אני מודה שאני מתרגש.
כבר שנים לא יצאתי לדייט. תמיד הייתי במערכות יחסים מזדמנות. בלי צורך כמעט לדבר. עיקר המפגש היה רק עניין פיזי.
גם איתה אני מקיים קשר כזה. היא אמרה לי מראש שהיא מחפשת רק פורקן פיזי.
"שחרור לחצים," כך היא קוראת לזה.
בנושא הזה אין לה גבולות. היא נותנת לי להתפרע איתה בין הסדינים, פתוחה לתשוקות שלי. דווקא איתה אין לי צורך לממש פנטזיות גדולות, כי כל דבר שאני עושה איתה מענג אותי.
כשאני שואל אותה מתי אוכל להיפגש איתה שנית, היא עונה לי: "אני לא הלאברית שלך. אני סתם אחת שמבלה איתך זמן איכות במיטה."
"בהחלט זמן איכותי," אני עונה לה ונזכר איך קיבלה את פני בלבוש מינימלי וחיוך גדול. טיפות מים עוד טפטפו משיערה וזלגו לתוך חזיית התחרה שלה, זו שחובקת זוג שדיים עגולים ומוצקים. אמנם אני מעדיף אותם גדולים יותר, אבל אצלה הכל נראה מושלם.
"שנתחיל?" היא שואלת אותי וכורכת את ידיה סביב צווארי. היא נמנעת לנשק את שפתי, למרות שאני חש צורך אדיר לטעום את השפתיים שלה ולתבוע בעלות עליה.
"נשיקות," היא הסבירה לי פעם, "קשורות לאהבה, לא למין." ומיד מיהרה לתקן את עצמה. "התכוונתי נשיקות על השפתיים."
אני משוגע על השפתיים שלה. הן מושלמות ונראות רכות וטעימות.
איכשהו היא תמיד מסיטה את מחשבותיי כל פעם שאני מסתכל בתשוקה על שפתיה.
"אני לא משקרת לך. אני רוצה רק מגע פיזי. הלב שלי מחוץ לתחום. אין לו מה להציע לך או לכל אחד אחר."
"ברור," אני עונה לה, "זה בדיוק במה שאני מעוניין."
"אני שמחה לשמוע," היא עונה לי בחיוך פתייני, "רק תפסיק להסתכל על שפתיי כך. אני עלולה להיות מסוכנת ולנשוך אותך."
וכך כל פעם אני משתוקק יותר ויותר לנשק אותה, אפילו במחיר שאנשך על ידה.
אני לא אודה בפניה, ובטח בפני עצמי, שהעובדה שאין לנו זמנים קבועים של מפגשים מטריפה אותי. אני תוהה עם כמה גברים היא נפגשת, למרות שהיא לא נראית לי כזו.
לעיתים אני מוצא עצמי חושב עליה, כך משום מקום היא מציפה את מחשבותיי. "האם אני מתגעגע אליה?"
אני נתפס מחייך אל עצמי בגלל משהו שקרה איתה. "היי, מה קרה? למה אתה מחייך פתאום?" אני נשאל ואני מפנה את ראשי נבוך.
אני מתחיל להבין שאני רוצה יותר מהקשר איתה. אני מתחיל להרגיש שהאלפא שבי הופך להיות חתלתול בגללה. היא מצליחה לכפוף אותי באופן שלא הייתי מאמין שמישהי תוכל. היא מתגרה בי, לא נענית לבקשותיי, פרט לאלה כמובן שקשורות למגע הפיזי בינינו.
פתאום זה לא מספיק לי. אני רוצה יותר.
"את מתגעגעת אליי לפעמים?" אני שואל מקווה לשמוע שכן.
"אתה חמוד," היא עונה לי וצוחקת.
"חמוד," זה לא בדיוק המילה שגבר כמוני מצפה לשמוע.
"היי, אל תיעלב," היא אומרת לי, "חמוד זה בחיבה."
אז כפי שהבנתם קבענו להיפגש הלילה לדייט.
היא רגילה לראות אותי תמיד מתוקתק בחליפה יוקרתית ונעליים תואמות. אני תוהה מה היא מצפה ממני שאלבש. בכל מקרה אחר לא הייתי מהסס, הרי החליפות האלה הן העור השני שלי. אני ממש לא יודע את התשובה ומחליט ללכת להתחדש בבגד למענה.
"מה היא תלבש האשה הסקסית הזו?" אני חושב לעצמי, "האשה שתמיד מפתיעה אותי עם בגד צמוד שמחמיא מאד לקימוריה, אך אינו חושף יתר על המידה."
כשאני נכנס לחנות הבגדים היוקרתית בה אני רוכש את בגדי אני שם לב לראשונה שיש שם מחלקה שלמה של ג'ינסים. "מתי בדיוק לבשתי ג'ינס?"
המוכרת מזהה אותי מיד ומנסה בחיוכים והבלטת המחשוף שלה מולי לשכנע אותי שהגיעו דגמים של ג'ינס מעלפים. "לגבר מדהים כמוך זה מאד סקסי," היא מנסה למכור לי את המחלקה שלה.
סקסי זה בדיוק הדבר האחרון שאני רוצה לשדר הלילה. אני רוצה שהיא תראה אותי. שתרצה אותי, לא רק את הביצועים שלי איתה בין הסדינים. בכל זאת אני ניגש להסתכל על מכנסי הג'ינס.
המוכרת מנסה לשכנע אותי שג'ינס קרוע זה מראה על קלילות ואופנתיות כאחד. "לא תודה," אני אומר לה בנימוס, כי אם הייתי אומר באמת את דעתי זה היה נשמע ממש גרוע.
לבסוף אני בוחר לי מכנס בצבע כחול כהה "שמדגיש לי את העיניים," כדברי המוכרת.
עכשיו היא מנסה למכור לי חולצת טי עם כיתובים מצחיקים. "ממש אני," אני חושב לעצמי, ומבין כמה רציני הפכתי להיות. לבסוף אני בוחר חולצה לבנה ומודד אותה.
"מה זה?" מזדעקת המוכרת ובלי בושה מושכת לי את החולצה מתוך הג'ינס החוצה ומיישרת אותה, מנצלת את ההזדמנות לגעת בי ברפרוף.
אני מתאים לי חגורה, למקרה שאחליט בכל זאת להכניס את החולצה פנימה.
"ונעליים?" שואלת אותי המוכרת ומוסיפה גם נעלי ספורט.
אחרי כל הקניה המתישה הזו, אין לי חשק גדול ללכת לעבודה ושמח לגלות ביומן שלי שהיום שלי לא עמוס.
אני חושב מה להביא לה. אני לא רוצה להלחיץ אותה ולכן בוחר לקנות לה פרחים.
אני הולך לאיבוד בין כל הפרחים. ורדים אדומים זה משדר "אני אוהב אותך," וזה נראה לי לא מתאים, ופרחי השושן הצחור גדולים מידי. אני מתלבט.
"לכבוד מה הפרחים?" שואלת אותי המוכרת.
"לדייט שלי," אני עונה בקצרה.
"דייט ראשון?" היא שואלת מנוסה.
"כן, ולא, איך אני אסביר לך?" אני עונה לה.
"אז אתה מכיר אותה," היא קובעת, "מה הריח שלה?"
אני יודע שהיא מפתיעה אותי עם ריחות שונים. אני לא יכול לנחש אף פעם באיזה בושם תופיע. "הגוף שלה מריח לבנדר," אני אומר בשקט ושם לב שחשבתי בקול.
"היא אוהבת סגול, אם כך," היא מסבירה לי.
"ואיפה הדייט שלכם?" היא שואלת.
"מה זה קשור?" אני שואל. וחושב לעצמי שהיא חצופה וזה לא ענינה.
"תקשיב, אני לא מנסה לחטט בחייך. אני חושבת שיש הבדל בין זר שאתה מביא למסעדה יוקרתית, לבין זר שאתה מביא לה כשאתה הולך לטייל איתה יד ביד על החוף."
אני נדהם מההבנה שלה, ומבין שבאמת לא קבענו איפה.
"אני כבר חוזר," אני אומר ויוצא החוצה.
"איפה נפגשים?" אני שולח לה הודעה.
"הבחירה שלך במקום מראה מי אתה," היא עונה לי מיד.
אני חושב כמה שהיא קלעה בול. תמיד זו פגישות במסעדות יוקרתיות. אני מתלבט ובסוף בוחר מסעדת דייגים בנמל יפו. "מתאים לך?" אני שואל.
"זכית בכוכב ראשון להיום," היא עונה לי ושולחת לי סמיילי קורץ.
אני יודע שאסור לי להיות שאנן. אני חייב להיות בשיא חושיי. הרי את ליבה אני רוצה לכבוש, את גופה כבר מזמן ידעתי.
אני מוסר למוכרת את שם המסעדה, ומוסיף שאני במסע אחר הלב שלה. המוכרת בוחרת זר עדין מרהיב ביופיו ובו פרחים סגולים שאת שמם איני יודע, שזורים עם פרחים לבנים קטנים וירק.
אני לא יודע איך עבר היום הזה, אבל הפרפרים בבטן שלי משתוללים.
קבענו שנגיע כל אחד ברכב שלו, כדי שיהיה לה פתח מילוט אם תרצה לעזוב.
השמש עומדת לשקוע ואני מחנה את הרכב שלי ליד המסעדה.
אני עומד מול הים, שואף את ריחו ולא שם לב לאשה היפיפיה שעומדת ובוחנת אותי כל אותו זמן.
לבסוף אני מבחין בה. היא לבושה ג'ינס סקיני צמוד וחולצת בד לבנה. היא נועלת כפכפים בצבע כחול.
"הבאתי לך משהו," אני אומר וממהר להוציא את הזר שמונח על המושב באוטו.
היא מחייכת, עוצמת עיניה ומריחה אותו.
אני מתבונן בה מוקסם.
היא ניגשת אלי ואני אוסף אותה לחיבוק. היא מניחה את ראשה כל כך סמוך לליבי שאיני יכול עוד לשלוט בו.
"תרגע," היא לוחשת לי.
"באמת?" אני שואל בלי בושה, "אולי תסבירי לי איך?"
היא עולה על קצות אצבעותיה, מקרבת את שפתיה לשלי ונותנת לי לנשק אותה סוף סוף נשיקה של אהבה.
בר אבידן ©
#