומרת החברה הצפצפנית, "את אמרת שהוא כל כך מאוהב בך…אז את בהריון. איך לא סיפרת לנו?"
"אני לא," היא אומרת ומיד קולטת מה היא אמרה.
"בוא ניתן לרגע המיוחד הזה להאיר אותנו," אומר זאכרי, "אז מה אהובתי, את לא בהריון? את יודעת מה זה אומר, נכון? מכיוון שאת כל כך נהנית להתעסק בענייני החתונה, אשאיר לך לטפל בענייני האי-חתונה. אני אודיע לבד למשפחה שלי. אני מוכן לשלם כל מחיר רק שהיא לא תתקיים."
שקט מוחלט משתרר בחדר. דקות ארוכות יושב כל אחד מאתנו וחושב על מה שקרה כאן.
"את עוד תודי לי," שובר לבסוף זאכרי את השתיקה, "את בחורה יפה ומתוקה. את ראויה למצוא מישהו לחלוק איתו את חייך באהבה. את הטבעת תשאירי אצלך. אין לי צורך בה."
מגי קמה ויוצאת עם חברותיה בשתיקה. אני מעריץ אותה על היכולת לשמור על פנים חתומות.
כאשר נסגרת הדלת, לוקח זאכרי את הנייד שלו ומתקשר. "אבא, החתונה מבוטלת. היא לא בהריון." הוא לא ממתין לתגובה ומסיים את השיחה.
אנחנו עומדים קפואים, לא יודעים איך להגיב. זאכרי לוקח את הז'קט שלו ופונה לדלת. "אני הולך לחגוג," הוא אומר, "נתראה אחר כך. יש לנו את הסוויטה הזו עד יום ראשון. עוד נחגוג בה."
*
מה אתה עושה עם עצמך כשפתאום התכניות לארבעת הימים הבאים מתבטלות במפתיע?
אנחנו יושבים על הספה וכל אחד שקוע בהרהוריו כאשר נשמע קול מסרון אצל אריק. איש לא מתייחס. אבל כאשר נשמע הצלצול בפעם החמישית אני מסב את תשומת ליבו. "אתה לא חושב לבדוק ממי ההודעה?"
"תראה מה זה" הוא אומר לי, "יש הלילה מבוך עכברים."
'מבוך עכברים?' אני שואל אותו. מה זה בדיוק? 'האם אנשים כל כך משועממים שהם מתחילים להמר על עכברי מירוץ?' אני חושב בליבי.
"אל תגידי לי שאתה לא יודע מה זה?" הוא אומר ומסתכל עליי כאילו נחתתי מעולם אחר. "אתה לא חי בניו יורק?" אני מרים את כתפיי. "טוב את זה אנחנו חייבים לתקן, ומיד." אני שומע צליל של מסרון ומביט בנייד שלי. "תרשם," הוא מורה לי.
אני פותח את ההודעה-
ברוך בואך למבוך העכברים.
אני מתבקש לבחור לי שם ותמונה.
אני בוחר בכינוי שלי "טאי". על תמונה אני מוותר בשלב זה. עדיין אין לי מושג למה אני נכנס.
ברוך בואך למבוך העכברים טאי.
המרוץ יתחיל בעוד 48 דקות.
צפה להוראות בהמשך.
נא אשר מקומך.
אני זורם עם ההוראות של המרוץ העלום הזה ורושם-מלון אורכידאה.
אני קולט שאני בחליפת שלושה חלקים, ושואל את אריק מה עליי ללבוש.
"אתה לבוש בסדר גמור," הוא אומר לי, "בוא נרד ללובי."
אנחנו יורדים ללובי ורואים שם את מגי מוקפת חברות. היא דווקא נראית עליזה ומצחקקת הרבה. 'אולי זה בגלל שהיא שתויה?' הבנות שסביבה לבושות בשמלות ערב, והחבורה הקולנית הזו בהחלט מושכת תשומת לב.
ואז אני רואה שתים מחברותיהם חומקות ממעגל החברות ומגיעות ללובי. "היי עכברונת" אומר אריק לבחורה הבלונדינית.
"עכברונת בבגדי נשף," היא צוחקת וקורצת לו.
"אני פרינסס," אומר אריק, "וזה.."
"נעים מאד טאי," אני עונה.
"אני נלי," מציגה השנייה את עצמה, אך לא מרימה עיניה מהטלפון.
'חסרת נימוס,' אני חושב לעצמי ומתעלם ממנה.
תוך דקות ספורות מצטרפים אלינו עוד שני גברים. הם באים בחליפות ספורט. "אני סטאר," מציג אחד את עצמו ומגיש לנו מסיכות שחורות. "אני מזכיר לכם שהשימוש במסכות נתון לשיקול דעתכם."
אני, שעדיין לא יודע במה מדובר, ומניח שהוא המנהיג של המשחק הזה, או מה שזה לא יהיה.
אני שומע מסרון ונכנס לקרוא את ההודעה.
הזמן לצאת לדרך טאי.
הקפד להעביר את הנייד לרטט. אינך רוצה שיזהו אותך.
הרמז הראשון הוא:
…
עכשיו אני מבין למה אתה חייב להיות ניו יורקי כדי לשחק במשחק. הרמזים קשורים לקווי הרכבת התחתית השונים, וכלולים בהם רמזים בקשר לשמות הרחובות.
אנחנו יוצאים לדרך. אני יוצא בעקבות חבריי שהולכים, כמעט רצים סמוך לקירות הבניינים. "העיקרון הוא," אריק מחליט סוף סוף לנדב לי מידע, "שאסור שיגלו אותנו. זו הסיבה שהמסכה לא על פנינו כאשר אנחנו מעל פני האדמה."
"אנחנו לא היחידים במשחק," אומר סטאר, "אם הבחינו בך נפסלת."
אנחנו מגיעים לצומת רחובות. אני לא שם לב באיזה רחובות אנחנו. "בוא איתי," לוחשת לי נלי, "אני מבינה שאתה חדש." היא אוחזת בידי וממשיכה להתקדם איתי בזריזות. אני מעריץ את יכולתה לנוע עם שמלת ערב ארוכה ונעלי עקב. פתאום היא מושכת אותי לתוך חצר. "חבק אותי," היא לוחשת לי.
אני מביט בה המום. מתרחק ממנה. "אני לא מבין מה המשחק שלך," אני אומר.
"אני אהובתך, ואתה מאוהב בי, ולכן תנשק אותי, אחרת אלה שמשקיפים עלינו כעת, עלולים לפסול אותנו מהמשחק."
אני מביט לתוך עיניה. עיניים כאלה מדהימות. אני מצמיד אותה אלי, עוצם את עיניי ומנשק אותה. היא נענית לי, והנשיקה הזו רק מעמיקה.
"זה סתם זוג שמחפש מקום להתמזמז, קחו חדר," קורא לעברנו משהו. אני מתעלם וממשיך לנשק אותה. איזו נשיקה טעימה.
אנחנו שומעים את צעדיהם מתרחקים ורק אז היא ניתקת ממני. "איזו נשיקה מתוקה," היא אומרת, "בוא נמשיך."
הפעם אנחנו מגיעים לכניסה לרכבת התחתית. "עכשיו אנחנו מוגנים. אי אפשר לפסול אותנו. הגיע זמן לשים את המסיכה," היא אומרת לי. "עכשיו אנחנו צריכים לדווח על מיקומנו ואז נקבל את כתב החידה."
הטעם של הנשיקה המתוקה עדיין על שפתיי, כמו העיניים המדהימות שלה. אני מתחיל להבין את המשחק ונהנה ממנו. אני אוהב מבוכים וחידות. "תשנן את כתב החידה," היא ממשיכה להסביר לי, "כי הוא יעלם תוך חמש דקות."
אני קורא את המסר-
פושט היד
יתהפך
מאחורי הפח
"אנחנו צריכים לחפש מקבץ נדבות," היא אומרת לי, "ואלה נמצאים בדרך כלל במעבר בין שתי גדות הרכבת. אתה איתי בחיפוש?"
אני רוצה לומר לה שאחרי הנשיקה בסמטה, אני אלך אחריה לכל מקום. "כן," אני עונה לה וממהר איתה לחפש את מקבץ הנדבות. אני מוציא שטר של עשרים דולר ונותן אותו לאיש שיושב לצד הפח. "פושט היד יתהפך, " אני אומר לה, "נראה לי שבמקום לתת לו הוא יתן לנו," ואכן אני רואה מאחורי הפח מעטפה.
"כייף איתך," היא אומרת לי, "אני אוהבת אנשים שלא מתעצלים לחשוב."
אנחנו פותחים את המעטפה וקוראים את מילת הקוד שרשומה בה, ושולחים אותה כל אחד לחשבון שלו.
"עכשיו צריך להשמיד את המעטפה," היא אומרת וחותכת אותה לחתיכות קטנות. היא לוקחת איתה את הקרעים. "נזרוק את זה לפח במקום אחר, לא לידו. שלא נשאיר רמז לאחרים."
אנחנו מכניסים את המסיכות לכיס ויוצאים החוצה.
אני מקווה שנתקל שוב בעכברים אחרים, שאזכה עוד פעם לאחוז אותה בזרועותיי ולנשק אותה. זה לא קורה.
ארבע שעות אנחנו מתגנבים ברחובות, נכנסים למעמקי האדמה לתוך תחנות הרכבת התחתית, רק כדי לפתור עוד חידה ולהמשיך במשחק. כאשר אנחנו מגיעים ללובי. מסתיים המשחק.
"נהניתי מהלילה איתך," אומרת לי נלי וממהרת עם חברתה להתערבב שוב עם חברותיה של מגי, שנראות שתויות מידי בכדי להבחין שהן לא היו שם בכלל.
אני נשאר לרגע לעמוד. כל מה שאני יודע עליה שקוראים לה נלי. כך קוראים לה במשחק. האם זה באמת שמה? אני מחפש אותה במבטי. היא רוקדת עם חברותיה ואיננה מסתכלת עליי בכלל.
"נהנית?" שואל אותי אריק.
"מאד," אני אומר, "איך לא ידעתי על זה קודם? אתה מכיר את הבנות האלה שהיו איתנו? כלומר מה שבעצם אני שואל האם אנחנו קבוצה קבועה או מקרית?"
"אני לא מכיר אותן. הקבוצות נקבעות לפי המקום שלך באותו לילה," עונה לי אריק. מה שגורם לי לאכזבה גדולה.
אני עולה לסוויטה ומחליף בגדים. כשאני חוזר ללובי. החבורה הרעשנית כבר איננה. אני מתיישב ליד הבר, ומזמין לי כוסית ויסקי. "אין לך מושג כמה אתה בר מזל שהגעת רק עכשיו," אומר לי הברמן לשמחתי, "היו פה בנות שחגגו, תקשיב טוב, את העובדה שאחת מהן לא מתחתנת. בחיים לא רווח לי כשראיתי לקוח נכנס למונית ועוזב את המלון כמו הלילה. פשוט חבורה של מטורפות."
"אם כך אתה בר מזל שאינן מתארחות במלון," אני אומר לו.
"בדיוק כך אני מרגיש כעת."
אז אולי הברמן שמח, אבל אני מבין שאיבדתי את אחיזתי בנלי. למה היא היתה צריכה לנשק אותי ככה?
נלי
אני לא יודעת מה עבר לי בראש שמשכתי את טאי אחריי לסימטה ונישקתי אותו. אף פעם במשחק לא נהגתי כך. האמת היא שאם להיות כנה, אני יודעת בדיוק מה עבר לי בראש. הוא פשוט גבר מדהים.
אני יודעת שלפי כללי המשחק הייתי שצריכה לחזור למה שעשיתי ולדאוג שלא יבחינו בכך שנעלמתי. תרמה לכך העובדה שמגי והשושבינות שלה היו שיכורות לחלוטין. שמעתי שהן מדברות על כך שמגי ביטלה את הנישואין כי גילתה שהארוס שלה אוהב גברים. אני לא מכירה אותה עד כדי כך. בסך הכל אנחנו עובדות יחד. אני קצת מבולבלת, כי השמועות בקשר לנישואים החפוזים היו שהיא בהריון. אם היא ביטלה את החתונה סימן שהיא לא, אז למה כל כך בער לה להתחתן?
בכל מקרה אני עצובה. לא בגללה, בגללי. חשבתי שאזכה לראות את טאי בחתונה. עכשיו אני לא יודעת אם אפגוש אותו אי פעם. סוף סוף שהלב שלי מתרגש ממישהו, אני מאבדת אותו. אני מחליטה לא לוותר. אני אמצא אותו ויהי מה.
"את לא נשארת בבית המלון?" אני שואלת את מגי בשעה שאנחנו נפרדות.
"לא. זאכרי פה לכל סוף השבוע," היא עונה, "אין טעם שאשאר."
אני חוזרת לביתי. מרגישה פתאום כל כך בודדה בדירה הגדולה שלי. מילק כלבת הזאב הלבנה שלי מקבלת את פני בשמחה. היא מרגישה בעצב שלי ועושה הכל כדי לתת לי להרגיש אהובה על ידה. "העכברונת שלך הפסידה היום," אני אומרת לה, נשכבת על הספה ומלטפת אותה. "את לא יכולה להבין מה זה שהלב שלך פתאום כל כך מתרגש שבא לך לצעוק שכל העולם ישמע. אבל את יודעת שלמשחק שלנו יש כללים מאד נוקשים ואסור היה לי שידעו. עכשיו הפסדתי אותו. אני כל כך עצובה."
בכל זאת היה משהו שמגי אמרה שאמור לעודד אותי. למחרת אני חוזרת לבית המלון בערב. זו בדיוק השעה בה כולם מצטופפים בבר בקומת הלובי. אני מתיישבת ומזמינה בירה עם ליים. "היי את," קורא לעברי בשמחה הברמן, "את רוקדת כל כך יפה. הייתי מוקסם ממך אתמול."
"תודה," אני עונה לו. אני לא מספרת לו שרקדתי דווקא בגלל שהייתי כל כך עצובה. כי רציתי לשכוח.
"אני מקווה שאת לבד פה," הוא אומר לי, "כי מה שהיה פה אתמול היה …."
"כן," אני עונה, "זה היה סוג של התפרקות של כלה שחתונתה בוטלה. היא עזבה כי הגבר לו עמדה להינשא נשאר כאן לסוף השבוע."
"גם הוא לא נשאר. הם עזבו כולם בשעות הקטנות של הלילה, בדיוק כאשר סגרתי את הבר," הוא מספר לי. לו ידע כמה מכאיבה לי הידיעה הזו.
"אתה מכיר אותם?" אני שואלת.
"לא," הוא עונה, "חבורה של גברים עשירים שחושבים שהעולם שייך להם. לא 'כוס התה שלי,' אם את מבינה, לא נחמדים כמוך."
אני מסיימת במהירות את הבירה. "היית נעים לשוחח איתך, הדייט שלי כנראה לא יגיע. אני אזוז."
אני לא נותנת לו שהות לבקש את מספר הטלפון שלי, כי ברור לי שזה מה שהוא עומד לעשות, ומסתלקת משם.
החיים במשרד חוזרים לשגרה. איש לא מזכיר עוד את החתונה שבוטלה. אני מאשרת למגי להעדר כרצונה לסידורים כדי לסיים את עניין החתונה שלא תתקיים. "לפחות אני יודעת מה אני רוצה שיהיה בחתונתי," היא אומרת לי באחד הימים, "בפעם הבאה אעדר פחות."
"אני שמחה לראות שאת חיובית," אני עונה לה. אני לא אומרת לה כמה היו כולם מותשים מהשיגעונות שלה בקשר לחתונה. אני מאחלת לה בכל ליבי שתמצא את האושר.
אם כעת חשבתם שמגי נחה, אתם טועים. עכשיו היא בחיפוש אינטנסיבי אחרי הגבר שיתאים לכל החלומות שרקמה סביב החתונה שלה, כולל העוגה בת 12 הקומות.
שבועות עברו מאז אותו לילה.
שש פעמים לבשתי את דמות העכברה ויצאתי למרדף בתוך מבוכי העכברים של העיר התחתית בניו יורק.
הדרוג שלי מעפיל בזריזות למקומות הראשונים. אני יודעת כמה נקודות צברתי, אבל אין לי מושג באמת מי המתחרים שלי. רק הניקוד שלי מופיע בכרטיס שלי. חוקי המשחק מונעים ממני ליצור קשר עם האחרים. אני משתגעת. באף אחד מהם אני לא פוגשת בטאי. אני יודעת גם שאין טעם שאגיע למלון. אני יודעת שהוא היה שם רק בגלל מסיבת הרווקים.
אני מתחילה להיות יותר נועזת במשחקים, לוקחת סיכונים, מרגישה כמו גיבורת על שלא מפחדת מכלום. לרגע אני לא עוצרת לחשוב כמה זה מסוכן לפעול ביחידות בשעות הקטנות של הלילה בעיר הגדולה בה אורבות סכנות בכל מקום. בשל כללי המשחק הנוקשים אינני יכולה לשתף אחרים ואין מישהי בסביבתי הקרובה שהייתי רוצה להכניס איתי למשחק.
האמת היא שאני רוצה לצרף חברה. את האדרנלין שאני חווה בסיומו של כל משחק אני לא יכולה לחלוק עם איש. מילק לא מתלוננת ונהנית אז מפינוק יתר. העמדתי בניסיון כמה מחברותיי הטובות, אבל הבנתי שלמרות שהן חכמות, המשחק הזה הוא לא בשבילן.
אני שומעת שמדברים על מבוכי העכברים. כולם מכנים אותו משחק למטורפים כי הם לא יודעים באמת מה מתרחש שם. אני מעמידה פנים שזה לא מעניין אותי ורק מהנהנת בראשי כאשר מדובר בו.
אני נכנסת לפגישה עם סופרת צעירה. היא בטוחה שהיא המתנה הגדולה ביותר לאנושות. 'איך אני אומר לה שלמרות שלמדה ספרות באוניברסיטה אין לה מושג איך באמת כותבים סיפור, שלא לדבר על ספר שלם?'
אני מקשיבה לדבריה שנאמרים בשפה גבוהה ומליצית, עם הרבה תשבוחות עצמיות. "תשאירי לנו כאן את החומר ונעבור עליו. אתן לך את חוות דעתי בעוד כמה ימים."
"אני מכירה אתכם," היא אומרת לי, "אתם תקחו את היצירה המושלמת שלי ותנסו לשנות אותה. אני לא מרשה לשנות אף מילה, גם לא פסיק. רק תאמרי לי כמה את מתכוננת לשלם לי מקדמה על חשבון."
"אני אהיה כנה איתך," אני אומרת לה בנועם, "אני חושבת שהיצירה שלך ראויה להיות בהוצאה לאור שתדע לראות אותה כפי שהיא. אנחנו לא עובדים כך."
"תדעי לך שבהוצאת מיילס הציעו לי מקדמה בסך…" היא אומרת ונוקבת בסכום אגדי.
אני מתאפקת שלא לצחוק. הוצאת מיילס מוציאה לאור את ספרי 'הרומן הרומנטי' בכריכה דקה. אין סיכוי שהם יציעו לה סכום אגדי כזה. "אם כך אין לנו אפשרות להתחרות עם הצעה כזו. אני מאחלת לך בהצלחה ומודה לך על ההזדמנות שנתת לנו להפגש איתך," אני אומרת את המילים שבדרך נאמרות לי.
אני יוצאת מחדר הישיבות ומסמנת בראשי לשלילה למגי שסקרנית לדעת מה דעתי על החברה המוכשרת שלה.
"למה?" היא שואלת בשעה שהיא הולכת אחרי למשרדי, "היא כל כך מוכשרת."
בשבועות שעברו מאז החתונה שלא התרחשה, נראית לי מגי באור אחר. גם הבחירה שלה בסופרים לא מובנת לי. "לצערי," אני אומרת ונאנחת, "אין באפשרותנו לתת לה את המקדמה אותה היא מבקשת."
"אני לא יודעת מה לאמר לך," אומרת מגי, "את כל הסופרים שאני מביאה לך בחודשים האחרונים את פוסלת. אני חושבת שהגיע הזמן שנפרד."
"אני מצטערת לשמוע," אני עונה לה, "אני יכולה רק לאחל לך בהצלחה." אני יודעת שזו לא התשובה שהיא ציפתה לה. אני יודעת גם שהיא לא תחסוך מילים נגדי בבואה לראיונות אצל מתחריי. אם יש משהו שאני לא אוותר עליו זה הסטנדרטים הגבוהים שאני מציבה בפני הסופרים איתם אני כן מחליטה לעבוד.
אני חוזרת לחדרי. "אני מבקשת שלא תעבירי לי שיחות. אני עוברת על חומר חדש וזקוקה לשקט," אני אומרת לאמיליה העוזרת האישית שלי. אני סוגרת את הדלת, מדליקה נר ריחני על השולחן ונכנסת לענן הסודי שלי, הענן של רוז.
יש מקום לעוד שיר אחרון בספר. אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק. דמותו של טאי עולה שוב לנגד עיניי. אני מרגישה את הגעגועים אליו בכל גופי. אמנם הבטחתי לעצמי שאמצא אותו, הלב שלי קורא לו כל הזמן, אבל ההיגיון מתערב ואומר לי שהוא לא יהיה שלי אף פעם.
אני פותחת דף חדש בתוכנת הכתיבה שלי והמילים נשפכות ממני.
אני קוראת לאמיליה בוא לחדרי. "תפני לך בבקשה שעה," אני אומרת לה, "אני רוצה שתעברי על הקובץ שבידי. הכותבת רוצה להישאר בעילום שם וביקשה ממני שאחווה את דעתי."
אני עוקבת אחרי המבט בעיניה של אמיליה. התגובות שלה מחממות את ליבי. "מה לא הייתי נותנת כדי להיפגש איתה פנים אל פנים. האישה הזו, בהנחה שזו אישה, מוכשרת בטרוף. כל כך חבל שהיא מסתתרת. היא ראויה לשמוע את כל התשבחות שבעולם."
"זו הייתה בקשתה כשהעבירה אליי במייל את הקובץ הזה," אני עונה לה.
"תחתימי אותה, ומייד," אומרת אימיליה, "אני יכולה לראות את הספר הזה עומד בחזית חנויות הספרים בכל היבשת. כבר עולים לי כמה רעיונות בקשר לכריכה. אני הולכת לדבר עם אודרי שתגיש לנו כמה הצעות."
"אז את חושבת כמוני, זה חומר ראוי לדפוס?" אני שואלת בקול שקט, למרות הסערה הגדולה שמתחוללת בי בפנים.
"היא כתבה מה הדרישות שלה?" שואלת אמיליה.
"היא רק שלחה את החומר לקבל חוות דעת. היא הוסיפה שהיא בחרה בנו בתור הוצאה לאור במקרה ונחליט שהחומר מספיק טוב," אני עונה לה.
"אני כל כך מתרגשת. שנים לא קראתי טקסטים כל כך…כל כך… אין לי מילים. האישה הזו מושלמת בעיניי, אפילו פסיק לא הייתי משנה. את מבינה מה זה יעשה גם לנו בתור ההוצאה לאור שלה?" היא אומרת לי בהתרגשות.
אני מחייכת אליה. נהנית לראות את ההתרגשות שלה. מאושרת לשמוע את ההערכה שלה למילים שכתבתי. לו רק הייתה יודעת.
"מגי עסוקה בלהודיע לכולם כמה היא לא מרוצה פה. חכי שאספר לה על רוז," היא אומרת בהנאה. אמיליה היתה שותפה להרגשה שלי שזמנה של מגי תם בחברה שלנו.
*
אתם וודאי תוהים למה בחרתי בשם רוז.
כולם מכירים אותי בתור בת לנצר משפחת או'בריאן המפוארת. איש לא יודע שאומצתי על ידם לאחר שהוריי נהרגו בתאונה בעת שהותם בלונדון. אבי היה אז השגריר בלונדון, והעוזר שלו היה מייקל או'בריאן. הייתי תינוקת בת שמונה שבועות בלבד כשקרתה התאונה.
מדלין או'בריאן לא היססה לרגע. למרות שהיו לה שלושה בנים משלה, היה לה ברור שהיא פורשת את חסותה עלי ואימצה אותי.
כאשר הסתיימה הכהונה בת חמש השנים של אבי החדש בלונדון חזרנו יחד כמשפחה ואיש לא ידע שאינני בתם הביולוגית.
רוז היה שמה של אימי הביולוגית. אינני יודעת עליה הרבה. אני יודעת שהיתה אמנית שכתבה וציירה. לצערי אף אחת מיצירותיה לא נשמרה. אני מרגישה שבעצם העובדה שבחרתי בשמה כשם עט היא תחיה לנצח.
אני מניחה את ידיי על קובץ השירים המושלם שלי. קובץ שירים שהתחלתי לכתוב בלילה ההוא בו איבדתי את טאי לנצח.
זה שלך ממני אמא. אני מודה לך שהבאתי אותי לעולם.
טיילור
אומרים שכסף קונה הכל בעולם. מסתבר שלא. אני מצטרף לכל משחק של מבוכי העכברים, גם אם עליי להפסיק בפעילות חשובה, רק מתוך תקווה למצוא אותה. איך זה שעד היום אני לא מוצא זכר לעכברונת הזו ששבתה את ליבי, טלטלה את עולמי? האחת שטעם הנשיקה שלה נשאר על שפתיי לאורך שבועות ארוכים?
אני מחליט לעשות מעשה ופונה לזאכרי. "אני מחפש מישהי שהייתה ברשימת המוזמנים לחתונה שלא היתה לך," אני מתוודה בפניו.
"השמדתי את הרשימה הזו מזמן," הוא אומר. אבל כאשר הוא רואה את המבט האומלל על פניי הוא אומר לי: "אני אברר אם למישהו יש עותק שלה."
אני לא מזכיר לזאכרי עוד את בקשתי ולכן שמח למראה ההודעה שנכנסת לתיבת המייל שלי. רשימת האורחים לחתונתם של זאכרי ומגי. אבל מהר מאד מתברר לי שהשמחה הייתה מוקדמת מידי. אין אף אישה בשם נלי או שם דומה שיכול להוות את שם החיבה הזה. אני לא מתעצל ושולח שאלה לגוגל מה השם המלא של נלי. כל אחד מהשמות שמופיעים איננו מופיע ברשימה. אני מנסה שנית בגוגל לחפש מי הייתה נלי.
אני לומד שנלי פרושה ביוונית קרן אור, אפילו ישנו ראפר שזה הכינוי שלו. שום דבר לא מקדם אותי לעברה של נלי שלי.
כל לילה בו אני נקרא למשחק, למרות שהוא מתרחש בשעות המאוחרות של הלילה, עיניי משוטטות כעיני זאב באפילה לחפש אותה. כבר פעמיים קפץ לי הלב כאשר כשחשבתי שזו היא, אבל טעיתי. פעם אחת זו היתה סתם אישה שגרה בבנין הסמוך. פעם שניה זו היתה אחת שירדה מאחד הבנינים בדרכה הביתה.
ששה משחקים עברו מאז אותו לילה. הדרוג שלי מטפס במהירות למעלה. אין לי ספק שנלי במקום גבוה. היא אישה מהירת מחשבה וחכמה מאד. לצערי אין לי אפשרות לראות את שאר השחקנים. אני מרגיש אותה קרוב אליי, אבל לא יכול לראות אותה.
אני ממשיך לשחק באופן קבוע עם אריק. פרט לפעם אחת, אנחנו מזנקים מאותו מקום וחומקים יחד לאורך הרחובות האפלים. עם זאת את החידות אנחנו פותרים לבד. כל אחד לעצמו. כל תחנה שאני יורד מתחת לפני האדמה עיניי מחפשות אותה. כל פעם הלב שלי סופג את הכאב של העדרותה. 'אני לא אוותר עלייך,' אני לוחש לה בלי קול, 'גם אם זה ייקח לי נצח.'
ואז קורה מה שלא ציפיתי לו.
ביום שטוף שמש אחד, אני יורד לבית הקפה בבניין למטה. מהבניין שמולי אני רואה את מגי יוצאת עם ארגז בידה. זה נראה לי כמו הארגזים האלה אליהם אתה אוסף את דבריך בשעה שאתה עוזב את מקום עבודתך. זה ההימור שלי, ונראה לי שמראה פניה הכועס מעיד שאני צודק. היא מתקשה לאחוז בארגז הכבד ונראה שהיא רוצה לסמן למונית לעצור.
אני ממהר לחצות את הכביש אליה. "הארגז הזה נראה כבד, אולי אני יכול לעזור לך?"
לרגע היא נראית המומה. "אתה רציני, או שאתה צוחק עליי?" היא שואלת.
"למה שאצחק עליך. נראה לי שאת מתקשה להחזיק אותו," אני עונה לה, "זה שאת והחבר שלי לא יחד זה לא אומר שאם את זקוקה לעזרה, לא אציע לך אותה."
מגי משתכנעת ונותנת לי לקחת מידיה את הארגז. "מה היא שמה שם? הוא בהחלט מרגיש מאד כבד. 'נשים, כמה שטויות הן מביאות למשרד,' אני חושב בליבי אבל לא מראה לה מה אני חושב.
"עמדתי לצאת להפסקה. אולי אני יכול להסיע אותך לאיפה שאת צריכה? הארגז שלך בהחלט כבד, לא הייתי רוצה שתאלצי להיטלטל איתו בתחבורה הציבורית."
היא מביטה בי במבט כזה מסויים. 'רק שלא תחשוב שאני מתחיל איתה,' עוברת לי המחשבה בראש.
כמובן שהיא מסכימה שאסיע אותה ואני ניגש להביא את הרכב שלי. "אז איך את?" אני שואל, "עברת תקופה לא פשוטה."
"אני מבלה ונהנית מהחיים," היא אומרת ומנסה לשוות לקולה קלילות.
"אני שמח לשמוע," אני אומר לה, "את ראויה לכל הטוב בעולם. את בחורה טובה. שמחתי לראות איך חברותייך תמכו בך באותו לילה."
"אני באמת מוקפת חברות נפלאות שתומכות בי," היא עונה לי, "זה לא שישבתי בבית ובכיתי."
"כנראה שכך צריך היה להיות. אני יודע שזאכרי מאד מעריך אותך," אני משקר לה, "אבל כנראה שהוא לא היה בשל עדיין לנשואין." מה שנכון נכון.
"זה בדיוק מה שאני חשבתי. עובדה שהוא לא נלחם עליי," היא אומרת ומשתתקת.
"אני בטוח שמחכה לך מישהו הרבה יותר טוב," אני אומר לה, לא מאמין על עצמי מאיפה המילים האלה. אני אומר אותם רק במטרה אחת בשביל המשפט הבא. "תגידי, בין החברות שלך באותו לילה היתה אחת בשם נלי. דיברנו קצת, היא בחורה נחמדה."
"אין לי שום חברה בשם נלי," היא אומרת לי, ורק אז קולטת את התרגיל שלי, "אז בגלל שאתה מחפש מישהי בשם נלי שאינני יודעת מיהי, היית נדיב כזה כלפיי?" היא שואלת בארס.
"מה פתאום?" אני אומר ועוטה על פני מסיכה של תמימות, "ראיתי שאת נאבקת עם כובד הארגז. נו באמת מגי, אני לא כזה נוראי." באמת?
אני כבר לא חוזר הביתה, אלא מצלצל לאריק ומבקש ממנו להפגש איתי לאימון במגרש הכדורסל בהיי פארק.
"עוד רגע תרצח את הסל המסכן הזה!" הוא קורא אליי, "תרגע, מה עובר עליך?"
'מה יש לי כבר להפסיד? יעיפו אותי ממבוכי העכברים?' "את השם נלי שמעת פעם בחיים שלך?" אני שואל.
"אני מניח שיש לא מעט נשים בשם הזה. למה?" הוא שואל.
"יש אחת כזו שאתה מכיר?" אני שואל.
אריק מאמץ את מצחו. "לא עולה לי אף אחת בראש."
"השם שלה מרוח על הלב שלי, על כולו," אני עונה לו, "רק שאינני מוצא אותה."
"ירדת לגמרי מהפסים. מה קרה היה לך חלום על מישהי בשם נלי והחלטת שהיא אהבת חייך?" הוא שואל. הייתי בטוח שהוא לועג לי, אבל על פניו מבט דואג.
"אני לא הוזה," אני עונה לו מיד, "הכרתי באירוע חברתי אחת בשם נלי. אבל ברוב טיפשותי לא לקחתי את מספר הטלפון שלה ואין לי מושג איך להגיע אליה. היא נגעה לי בלב כמו שלא נגעה אף אחת."
"אולי תברר אצל מארגני האירוע. תמיד יש להם רשימת משתתפים," הוא מנסה לעזור לי.
"כבר ניסיתי את זה. אין להם רישום של אותה מסיבה. זה היה אירוע פרטי ואיש מחבריי אינו מכיר אותה," אני עונה לו, עדיין נאמן לחוקי המשחק.
חודש עבר….
עונת החגים לפנינו.
אני מתפלא לקבל מסרון מהמשחק בשעה מוקדמת מהרגיל.
מבוכי העכברים מאחלים לכולם חג פסחא שמח.
בימים הקרובים ניקח הפסקה מהמשחקים.
מאחלים לכם בילוי נעים בחיק משפחותיכם.
למי שיתגעגע למשחקים מוזמן לצאת למבוכי הארנבים
ולחפש את ביצי השוקולד שמטילים ארנבי הפסחא.
אולי זה מה שהייתי צריך. קצת פסק זמן מהטירוף הזה של משחקי הלילה, מהחיפוש הבלתי נגמר אחריה נלי. אבל זה גדול עליי. בהפסקת הצהריים אני מחליט להיכנס לחנות הספרים ממול למשרדי, לקנות לי ספר אחד או שניים שיהיה לי מה לקרוא בסוף שבוע הארוך שלפנינו.
אני מעיף מבט על החלון. במרכזו יש ערימה של ספרים מומלצים כמתנה לחג. במרכזם בולטת ספר עם עטיפה שחורה וזוג ידיים אוחזות בורד אדום. אני לא מתייחס אליו ונכנס לחנות.
המהומה בחנות רבה. כולם מבקשים את העותק של שיריה של רוז. אני ניגש לבחור ספרים. אין לי צורך בהתלבטות רבה, כיוון שאני מוצא מיד שלושה שנראים לי מעניינים. אני מגיע לקופה לשלם.
"אתה רוצה עותק של שיריה של רוז? אולי מתנה לאשה שלך?" אומרת לי המוכרת בחיוך.
אני רוצה כבר לענות לה שלא, אבל מעיף שוב מבט על הכריכה. אני מפסיק לנשום. הידיים האלה הן הידיים שלה.
"אני אקח עותק," אני אומר לה.
אני הולך הביתה ופותח את ספר השירים. אני קורא את עצמי בכל מילה שבו.
אני גומע את הספר ובשיר האחרון אני כבר יודע. זו היא שכתבה אותו. האם זו דרכה להגיע אליי?
אני פותח שוב את רשימת המוזמנים של החתונה. רוז לא מופיעה בה.
אני מאוכזב. אני כל כך רוצה למצוא אותה, עד שאני מחפש סימנים במקומות שהם לא קיימים. אני מניח את הספר על השידה ליד מיטתי והולך לישון.
נלי
מבקשים אותי להתראיין בקשר לספר. "הסופרת מבקשת להישאר בעילום שם. אין לי מה לחדש לכם," אני עונה.
אני המומה לנוכח ההצלחה הכבירה של הספר. המהדורה השלישית כבר מודפסת ואני בספק אם נצליח לספק את ההזמנות.
אני משתפת את חברתי הטובה איזבל מורי עורכת הדין בחברת ל.א.ר עורכי דין, ומבקשת ממנה לדאוג לכל הקשור לרישומים של רוז. היא פותחת לי חשבון בנק ולשם נכנסים התמלוגים. בהוצאה לאור אין איש יודע על הקשר שלי אליה.
אמא שלי כל כך גאה בי. היא אוחזת בידיים רועדות את הספר. "לגבר הזה שאני כותבת לו יש שם. פגשתי אותו פעם אחת בחיי, ומאז אני מתפללת שאפגוש אותו שוב. הוא האחד שלי. אני יודעת," אני אומרת לה.
היא מסיימת לקרוא את השירים ועיניה מוצפות בדמעות. "ילדה שלי, את חייבת לעזוב הכל ולכתוב. את כל כך מוכשרת. לא פלא שהספר זוכה להצלחה כזו כבירה. אמא שלך היתה כל כך גאה בך."
"את אמא שלי," אני אומרת, "רוז, היא האשה שהביאה אותי לעולם, ואני אודה לה על זה כל חיי. הגורל בחר בך להיות אמא שלי."
"איך יכולתי שלא ילדה שלי. ראיתי את העיניים המדהימות שלך כשהבטת בי, וידעתי ישר שאת שייכת לי."
"בדיוק כמו שאני יודעת שהוא שלי, אחרי שהבטנו זה לזו בעיניים, לפני שהוא נישק אותי נשיקה שטעמה עדיין על שפתיי," אני אומרת לה בכאב.
"אולי הספר הזה יביא אותו אלייך," אומרת לי אמא.
"נו באמת אמא," אני אומרת, "ממתי גברים קוראים שירה, ועוד שירי אהבה?"
*
כפי שאמרתי חודשיים עברו. הספר נחטף מהמדפים. חודשיים ארוכים שאין לי מושג איפה הוא. גם לו ידע את שמי האמיתי, לא היה יודע שאני היא רוז.
אני כבר כמעט מתייאשת. משחקי המבוך לא חזרו מאז חג הפסחא.
ואז זה קורה….
המסרון מגיע.
נא תסמן את מקומך.
אני נמצאת בדירתי שבקומת הגג בבניין של ההוצאה לאור שלי.
אני ממהרת להחליף לאוברול שחור, נועלת את נעלי התעמלות השחורות עם הפס הכתום הזוהר, ודוחפת לכיס את המסיכה השחורה, יורדת בריצה את המדרגות ומתיישבת על המדרגה הראשונה מחכה להזנקה.
הזמן חולף ועדיין אין אות. אני קמה ומסתכלת מסביב. ברחוב אין כמעט אנשים. אלה שהולכים בו אינן נראים לי שייכים למשחק.
רגע לפני שאני מקבלת את האות, אני מדברת אל עצמי. נולדתי ב7.7. 7 תמיד היה מספר המזל שלי. זה משחק 7 מאז אותו לילה. 'בבקשה שאפגוש בו הלילה.'
הצפצוף נשמע ואני יוצאת לדרך. אני עולה ויורדת בין המבוכים, פותרת במהירות את החידות. עכשיו כולי מרוכזת במטרה. אני לא שמה לב לשלטים של הרחובות, אני יודעת בדיוק היכן התחנה הבאה ואיך היא נראית.
ואז יד תופסת אותי ומושכת אותי הצידה.
"הנה את," הוא לוחש לי.
אני מביטה בו המומה. המגע הכל כך מוכר שמורגש לי על העור חודשים רבים. "לך מפה," אני מבקשת, "חשפת אותי. עליך לסמן אותי כפסולה. אני לא רוצה שיפסלו אותך גם."
"תנשקי אותי" הוא מבקש.
"לך מפה," אני מתחננת, "יש לי גלגלי הצלה. אוכל לשחק במשחק הבא. התחלתי את המשחק לפניך, בבקשה תלך מפה."
"אלך בתנאי אחד," הוא אומר.
"דבר כבר מהר," אני אומרת לו.
"תחכי לי במלון אורכידאה גם אם זה ייקח כל הלילה."
המשחק שלי הלילה הסתיים. אני לא יודעת מה אני מרגישה. אני עוצרת מונית שעוברת בדיוק, ונוסעת לבית המלון.
"זו את, חזרת אליי," אומר לי הברמן שמזהה אותי מיד, "את באמת חזרת בגללי."
אני לא עונה לו. ומה כבר יש לי לומר. הוא מבין את הרמז ועוזב אותי, אפילו לא שואל מה אני רוצה לשתות. כעבור שעה נסגר הבר.
"תצטרכי ללכת מפה," הוא אומר לי, "הבר סגור."
אני קמה והולכת לשבת על אחת הספות. אינני יודעת מה הוא אמר לפקיד הקבלה , כשניגש אליו והצביע עליי.
"אין לך בית?" שואל אותי פקיד הקבלה, "את לא יכולה להישאר פה." הוא אומר ומורה לי לצאת.
אני הולכת ומתיישבת על המדרגות. אמצע הלילה וקר לי. אני רועדת. פקיד הקבלה ניגש אליי שוב במטרה לגרש אותי מהמדרגות.
"אני כל כך מצטער שנאלצת לחכות," אומר לי טאי שמופיע מולי, "אל תשאלי איזה סיפור היה לי עם הרכב. שעות חיכיתי לגרר. בואי נלך הביתה." הוא מושיט לי יד ועוזר לי לקום.
הוא מזמין מונית ואנחנו נוסעים בשתיקה כמה רחובות עד לביתו. אנחנו נכנסים לבנין מפואר ועדיין לא מדברים גם לא במעלית. כל אותו הזמן הוא מחזיק אותי בידו. אנחנו נכנסים לדירתו. הדלת נסגרת מאחורינו. הדירה עדיין חשוכה. הוא עוזב את אחיזתו בידי, תופס את שתי זרועותיי ומצמיד אותי לדלת. השפתיים שלו על שלי טובעות בנשיקה ארוכה.
הוא מצמיד אותי אליו, ולמרות שאני חשה בהתרגשות בכל גופו, הוא עומד איתי מחובק דקות ארוכות.
"מבטיח לך שלא אכפה עלייך דבר שלא תרצי," הוא אומר לי כשהוא ניתק ממני.
"את רעבה?" הוא שואל.
"אני עייפה," אני אומרת לו, "כל כך עייפה."
הוא מוביל אותי לסלון ולוקח שמיכת צמר שזרוקה על המשענת כדי לכסות אותי.
אני קמה. "קח אותי למיטה שלך," אני מבקשת, "תחבק אותי כשאני ישנה."
אני נרדמת מיד בין זרועותיו, ישנה שינה ללא חלומות, ומתעוררת לפנות בוקר. אני זזה מעט ומביטה עליו. הוא מיד מתעורר . אני מתרוממת מעט ומנשקת אותו. הנשיקה הרכה הזו הופכת לבוערת ומשם כבר אי אפשר לעצור את הבעירה שמתחוללת בינינו.
הוא מטפס עליי כדי להגיע לארונית הלילה ולוקח את הנייד שלי בידיו. "איזו כלבה מתוקה יש לך," הוא אומר לי למראה מילק שמפארת את המסך. הוא מבקש שאקיש את קוד הפתיחה ומחייג לעצמו. הוא מניח את הטלפון שלי ולוקח את שלו. הוא כותב משהו ואני שומעת צלצול בשלי.
אני פותחת את ההודעה ורואה בה את כל מספרי הטלפון שלו.
"אתה טיילור סילברסטון?" אני שואלת בתדהמה.
"איך ציפית שאראה?" הוא שואל בחיוך. אני שותקת במבוכה. "כן זה אני. העשיר, הרווק הנחשק עוד תארים?"
"אתה לא מבין," אני אומרת.
"אז תסבירי לי," הוא עונה לי.
"אתה הבעלים של מגדלי סילברסטון" אני אומרת לו.
"כן," הוא אומר לי ולא מבין.
"הבניין שלך ממוקם מול ש. או'בריאן הוצאת לאור, נכון?" אני שואלת. הוא מהנהן בראשו. ."אז זו אני שרה או'בריאן, שמשקיפה כל יום מהחלון שלי על הבניין היפיפה שלך וחושבת איזה טעם טוב יש למי שרכש אותו."
"אני לא מאמין," הוא אומר, "חודשים אני מחפש אותך וכל הזמן הזה את נמצאת בבניין ממולי."
"אני מניחה שאתה נכנס ויוצא דרך החניון ולכן אני לא ראיתי אותך," אני מוסיפה.
"וחנות הספרים היא גם שלך?" הוא שואל.
"כן," אני עונה.
"את יודעת כמה פעמים אני נכנס לקנות שם ספרים? זה פשוט לא יאומן," הוא אומר.
טאי
"יש לי מתנה בשבילך," הוא אומר, "עכשיו אני מבין שיש סיכוי שיש לך אחד כזה."
"הרגשתי שכל מילה שכתובה פה נכתבה בשבילי," אני אומר לה, "אפילו האמנתי שקוראים לך רוז."
"כל מילה פה היא שלך אהובי. הספר הזה הוא יומן הגעגועים שלי אליך," אני אומרת לו וטובעת שוב בנשיקה סוחפת מתוקה מדבש.
בר אבידן
מאמינה באהבה
25.4.2019
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
