הפרסומאים פרק 10 – פורק עול
ויליאם
אני ניגש ולוחץ על המתג הפותח את התריסים המוגפים. אני פותח לרווחה את הדלתות המובילות למרפסת הגג הגדולה ונותן לצינת הבוקר לחדור מבעדן ולמלא את חלל החדר הגדול.
אני חוזר לחדר השינה מוריד במשיכה את הסדין המוכתם וזורק אותו לסל הכביסה, חושב לרגע אם לכבס אותו בעצמי, ומחליט שהמנקה בטח ראתה כבר לא מעט סדינים מוכתמים בחייה, וניגש להתקלח.
אני עושה הכל כדי למחוק את האשה הזו מזיכרוני ולכן גם המקלחת הבוקר היא קצרה מהרגיל.
אני בוחר חולצה לבנה עם עניבה כחולה ומתלבש. כאשר אני לובש את הז'קט הכחול אני נתקל בשקיק עם טבעת הנישואין של סבתא של סבתא שלה. אני מוציא אותו מהכיס, מכניס אותו למעטפה. אני נכנס לאינטרנט ולא מתקשה למצוא את כתובתה של מרי או'סליבן.
אני שולח הודעה לחברת השליחויות שתבוא לאסוף את מעטפה למסירה אישית. אני נותן את כתובת הדירה, וכשאני יורד אני מפקיד את המעטפה בידי השומר. "השליח יבוא לקחת את המעטפה עוד שעה. אני מבקש שתחתום לו על המסמכים ותשאיר לי עותק בתיבה," אני מבקש.
תם ונחתם הפרק הזה בחיי.
אני יוצא מהבנין, ניגש לסניף סטארבקס הקרוב ומזמין לי קפה לקחת עם כריך ארוחת בוקר, שזה הדבר הכי רחוק בעיני מארוחת בוקר ביתית.
אני מתחיל לשתות כבר בדרך חזרה לבניין. אני חייב לחזור להיות בשליטה מלאה, לחזור להיות איש העסקים הקר שהייתי, נטול רגשות. אני נזכר שעליי לערוך שינויי במצבת כח האדם. שני אנשים מרכזיים בקומת הפרסומאים לא עובדים יותר אצלי.
אני קולט שבעצם את מקומו של רוג'ר אין לי צורך לאייש. הוא היה חיוני כאשר המחלקה היתה קטנה. כעת היא בנויה מששה צוותים חזקים. אני מסלק מיד את המחשבה שמי שעשה את המחלקה כל כך מסודרת וחזקה זו היא.
אני מתיישב ברכב, מתניע יוצא מהחניון ומשתלב בתנועה. עכשיו אני דן עם עצמי בקשר למשרה שלה. אני לא אתן יותר לאף אחד יותר את הכח בידיים. הם ימשיכו להתנהל כששה צוותים לחוד. מידי פעם אאלץ לזמן אותם לישיבה, השאר יעשה בהתכתבות פנימית בינינו.
אני מרוצה מההחלטה שלי ועם המסקנות האלה אני עולה למשרדי.
סוניה ממהרת לקום כאשר אני מתקרב. אני רואה שהיא קצת מהססת. אני עוצר לידה. "מה אני יכול לעזור לך סוניה?"
"בוקר טוב מר טרופר," היא עונה לי.
"גם לך. רצית לומר משהו?" אני שואל. הרי ברור לי שלא רצתה לברך אותי בבוקר טוב.
"אני רציתי אם אפשר שתסביר לי מה עלי לעשות. אני יודעת שמרגו היתה עוברת על המייל שלך במחשב אבל אין לי את קוד הכניסה."
"אני מבין." אני עונה לה, "מה שמרגו עשתה הוא לחטט לי במייל בלא רשותי. זו אחת הסיבות שהיא לא כאן. אני מטפל בדואר שלי לבד. גם במעטפות שמגיעות לכאן. אני מבקש שהן תגענה לשולחני סגורות. מה שעלייך לעשות הוא לענות לטלפון ולתאם לי פגישות במידה ותתבקשי."
"תודה מר טרופר," היא עונה, "להכין לך קפה?"
"אני אוהב להכין את הקפה שלי לבד," אני עונה לה ונכנס לחדרי.
אני משחרר את האוויר שמסתבר שהיה כלוא שם בלי שהרגשתי. גם כאן אני לוחץ על המתג לפתוח את התריסים, ופותח את החלון להחדיר את האוויר פנימה. אני קולט שסוניה הגיעה מוקדם מהרגיל ולכן אני מרים אליה טלפון. "אין צורך שתתחילי לעבוד לפני כולם רק בגלל שאני אוהב להתחיל את היום מוקדם," אני אומר לה.
אני פותח את המחשב וניגש לענות למיילים. אם עבדתי על עצמי שהנוכחות של מיגן יכולה בהחלטה שלי להעלם, אז טעיתי. אני עובר על הכותרות של המיילים ורואה מייל מבית החולים מקנזי, מה שמבהיר לי שאני בבעיה כיוון שמייגן כבר לא עובדת כאן והרי זה הפרויקט שלה..
אני לא נכנס לקרוא אותו ועובר הלאה למיילים אחרים שאיתם אין לי בעיה. אני עובד כבר שעה וחצי כל הזמן עולות הודעות העוסקות בתשובות על מיילים ששלחתי הבוקר. אני ממשיך לעבוד במרץ, לא עוצר לרגע.
הטלפון על שולחני מצלצל. "אני יכול להיכנס אליך לכמה דקות?" מבקש פול מנהל החשבונות שלי.
"אני פנוי כעת לחצי שעה," אני עונה לו.
כעבור דקה או שתיים הוא נכנס לחדרי. הוא מגיש לי את ספרי החשבונות ומציין בסיפוק את העלייה החדה בהכנסות. "מאז שמיגן לקחה על עצמה לנהל את המחלקה הדבר בא לביטוי במספרים. ביחוד העבודה עם בית החולים. אני מופתע מהיצירתיות שלה. איך היא לקחה פרויקט חד פעמי וגרמה לזה להיות פרויקט הדגל שלנו."
"אל תשכח שמיגן פרסומאית, היא לא זו שתפרה את החוזים," אני עונה לו בקור. הוא מביט בי מופתע.
"ברור ויליאם, לא התכוונתי לרגע לומר שלא אתה הוא זה שעשה את העסקה," הוא אומר נבוך. אין לו מושג מדוע אני מדבר כך עליה.
"היא לא עובדת כאן יותר," אני מספק לו את הסיבה.
פול מסתכל עליה במבט שואל, אבל אין בכוונתי לספק לו תשובה. הוא פותח את פיו לומר משהו אבל סוגר אותו. "עוד משהו פול?" אני שואל.
"אני רק צריך את החתימה שלך אחרי שתעבור על החומר," הוא עונה לי ויושב מולי בשתיקה בשעה שאני עובר על הנתונים.
"אל תכנסי לי למחשבות עכשיו את שומעת?!" אני מדבר אליה בראשי.
אני מסיים לעבור על הדוחות. לכאורה אני אמור להיות מרוצה מהם. אבל יש משהו שמונע ממני לשמוח. למשהו הזה קוראים "מיגן", והיא חסרה לי בטרוף.
מסתבר שהרצון שלי לשכוח אותה לא מספיק, כיוון ששוב עולה חלון עם כותרת בית החולים. אני רוצה להתעלם אבל קולט את השם של מיגן. אני נכנס לקרוא את המייל.
עבור: ד"ר מיכאלוב, מנהל בית החולים
עותק: ויליאם טרופר, מנכ"ל
עותק: מונה, פרסומאית
עקב מקרה חירום במשפחה אני נעדרת מהעבודה.
אני מצרפת לך כמה נקודות למחשבה לגבי הקמפיין הכולל של בית החולים.
לגבי הצעת מחיר אבקש שתפנה ישירות למנכ"ל החברה מר וילאם טרופר.
במידה ויש לך שאלות לגבי החומר שצירפתי אנא פנה למונה במחלקת הפרסומאים.
בברכת יום טוב,
מיגן או'סליבן
המייל נשלח לפני כמה דקות. אני קורא אותו שוב ושוב. הרי היא יכלה להתעלם ממנו לגמרי, זו כבר לא בעיה שלה, ובכל זאת טרחה וצרפה 10 נספחים לעיון מנהל בית החולים. אני פותח כל אחד מהם ומבין שלמעשה בידי כל החומר הדרוש להרמת הפרוייקט.
אני יושב לכתוב לה תודה. מעולם לא התלבטתי לגבי מה לכתוב. אני מוצא את עצמי מעל חצי שעה כותב ומוחק. לבסוף אני כותב לה רק כמה מילים.
מעריך את עזרתך. ויליאם טרופר
מיד מתקבלת הודעה אוטומטית "חשבון המייל לא פעיל"
"אולי זה לטובה," אני חושב לעצמי.
אני ניגש להכין לי כוס קפה. אני לא מתעכב הרבה ליד המכונה. בהיסח הדעת אני לוקח דונט שוקולד, וחוזר לחדרי. רק כאשר אני נוגס את הנגיסה האחרונה אני קולט, בחרתי את זה שמיגן היתה בוחרת. אני יודע שאני חייב לעשות משהו דרסטי.
אני שומע צלצול בטלפון הפנימי. לוקח לי זמן לקלוט את זה. "מר טרופר אן מבקשת לשוחח אתך," אומרת לי סוניה.
"תעבירי לי את השיחה," אני אומר לה.
"היא לא בטלפון, היא כאן," היא עונה.
"שתכנס," אני אומר.
"ויליאם," היא אומרת לי בלי שום הקדמות, "מאתמול אני חסרת מנוחה. איך יכולת לדבר כך אל מיגן? היית צריך לברור את מילותיך. מה הפלא שהיא נעלמה. אני הייתי עושה כמוה."
"אין לך מושג על מה את מדברת," אני עונה לה בכעס, "היא חזרה לחבר הקודם שלה, זה שזרק אותה כש.."
"כשמה? היא ביקשה לדבר אתך. ממש התחננה בפניך. כך לא מתנהגת אשה שרוצה לחזור לגבר שזרק אותה. היא היתה במצוקה. רק אדם עיוור לא הבחין בכך," היא פונה ללכת.
"תגידי לי אן, למה את חושבת שאת יכולה לדבר אליי כך?!" אני אומר בקול רם מידי.
"אני את חובתי כלפיך מליאתי. באתי להחזיר לך את השיק. מרוב כעס שכחתי להשאיר לך אותו. אינני רוצה בכספך."
אני עומד מולה זקוף. אני לא אתן לאף אחד להתנהג אליי כך. אני יודע מה שראיתי בתמונות. היד שלו בשעה שהוא נוגע בה, המבט בעיניו. "עשי כרצונך," אני אומר לה בקור.
אני מרים טלפון לריאן. "נצא היום?"
"זה ערב גברים להזכירך," עונה לי ריאן.
"לפי מה שראיתי היום במקלחת אני גבר," אני עונה לו.
"רק בדקתי," הוא עונה לי, "אני לא יודע מה ההסדר שלך עם מיגן."
שוב היא. "היא ואני כבר לא. ואין לי שום כוונה לדבר על זה," אני אומר לו.
"אני לא מאמין," הוא ממלמל בשקט ואומר לי, "נתראה בשמונה."
אני מסיים את העבודה מוקדם יחסית. אני נכנס להתקלח, מתבשם, ובוחר לי חליפה שלושה חלקים בצבע שחור וחולצה שחורה.
ויליאם טרופר הגבר חסר הרגשות שוב חי ובועט. אני שם חבילה של קונדומים בכיס הפנימי. יש לי בהחלט כוונה להשתמש בהם היום. אני מעיף מבט מרוצה אחרון בראי ויוצא למועדון.
**
"תראה איך כולן מריירות עליך," אומר לי ריאן.
"טוב מאד," אני אומר לו, "יש פה דווקא כמה שוות."
"אני לא מאמין," ממלמל ריאן.
שאר החבר'ה שותקים לידי. אני מרגיש את המועקה מסביב אבל לא מתכונן להקל עליהם. החיים הפרטיים שלי הם לא ענינו של אף אחד.
תוך כמה דקות השולחן מוקף בנות. אני סוקר את כולן. יש שלוש בהירות שיער, אחת אדמונית וכמה עם שיער שחור. אני מסתכל עליהן ובוחר את זו בעלת השיער הקצר. אני רומז לה בראשי שתבוא אליי. היא מקיפה את השולחן ונעמדת לידי. אני מושך אותה לשבת על ברכיי ואומר לה: "מה תשתי מותק?"
ריאן מסתכל עליה בזלזול. ברור לו למה בחרתי בה. היא הכי רחוקה מדמותה של מיגן.
הבחורה מתרפקת עלי ואומר לי בלחש: "אותך אני רוצה לשתות."
"אז בואי," אני אומר לה להפתעתה. אני משאיר את המכונית במקום, מזמין מונית ונוסע למוטל שאינו מרוחק מהמועדון. אני משלם במזומן עבור שעה ולוקח מפתח לחדר 303.
היא הולכת אחרי בשתיקה. "את לוקחת גלולות?" אני שואל אותה.
"כן," היא עונה לי. אני בטוח שלא זה מה שציפתה ברגע שחיפשה את עיניי שם במועדון.
"תתפשטי," אני אומר לה ולא מסתכל לעברה.
אני פותח את מכנסי, מוריד מעט את הבוקסר שלי ואומר לה: "בואי נראה מה את יודעת לעשות."
"מה אני נראית לך זונה?" היא שואלת נעלבת.
בא לי לומר לה שכן. הרי רצתה אותי בגלל מראה האלפא שלי. "למה את חושבת כך?" אני אומר לה, "את בחורה מאד מושכת."
המילים שלי עושות את העבודה והיא מתרצה ומתפשטת. היא נשכבת על המיטה ברגלים מפוסקות, אבל אני הופך אותה על בטנה, ורגע לפני שאני חודר לתוכה אני מלביש על עצמי את הקונדום. אין לי כל רצון שתיגע בי. אני נדחק לתוכה בכח. היא צועקת מתוך כאב.
"את רוצה שאפסיק?" אני שואל אותה.
"לא," היא עונה לי, "אני אוהבת את זה כך. הייתי פשוט מופתעת זה הכל, תמשיך."
כמה שאתחמק מזה אני יודע שלא אוכל לתפקד אם מיגן לא תהיה שם בראש שלי. אני מזמן אותה לתוך הפנטזיה שלי ומכלה את זעמי על הבחורה המסכנה שחושבת שממנה אני מתרגש.
אני מתרוקן לתוכה, ממהר לצאת, ניגש לחדר האמבטיה, מסיר מעלי את הקונדום ומוריד אותו עם המים בשירותים.
"קחי את הזמן," אני אומר לה, "מונית תחכה לך בכניסה."
"מניאק," היא מסננת.
"לא הבטחתי לך כלום מותק. את רצית את זה בדיוק כמוני," אני אומר לה ומשאיר אותה להתלבש לבד.
כשאני בחוץ אני נשען רגע על הדלת. "את צודקת מותק," אני אומר לה בליבי, "אני מניאק."
אני חוזר למועדון. אין לי חשק לחזור ולראות את הפרצופים של החברים שלי שמבקרים את ההתנהגות שלי. מעניין שעד לפני כמה זמן הייתי הגיבור שלהם. כעת אני מרגיש צורך להוריד ממני את כל הדיבורים עליי.
אני מרים טלפון לריאן מהחניה מחוץ למועדון. "רק שתדע ריאן שהיא חזרה לאקס שלה," אני אומר לו.
"לא ידעתי," הוא אומר, "אני מצטער ששפטתי אותך."
"בכל מקרה אין לי חשק להיות פה הערב, אני הולך הביתה," אני אומר ומתניע את הג'יפ.
אני חוזר הבית. הוכחתי לעצמי שאני שוב מסוגל להיות הגבר הזה בלי טיפת רגש. אני בטוח שעם חלוף הזמן גם לא אצטרך עוד להזמין את מיגן לפנטזיה שלי.
אני הולך לשטוף את עצמי. אני מרגיש מזוהם.
אין לי חשק לעשות כלום. אני לובש את תחתוני הבוקסר שלי והולך למזוג לי משקה. אני שם מוסיקה שקטה, נשכב על הספה, מניח את הראש על אחת הכריות. אני מרגיש שראשי כבד. אני מניח את המשקה בלי ללגום אפילו טיפה ונרדם.
אני מתעורר בשעת היקיצה הקבועה שלי, אבל מרגיש שכולי קפוא, אני רועד מקור. אני נוגע במצחי ומבין שיש לי חום. הדלת הגדולה שמובילה למרפסת פתוחה, ורוח קרה נושבת לתוך הדירה.
אני הולך לחדר השינה, זוחל מתחת לשמיכה ונרדם. אני שומע צלצול טורדני. אני מחכה שיפסיק, אבל הוא לא.
"מר טרופר, מונה מחפשת אותך דחוף בקשר לפרויקט של בית החולים."
"זה באמת לא יכול לחכות?" אני שואל.
"היא כאן ואומרת שלא," היא עונה לי.
מסתבר לי שהיא העבירה לה את השיחה. "מר טרופר, אני מצטערת להפריע לך אבל התקשרו מבית החולים והם רוצים…"
אני לא נותן למונה לסיים את דבריה. "תתקשרי למיגן, היא תדע מה לעשות אני אומר לה. אני לא יגיע היום אני חולה," אני אומר לה ומנתק.
אני נרדם. חולם חלומות מוזרים.
אני מתעורר כאשר אבא מנער אותי. "ויליאם מה קורה איתך? אתה קודח. מה הפלא? כל החלונות שלך היו פתוחים והרוח השתוללה בפנים."
הוא יוצא מהחדר וחוזר עם שני כדורי אדוויל וכוס מים. "אני מניח שגם לא אכלת כלום כל היום," הוא אומר לי.
"אל תגזים, זה רק תשע בבוקר," אני אומר לו.
"תשע בלילה אם לא אכפת לך," אבא עונה לי.
"מה?" אני אומר ומתיישב בבהלה. אני מנסה להסדיר את מחשבותיי. אני זוכר במעומעם שדיברתי עם מישהו בבוקר. מי זה היה? אה כן עם מונה ואמרתי לה ….
"אני כזה מטומטם," אני אומר לאבא ונאנח, "אמרתי למונה שתיתן למיגן לטפל בבית החולים. מסכנה, היא פחדה להשחיל מילה."
"אני צריך לבדוק את המיילים שלי," אני אומר לאבא אחרי שעה ארוכה. הכדורים עשו את שלהם והחום ירד. תרמה לזה גם העובדה שהבית התחמם.
אני קורא את המיילים שלי ומבין שדבר לא נעשה. אני מתיישב לענות למייל.
עבור: ד"ר מיכאלוב, מנהל בית החולים עותק: מונה, פרסומאית
מתנצל על התשובה המאוחרת. אני חולה ולא אגיע לעבודה בימים הקרובים. אשתדל ליצור אתך קשר בהקדם. בברכה, ויליאם טרופר
אבא יושב לידי. הוא מקשיב בשקט לחדשות. שוב מעלים את הריבית בפעם השלישית. אני רואה שהוא לא מרוצה. הוא עובר בין התחנות ומחפש משהו לצפות בו. "אתה רוצה לצפות בסרט?" הוא שואל אותי את הדבר הכי בלתי צפוי.
"אני מבין שיש לך מה לומר לי, אז אמור זאת כבר," אני אומר בעייפות.
"אתה טועה. אתה לא ילד. אני עם החינוך שלך גמרתי," הוא עונה לי.
"הייתי היום עם מישהי," אני מתחיל לספר לאבא.
"אתה טועה בן, " אומר לי אבא, "אתה ישן כבר יומיים."
אני מביט בו ולא מאמין. "יומיים? וממתי אתה פה?"
"אתמול בבוקר באתי," עונה לי אבא, "אחרי שלא ענית לטלפון שלי. ישנת כל כך חזקת שלא רציתי להעיר אותך. אני יודע שעוברת עליך טלטלה ורציתי לראות שאתה בסדר."
"אז מסתבר שאני לא," אני עונה לו.
אני שומע צלצול של הודעה נכנסת בנייד. אני לא זוכר איפה שמתי אותו. אני מחפש שעה ארוכה ולבסוף מוצא אותו על הדלפק במטבח. אני נכנס להודעה וקורא את השם המופיע על הצג. מרי מ. או'סליבן.
אבא רואה שאני נועץ עיניים בטלפון. "מה קרה בילי?" הכינוי שאני כל כך אוהב לשמוע מכאיב לי כעת.
"סבתא של מיגן שלחה לי הודעה," אני אומר לו.
"אני פה אם אתה צריך. תקרא אותה," אומר לי אבא.
אני פותח אותה ומקריא בקול:
מאשרת קבלת טבעת הלבבות.
כאשר נשמה באה לעולם היא מתפצלת לשניים.
כל חלק מחזיק בקצה אחד של חוט זהב בלתי נראה.
החוט הזה לעולם יחבר ביניהם, הוא לעולם לא יקרע.
מאחלת לך שתמצא את זו האוחזת בקצה חוט הזהב שלך.
שלך בידידות, מרי מ. או'סליבן
"סבתא מרי. למה את עושה לי את זה? את יודעת את התשובה שאני משתדל לשכוח," אני אומר.
"ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?" שואל אבא, "אתה מתכוון לחפש את האחת שאוחזת בחוט שלך?"
"היא חזרה לארוס שלה אתה לא מבין?" אני אומר לאבא.
"אתה לא מבין," הוא אומר לי.
"אז תסביר לי אבא," אני אומר לו.
"אתה אוהב את מיגן?" הוא שואל אותי.
"זו בכלל שאלה אבא? אתה הרי מכיר אותי. ראית אותי פעם מגיב לאשה כך?"
"אם כך, לך להתקלח. תיקח את עצמך בידיים. אני מבקש שתלך מחר לעבודה ותלחם על הפרויקט שלה, הפרויקט של בית החולים. "
צלצול בדלת קוטע את השיחה שלנו. "הזמנתי לנו אוכל מהמסעדה הסינית," אומר לי אבא.
הוא פותח את הדלת לשליח ומזמין אותי לשבת על הדלפק במטבח. אני פותח את הקופסה עם המרק החם, אני לוגם ממנו והוא גולש במורד גרוני, מחמם לי את בטן. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי ומרפה את שרירי. אני מתחיל להרגיש את הרוגע עוטף אותי. רק אז אני קולט כמה מתח היה מאוחסן בשרירים האלה.
"יהיה מה שיהיה, אני מבטיח לך לקחת את עצמי בידיים," אני אומר לאבא ורואה את פניו מחייכות.
עכשיו הרעב משתלט עלי ואני מתחיל לחטט בקופסאות האחרות. "איזה כייף שאתה מטיב להכיר אותי ויודע בדיוק מה אני אוהב לאכול," אני אומר לו ומתחיל לזלול את האוכל בתאבון גדול.
לאט לאט אני מאט את הקצב. אנחנו מסיימים לאכול בנחת ויושבים לראות את כותרות החדשות. "תראה איזו סופה משתוללת בדרום. אני כל כך שמח שאצלנו יש מזג אויר סביר," אומר לי אבא.
על המרקע מופיע גשר ומתחתיו שוצפים המים. המצלמות מתרכזות בסמיטריילר גדול שהתהפך על צדו ומסביבו מספר מכוניות אחת מהן מעוכה. "אני לא מאמין שמישהו יצא ממנה חי," אני אומר לאבא. הצלם הולך מסביב למכונית ההפוכה ומתקרב עם השדר לכיוון השוטרים.
"זה לא יתכן," אני ממלמל, "האשה שליד השוטר ועטופה בשמיכה נראית כמו מיגן. תגידי לי אבא אני מדמיין."
אבא מביט במסך וקופא. "הלוואי והייתי בטוח שזו לא היא."
**
מרי או'סליבן
אני יודעת מה ראיתי. איש לא יכול להעמיד פנים שהוא מאוהב בצורה כזו. אני ראיתי את המבט בעיניים שלו. הן בערו בשעה שהסתכל עליה. הוא התרגש כאשר הבחין בה בחדר. מה היה שם שגרם לו להתהפך כך? מדוע סרב להקשיב לה בשעה שהתחננה לפני לדבר אתו בפרטיות?
אני אוחזת בידי את טבעת הנישואין המיועדת למאפין שלי. אני יודעת שהוא היחיד שראוי לענוד אותה על אצבעה.
אני אף פעם לא טועה באינטואיציה שלי לגבי אנשים, ואני יודעת שהוא מאוהב בה. למה אם כן נהג כפי שנהג?
אני לוקחת את הזמן לחשוב מה לענות לו. הרי מין הראוי הוא שאאשר שקיבלתי חזרה את התכשיט יקר ערך הזה. לא נותר לי אלא לספר לו את האגדה ששמעתי בילדותי על חוט הזהב. ברור לי שהוא אוחז בקצה החוט של מאפין. אני מקווה שהוא יבין שהיא אוחזת בקצה החוט שלו.
בר אבידן©
מאמינה באהבה ©