מיגן
אני לא מאמינה למראה עיני. מספרו של דניאל מופיע על הצג שלי. אמנם מחקתי את מספר הטלפון שלו מרשימת הטלפונים שלי אבל מספר כמו שלו אי אפשר לשכוח. לא פעם שאלתי אותו כיצד קיבל מספר המסתיים ב- 700700, כל פעם חייך חיוך מסתורי והמציא לי סיפור אחר עד שהפסקתי לשאול.
אני לא עונה לו והוא שולח לי הודעה:
תעני לי,
זה חשוב.
אני לא מטריד אותך סתם.
ד.
אחרי השיחה החמישית אני מחליטה לענות ולסיים עם זה. "אני מקשיבה דניאל."
"אני מבטיח לך שעשיתי הכל כדי להימנע מהשיחה הזו," הוא אומר לי בקול עניני, " מת'יו. מואשם על ידי ארבע נשים בהטרדה. לפני שכל העניין מתפוצץ בתקשורת רציתי לידע אותך. ההחלטה בידך. הוצא צו בית משפט לזמן אותך להעיד, מישהי מהן, איני יודע מי, מסרה את שמך. אני ביקשתי לעצור את הזימון עד שאשוחח אתך. בכל מקרה את תצטרכי להגיע לכאן. אני שולח לך את החומר שהובא לידיעתי. "
אני שותקת מרוב תדהמה. איך זה ששמי שורבב לכל הפרשה זהו. מי מסרה אותו?
"אני יודע שלא תמכתי בך אז. טעיתי. התקשיתי להאמין שהוא באמת עשה זאת. אני מבטיח לך שאעמוד לצדך כעת. אינני מצפה שתסלחי לי. אינני מצפה לכל תמורה ממך. אני חייב לך לפחות את זה."
"תן לי לעכל את זה," אני אומרת ופותחת מיד את המסמכים שצירף למייל שלו. זה באמת קורה! מת'יו יעמוד בקרוב למשפט. אני צריכה לחשוב האם להיחשף או לא. שמי לא השתרבב לתביעה כך שיש לי עדיין פתח מילוט, כך מסביר לי דניאל.
אני מתקשה לחשוב וכל מה שאני רוצה כעת זה ללכת להתייעץ עם ויליאם.
"אני אצל מר טרופר," אני אומרת למונה ועולה במדרגות לקומת ההנהלה. אני לא רוצה להיתקל באף אחד במעלית. אני יודעת שרוג'ר נמצא אצלנו והדבר האחרון שאני רוצה שהוא יראה את הבעירה על פני.
כהרגלי אני נכנסת לחדרו בלי להקיש. אן ורוג'ר שם. אני מרגישה את המתח באוויר אבל כעת יש לי את הבעיות שלי.
"אני יכולה לדבר אתך בפרטיות," אני מבקשת מויליאם.
"אם יש לך משהו לומר לי את יכולה לומר כאן," הוא עונה לי, "אין לי מה להסתיר ממי שנמצא בחדר."
"אני מתחננת אליך, אני צריכה לדבר אתך בקשר למשהו אישי," אני אומרת לו.
הוא מבט בי במבט קפוא. "אני יודע הכל מיגן. כדאי שתתחילי לדבר," הוא יורה לעברי.
אני לא זוכרת איך התגלגלו הדברים, רק זוכרת שהתוצאה היתה שהוא הורה לי להסתלק משם.
אני יורדת שוב במדרגות. הפעם בריצה. אני אורזת את דברי ומבקשת ממונה שתזמין לי מונית.
אני שמחה שלא באתי עם האוטו כך שאני יכולה לנצל את הזמן להזמין לי כרטיס טיסה לבוסטון. אני מבקשת מהנהג שימתין לי בשעה שאני אורזת. אני ממהרת לדחוף את כל בגדי למזוודה גדולה ויורדת שוב לנהג שמחכה לי. "אני טסה עם ג'ט בלו," אני אומרת לו כדי שידע היכן להוריד אותי בשעה שאני עסוקה בשליחת הודעה להורי ולדניאל.
אני מגיעה ממש ברגע האחרון לטיסה. שעה ועשר דקות אחרי נוחת המטוס בבוסטון. בשער היציאה מחכה לי דניאל.
שתיקה מביכה משתררת בינינו. "את נראית נהדר. יפית," הוא אומר לי בשעה שהוא לוקח ממני את המזוודה ומוביל אותי למרצדס המפוארת שלו.
"תסגור את החלון," אני מבקשת ממנו.
"פעם אהבת שהחלון פתוח וגם הגג," הוא אומר לי.
"פעם, הייתי מישהי אחרת," אני עונה לו, "הבחורה ההיא איננה."
"למה יש לי הרגשה שזה לא המשפט שמסעיר אותך?" הוא אומר לי.
"זה שאני כאן אתך לא אומר שאנחנו חברים, ובטח לא חברי נפש," אני עונה לו. אין לי שום כוונה לשפוך את ליבי בפניו.
"את צודקת עברתי את הגבול," הוא עונה לי.
אני לא מסתכלת עליו. לא באמת מעניין אותי איך הוא מרגיש. הפגישה בינינו היא עסקית בלבד.Thinking cup” ברחוב טרימונט מתאים לך?" הוא שואל אותי. הוא יודע שזה היה בית הקפה הקבוע שלנו. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה שיתחיל לדבר איתי על העבר שלנו יחד. למרות זאת אני מסכימה.
מולי חברתי מימי התיכון עדיין עובדת פה. אני נעצבת בשבילה שלא הגיעה רחוק. בסוף התיכון היא נכנסה להריון וילדה את בנה שנמסר לאימוץ. מאז לא חזרה לעצמה. מכיוון שראתה אותי אני ניגשת לומר לה שלום. היא נשארה אותה רכלנית ותוך דקות אני כבר מעודכנת מי יוצא עם מי, מי התחתנה, ומי נסעה לדרום אמריקה.
אני רוצה לומר לדניאל שאולי זה לא רעיון כל כך טוב להיות כאן, אבל הוא כבר הזמין לו קפה ושותה אותו, כך שבלית ברירה אני מצטרפת.
בדיוק מה שפחדתי קורה והפפרצ'י מגיעים להרביץ סדרת תמונות של שנינו. כמו בימים ההם. דניאל דווקא נהנה מתשומת הלב והפרסום והוא נוגע בי בידי. אני רואה את המצלמה מתקתקת רגע לפני שאני מספיקה למשוך אותה ממנו. "דניאל," אני אומר לו בכעס, "שמור את הידיים שלך לעצמך." הוא מחייך אליי מרוצה ואני תוהה אם כל זה לא היה מתוכנן.
"שלא תעז לחזור על זה," אני יורה בו וקמה ללכת.
"שבי מיגן, אני מבטיח לך לשמור את הידיים שלי לעצמי," הוא אומר בקול שקט.
אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל ומלא הודעות נכנסות אליו. מתברר שהידיעה עלינו התפשטה כאש בשדה קוצים. זה הדבר האחרון שאני צריכה כעת. אני לא יודעת עדיין איך ברצוני להגיב. דבר אחד אני יודעת והוא שאני רוצה שזה יפסק. אני מבינה שהדרך היחידה היא להחליף את המספר.
אני מחליטה לא לנסוע הביתה. מי יודע מי יחפש אותי שם ולכן שולחת הודעה לבן דודי ג'ף.
אני מנתקת את הטלפון ומחליפה את המספר.
אנא בוא לאסוף אותי מחנות התקשורת.
זו שבקרבת בית הקפה Thinking cup” ברחוב טרימונט.
אוהבת, מיגן
אני ממהרת לרכוש כרטיס סים חדש. אני מבקשת מהמוכר שיחליף לי אותו עם הסים הישן. זהו. עכשיו יש לי שקט. איש לא יוכל לאתר אותי. אני מחייגת מיד לג'ף. המספר שלי חסוי כעת ואני מתפללת בליבי שג'ף יענה.
"אני בדרך אליך מאפין," עונה לי מיד ג'ף.
"איך ידעת שזה אני?" אני שואלת בפליאה.
"ציפיתי לשיחה שלך," הוא עונה לי.
"אפשר לקבל את המספר החדש," מבקש דניאל שבא לקראתי. הוא נכנס לספר הטלפונים שלו כדי לעדכן את מספרי החדש.
"תוכל להשאיר לי הודעות בבית הורי," אני עונה לו.
ג'ף עוצר לידינו. הוא יוצא מהרכב וניגש לקחת את המזוודה שלי מהרכב של דניאל .
"נדבר," אני פולטת לעבר דניאל מילה ממש לא מחייבת.
אני נכנסת למושב ליד הנהג ומתיישבת. אני מסובבת את ראשי לאחור לראות למה ג'ף לא נכנס חזרה. אני רואה שהוא עושה עצמו מתעסק עם המזוודה שלי אבל המבט שלו מופנה לכיוון בית הקפה. אני מסתכלת מבעד למראה הצדדית ורואה את דניאל מוציא מכיסו כסף ונותן למולי. היא מעיפה לו נשיקה באוויר ונכנסת חזרה לבית הקפה. לרגע אני חושבת שבטח יצא ולא שילם על הקפה ששתה, אבל אז נזכרת שאמר למולי :"קחי לך 25 אחוז טיפ," בעת ששילם עם כרטיס האשראי השחור שלו.
"בן זונה!" אני מסננת לחלל הרכב, "ראית את זה ג'ף?"
"בדיוק בגלל זה התעכבתי. יש לי את זה מתועד " הוא עונה לי, "ומצביע על הטלפון הנייד שלו. את חושבת מה שאני חושב?"
"שכל הפפרצ'י הזה היה מוזמן? " אני עונה לו, "כן, בהחלט!"
אני שקועה בהרהורים וג'ף נותן לי את המרחב שלי ושותק. הוא שם מוסיקה שקטה. הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע מה אני אוהבת בדיוק. כל אותה תקופה ששהיתי בניו יורק ג'ף היה היחיד שהיה לי קשר רציף איתו.
"אני חייבת לבדוק את המייל שדניאל שלח לי," אני אומרת לו לבסוף," ויליאם זרק אותי לכל הרוחות והייתי נסערת מידי להפעיל שיקול דעת."
"אני לא מבין מה זאת אומרת זרק אותך?" הוא שואל.
"מהעבודה ומהחיים שלו, אני עונה והדמעות שתקועות לי מהבוקר מתחילות לזרום החוצה. "אני לא יודעת מה כואב לי יותר המילים החדות שננעצו בי כמו סכין, או המבט הקפוא שלו."
"בואי נלך צעד צעד. קודם כל בקשר למה שהביא אותך לכאן. אני מציע שניסע אליי לדירה ונקרא את המייל של דניאל. את יכולה לספר לי בקצרה על מה מדובר?" הוא שואל.
אני מספרת לו על השתלשלות העניינים ומתחילה לראות אותם באור בהיר יותר. חשש כבד מתגנב לליבי ששמו לי מלכודת. אני משתפת את ג'ף בחששותיי.
מיד כשאנחנו נכנסים לדירה אני מסתערת על המחשב שלי ופותחת את המייל. "אני לא מאמינה איך לא שמתי לב לזה? אני שרואה כל פרט קטן. המנוול הזה מייצג את מת'יו. אני הרי מכירה את התרגיל הזה שעורך הדין הבכיר נמצא אחרון ברשימה רק כדי לתת הרגשה שהוא לא שותף פעיל בהגנה. איזה טפשה אני!"
"אז מה שהוא רצה בעצם," ממשיך ג'ף את קו המחשבה שלי , "זה לקבל ממך תצהיר שלא נאנסת. מנוול! בא לי לחנוק אותו."
"וברור גם שההצגה המבויימת הזו עם הפפרצ'י נועדה לשרת את האינטרסים שלו. וכמובן להביא לו פרסום. הרי כולם ידעו על הפרידה שלנו ותהו מה היו נסיבותיה. בתמונות שצולמו הוא נראה גבר רגיש ומתחשב."
אני נכנסת לבוסטון 25 ניוז כדי לראות את התמונות.
מבזק החדשות מתפרץ לשידור עם הכותרת:
מי עומד מאחורי הניסיון להפיל את כוכב נבחרת הבייסבול מת'יו רודהם?
כתב תביעה הוגש נגד השחקן הנערץ בגין מעשי אונס.
בידי ההגנה עדה מרכזית ששמה עדיין לא הותר לפרסום.
אני מרימה טלפון לברברה גוסיפ האחראית על מדור הרכילות של בוסטון 25 ניוז.
"ברברה יקירתי זו מיגן או'סליבן מה שלומך?" אני פונה אליה בקול ידידותי.
"אם את חושבת שהקול המתוק שלך יגרום לי להסיר את התמונות שלך את טועה. את גם יכולה לתבוע אותי. את לא יכולה להכחיש את מה שהמצלמה תפסה," היא אומרת לי בארסיות.
אני יודעת שהיא מודעת היטב לכך שאני יכולה להגיש נגדה תביעה. ביחוד לנוכח העובדה שוודאי יש גם צילומים שלנו בשעה שאני מושכת את ידי וכועסת עליו. הרי ראיתי המצלמות לא הפסיקו לתקתק.
"תרגעי יקירתי. להיפך אני מודה לך על הפרסום. הענקת לי בכך את האפשרות לספר לך מה קרה שם באמת בינינו. אני בטוחה שלא תתנגדי אם אתן לך ראיון בלעדי," אני עונה לה.
"מתי ואיפה אנחנו נפגשות?" היא שואלת.
"מדוע שלא נפגש בזירת הפשע? בקפה Thinking cup ברחוב טרימונט מתאים לך?" אני שואלת.
"ברור לך שאתה בא איתי," אני אומרת לג'ף.
אני מרימה טלפון לאמא ומוסרת לה את מספר הטלפון החדש שלי. "את בסדר מאפין? ראיתי את התמונות."
"אני הולכת להתראיין כעת אצל ברברה גוסיפ," אני עונה לה ומספרת לה מה קרה.
"אני סומכת עליך שתפיקי מזה את המירב," היא עונה לי.
**
חמש דקות אורך הריאיון עם ברברה גוסיפ.חמש דקות הן כל מה שהייתי צריכה.
כאשר אני מסיימת אני מושיטה למולי שטר של חמישה דולר עבור הקפה ששתינו. "אני מבקשת שתחזירי לי את העודף. הסכום שדניאל נתן לך היום מספיק לטיפ ויותר." מולי נבוכה וממהרת להחזיר לי עודף במדויק.
אני מוציאה מתיקי את הנייד ומתקשרת לדניאל. "רציתי להודות לך על השעה הנפלאה שביליתי אתך," אני אומרת לו.
"אני תמיד שמח לבלות בחברתך," הוא עונה לי מרוצה מעצמו.
"אתה לא מבין כמה זה עזר לי באמת לשים את הפרק ההוא מאחוריי," אני אומרת לו ומחכה לתגובתו.
"נהדר," הוא עונה לי. ברור לי שכל מילה שיוצאת מפיו אין לה כיסוי.
"אתה מאד פוטוגני בתמונות," אני מחמיאה לו. אני מכירה אותו כל כך טוב ויודעת שזה יגרום לו לרצות לצפות בהן שוב. "שוב תודה על ההזדמנות שנתת לי. היה שלום," אני מסיימת ומנתקת.
אם היתה לו אשליה שנפלתי במלכודת שלו, עכשיו יושב לו דניאל במשרדו המפואר ולא יודע היכן לקבור את עצמו. ברור ששקלתי את מילותיי כדי לא להיות חשופה לתביעה מצידו. דבר אחד ברור לי. הוא לא ימהר להראות את פניו ברחוב בימים הקרובים.
שידור הריאיון בן חמש הדקות משודר שוב ושוב. אני חוזרת עם ג'ף לדירה וצופה בו.
ברברה: נמצאת איתי מיגן או'סליבן. את ביקשת שאתן לך את הבמה. השידור שלך.
אני: ביום שהחלטתי לעזוב את בוסטון לקחתי החלטה נוספת והיא לשים את מה שקרה מאחוריי. כך זה היה נשאר אם לא היה פונה אלי עורך הדין מקרת'י ובתחבולה מנסה להוציא ממני הצהרה על כך שלא נאנסתי על ידי מת'יו רודהם. כידוע לכם הייתי מאורסת למקרת'י בשעה שמת'יו ניסה לאנוס אותי. כאשר סיפרת לו על המקרה הוא אמר לי שלא מתאים לו להישאר איתי בקשר לאחר מעשה כזה. וראו איזה פלא, היום הוא מגן על האיש שניסה לאנוס את ארוסתו בטענה שהכל סיפורים. לא רק שמר מקרת'י ניסה להוציא ממני תצהיר, הוא אף השתמש בי כדי לבנות לעצמו תדמית של אדם טוב בשעה שזימן את הצלמים לצלם אותנו כאן בבית הקפה.
ברברה: אני מבינה שאת כועסת על עורך הדין מקרת'י, אבל אני מקווה שאת מודעת לכך שאת חשופה לתביעת דיבה.
אני: אני מכירה את היטב את עורך הדין מקרת'י ואני בטוחה שלא היה מהסס לתבוע אותי. בידי הוכחה כתובה שהוא הגיש בקשה לזמן אותי כעדת הגנה. את מבינה? הגנה על האיש שכמעט אנס אותי. אם זו לא רעות לב, אז איני יודעת מהו רוע. את יודעת יפה מאד שהצלמים הוזמנו למקום אבל אינני מצפה שתאשרי זאת. אני יודעת שזו העבודה שלכם. בידי סרטון של עורך הדין נותן לאחת העובדות בבית הקפה חבילה נאה של שטרות. ברור שזה לא היה עבור כוס הקפה ששתה שעלתה פחות מחמישה דולר, מה שגורם לי לחשוב ש…
אני מרגישה שהפרק ההוא בחיי באמת נסגר סופית. עכשיו אני פנויה להתחיל להתמודד עם הלב השבור שלי. ויליאם הוא האהבה של חיי ואני לא מאמינה שמהיום אצטרך לחיות בלעדיו.
אני מתקשרת לחברתי מילה. אני יודעת שהיא עומדת לעבור לניו יורק.
"זו מיגן," אני אומרת לה. הרי המספר שלי חסוי כעת.
"הי יפה," היא קוראת בשמחה.
"אני מתגעגעת," אני אומרת לה.
"איפה את?" היא שואלת. אני מספרת בקצרה מה שעבר עלי כאן. "עכשיו את קונה כרטיס ומגיעה לקליפורניה. מה דעתך שנעשה את הדרך לניו יורק בנהיגה. רק שתינו כמו פעם?"
אני לא חושבת הרבה ועונה לה: "זה בדיוק מה שנעשה. אני אמצא כרטיס ואודיע לך."
"תזדרזי," היא מבקשת, "אני מתה כבר לעוף מפה."
אני נכנסת מיד לאפליקציה של רכישת הכרטיסים ומוצאת כרטיס לטיסה שיוצאת עוד שעה וחצי.
אני רושמת הודעה למילה:
מגיעה בחצות עם ג'ט בלו.
משכירה רכב.
תשלחי לי את הכתובת.
מילה מחזירה לי מיד תשובה:
אחכה לך בשדה.
אני מבקשת מג'ף שיסיע אותי. אני בלחץ מטורף של זמן ולכן עושה את הצ'ק אין בדרך. אני מגיעה מספר דקות לפני שהדלפק נסגר. עכשיו אני יכולה לנשום לרווחה. אני נבלעת מאחורי דלתות הגייט. איש לא יוכל להשיג אותי כעת.
אני עולה בזריזות למטוס וחוגרת את עצמי לקראת ההמראה. אני עייפה ומותשת. אני גם רעבה ומחכה כבר להמראה כדי שאוכל לרכוש לי כריך ושתיה חמה. אני שומעת את נהמת המנועים ועוצמת עיניים. אני מרגישה את הכבדות בעפעפיי וכמה שאני מנסה להלחם בזה, אני נרדמת.
ויליאם מתגנב לחלומי, מביט בי בעיני הקרח שלו ולועג לי. "באמת חשבת שאחד כמוני יאהב אחת כמוך?"
אני מנסה להסיט את מבטי ממנו אבל הוא אוחז בחוזקה בסנטרי, מתקרב אליי ואני חושבת שעוד רגע ארגיש את שפתיו על שלי. אבל הוא צוחק צחוק שאינני מכירה, צחוק רע שכזה. דמעות ממלאות את עיני, ואני מתעוררת כשלחיי רטובה.
"היה לך סיוט ילדה," אומרת לי אשה זקנה וחביבה שיושבת לידי, "הייתי חייבת להעיר אותך ממנו."
"לא הייתי אומרת שזה סיוט," אני עונה לה בעצב, "חלמתי את המציאות של חיי. עד הבוקר הייתי האשה האהובה ביותר בעולם.כולו. כך חשבתי. הכל היה אשליה."
"ועכשיו לאן את נוסעת?" היא שואלת.
"אני נוסעת לחברה הכי טובה שלי בעולם, למילה," אני עונה.
"והיא אוהבת אותך?" שואלת הזקנה.
"בודאי," אני עונה, "כלומר, אני חושבת, כלומר, אני יודעת. כן!"
אני מרגישה יד חמה נוגעת בי. "סליחה שאני מעירה אותך," אומרת לי דיילת חביבה. אני מסתכלת בכסא שלידי ורואה שהוא ריק. "נראה לי שאת חלמת חלום רע. הנה שתי קצת מים. אולי את רוצה גם לאכול משהו?"
אני מזמינה כריך וקפה. הדיילת חוזרת עם ההזמנה ואני מגישה לה את כרטיס האשראי לחיוב. "אז מה בכיתי מתוך שינה?" אני שואלת אותה.
"לא. נאנחת בשקט, אך בעיקר הכאב נראה על פניך," היא עונה לי.
אני מיישרת את כיסאי מוציאה את המחשב שלי ומפעילה אותו. אני מעבירה אותו להגדרת טיסה ומתחילה לעבור על התיקיות שלי. אני נוגסת נגיסות קטנות מהכריך ולוגמת מהקפה החם והמתוק.
כעת אני ערנית לגמרי וכולי שקועה כעת בתיקיית התמונות שלי.
"אלו תמונות שאת צילמת?" שואלת אותי הדיילת שבאה לבדוק מה איתי. היא מתיישב לידי ומציצה. "וואו , את כזו מוכשרת. מה דעתך להציג את התמונות בתערוכה?"
"את חושבת?" אני ספק שואלת אותה, ספק מהרהרת בקול.
"תשמעי את ממש, אבל ממש מוכשרת. אני הייתי הולכת על זה אם היה לי כשרון כזה."
הדיילת נשארת לשבת לידי ונועצת בי מבטה. פתאום היא מחייכת. "את מיגן או'סליבן! לא הבנתי מאיפה את מוכרת לי. כל הכבוד לך. הגיע לו למנוול הזה שחשפת אותו כך," היא אומרת לי.
"תאמיני לי שהייתי שמחה להימנע מהפרסום הזה," אני עונה לה, "נגררתי לזה בעל כורחי. הוא רצה להשתמש בי להעיד לטובת גבר שפגע בי."
"כמה רוע יש בו," היא עונה לי.
"סגרתי את הפרק הזה מאחורי," אני עונה לה. לו רק יכולתי לומר לה שאמנם הפרק הזה תם אבל הלב לי שבור לרסיסים.
"אני חייבת לחזור לעבודה," היא לוחשת לי, "בקרוב אנחנו נוחתים."
בחצות הלילה נוגעים גלגליו של המטוס באדמת שדה התעופה הבינלאומי של לוס אנג'לס. לשמחתי המזוודה שלי מגיעה בין הראשונות כיוון שמין הסתם עלתה אחרונה למטוס. אני ממהרת החוצה ונאספת לחיבוק של מילה.
"יפה, אין לך מושג כמה אני שמחה לראות אותך. הרגשתי שעבר נצח מאז שדיברנו," היא אומרת לי. פתאום אני קולטת שאמנם חצות כעת, אבל אני באזור זמן אחר ובאמת עברו שעות מאז שדברנו.
"מילה באת עם מזוודות," אני אומרת לה כשאני רואה את שלושת המזוודות שעומדות לידה.
"אני לא נשארת כאן אפילו לילה אחד נוסף," היא אומרת לי.
"אם כך בואי נלך לקחת את הרכב ונסע לחפש לנו מוטל ללילה. אתמול לא ישנתי כמעט והיום… יש לי כל כך הרבה לספר לך אבל אני מותשת."
**
"בבקשה מילה," אני אומרת לה, "אני אלמד אותך לגלוש. מה זה משנה איך אנחנו נוסעות. בבקשה תני לי כמה שעות בסן דייגו."
"תדעי לך שאני מסכימה רק בגלל מה שסיפרת לי בלילה. את באמת צריכה לשטוף ממך את הכל. זה לא אומר שאני נכנסת איתך למים. אני אשכב על החוף ואצלם אותך גולשת."
אנחנו עוצרות במסעדת מזון מהיר. השעה שעת בוקר מאד מוקדמת. ריח של קפה טרי נישא באוויר. אני לא יכולה שלא לחשוב על בוקר אתמול, על הידיים שליטפו אותי, על השפתיים שנישקו אותי, על השקט לפני הסערה הגדולה.
מילה מרגישה בסערה שעוברת עליי . "בא לי להתפרע היום, אני מזמינה מגש של דונטס, חוץ משוקולד איזה בא לך?"
אני נזכרת בימים שלמדנו יחד כאן באוניברסיטה בברקלי. בלילות כשישבנו לכתוב את העבודות שלנו היינו מתנחמות בעזרת הדונטס. "נראה אותך," אני מאתגרת אותה. היא לא מאכזבת וממלאת את הקופסה בכל האהובים עלי. שבכל אחד מהם יש כמובן שוקולד בצורה זו או אחרת.
"זה לדרך," היא אומרת, "לכאן אני מזמינה כריך ארוחת בוקר."
"שניים," אני אומרת לה, "ואני משלמת. ושיהיה ברור בלי חשבונות. אמנם פוטרתי אתמול אבל עדיין חשבון הבנק שלי מלא."
"תודה," היא אומרת לי.
זה בדיוק מה שאני אוהבת במילה. היא לא משחקת איתי משחקים. אני מרגישה שגם אני יכולה להיות לידה אמיתית. היא היחידה , פרט לסבתא מרי, שיודעת עלי הכל. אני נזכרת שלא הודעתי לסבתא מה איתי. עדיין מוקדם בבוקר בניו יורק. "תזכירי להתקשר לי לסבתא שלי. לא אמרתי לה שהחלפתי את מספר הטלפון."
"עכשיו שאת אומרת את זה," היא אומרת, "חשבתי להתעלם מהשיחה החסויה שלך ובכל זאת משהו משך אותי לענות, כאילו הרגשתי שזו את."
"חשבתי לשלוח לך הודעה שתדעי שזו אני, אבל היה לי כבר דחוף לדבר אתך. את היחידה שיכולה להרגיע אותי. אני מרגישה שאני טובעת. אני לא יכולה להסביר לך מדוע הלכתי שבי אחרי ויליאם. כלומר אני יודעת, הוא גבר מדהים. אני כל כך מאוהבת בו. חבל רק שזה חד צדדי."
"משהו לא מסתדר לי בכל הסיפור הזה מיגן. הוא נשמע מאוהב בך כל כך. יש לי הרגשה שמהרת לשפוט אותו," אומרת לי מילה.
"אחרי אתמול, אני כבר מבינה שמשהו בשיקול הדעת שלי לוקה בחסר. אבל דבר אחד אני זוכרת היטב, את הקרח בעיניו בשעה שהביט בי. לא היו שם שום רגשות, אפילו לא שנאה, כלום," אני אומרת לה.
אנחנו לוגמות את הקפה ואני מכרסמת את הכריך בחוסר תאבון מוחלט.
"אני חושבת שעדיף שאני אנהג. כך תוכלי לנמנם. את ממש מותשת," היא אומרת לי.
**
שעות אני מבלה במים. אני בוכה את עצמי לדעת. אני מבכה את האהבה הגדולה של חיי. נלחמת בעצמי מה היה בה אמיתי ומה אשליה. בעיני רוחי אני רואה את ויליאם עושה אהבה עם אשה מזדמנת אחרת והקנאה שורפת אותי מבפנים. הידיעה שלעולם לא יהיה יותר שלי גורמת לי לצאת מדעתי. "מה עשיתי רע שכל זה מגיע לי?"
ברגע אחד אני מחליטה לשכב עם כל בחור שיקרה בדרכי רק כדי למחוק את זיכרון מעשי האהבה שלנו, ברגע השני אני נגעלת מעצמי כל כך אני בכלל חושבת על זה. הגוף שלי מתגעגע למגע שלו בטרוף, כמו נרקומן שלא קיבל את מנת הסם היומי. ושם, לבד על הגלשן, בין גלי האוקיאנוס השקט אני צועקת לשמים את שמו: "ויליאםםםםם! " ויודעת שזו הפעם האחרונה שאני אומרת אותו.
השמש מתחילה לצבוע את המים בזהב ואני שומעת את קולה של מילה. "בואי יפה, הגיע הזמן לצאת מהמים. את חייבת לאכול משהו. תראי אותך, את באפיסת כוחות כבר."
"אני רוצה להעלם במים," אני מייבבת לה.
"אני יודעת," היא אומרת לי, "את רואה את מופע השקיעה של השמש? היא כאן כדי לומר לך שהיא תשוב מחר ותישא איתה יום טוב יותר."
"כן," אני אומרת, "יום בלי ויליאם."
"ימים יגידו," היא עונה לי.
"אני לא חיה באשליות," אני עונה לה.
אנחנו שוחות חזרה לחוף. מילה לוקחת ממני את הגלשן וניגשת להחזיר אותו בשעה שאני צונחת מותשת על הספסל ליד. אני מרגישה שאינני מסוגלת לדבר ולכן מחליטה לשלוח הודעה לסבתא מרי. אני יודעת שדבר הפרידה יעציב אותה. היא מאד אוהבת את ויליאם, אבל איני יכולה להסתיר זאת ממנה. אני כותבת ומוחקת, משתדלת לקמץ במילים.
סבתא,
ויליאם נפרד ממני.
לא נמצאת בניו יורק.
אחזור בקרוב.
מספר הטלפון החדש שלי הוא…
באהבה, מיגן
אני לוחצת על "שלח."
תוך כמה דקות אני מקבלת ממנה תשובה.
מאפין אהובה,
שמחה סוף סוף לשמוע ממך.
ידוע לי על הפרידה.
אני פה תמיד בשבילך.
אוהבת מאד, סבתא.
אני נזכרת ששכחתי לשאול לשלומה אבל לא מוצאת כוחות להתקשר אליה.
בזמן שגלשתי הזמינה לנו מילה חדר במוטל הסמוך וכעת אנחנו בדרך אליו. "הנסיעה לניו יורק אורכת 42 שעות לפחות ללא הפסקה," אומר מילה, "שזה כמעט יומיים. חשבתי שאולי ניקח את הזמן נעצור בדרך, עכשיו שאת מובטלת ואני צריכה להתחיל לעבוד רק עוד שלושה שבועות. מה דעתך?"
"נשמע לי נפלא," אני אומרת לה בקול עייף.
"אני דואגת לך. לא נגעת בדונטס שוקולד שלך," היא אומרת לי, מתעלמת מהטון שלי. "מצאתי מסעדה איטלקית. בואי נלך להאכיל אותך פסטה," היא אומרת לי בשעה שאנחנו מכניסות את המזוודות לחדר.
אני נגררת אחריה למסעדה, משחקת מעט בפסטה עם המזלג. טועמת ממנה ומבקשת שיארזו לי אותה.
"לא," אומרת מילה למלצר, "זה יהיה קר. אני רוצה שהיא תאכל עכשיו."
אין לי כח להתמודד איתה ואני אוכלת לאט ומסיימת את המנה.
כאשר אנחנו מגיעות למוטל אני נכנסת לשטוף את עצמי. עוד לפני שאני מספיקה להתלבש אני מרגישה את הבחילה עולה במרום גרוני. אני מקיאה את כל מה שאכלתי.
"סליחה שהכרחתי אותך," אומרת לי מילה בשעה שהיא תומכת בי ומובילה אותי למיטה.
אני נרדמת מיד ללילה נטול חלומות.
אני מתעוררת למגע קרני השמש החמימות, והרוח שמלטפת את עורי. ריח של קפה טרי נישא בחלל החדר. אני מרגישה הרבה יותר טוב.
"בוקר טוב," אני אומרת ומתמתחת.
"בוקר טוב נסיכה," אומרת לי מילה בחיוך, "את נראית הרבה יותר טוב."
אני קמה ורואה מגשי פיצה ריקים מונחים על השולחן. אני מנסה להיזכר מתי אכלנו פיצה. מילה קולטת את המבט שלי "לא רציתי לעזוב אותך לבד אז הזמנתי לכאן פיצה," היא אומרת.
"אני מודה לך," אני עונה לה, "אבל בכל זאת ארבעה מגשים?"
"הייתי רעבה," מתנצלת מילה.
"לפי מה שאני זוכרת את אכלת דווקא בתאבון רב," אני אומרת לה מופתעת.
מילה מביטה בי ואני רואה שהיא מתלבטת.
"מה מילה?"
"יפה, אני לא יודעת איך לומר לך זאת. אז פשוט אומר," היא אומרת לי, "את ישנת יומיים רצוף."
בר אבידן
מאמינה באהבה