מיגן
"אני לא יודעת מה יש בך מיגן שתמיד גורם לי לרצות ללכת לקנות בגדים," אומרת לי מילה, "בעצם אני יודעת. את תמיד מתלבשת כל כך יפה, בלי הרבה מאמץ והרבה פעמים גם בלי מותגים. אתך אני מרגישה שאני יכולה לקנות באמת מה שבא לי ולא מה שמוצא חן בעיני מישהי אחרת."
"במילים אחרות מה שאת אומרת," אני עונה לה בחיוך, "שהתחנה הראשונה שלנו הוא במרכז קניות של מחסני אופנה. כיוון שאת ילידת קליפורניה אז זו תהיה בחירה שלך. תגלשי לך להנאתך בזמן שאני נוהגת."
אנחנו יוצאות לדרך, חלונות פתוחים, מוסיקה שקטה. אני מעדכנת את מכשיר הניווט עם הכתובת בניו יורק. מילה מסתכלת עליי. "אני חייבת לעבור בדירה, אני צריכה לסגור חוזה ולפנות ממנה את הדברים."
ברוב חוכמתה לא שואלת אותי מילה "ומה אחר כך?" כי אני לא יודעת, ולא רוצה לחשוב על זה.
מילה משחקת עם התחנות. "מה שאנחנו צריכות עכשיו זו מוסיקת קאנטרי מהסוג הזה של לבבות שבורים. כי אני מתכוננת לרוקן את מאגר הדמעות שלך ושלי, ולאתחל הכל מחדש. כמו לוח מחשב ריק ממידע."
"על מה הדמעות שלך מילה? את לא סיפרת לי מדוע לא רצית להישאר אף יום אחד בבית," אני עונה לה, "את לא חייבת לענות, אבל אשמח להקשיב אם תרצי."
"אבא שלי," מספרת לי מילה, "כבר לא מכיר אותנו. את אמא שלי מידי פעם. הוא אבד בתוך עולם השכחה. משום מה אמא שלי חושבת שאני זו שצריכה להיות האחראית על הבית כעת. לכן אני נוסעת לניו יורק. כי שם הוצעה לי משכורת גבוהה הרבה יותר."
"אני מבינה שאמא שלך לא מתכוננת להמשיך עם העסק של אביך," אני אומרת.
"אני אוהבת את אמא שלי. היא הייתה לי אמא טובה, אבל אנחנו לא קרובות. אני לא יכולה לומר לה כל מה שאני רוצה. את יודעת שכאשר למדתי לא קיבלתי עזרה. היא התרגלה לא לעבוד. וכעת היא חושבת שאני צריכה לתמוך בה."
"אני מכירה את אמא שלך. אולי בגלל זה כל כך התחברנו. כי אני מרגישה אותו דבר כלפי אמא שלי. את יודעת שלסבתא מרי אני הרבה יותר קשורה," אני עונה לה, "בכל מקרה אני לא אתן לעצב שלך ושלי להשתלט ולכן אנחנו הולכות לקנות בגדים. תמצאי כבר מקום."
"נו באמת מיגן, את שמבחינה בפרטים הקטנים לא מסוגלת לקרוא את השלט הגדול הזה מצד ימין?"
"בתור פרסומאית אני בהחלט מסכימה שלהקים מרכז כזה שנראה למרחוק בכביש המהיר זו החלטה עיסקית נכונה," אני אומרת לה.
"זו בדיוק הסיבה שרציתי שתצטרפי אלי לנסיעה, בתור פרסומאית כמובן.." היא אומרת לי.
"האמת היא שהחלטתי לפרוש ולעסוק בצילום. יש לי אוסף גדול של צילומים. מישהי בטיסה העלתה רעיון שאולי הגיע הזמן שאעשה תערוכת צילומים," אני אומרת, "מה דעתך?"
"יפה, כל מה שאת עושה זה הכי טוב. תלכי אחרי הלב שלך. אני יודעת שהצילום הוא אהבה גדולה שלך. אגב, סליחה שאני שואלת. צילמת את ויליאם?"
"יש לי כמה תמונות. הן שמורות בענן שלי. אני לא רוצה שיופיעו לי מול העיניים," אני עונה.
"אני מבקשת שתראי לי אותו. את יודעת שמבט אחד מספיק לי," אומרת לי מילה.
"אולי פעם," אני עונה לה.
"אולי עוד מעט," היא משיבה לי בטון שאבין שזו לא אופציה בכלל לסרב לה.
"אוף איתך," אני רוטנת, "מה זה כל כך חשוב לך."
"כדי שאוכל לומר לך שצדקתי," היא עונה לי.
אני מאותתת ויורדת במחלף המוביל למרכז הקניות. אני מסתכלת על שמות החנויות ושואלת אותה: "לאן את רוצה ללכת?"
"בואי נתחיל מהשער הראשי וכבר נחליט," היא עונה.
מילה, כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, רוצה לקנות את כל מה שהיא רואה. "תקשיבי, זה לא עובד ככה. בואי נסתכל על חלונות הראווה ואחר כך תבחרי כמה חנויות. בקצב שלך נהיה כאן שבועיים, וגם לא ישאר לנו כסף לדלק."
מילה מסתכלת עליי כמו ילדה נזופה. "נו, אני לא רוצה לקלקל לך," אני אומרת, "אבל את צריכה להיות יותר החלטית במה שאת רוצה."
"נו," היא עונה לי באותה שפה, "אני רוצה הכל."
"מה את מעדיפה ג'ינס או שמלה?" אני שואלת.
"גם וגם," היא עונה לי בהתגרות.
"שמלה לעבודה או ליציאה?" אני שואלת.
"את ערמומית," היא עונה לי כשהיא מבינה שאני מכוונת אותה לתשובה, "שמלה לעבודה אבל מהמהמת, לא פשוטה. כזו שמקרינה שאני מישהי…..לא יודעת את מבינה. את הרי מכירה אותי."
אנחנו מכתתות רגליים שעתיים וחצי ויוצאות עם שלל גדול. ברור שגם אני לא עמדתי בפיתוי והוספתי כמה פריטים למלתחה שלי. לא יכולתי שלא לחשוב מה ויליאם יחשוב עליהם.
"את מבינה למה רק איתך אני קונה? כי את מפקסת אותי, ואת אלופה בלמצוא דברים הכי איכותיים במחיר הכי משתלם," מסכמת מילה את הקניה.
אנחנו ניגשות לשים את שלל השקיות ברכב ופונות לבית הקפה בככר המרכזית של מרכז הקניות.
אנחנו מזמינות לנו סלט עם כריכים וקפוצ'ינו. צהריי היום, השמש במרום השמים שולחת לנו קרניים מחממות. אני מוציאה את הנייד שלי כדי לראות מה השעה ואני רואה הודעת מייל מנורה.
מיגן,
זה המייל שהתקבל מבית החולים. אין לי מושג מה לענות להם. זקוקה לעזרתך דחוף. מתגעגעת, נורה
"מיגן מה קרה?" שואלת מילה.
"את לא תאמיני, קיבלתי מייל מהפרסומאים בקשר לפרויקט שלי. זו שעובדת אתי, נורה, יודעת שאני פוטרתי. אני לא מבינה למה היא שולחת לי את המייל הזה?"
"תני לי לקרוא אותו," מבקשת מילה ואני מראה לה את המסך. "הפרויקט הזה חשוב לך?"
"האמת היא שבית החולים התנה את הזמנת הפרוייקט בכך שאני אעבוד עליו. הם מכירים רק אותי."
" אם כך תחשבי מה את רוצה לעשות," אומרת מילה ובעצם עונה לי.
"אני כבר חוזרת," אני אומרת לה. אני הולכת להביא את המחשב מהרכב. אני נכנסת לענן של החברה. אני רואה שהכניסה שלי לא נחסמה. "זה ממש לא מתאים לויליאם," אני חושבת, "מדוע לא חסם את הגישה שלי לחברה שלו?"
אני נכנסת בלי קושי לענן ומתחילה להוריד את החומר שעבדתי עליו למחשב. אני מנסחת מכתב למנהל בית החולים עם עותק לויליאם ולנורה. כעת בידם כל החומר שעבדתי עליו. אני שמחה שהכל כבר גמור ולא תהיה להם בעיה להוציא את הפרויקט לפועל. לא משנה מה גרם לויליאם להתייחס אליי כך. אני לא רוצה לפגוע בו, ולא בחברה שלו. אני רוצה לדעת שיצאתי משם עם ראש מורם..
מיד אחרי שאני שולחת את המייל ורואה שהוא נפתח על ידי שלושתם, אני מעבירה את כל המיילים לענן ומוחקת את חשבון המייל שלי. מייגן.או'סליבן@הפרסומאים כבר לא קיימת.
אני לא מרגישה הקלה, אבל לפחות שלמה עם הצעד שעשיתי.
אנחנו מסיימות לאכול בשתיקה ויוצאות שוב לדרך. כאשר מתחיל להחשיך אנחנו מחפשות מוטל לישון והשילוט בצד הכביש מפנה אותנו למוטל 6. המחיר בהחלט סביר. נשאר רק חדר אחד עם מיטה אחת. אנחנו מזמינות אותו, ומצליחות לקבל אותו במחיר מוזל.
אנחנו מחפשות מקום לאכול ארוחת ערב ומעיינות בעלונים שמוצגים ליד הקבלה. מסתבר שיש מסעדה פאב ממש מעבר לפינה. כיוון שאנחנו לא ממהרות לשום מקום אנחנו מרשות לעצמנו לשתות. אף אחת מאתנו לא בדיוק סופרת כמה שתתה, ביחוד שפרט לראשונה, השאר מוענקות לנו על ידי הגברים שמתעניינים בנו.
"אלכוהול. במקום דמעות," לוחשת לי מילה.
אני שתויה. אני מרגיש ידיים שנוגעות בי. "למה לא בעצם?" אני אומרת לעצמי, "אני צמאה למגע של ויליאם כמו אויר לנשימה. הוא דווקא נראה לא רע הגבר הזה. הוא דווקא לא מריח יותר מידי מאלכוהול. אני עוצמת עיני ומדמיינת את ויליאם מנשק אותי. אבל איפה שהוא בתוך ענני האלכוהול אני מתעשתת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" אני צועקת על הגבר שממשש אותי במפשעתי.
"את רטובה," הוא אומר לי בקול חרוך.
"אני חושבת על הגבר שלי. זה תמיד קורה לי בגללו," אני עונה לו.
אני מסמנת למילה שהגיע הזמן ללכת. גם היא מבושמת כמוני, גם היא היתה יכולה בקלות להתמסר למישהו שהיא לא רוצה כעת.
אני מסתובבת אל הגבר שנגע בי, מצביע לעברו באצבעי ואומרת: "אני של ויליאם, או של אף אחד." רק אחרי שהמילים שלי מהדהדות בראשי אני קולטת מה אמרתי ומבינה שזו האמת שלי, ואיני יכולה להתכחש אליה עוד.
מילה מסתכלת עליי. "גם אני רוצה לאהוב כמוך," היא אומרת לי בעצב.
"אני בטוחה שתמצאי את הגבר שידע להעריך מי את," אני אומרת לה.
אני יודעת שבתחום הזה למרות שהיא יפיפיה מעלפת, עדיין לא היתה לה אהבה אמיתית. אני יכולה להבין אותה. למרות שהייתי מאורסת, אני יודעת היום שזו לא היתה אהבה באמת. דניאל היה חבר שלי מאחרי התיכון כך שזה היה מין הסדר נוח. ביחוד שהיו שנים שחייתי בקליפורניה, וכל אחד היה חופשי לחיות את חייו. מעולם לא הרגשתי פרפרים בבטן כאשר חשבתי עליו, מעולם לא באמת התגעגעתי אליו.
בויליאם התאהבתי בעוצמות שלא ידעתי שקיימות. גם איתו הרגשתי מהראש קודם, זו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
למרבה הפלא מסתבר שלא שתיתי כל כך הרבה. עכשיו שאני מחוץ לפאב הצפוף ואפוף העשן (אין פה חוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים?) אני מרגישה הרבה יותר טוב. אנחנו חוזרות לחדר. אני נכנסת להתקלח. אני מרגישה מזוהמת. רק המחשבה על היד של גבר זר נוגעת בי מעוררת בי בחילה. "אמרתי לו שרק אתה קיים," אני ממלמלת לחלל החדר המכוסה באדים.
אני יוצאת ורואה שמילה מתעסקת עם המחשב שלי. אני תוהה מה יש לה לראות שם?
"מיגן התמונות שלך פשוט מדהימות. את מתעדת רגעים בצורה כל כך מדויקת. שכחתי כבר כמה את מוכשרת," היא אומרת לי.
"באמת זה מה שעניין אותך?" אני שואלת, "או שחיפשת בהן את ויליאם?"
"את חושבת שאני מחטטת לך במחשב?" היא עונה לי נעלבת, "היא מסובבת אלי את המחשב ומראה לי את החלון הפתוח על גבי המסך: "דירות להשכיר."
"אהה," אני עונה, כי מה יש לי לענות.
"הגבתי על התמונות שרצות לך על המסך. לא נכנסתי לאף תיקיה שלך," היא אומרת, "האם אני רוצה לראות תמונות שלו? מאד. אבל בחיים לא הייתי פולשת כך לפרטיותך."
אני מסובבת את המחשב אליי, פותחת את התיקייה בענן הפרטי שלי ואומרת לה: "את מוזמנת לראות, אני הולכת להביא בקבוקי מים מהמכונה בלובי."
אני יוצאת מהחדר וסוגרת מאחורי את הדלת בשקט. "אני כל כך מתגעגעת אליך בילי, למה עשית לי את זה?" אני מדברת אליו במחשבותיי. אני יודעת שעליי להרפות ממנו. הוא לא רוצה אותי וזהו. אבל הלב שלי לא מוכן לקבל את מה שהשכל אומר.
באותו יום שעזבתי עשיתי הכל כדי שאיש לא ימצא אותי. אפילו את החשבון ברשתות החברתיות שלי סגרתי. כל העבר שלי לא קיים. אני מחליטה לעשות מעשה ולפתוח חשבון מסע של הדרך הביתה.
אני חוזרת לחדר עם בקבוקי המים. אני פותחת את הפקק ומתחילה ללגום. את השני אני מניחה לפני מילה שיושבת מהורהרת מול המסך. "אני מבינה," היא אומרת ולא מוסיפה מילה.
גם אני שותקת. עכשיו המח שלי עסוק בחשבון שאני הולכת לפתוח. "חשבתי לפתוח בלוג שבו אני מתעדת את המסע הביתה," אני אומרת כדי לשבור את השתיקה.
"מיגן, איפה הבית שלך?" שואלת מילה ומעיפה בי מבט שואל.
"אני לא יודעת את התשובה," אני עונה לה.
"היית רוצה שהוא יקרא את זה?" היא שואלת.
"אין לי שליטה על מה שהוא עושה," אני עונה.
"יפה, הגבר הזה מטורף עליך. אני לא יודע מה קרה שם. אבל את משום מה גם לא טרחת להבין. פשוט נעלמת לו," אומרת מילה, "העיניים שלו לא משקרות. זה בשום פנים ואופן לא יכולה להיות העמדת פנים."
"אם את צודקת, הוא ימצא אותי," אני עונה לה, "עכשיו תעני לי אם את מצטרפת לעמוד שלי."
"ברור זו בכלל שאלה? " היא עונה לי.
אנחנו יושבות לפתוח את החשבון : "הדרך הביתה"
"כיוון שאת מנהלת אותו," אומרת לי מילה, "את תמלאי את כל הפרטים. אני בינתיים מחפשת תמונת רקע."
ברור לי שאני לא מתכוונת לשים תמונה שלי ולכן אני בוחרת תמונה מהאינטרנט שאומרת:
"הבית הוא היכן שהלב נמצא."
"אם אתה מחפש אחרי, אתה תבין. הלב שלי נמצא בידיך, אתה הוא הבית שלי," אני אומרת בלי קול.
"איזו תמונה יפה בחרת," אומרת לי מילה, "זו תהיה תמונת הרקע שלנו. לתמונת פרופיל ציירי אותך ואותי כמו שאת יודעת. כך שרק מי שמכיר אותי יוכל לזהות. אני מוציאה מהתיק שלי עפרון ומשרבטת אותנו. "מושלם." אומרת מילה, "ועכשיו בואי נצא לדרך."
אני מתחילה לשקוע בדף שלנו ומתעוררת לחיים. השילוב הזה בין התמונות שאני מצלמת לעבודתי כפרסומאית מטעין אותי באנרגיות מטורפות. אני מרגישה כאילו מערבולת מתפרצת מתוכי החוצה, שוטפת את הדף החדש ואינני נרגעת רק כאשר קרני שמש ראשונות מאירות את החדר.
"מיגן, את רוצה לומר לי שלא ישנת?" שואלת אותי מילה שפוקחת עין תורנית ומפהקת פיהוק גדול, זה שיכול לבלוע פיל וחצי.
"נסחפתי," אני מודה, "בואי תראי איזה יופי זה יצא."
"אני לא מאמינה! תמיד את מפתיעה אותי מחדש, למרות שאני לא צריכה להיות מופתעת. אני יודעת כמה את מוכשרת."
"לכי להתקלח," אני אומרת לה, "אני אביא לנו משהו לאכול ונצא לדרך."
אני יוצאת החוצה השמים כחולים. אפילו ענן לבן אין בהם. למרות שלא ישנתי אני מרגישה מלאת חיים. למרבה הפלא במשך כל הלילה הזה לא חשבתי שוב על ויליאם. "אולי זה אומר משהו?" אני ממש לא מוטרדת אם יקרא את דבריי או לא. אני לא עושה את זה בשבילו, אלא בשבילי ובשביל מילה. זה גם המסע שלה הביתה. היא לא מדברת כל כך הרבה אבל אני מתחילה להבין את חלקי הפאזל של חייה. הם כל כך שונים מימי האוניברסיטה העליזים שלנו. אני יודעת שהיא קשורה לאביה וכואב לי שהיא צריכה לעבור את מה שהיא עוברת.
אני נכנסת לפאב שהיינו בו בלילה. "שלום ילדה," אומרת לי בעלת הפאב, "דאגתי לכן אתמול. מקווה שהכל בסדר. אני את שלי אמרתי להם והזהרתי אותם שלא יעזו להטריד מישהי מהלקוחות שלו אחרת.."
אני מחייכת אליה. "ככה זה כששותים יותר מידי. אנחנו בסדר גמור. ישנו נפלא," אני משקרת לה.
"אני אכין לכן ארוחת בוקר על חשבוני," היא אומרת לי מיד.
"אשמח לארוחת בוקר, אבל אני משלמת," אני עונה לה.
היא מכינה לנו שתי מנות גדושות של ביצים, הרבה יותר מהמקובל, בתוספת עגבניות ותפוחי אדמה מושחמים. לזה מוסיפה בייגל וגבינת שמנת, ואורזת לנו אותן בשתי שקיות נפרדות. על זה מוסיפה שתי כוסות קפה ומסרבת לקחת תשלום עבור הכל.
אני מודה לה וחוזרת חזרה לחדר. החדר מלא בריח הדאודורנט של מילה, ועל החלונות אדים מהמקלחת החמה שעשתה. אני מחייכת כשאני נזכרת איך מילה אוהבת להתקלח במים רותחים. עכשיו היא עירנית וחייכנית והיא מתנפלת על השקית שבידי ומחסלת את תוכנה בזמן קצר.
אנחנו מעמיסות את התיקים ברכב שלנו והולכות להחזיר את המפתח בקבלה.
"זהו אתן עוזבות אותנו?" שואל פקיד הקבלה, גבר בשנות החמישים לחייו עם משקפי ראיה עבים.
"אנחנו בדרך לניו יורק," אני עונה לו.
"שתהיה לכן נסיעה נעימה. יום יפה היום, תראו איזה שמים כחולים."
אנחנו מתחילות לנסוע. כמובן שאחרי לילה ללא שינה אני לא מתווכחת עם מילה ונותנת לה לנהוג. מילה מתחילה שוב לצבור בטחון בנהיגה. אני רואה את כתפיה רפויות יותר, היא כבר לא תופסת חזק את ההגה עד שפרקי אצבעותיה מלבינים כפי שנהגה ביום הראשון. אני מרשה לעצמי להרים את רגלי כךשעקבי נעליי נוגעים בשמשה הקדמית. מילה סוחטת את הגז ועולה למהירות שאפילו אני לא מרשה לעצמי ואני מתאפקת לא להעיר לה. היא צווחת מאושר. "איזה כייף!!" אני לעומתה אוחזת היטב בכסא ולא מרשה לעצמי לנמנם.
אנחנו נוסעות כברת דרך. כיוון שבחרנו בכביש המהיר אין הרבה מה לראות בדרך ולכן אני נמנעת מלצלם את הנוף המשעמם. עברו כבר ארבע שעות ואני מרגישה את הרעב. "בואי נרד במחלף," אני אומרת לה, "אני בטוחה שיש כאן כמה מסעדות בסמוך."
ואכן אנחנו מוצאות מרכז מטיילים גדול הצמוד לתחנת הדלק ומנצלות את העצירה ללכת לשירותים ולקניות בחנות הנוחות. כשאני עוברת בין המדפים, פתאום אין לי חשק לאכול. אני מבינה שמה שמתהפך לי בבטן הן הרגשות שלי, לא הרעב. הגעגועים אליו, למגע שלו, לקול שלו, לחום ולביטחון שהקנה לי.
"תמיד כיף לי לראות את התאמת הצבעים שלך," אומרת לי מילה משום מקום,, או אולי דווקא בגלל שהיא רואה את המבט בעיניי. "על כל אחת אחרת נעליים בצבע טורקיז היו נראות זול משהו, עליך זה נראה מושלם. והעקבים, אין דברים כאלה. את הולכת עליהם בכזו קלילות."
"את יודעת שאני די קטנה, וכדי להיות בגובה סביר ליד דניאל נאלצתי להתרגל ללכת עם עקבים גבוהים," אני עונה לה.
"ויליאם נראה גם גבוה," היא אומרת לי כבדרך אגב, "והרבה יותר יפה ממנו."
"אוי מילה, את לא תרפי מהנושא," אני אומרת ומתחילה לבכות. מילה מקיפה אותי ואני בולעת את דמעותיי. "אני חייבת להיות חזקה. אני חייבת להיות חזקה. אני חייבת."
פתאום אני מרגישה געגועים לסבתא מרי. אני מוציאה את הנייד מכיסי ומתחילה לחייג אליה.
"מה נשמע סבתא?" אני שואלת, מנסה לשוות לקולי קלילות.
"הכל בסדר," עונה סבתא. משהו בקול שלה לא מוצא לן בעיני.
"סבתא, אני מכירה אותך. מה קרה?" אני שואלת בדאגה.
"אין סיבה לדאגה," היא עונה לי. אני מרגישה שהיא מנסה להתחמק, "פשוט יש לי אורחים לארוחת ערב."
"אז למה את נשמעת כך? את מדאיגה אותי," אני אומרת לה.
"אני טרודה בהכנות, זה הכל באמת," היא עונה לי.
"סבתא?" אני לא מרפה.
"מאפין, באמת שהכל בסדר. היתה תקלה בתנור והתחלתי לבשל מאוחר זה הכל."
"אני לא יודעת מה קורה עם סבתא שלי," אני אומרת למילה אחרי שאני סוגרת את הטלפון, "היא נשמעה לי מתחמקת. סיפרה לי שיש לה אורחים. מי כבר יכול להיות שהיא לא יכולה לספר לי."
"ידעתי!" אומרת מילה.
"מה?" אני לא מבינה.
"יש רק מישהו אחד שסבתא שלך לא הייתה רוצה לספר לך שהוא שם," היא עונה לי.
"נו אמת מילה," אני עונה לה בכעס, "יש לך דמיון כזה מפותח. אני חייב למצוא לך חבר שתשקיעי בו את כל הרומנטיקה שבך."
"אני לא מבינה אותך מיגן. למה את כל כך נלחמת בזה?" עונה לי מילה.
"את באמת לא מבינה? הלב שלי שבור לרסיסים כל כך קטנים שאני לא יודעת איך קמים מזה. הדרך היחידה שאני מכירה זה לשים על פני מסיכה. אני מתגעגעת אליו בטירוף שזה כואב לי בכל הגוף," אני עונה לה.
"תתקשרי לסבתא שלך ותשאלי אם הוא שם," אומרת לי מילה.
"אני לא יכולה אני עוד לא מסוגלת להתמודד איתו," אני עונה לה ומבינה שזו האמת. אני זקוקה לזמן, זה נכון שיש לי דימיון מאד מפותח, אבל לא כשזה נוגע ללב שלי. "בואי נצא לדרך," אני אומרת לה.
מילה אפילו לא שואלת אותי ומתיישבת במושב ליד הנהג. אני מתעכבת בחוץ נכנסת לענן שלי, מעלה את תמונתו של ויליאם. צילמתי אותה כשלא ראה. הוא היה שקוע בעבודה. אני מלטפת באצבעי את אצבעותיו, אלא שכה הטיבו ללטף אותי. "אני אוהבת אותך בילי," אני לוחשת. אני נשארת לעמוד שעה ארוכה, עד שהגוף שלי מתחיל שוב להירגע. רק אז אני ניגשת למושב הנהג ומתניעה את הרכב.
"בא לי לנסוע דרך הכפרים," אומרת מילה, "הרי בדרך המהירה אין מה לצלם."
אני נותנת הוראה למכשיר הניווט להימנע מהכביש המהיר ויוצאת לדרך. איזה שינוי. הנסיעה בכבישים הצרים המוקפים בשדות מעלה מיד את מצב הרוח של שתינו ואנחנו שרות בקולי קולות. מידי פעם אני עוצרת בצד ומצלמת.
משום מקום פתאום חוצה את הכביש טרקטור. אני בולמת מיד ורוצה לצאת לגעור בנהג חסר האחריות. הוא עוצר גם ויורד מהטרקטור.
"מילה את חושבת שאת מסוגלת לגור בכפר?" אני שואלת אותך בחיוך. היא מסתכלת עליי לא מבינה מאיפה צצה לי השאלה הזו. "אל תסתכלי עליי, תסתכלי עליו. איזה גבר לוהט."
"ומה איתך מיגן, אולי את רוצה אותו בשבילך?" היא עונה לי נבוכה.
"את יודעת שעל כל הלב שלי מרוח ויליאם," אני עונה לה.
"סוף סוף את מודה," היא אומרת ומוחאת כפיים, "עשינו צעד ראשון לעבר החזרה הביתה."
החוואי מסתכל על שתינו, האחת מחייכת והשניה מוחאת כפיים. הוא מרים ידיו באוויר. כמסמן "התייאשתי מכן," עולה על הטקרטור, מסיים את חציית הכביש ונעלם לתוך השדה הסמוך.
"תראי מה זה. הברחת את בעלך לעתיד," אני אומרת לה.
"העיקר שויליאם חזר לחיינו," היא עונה לי.
אני מגלגלת עיניים . "לפי איך שאת מדברת עוד יחשבו שהוא החבר שלך."
"הוא זה שיחזיר את האור לפניך והחיוך על שפתיך וזה מה שהכי חשוב לי בעולם כרגע, יותר מאשר למצוא לי בן זוג."
אני מחייכת אליה. היא תמיד יודעת מה לומר לי ובזכותה שב החיוך על פניי. הפעם מכל הלpre
בר אבידן
מאמינה באהבה