חנות הסלים של סולימן
מרוקו
יסמין יושבת בשוק וקולעת סל צבעוני, מזמזמת לעצמה שיר בקול חרישי. ארבעת צמידי הזהב שעל ידה הדקה מצטרפים לשירתה בשעה שידיה נעות בזריזות במלאכת הקליעה. היא שומעת קולות הולכים ומתקרבים, וממהרת לכסות את שיערה במטפחת שהייתה מונחת ברישול על כתפיה. הדבר האחרון שהיא צריכה כעת הוא שמישהו יתלונן שהיא חשופה מידי.
ככל שהולכים הקולות וקרבים היא משקיטה את שירתה, עד שהיא מפסיקה כליל. השפה הנשמעת באוזניה ערבה מכל שיר. התיירים מדברים בשפתה. הם מדברים אנגלית.
הם נעצרים ליד החנות של אדון סולימן, סבא של יסמין. היא רגילה כבר לתנועה הערה סביב החנות הקטנה, ויודעת שכל מדריך טיולים מוביל אליה, ותמורת זאת הוא מקבל תשר נאה. הנשים שבקבוצה מצטופפות בתוך החנות הקטנה. מהומה גדולה משתררת בפנים.
יסמין מחייכת לעצמה וממשיכה במלאכת הקליעה. היא נהנית לשבת בשמש, היא למדה לאהוב אותה. זכרונות השמש השקרנית בעיר הולדתה הנמצאת קרוב לגבול בין ארצות הברית וקנדה, זו שבימי החורף מאירה במלא עוזה אבל איננה מחממת, צפים ועולים בדימיונה.
אבל הימים האלה מאד רחוקים כשם שעיר הולדתה רחוקה ממרוקו. הימים האלה בהם היתה לה משפחה משלה. היה לה אבא והיתה לה אמא ואח קטן.
עכשיו כשיש המולה גדולה סביבה השירים מתנגנים לה בלב והיא מתנועעת לקצבם. היא רואה צל גדול מכסה את השמש מפנייה. יסמין מרימה מעט את עינייה ורואה גבר עומד מולה. היא מרימה ראשה אליו, מניחה את ידה על מצחה כדי להצל על עיניה כדי שתוכל לראות.
הוא מביט על עיניה מופתע. היא כבר רגילה למבט הזה כאשר רואים את עיניה הבהירות. כל כך לא אופייני לילידי המקום הערבים, הגם שקווצת שיערה הבהיר מציצה מתחת למטפחת.
"אפשר לעזור לך מיסטר?" היא שואלת באנגלית רהוטה.
הוא אינו מתיק מבטו מעיניה. היא משפילה אותן מיד, שכן איננה רגילה למבט כה ממושך מגבר. כיוון שלא ענה לה היא שואלת שוב: "אולי מתנה לאשתך?"
"כמה עולה הסל הזה?" הוא שואל בערבית משובחת, אם כי המבטא האמריקאי ניכר בו.
"הסל הזה אינו למכירה. זהו הסל הפרטי שלי," עונה לו יסמין באנגלית. לו ידע כמה היא מאושרת שניתנת לה ההזדמנות לדבר בה. "הוא משומש, לא הייתי רוצה שתביא לאשתך סל שאישה אחרת השתמשה בו."
הוא מביט לתוך עיניה. העובדה שכינתה את עצמה אישה גורמת לו לרצות לדעת בת כמה היא. היא נראית כמו נערה. "אין לי אישה, אבל אקנה אחד." הוא עונה לה באנגלית.
"אם כך תן לי להציע לך כמה סלים ותוכל לבחור מביניהם," היא עונה לו.
"מה אני מבין בסלים," הוא אומר, "תבחרי לי את אחד."
"אבל מיסטר, זה אתה שצריך לבחור." אומרת יסמין וקמה להביא לו מספר סלים. "מה דעתך על אלה מיסטר?"
"שמי ריצ'ארד," הוא עונה לה, "אף לא אחד יפה כמו שלך."
"האם אני יכולה לשאול מיסטר ריצ'ארד כמה ימים תשהה בעיר שלנו?" שואלת יסמין.
ריצ'ארד תוהה מדוע היא שואלת אותו. הוא מכיר את מנהגי המקום ויודע שזה כל כך לא אופייני לאישה מקומית הזה לפנות כך לגבר. "שלושה ימים," הוא עונה לה. הוא מאד רוצה לשאול אותה איך זה שהיא דוברת אנגלית כל כך רהוטה אבל יודע שאין זה מנהג המקום לנהל שיחות כאלה עם אישה. הוא נמשך להביט בעיניה ויודע שגם זה לא מקובל.
"אם כך אכין לך סל זהה לשלי. תדבר עם סבי," היא אומרת.
ריצ'ארד ניגש לסולימן, שהיה ער לשיחה בין נכדתו לגבר הזר. הוא נוקב במחיר עבור הסל. ריצ'ארד לא יכול שלא להרים גבה. "הרי אינך יודע באיזה סל מדובר," הוא אומר לו. הוא הודרך על ידי המדריך לא להסכים למחיר הראשוני שדורש המוכר.
"אתה מבין אדוני שהנכדה שלי הולכת להתמסר להכנת הסל שלך, ושמה כל עבודה אחרת בצד," הוא עונה לו, "זה המחיר האחרון ואפילו לא דירהם אחד פחות."
ברור לריצ'ארד שבגדיו המצביעים שכסף לא חסר לו, היו שקול לא מבוטל בהחלטת הסוחר. הוא מוציא את השטרות וסופר לסולימן על הדלפק. סולימן סופר שנית ולבסוף מגיש לו פיסת נייר. "תכתוב את הכתובת בה אתה שוהה."
"מלון המלך," אומר לו ריצ'ארד, אין לו ספק שהמקום מוכר דיו. הוא משאיר לו את כרטיס הביקור. תשלח לי הודעה מתי זה מוכן וארד ללובי לקחת את הסל. הוא כל כך היה רוצה שבעלת העיניים המדהימות תביא לו אותו.
כל אותו זמן מציצה יסמין לעברו של ריצ'ארד. היא שמה לב שבעת שהוא מדבר אצבעותיו מדברות גם כן. זיכרון ילדות מאד מוחשי עולה בפניה היא ממש יכולה לראות אותו. היא כולה נרגשת. הרי כך מדברים החרשים, באמצעות אצבעותיהם.
ריצ'ארד יוצא מהחנות. הוא חולף על פניה בלי לומר מילה. הוא מצטרף לקבוצה שעומדת לעזוב. עומד כשגבו אליה.
"מיסטר ריצ'ארד," היא קוראת לו. היא לא יכולה לעצור בעד עצמה. היא מרגישה שהיא חייבת לדעת האם הוא שומע.
הוא מסתובב אליה מופתע. "תודה לך," היא אומרת וממהרת להשפיל את עיניה. היא מתפללת בליבה שסבה ירשה לה ללכת למסור לו את הסל כשיהיה מוכן.
"אני גאה בך בינתי," אומר סולימן ליסמין, "את מאד משתדלת בשביל הפרנסה שלנו."
הקבוצה העליזה עומדת ומפטפטת. כל אחד מראה לשני את הסל שרכש. יסמין ניגשת לקחת חומרים כדי להתחיל בקליעת הסל עבור ריצ'ארד.
"סולימן אתה חייב לעזור לי, " מתפרץ לחנות יוסוף מדריך הטיולים, "אשתי בבית חולים כורעת ללדת ואני צריך להוביל את הקבוצה לבית המרקחת של נדיה. אולי אפשר שיסמין תיקח אותם לשם. היא מכירה היטב את המקום ותוכל לספר להם עליו."
"זו קבוצה מעורבת, יש בה הרבה נשים," מנסה יוסוף לשכנע את סולימן, "אני אתן לך תשורה נאה."
"בינתי שמעת את יוסוף, אשתו כורעת ללדת והוא זקוק לעזרתך," אומר סולימן ליסמין.
"אולי אני אלך לבית החולים ויוסוף ימשיך בסיור?" היא שואלת.
"אני חושבת שתועילי יותר בבית המרקחת. הרי זה הבית השני שלך," הוא אומר לה ליד יוסוף.
רגע לפני שהיא יוצאת הוא לוחש לה. "דברים לא קורים סתם. דברים שצריכים לקרות קורים. אלה שלא, לא יקרו."
המילים שלו רצות במוחה כל הדרך. האם התכוון אליה? האם התכוון אליו?
יסמין
"שמי יסמין," אני אומרת, נמנעת מלהסתכל על ריצ'ארד. אני לא סומכת על עצמי שלא יראו על פניי את ההשפעה שלו עליי. אמנם אמר שאין לו אשה אבל זה לא אומר דבר עליו, ובכלל זה כל כך לא ריאלי. הרי אני גרה פה והוא גר רחוק מכאן.
"בית המרקחת של נדיה הוא משהו שאינכם רואים אצלכם במערב," אני פותחת את דבריי. "אמנם כדי לעסוק ברוקחות עלינו ללמוד באוניברסיטה כמו בכל מדינה אחרת, אבל יחד עם זאת אנחנו עובדות עם חומרים שהועברו מדור לדור. אם זה לריפוי הגוף, לריפוי הנפש או לאסתטיקה."
אנחנו מגיעים לבית המרקחת ואני מכניסה אותם לאולם ההרצאות. "יסמין, כמה טוב שבאת," קוראת לעברי נדיה, "מה את עושה בשעה כזו כאן. חשבתי שאת לא עובדת היום?"
"אשתו של יוסוף עומדת ללדת. הוא ביקש שאסיים את הביקור עבורו. כיוון שהביקור הוא כאן שמחתי לעזור," אני עונה לה.
"אז אולי תסבירי לאורחים שלנו כאן על תהליך יצור החומרים שלנו?" אומרת נדיה.
כיוון שאני מכירה את המוצרים, אני מתבלת את הסברי בסיפורים ועד מהרה כל המלאי שהוכן לקראת הביקור נמכר. מידי פעם אני רואה בזווית עיני את ריצ'ארד שמקשיב קשב רב לסיפורי, אך אני נמנעת מקשר עין ישיר איתו. אני יודעת שאם אעשה כן, לא אוכל להתיק את עיני ממנו. יש לו עיניים בהירות כמו השמים. אמנם דיבורו קר, אבל בעיניו מסתתר מעט רגש.
פתאום אני לא כל כך בטוחה שאני רוצה להיות זו שתביא לו את הסל. הוא מרגיש לי מוכר כל כך אבל מנוכר. אני רוצה כבר לסיים את ההדרכה הזו ולהימלט מכאן. אבל הגורל בוחר אחרת בשבילי והוא ניגש אליי ושואל אם יש גם בשמים לגבר. "מיד אחזור," אני אומרת לו ונכנסת לחדר האחורי כדי להביא דגימות, אבל בעיקר כדי להחזיר לעצמי את הנשימה.
"הכל בסדר יסמין?" שואלת אותי נדיה.
"בטח," אני ממלמלת, "באתי לקחת את המבשמים לגבר."
"יום אחד הגבר הזה יבוא לבקש את ידך," היא אומרת לי.
"נדיה, מאיפה השטויות האלה בראש שלך," אני אומרת ונרעדת. אני יודעת שנדיה "רואה" דברים וזה מפחיד אותי, "למה שיעשה את זה?"
"כי הנשמה שלך כבשה אותו," היא אומרת, "על הלב שלו כתוב יסמין."
"נדיה, את מבלבלת את המח," אני אומרת לה בכעס, "את חושבת שאני עשיתי לו עיניים? ככה את מכירה אותי?"
"לא היית צריכה. אני יודעת שאת לא עשית כלום, רק היית את. ברגע שהעיניים שלו היו עלייך, הלב שלו התחיל לחיות."
בדרך כלל אני מאד אוהבת את התיאורים של נדיה, אבל הפעם אני מרגישה מובכת. אני נוגעת בלחיי לראות שהן אינן לוהטות מהסמקה, ורק אז יוצאת החוצה חזרה.
"בבקשה מיסטר," אני אומרת לו ומגישה לו את הדוגמיות, נמנעת ממגע יד איתו.
"על מה את ממליצה?" הוא שואל.
"הבשמים שנדיה רוקחת הם מאד יחודיים וריחם נשאר זמן רב. זה עניין של טעם אישי, אבל לא פחות איך זה מריח על העור שלך," אני עונה לו, "תריח אותם קודם, ואם הריח נעים תנסה כמה טיפות על עורך."
"את לא עוזרת לי," הוא אומר והפעם בקול שקט יותר.
"אנסה לעזור," אני אומרת והלב שלי הולם בפראות. אני לוקחת נשימה עמוקה. "אתה אוהב ריח של ים, של פרחי אביב, של פריחת תפוזים? ריח מתוק?"
"את יודעת, באמריקה כשאתה נכנס לקנות בושם המוכרות מציעות לך תנסה את זה או אחר. אני לא יודע מה לענות לך," הוא אומר לי, "אני מנסה לחשוב למה דומה הריח שעליי."
אני עוצמת את עיניי, ועושה מה שנמנעתי לעשות עד כה, אני נושמת עמוק ומריחה את הריח שמקיף אותו. אני בוחרת את הבקבוק עם המים הכחולים. "תנסה את זה." אני שוב עוצמת את עיני ומריחה את הבושם שניתז על כף ידו. ומחייכת לעצמי. "מושלם," אני אומרת בליבי.
"את רואה, בכל זאת ידעת לבחור. זה מושלם בעיני. ריח נפלא," אומר ריצ'ארד.
"אמסור זאת לנדיה. האם תרצה שאביא לך בקבוק?" אני שואלת.
"בהחלט," הוא עונה, "תודה לך יסמין."
אני ממהרת לנדיה ומבקשת שתביא לו בקבוק. "אני חייבת לחזור לעבודה," אני אומרת לה, "יש אפשרות שמישהו אחר יחזיר אותם למלון?"
"צדקתי בקשר לגבר ההוא," היא קובעת, "את עוד תראי."
"נדיה, את מלאת חלומות. תניחי לזה , זה לא יקרה."
אני חומקת החוצה דרך הדלת האחורית, עוברת דרך החנות של סבא, לוקחת איתי חומרים לקליעת הסל והולכת הביתה.
"מה עובר עליך יסמין," שואלת אותי סבתא.
"הכל בסדר סבתא. קיבלתי הזמנה מיוחדת ואני רוצה לעבוד בשקט," אני עונה לה ורוצה ללכת לחדרי.
"את לא הולכת לשום מקום. קרה משהו ואת תספרי לי מה קרה," אומרת סבתא.
"האשה של יוסוף כורעת ללדת והוא ביקש ממנו להדריך קבוצה לבית מרקחת של נדיה. אני צריכה לסיים את הקליעה של הסל במהירות כי הלקוח תייר. את יודעת שכשאני בחנות ובאים לקוחות אני עוזרת לסבא, ואין לי הרבה שקט," אני עונה לה.
"בינתי, מה שאת לא מספרת לי הוא מיהו התייר," היא אומרת.
"מאיפה לי לדעת? הוא בא מאמריקה. הוא מדבר ערבית אבל עם מבטא אמריקאי מצחיק," אני אומרת וצוחקת, מנסה להשוות קלילות למפגש שלי איתו.
"אני סבתא שלך, הדם שזורם אצלך הוא גם ממני," אומרת סבתא, "דברי איתי."
"מה יש לי לספר. את יודעת שכשאני שומעת אנגלית הלב שלי נזכר. זה כל מה שקרה," אני עונה לה.
"בינתי, תסתכלי לעצמך בעיניים ותראי את ליבך," אומרת סבתא ולא מוסיפה.
אני יושבת שעות רבות וקולעת את הסל. הסיבה שזה לוקח זמן רב הוא משום שאני קולעת ומתקנת כל הזמן. הסל הזה חייב להיות מושלם. רק כאשר אני שלמה עם התוצאה אני ניגשת להוריד מעליי את היום. כולם כבר ישנים ואני שוטפת את עצמי בזריזות ונכנסת למיטה.
מוקדם בבוקר אני קמה ומתארגנת לעבודתי אצל נדיה. "הסל של מיסטר ריצ'ארד מוכן תשלח לו אותו למלון," אני אומרת לסבא.
"האדון אמר שיבוא לקחת אותו. הוא לקח ממני את כרטיס הביקור ואמר שיצלצל לוודא שהוא מוכן," עונה לי סבא.
"שיהיה כרצונו," אני עונה. ברור לי כבר שאת הימים הבאים אבלה אצל נדיה. "בכל מקרה בימים הקרובים אהיה אצל נדיה, "אני אומרת לסבא.
"מהגורל את לא יכולה לברוח," אומר סבא.
"נו סבא באמת," אני אומרת לו בכעס, "אני לא מבינה מאיפה כולכם.." אני משתתקת. אני מבינה שנכשלתי בלשוני.
בצהריים אומרת לי נדיה שסבא בטלפון. אני ניגשת לענות לו. אלף מחשבות עוברות לי בראש ואני מתפללת שכולם בסדר.
"האדון התקשר ושאל מתי הסל יהיה מוכן. חלו שינויים בתוכניות והוא חייב לחזור הביתה הלילה," אומר לי סבא, "הוא ביקש לדעת היכן את. הוא רוצה להודות לך באופן אישי."
" אתה יודע שאני בעבודה. אנחנו רוקחים היום משחות. אני לא יכולה להפסיק באמצע. החומר עלול להתקלקל."
"את כמו אמא שלך, כמו סבתא שלך. נשים עקשניות. צריכות שהגבר יחזר אחריכן עד שכמעט תפרח נשמתו," הוא אומר לי.
"סבא, מה קורה לך? הוא קליינט שלך שבא לקנות סל מתנה, וכבר אתה מחתן אותו איתי. למה כי הוא אמריקאי? כי הוא עשיר? למה? פיטפטתי יותר מידיי אני חייבת לחזור לעבודה," אני אומרת וממהרת לסגור.
"אני חושבת מה את יותר, נאיבית או עיוורת," אומרת לי נדיה.
"את מכירה אותי. עם כל מה שעברתי נשארה בי טיפת נאיביות? לו הייתי עיוורת לא הייתי יכולה לעבוד. תעזבו אותי כולכם מהגבר הזה שעוד כמה שעות ייסע מפה וכולכם תשכחו בכלל שהיה פה," אני אומרת וממהרת לקערה להמשיך לערבב את החומרים.
"ואת יסמין, תשכחי?"
בערב אני חוזרת הביתה. אין לי חשק לאכול. אני מאד עייפה.
"האדון לא הגיע. הוא שלח מישהו לקחת את הסל והתקשר אחר כך להודות על הסל היפה. הוא אמר שהסל יצא מושלם."
"יופי," אני עונה בקול עייף, "אתה רואה הוא לא בא בעצמו. אני מקווה שתניחו לי."
" אוי בינתי, את לא מבינה שהוא לא בא כי את לא היית? הוא עוד יחזור. הוא ביקש שאמסור לך במיוחד תודות."
אני הולכת לחדרי הקטן. אני מוציאה מתחת למזרון את המחברת שלי וכותבת.
דאדי ומאמא היקרים.
אתמול הגיע לחנות קבוצה מאמריקה. הרבה תמונות מהילדות צפו ועלו מול עיני.
את זוכרת מאמא שהיית לוקחת אותי לגן משחקים? אני זוכרת שהיה שם לוח עם שפת הסימנים.
כל יום היית מלמדת אותי עוד סימן ואמרת לי שמי יודע אולי יום אחד אזדקק לזה.
פגשתי גבר עם עיניים קרות כמו של אבא של אבא. אבל היה בהן ניצוצות של משהו לא מוגדר. סבא אמר שהוא יחזור בגללי.
אני לא מודה בפניי אף אחד. רק אתם יודעים שהלב שלי השתולל כשהוא היה לידי. מה זה אומר? אני הרי לא מכירה אותו בכלל.
כשהאיש דיבר הוא עשה סימנים בידיים, וחשבתי שהוא לא שומע. קראתי לו והוא הגיב. מעניין למה הוא מסמן בידיו כשהוא מדבר.
הלוואי והיית פה איתי מאמא. לפעמים אני הולכת לאיבוד בלעדייך.
מנשקת אתכם.
תנוחו על משכבכם בשלום ותשמרו על ג'ון הקטן.
שלכם, יסמין
נ.ב. לפעמים אני חושבת האם ג'ון עדיין קטן או שהוא גדל שם בגן עדן.
אני נושקת לדף, וממהרת להחביא את המחברת. אני אף פעם לא נותנת לסבתא לסדר לי את המיטה. אינני רוצה שהיא תגיע למחברת שלי. כל הלב שלי נמצא בפנים. ועכשיו שהוא פועם אחרת, אני לא רוצה שידעו זאת, הרי אני אומרת להם שאין כלום בדבריהם. מי יודע?
**
ריצ'ארד
כאשר הציעה לי ברוק שניסע להיפגש עם הלקוחות במרוקו התלבטתי מאד. ראשית בגלל רוז ושנית בגלל שלא רציתי לנסוע לבד עם ברוק. אני מעמיד פנים שאני לא רואה את ניסיונותיה הנואשים לחזר אחריי. בלי להיכנס לכל סיבה אחרת, העובדה שהיא רואה בי "מציאה," גבר אלמן ועשיר, דוחה אותי. למרות שאנחנו עובדים יחד מעולם לא ראיתי אותה מתייחסת לרוז. וזה מספיק בשבילי כדי לא לרצות אפילו לשבת איתה לכוס קפה יחד.
זו לא היתה החלטה פשוטה, להשאיר את רוז עם הוריי ולצאת לנסיעה הזו. אמנם זה רק שבוע ימים, אבל עדיין אוקיינוס שלם מפריד בינינו. מעולם לא נפרדתי ממנה אפילו ללילה אחד. אני יודע שעברו כבר חמש שנים מאז שאילין אמה של רוז נהרגה, והגיע הזמן להתחיל לשחרר, להתחיל לתת לרוז קצת עצמאות.
"למה באמת שלא תסע?" אומרת לי אמא, "אולי דווקא שם תמצא אותה."
"את מי?" אני שואל כאילו איני מבין.
"אתה מבין היטב," עונה לי אמא, "את האחת שתגרום ללב שלך לחיות שוב."
"טוב לי איך שאני," אני עונה לה, "יש לי את רוז והיא כל עולמי."
"כשתגיע האחת אתה לא תדבר כך," אומרת לי אמא.
"אמא, אני נוסע למרוקו," אני עונה לה בחיוך, "את רוצה שאביא לך כלה ערביה? שמעתי שהן מבשלות מעולה."
"לב של אמא יודע," היא אומרת לי.
"זו נסיעת עסקים, וזו שאני נוסע איתה בהחלט לא מועמדת," אני אומר .
*
מרוקו
אחרי כמה ימים אינטנסיביים של פגישות, יש לנו אחר צהריים חופשי. הוצע לנו על ידי המארחים שלנו לערוך סיור בשווקים. אנחנו מצטרפים לקבוצה שיוצאת מבית המלון אחר הצהריים. הסיור מתחיל בדוכני התבלינים. שלל הצבעים הוא חגיגה לעיניים, והריחות אותם למדתי לאהוב עושים לי חשק לקנות מהכל. אני נמנע מכך שהרי אין מי שיבשל עבורי מטעמים ערבים לחיך כמו אלה שטעמתי פה. זה לא שאני לא יודע לבשל, אני דווקא אוהב לבשל, רק שרוז לא אכלנית גדולה כך שאני לא מרבה לעשות זאת. אני לא מארח הרבה, ורוב הפגישות שלי עם חברים הן מחוץ לבית.
ברוק מתלהבת מהבגדים ומודדת שמלות, מנסה לשמוע את חוות דעתי. "מה אני מבין," אני אומר לה ויוצא לשוטט לי בחנויות השכנות.
המדריך שלנו יוסוף מוביל אותנו לאחת הסמטאות לחנות שמוכרת סלים. בפתחה של החנות יושבת אשה צעירה וקולעת סל. היא ממהרת לכסות את ראשה במטפחת, אבל תלתל זהב חומק לו ונגלה לעין. אני עומד מולה ומטיל את צילי עליה. היא מרימה עיניה ולרגע אני רואה את עיניים המדהימות שלה. אני מתקשה להתיק את עיניי ממנה.
אני יודע שאני מביך אותה, אני יודע שזה לא מקובל להסתכל כך על אשה ערבייה אבל העיניים שלה הם בדיוק הצבע של עיניה של רוז שלי.
כשרוז נולדה וראינו את עיניה לראשונה ניסינו להבין ממי ירשה את הצבע המיוחד הזה. "איזה מזל שהיא כל כך דומה לך," אמרה לי אילין, "אחרת עוד אפשר היה לחשוד שהיא בתו של גבר אחר." ככל שחקרנו בנושא לא הצלחנו להבין מהיכן הוא הגיע.
עומד לי על קצה הלשון לשאול אותה ממי ירשה את צבע עיניה, אבל אני מבין כמה מגוחך זה. אם לא די בכך היא פונה אליי באנגלית וברור לי שזוהי שפת אימה. המבטא שלה מושלם. אבל יש עוד משהו בה שמעתיק את נשמתי. אני לא יודע להגדיר אותו. אני מרגיש את הלב שלי פועם בקצב שאיני רגיל לו.
אני רואה סל שצבעיו תכלת וסגול הם בדיוק הצבעים האהובים על רוז. מתברר שזה הסל שלה. אתם מבינים? היחיד שמוצא חן בעיני הוא שלה! כמה סימנים אני צריך כדי להבין שיש פה משהו שהוא גדול ממני?
היא מבינה שזה היחיד שאני רוצה ומבטיחה להכין לי אחד. אני הולך לשלם לאדון סולימן. הוא מביט בי. ניתן היה לחשוב שהוא אומד את עושרי, אבל לא. יש משהו בעיניים שלו. הוא מבקש ממני סכום מופרז למרות שנדמה לי שאינו יודע עבור איזה סל. הוא לא מוכן לוותר. הוא מודע היטב לשיחה שהתנהלה ביני לבין הנכדה שלו. אני מבין שהוא בוחן אותי. אני מתווכח על המחיר, כפי שהורו לי לעשות. שנינו יודעים שאני אשלם כל מחיר. אני מוסר לו את הכתובת של המלון שלי ומבקש ממנו שישלח את הסל הגמור לשם. אני רושם לו את שמי ומספר הטלפון שלי.
הוא מושיט לי קבלה ששילמתי עבור הסל, ונותן בידי גם כרטיס ביקור. אני מתפלא לשם מה אני צריך כרטיס ביקור אם יש לי קבלה ביד. "נסתרות הן דרכי הבורא, לעולם לא תדע מתי תזדקק לזה."
אז כנראה שגם זה לא מספיק. כי אז בא יוסוף ומבקש ממנה להוביל את הקבוצה שלנו לתחנה האחרונה. בית המרקחת של נדיה. להפתעתי מתברר שהיא עובדת שם. האשה היפה הזו היא רוקחת. ידעתי! המבט שלה משדר עומק לא רק של רגשות או חוכמה, אלא משהו שמהלך עליי קסם.
אני מעיף מבט על אצבעותיה. אין עליהן אפילו טבעת אחת. רק צמידי היד שלה מרשרשים עם כל תנועה שהיא עושה. אני מבקש ממנה בושם לגבר והיא שואלת שאלות. אני לא רוצה שתרגיש מה עובר עליי. אני נשאר קפוא כפי שאני תמיד. מדבר איתה קצרות. את מה שאני באמת רוצה לשאול אותה, אינני מעז לשאול. הרי כל העניין הזה מטורף לגמרי.
יסמין מספרת לנו על שדות הפרחים שמהם מכינים את התמציות למבשם של כל מה שנרקח בבית המרקחת של נדיה. כמובן שאיננה יכולה לפרט את המרכיבים, הרי זה מתכון שעובר מדור לדור, מסבתא, לאם ולבת. אני אינני שומע כמעט דבר. עיני נעוצות בשפתיים היפות שלה. אני יודע בהחלט מה הייתי רוצה כעת. מה עובר עליי? הרי לא יתכן שאלה העיניים שסובבו לי את כל הראש. אני מבין שזה פשוט היופי שלה שמסחרר אותי. העיניים המסקרנות שלה מוסיפות רק נופך של מיסתורין לכל מה שעובר עליי באחר צהריים שטוף שמש הזה.
אני חוזר למלון. ברוק מחזירה אותי למציאות. דיבורים על עבודה, ארוחת ערב עם הספקים. אני מדחיק את המחשבות שלי עליה. הסערה שסחפה אותי אחר הצהריים שככה. אני כולי מרוכז בעבודה. אמנם היא מלווה במאכלים שמטריפים את החייך בטעמם, אבל זה לא מוציא אותי מהריכוז. אינני מרשה לעצמי להיות רגע אחד נינוח.
אחרי הארוחה אני עולה לחדרי, פושט מעליי את הז'קט והעניבה, ומתיישב מול המחשב. דבר ראשון אני מתקשר לרוז.
"איך עבר עליך היום מתוקה קטנה שלי?" אני כותב לה.
"דאדי! אני רוצה להראות לך את בגד הבלט שקיבלתי היום," היא כותבת לי , "תפתח את המצלמה."
אני פותח את המצלמה ושוב רואה את העיניים המהממות של רוז שלי, שמתערבבים לי עם עיניה של יסמין.
"איזה יופי!" אני כותב לה, "את נראית כמו נסיכה מהאגדות." על מי אני מדבר כעת על רוז או שמא…
רוז מספרת לי על יומה בבית הספר, על המבחן בחשבון שכמה לא מפתיע שוב הוציאה בו A++. אני מקשיב לה ומרחף בין שתיהן. לאחר שמסתיימת השיחה אני גוער בעצמי, שמח שרוז לא הבחינה במה שעובר עליי.
אני מתמתח, מנער את ראשי מצד לצד, ומתחיל לעבוד. אני מצווה על עצמי להתרכז וכך עושה. אני גולש לעבודה לתוך הלילה. אני מביט בשעון ולא מאמין. אחרי שלוש כבר. אני מרגיש את העייפות נופלת עליי בבת אחת. אני בקושי קם, נשכב על המיטה כפי שאני ונרדם.
מיד עם הרדמתי מתגנבת יסמין לחלומי. אני רואה אותנו מטיילים בשדות הפרחים.
"איזה ריח אתה אוהב?" היא שואלת אותי, "אני רוצה לדעת ממה להכין לך את מי הבושם שלך."
אני מצמיד אותה אליי, נושם את ריח השמפו משערותיה, מנסה להבין איזה פרח הוא מכיל. "את הריח שלך אני רוצה," אני אומר לה.
"אל תהיה טיפשון," היא עונה לי, "זה ריח של בנות. אתה צריך ריח שיתאים לך באופן מושלם."
"את לא מבינה?" אני עונה לה, "את הריח המושלם עבורי."
"מה אני אעשה איתך," היא אומרת, כאילו גערה בילד קטן, "אתה לא עוזר לי." היא קוטפת פרח כחול ונותנת לי להריח. "נכון שזה הכי מתאים לך?"
אני שואף את ריחו מלוא ריאותיי והריח שהוא מפיץ מציף אותי. "אני אוהב אותו, אבל אותך…" אבל אז אני מתעורר ועדיין מריח את הריח של הפרח הכחול. אני מקרב אלי את ידי. הריח עדיין קיים שם למרות שעברה כבר חצי יממה.
"אז ככה זה הולך להיות יסמין?" אני מדבר אל עצמי, "אני בכלל לא מכיר אותך ואת לא יוצאת לי מהראש."
שוב אנחנו מנהלים משא ומתן קדחתני. שתי תרבויות, מערבית ומזרחית, כל אחת לפי השקפת עולמה. לא רק שאני מבין ערבית, אני כבר מכיר את כל רזי המסחר. הם חורקים מולי שיניים, מסננים קללות בחיוך, בלי לדעת שאני מבין כל מילה. אני מודה על הכישרון והאהבה שלי לשפות. אני מחייך אליהם חזרה כאילו שאיני מבין ותוקף אותם בהפתעה.
"כאילו שהוא קורא מחשבות," אומר אחד הסוחרים לשני.
"אתה חושב שהוא מבין מה אנחנו מדברים?" עונה השני בדאגה.
אני לא משנה את הבעת פניי, והם נרגעים ומפטפטים ללא חשבון ביניהם. עכשיו כבר ברור לי מה המחיר שאני צריך להציע. "חשבתי על הצעתם בכובד ראש," אני אומר להם, רושם מספר על הנייר ומגיש להם אותו. הם מנסים להתווכח איתי. "זה מחיר אחרון," אני אומר, "תחשבו על זה. בואי ברוק." ברוק מסתכלת עלי בתימהון. "רצית שאקח אותך לקנות בגדים. אני חושב שכעת אין עומס, בואי נלך."
אני חושב מה לומר לברוק. היא עובדת יפה, אבל חסרה לה החריפות של עולם העסקים. אני חושש שאצטרך ללכת איתה לקניות. זה עדיף מאשר להסביר לה מה עשיתי. יש לי הרגשה שהיא מסוגלת לומר משהו שלא לעניין.
ואז מצלצל הטלפון שלי. לא יכול להיות זמן מושלם מזה, רק חבל שהסיבה היא מצערת. מסתבר שרוז נפלה בשיעור התעמלות והיא כעת עם יד מגובסת, מה שאומר שאני חייב לחזור עוד היום הביתה. אני נזכר בסל שהזמנתי. אני מרגיש אכזבה שזו הסיבה שעליי להשתמש בכרטיס הביקור. זה מדהים אותי שאדון סולימן ידע שאאלץ להתקשר.
אני נכנס למחשב ומשנה לי את כרטיס הטיסה. רק אז אני מתקשר לאדון סולימן שאומר לי להפתעתי שהסל מוכן.
"יסמין נמצאת?" אני שואל, "ברצוני להודות לה."
"נכדתי עובדת היום בבית המרקחת," הוא עונה לי, "אתה וודאי יודע שהיא למדה באוניברסיטה מדעים ורוקחות. אני אמסור לה את תודתך," הוא אומר לי. לא רק שאני מאוכזב מכך שהיא איננה, איך שהוא המילים שלו נשמעות לי מרוחקות, לא מה שציפיתי לשמוע.
אני מבין שכל הסימנים שנראו לי לאורך הדרך ביממה האחרונה הם פרי דמיוני.
אני מבקש מפקיד הקבלה שישלח מישהו לקחת עבורי את הסל. מעולם לא הייתי אדם ששוגה בדמיונות, לא מבין מה קרה לי. אולי הגעגועים לרוז שלי.
*
יסמין
אני עובדת היום בטרוף. הלב שלי בוכה בפנים. הוא עוזב היום. אובד לי לנצח. למה כולם אומרים לי שהוא האחד שלי? לו ידעו כמה הם פוצעים לי את הלב. מעולם לא הרגשתי אהבה לגבר. אני מרימה עיניי לשמים. "למה נתת לי להתאהב אם לקחת אותו ממני?" אני אומרת ללא קול, "את כל מי שאני אוהבת אתה לוקח ממני." הדמעות זולגות ממני. אני מתרחקת מהמרקחות שלי. אסור בשום פנים ואופן שתהיינה בהן דמעות. איש לא צריך לספוג על גופו את הכאב שלי. הלב שלי מתפוצץ בפנים. כל הגוף כואב לי. בלי שאני מרגישה אני מפנה ידיי לשמים ואומרת בשפת הסימנים: "למה?"
אני מוצאת את עצמי מחפשת את הריח המושלם עבורו מכינה מיצוי מפרחים כחולים מכל הסוגים, כאלה שהגיעו אלינו מכל קצות תבל. אני מודעת לכך שהמעשה שאני עושה הוא לא הגיוני. הרי איבדת אותו, את האחד שמעולם לא היה שלי. שום היגיון לא עובד עליי. אני עובדת כמו תחת כישוף. הידיים מערבבות את תמציות הפרחים. רק כשהוא מגיע לשלמות אני נרגעת. אני נושמת לרווחה. "זהו," אני אומרת.
"תגידי את בסדר?" אומרת לי נדיה, "כל העולם דואג לך. למה את לא עונה לטלפון שלך?"
אני מעיפה מבט. הנייד שלי מכובה. "שכחתי להטעין אותו," אני אומרת לה בשקט.
"ואיפה הראש שלך היה? את יודעת מה השעה??" אומרת לי נדיה בהרמת קול.
"איך אדע?" אני עונה לה, "הנייד שלי כבוי."
”ושם על הקיר אין שעון?" עכשיו היא ממש כועסת, "אישה צעירה בגילך. איך בדיוק חשבת לחזור הביתה? אדון סולימן וסבתא שלך מוטרפים מדאגה. את לא מבינה שאת צריכה להמתין בסבלנות? הוא עוד יחזור את תראי."
אני מרכינה את ראשי. שמחה שדמעותיי יבשו. "מה כולכם רוצים ממני," אני אומרת לה בשקט.
"בואי אקח אותך הביתה," אומרת נדיה, "בעלי מחכה בחוץ."
דאדי ומאמא,
למה עזבתם אותי?
מה עשיתי רע בעולם הזה שכולכם עוזבים אותי?
תעשו בבקשה שלא אתאהב לעולם. זה כואב ואני לא יכולה לנשום, בבקשה!
האיש שאני אוהבת נסע היום, אפילו לא זכיתי לראות אותו שוב. אולי טוב שכך.
אני שבורה בפנים וחייבת את עזרתם.
אוהבת, יסמין
"אני שמח שאת בסדר," אומר לי סבא בבוקר. אני מצפה בשתיקה לקבל נזיפה, אבל היא לא מגיעה.
שמו של ריצ'ארד לא מוזכר יותר בבית. אני מודה לסבא על כך. אני לומדת לחיות עם הרגשות שסוערים בי ומשתדלת ככל יכולתי להשקיט אותם.
כל לילה לפני השינה אני מבקשת מדאדי ומאמא שיעזרו לי לשכוח. כל לילה הוא בא לחלום שלי. עם העיניים המדהימות שלו, הקול העמוק שלו והמילים שאני כל כך זקוקה לשמוע ממנו. כל בוקר אני מודה שהתעוררתי ועוד יום עבר שמרחיק אותו מהזיכרון שלו.
ואז מגיעה המעטפה.
"מה סבא שלך אמר לך?" אומר לי סבא ומגיש לי בחיוך את המעטפה.
אני הופכת בה. הרי שמו של סבא כתוב עליה. רק אז אני שמה לב שלמטה כתוב: לידי: יסמין.
אני הולכת החוצה, מתיישבת על המדרגות, סמוך למקום בו אני קולעת את הסלים. הלב שלי הולם בפראות. בידיים רועדות אני פותחת בזהירות את המעטפה. תמונה גולשת לתוך ידי מתוכה. תמונה של ילדה יפה. "אני לא מבינה," אני ממלמלת , "הרי אמרת שאתה לא נשוי." ואז אני מבינה. או שהוא גרוש או שהילדה הזו יתומה כמוני. אני מקווה בשבילה שהיא לא.
אני מוציאה את הנייר המקופל. הוא מעוטר בפרחים, וכתוב בכתב יד ילדותי מעט.
יסמין יקרה,
קוראים לי רוז, אני הבת של ריצ'ארד. אני בת עשר.
תודה רבה על הסל שקלעת בשבילי. אלה בדיוק הצבעים האהובים עליי.
אני קוראת את המילים שלה, אבל שוב ושוב נמשכת לעיניים שלה. הם בדיוק צבע עיניי. "מה קורה פה? איך זה יכול להיות שהיא מהדורה מדוייקת שלי. נראית כמוני, יתומה, ואוהבת בדיוק את הצבעים שאני אוהבת?"
דאדי אמר שאת אשה מאד יפה. אני אשמח לקבל תמונה שלך עם הסל שלך. כךרוז מסיימת את המכתב. אף מילה ממנו ובכל זאת אני מאד מתרגשת.
אני לא יכולה לחכות להגיע הביתה ולענות לה. אני יודעת בדיוק איזו תמונה לשלוח לה. התמונה שצילם אותי סבא עם הסל כשסיימתי לקלוע אותו. אני משירה בו מבט למצלמה ועל שפתי חיוך ביישני.
כשאני חוזרת הביתה אני יושבת עם סבא וסבתא לאכול. לא רוצה שיראו על פניי את ההתרגשות שאוחזת בי. אבל מסתבר שסבא לא שכח את קיומו של המכתב.
"את רוצה לספר לי על המכתב בינתי?" שואל אותי סבא.
אני כמעט נחנקת מחתיכת העוף בה אני נוגסת. "הבת של הלקוח שלך כתבה לי מכתב תודה, ושלחה לי תמונה עם הסל שלה."
"הבנתי," אומר סבא בחיוך, "מין הראוי שתודי לה במכתב משלך. אני מניח שהיא תשמח אם תשלחי לה תמונה שלך. אני מניח שאבא שלה סיפר לה על החנות ועלייך."
"אם אתה חושב שאני צריכה, אשב אחר כך לכתוב," אני עונה לו, משתדלת להישמע הכי רגועה שיכולה.
"תצרפי לה את התמונה עם הסל שלך, זו שצילמתי," אומר סבא בשיא השלווה בשעה שהוא לו ביס מהעוף.
אני משתגעת. הוא באמת שומע מה שעובר לי בראש. "אז מה יש לך עוד להגיד סבא?" אני שואלת אותו בליבי. סבא לא עונה. הרי איננו באמת שומע את מה שאני מדברת עם עצמי. הוא עסוק כל כולו בלעיסת האוכל. "היה יום טוב בחנות," הוא אומר לסבתא. "מאז שהייתה הקבוצה של האמריקאי של יסמין, יש לנו תנועה גדולה מתמיד. הגבר הזה הביא לנו ברכה."
בא לי לצרוח. אני מבינה שכמה שאלחם לשכוח אותו, זה כנראה לא יקרה.
רוז יקרה,
שמחתי לקבל את תמונתך. את ילדה יפיפה.
שמי יסמין, את זה את כבר יודעת. נולדתי בעיר קטנה מחוץ לפורטלנד במדינת מיין בארצות הברית. אבא שלי נולד שם ואילו אמי הגיעה ממרוקו. כשהייתי בת שמונה הורי נהרגו בתאונה ואומצתי על ידי הורי אימי ומאז אני במרוקו.
אני כותבת לה מכתב ארוך על ילדותי. אני מספרת לה על זכרונותיי שעלו לי בעקבות הביקור של אביה. אני מספרת לה שמאז שראיתי את ידיו "מדברות" חזרתי הביתה והתחלתי שוב "לכתוב" מילים בעזרת אצבעותיי. אני מספרת לה על המכתבים לדאדי ומאמא, המכתבים שאיש לא יודע עליהם, וכמה שהם מחזקים אותי. אני רוצה לכתוב לה שלאחרונה הוא מלא במילים על אבא שלה, אבל מבינה שזה לא לעניין.
אני חותמת את מכתבי באות הראשונה של שמי בשפת הסימנים.
אני מכניסה מיד את המכתב למעטפה יחד עם תמונתי וממהרת לסניף הדואר מוקדם בבוקר לשלוח אותו.
במשך כמה חודשים, פעמיים בחודש אני מקבלת מכתב מרוז. פעמיים בחודש אני כותבת לה חזרה. ריצ'ארד לא כותב מילה, אבל שמו עולה בסיפוריה של רוז.
יסמין יקרה,
אני מודה לך על העצה שנתתי לי. זה באמת עזר והבנות מתייחסות אליי ממש יפה כעת, ולא כמו אל ילדה פגומה. הן דווקא נהנות שאנחנו יכולות לפטפט בינינו באמצע השיעור. יום אחד הפתיעה אותנו המורה כאשר "דיברה" אלינו בשפת הסימנים ואמרה לנו שהפכנו פטפטניות יותר מידי. כל הכיתה פרצה בצחוק, כיוון שכולם כבר שולטים בשפה הזו. לשמחתנו גם המורה צחקה. "אני לא יכולה להתלונן, כי הציונים של כולכן השתפרו מאד," היא אמרה.
כל יום באה אליי לפחות חברה אחת ואני ממש שמחה. כל זה בזכותך.
אחרי שני מכתבים הפסקתי לכתוב למאמי. אני מעדיפה לכתוב לך. אני מרגישה שאת מבינה אותי, שאת מרגישה אותי. כמו אז בהתחלה שהבנת שאני לא שומעת טוב ולימדת אותי שאני ילדה מושלמת למרות הכל.
דאדי מוסר לך דרישת שלום. היא מסיימת את דבריה , כאילו זה ברור מאליו. "ריצ'ארד לו רק ידעת כמה אני מתגעגעת אליך," אני אומרת בליבי. אני מקפלת את הנייר ורואה שמהצד השני כתוב: "מודה לך על מה שאת בשביל רוז. ר.דבלין."
אתם קולטים. הוא כתב לי! אבל אז אני מרגיעה את עצמי שאין במילים האלה הרבה. אני לא מספרת עליהן אפילו לדאדי ומאמא.
*
אחר הצהריים בשעה שאני חוזרת מהעבודה אני רואה יש מהומה גדולה סביב הבית. אני נכנסת למטבח ורואה את סבתא יושבת עם מונה אימו של בן הדוד .
"אני מצטערת," אומרת סבתא, "אמרתי לך ידה של יסמין הובטחה כבר לגבר אחר."
"הנכדה שלך כבר בת עשרים ושתיים. כמה זמן את חושבת שהיא צריכה לחכות," אומרת מונה. ואז היא עושה מה שלא מקובל ופונה אליי: "כמה זמן עוד תחכי לו."
אין לי מושג על מה מדברת סבתא אבל אני מבינה שעליי לשתף פעולה, ביחוד שאינני מעוניינת בשידוך עם הבן דוד. "עליי ללכת עם מי שנקבע לי על ידי סבי," אני עונה לה ורואה את החיוך של סבתא מתרחב.
"אף אחד לא ייקח אותה," אומרת מונה בכעס, "אני אדאג לזה."
"אין בעיה אם כך. הרי לא יתכן שיהיו לה שני חתנים," עונה לה סבתא בתחושת נצחון.
"את עוד תחזרי אליי," אומרת לה מונה, קמה ויוצאת מהחדר. אני מסתכלת דרך החלון ורואה אותה מנפנפת בידיה לעבר החבורה הקולנית שמחכה לה בחוץ.
רוז יקרה,
את לא תאמיני מה קרה היום. רצו לשדך אותי עם בן הדוד שלי.
אני כל כך שמחה שסבתי סירבה.
אני לא רוצה להתחתן עם גבר שאינני אוהבת.
אני לא מרבה לכתוב הפעם. אני עייפה ומפוחדת שבכל זאת יאלצו אותי להתחתן שלא מאהבה. פתאום דחוף לי לשלוח את המכתב. מנשקת אותך, אני מסיימת את המכתב כהרגלי.
*
ריצ'ארד
אני עומד לידה מסתיר לה את השמש. היא מסתכלת על נעליי אבל לא מרימה את עיניה. "סבא יש לך לקוח," היא אומרת ולא מעיפה מבט נוסף.
"לא בינתי," עונה לי סבא שלא טורח לקום.
אני מסובבת את ראשי. "סבא, לקוח מחכה לך."
"תדברי איתו את," הוא אומר לי.
אני כועסת עליו. זה לא התפקיד שלי, אבל איני יכולה להתווכח איתו, בטח לא ליד הלקוח. אני קמה ושואלת בעינים מושפלות: "מה אפשר לעזור לך אדוני?"
לפני שהוא מספיק לענות רצה לעברי ילדה ומוחצת אותי בחיבוקה. אני מרימה עיניים מופתעות. "רוז?"
"מה אתם עושים פה?" אני שואלת את ריצ'ארד ומיד מתחרטת. "סליחה, זה לא היה במקום."
"את באמת חשבת שאחרי מה שכתבת שלא נגיע?" הוא שואל. העיניים שלו מאירות אליי.
"מה כתבתי?" אני שואלת, מנסה להיזכר במילותיי.
"שסבתך אמרה שהובטחת למישהו," הוא עונה לי.
"היא אמרה את זה כי לא רצתה שאשתדך לבן הדוד שלי," אני עונה לו.
"היא אמרה את זה כי היא ידעה," הוא עונה.
"אני לא מבינה," אני עונה.
"בטח שכן," הוא אומר לי בחיוך.
"על מה הוא מדבר?" אני ממלמלת לעצמי.
"אדון סולימן," אני שומעת את ריצ'ארד פונה לסבא.
רוז כל כך מאושרת לראות אותי ומסיחה את דעתי וכל כולי מרוכזת רק בה.
"אתה מוזמן הערב לארוחה בביתנו," אומר לו סבא להפתעתי בסוף השיחה. מראה פניו רציני מאד. "אני אתן לך תשובה."
ריצ'ארד פונה ללכת. "בואי רוז," הוא מסמן לה בידיו. היא מביטה לעברי ואני מסמנת לה בידי אני אוהבת אותה. "נתראה בערב," אני מסבירה לה. חיוך גדול נמרח על פניה והיא מנפנפת בידה לשלום ומפריחה לי נשיקה באוויר.
"יש לנו שני אורחים לארוחת ערב," אני שומעת את סבא אומר לסבתא. איתי הוא אינו מדבר כלל. אני מבולבלת. אני לא מבינה מה קורה פה. את תחילתה של השיחה שהתנהלה בין סבא לריצ'ארד לא שמעתי. רק את ההזמנה לארוחת ערב. למה ריצ'ארד יצא מהחנות עם מבט חמור סבר. מדוע לא התייחס אליי בכלל?
*
הערב מגיע. אני חסרת סבלנות. אני לא מבינה מדוע סבתא טורחת כל כך על ארוחה אם כולם כאלה רציניים. אני לא מבינה מה אמר ריצ'ארד לסבא שכולם מתעלמים ממני.
"לכי תפתחי את הדלת," אומר לי סבא.
אני עושה כדבריו. מולי עומד ריצ'ארד בחליפה כחולה בהירה שתואמת את צבע עיניו. הוא מגיש לי זר פרחים.
"זה הריח שלי," הוא אומר לי בסבר פנים רציני. הוא נראה מאד לא רגוע. הוא מצביע על הפרחים הכחולים במרכז הזר.
אני מביטה בהם נדהמת. "בדיוק כך," אני עונה לו.
"ואלה הפרחים שלך," הוא אומר ומצביע על פרחי הבושם שלי, "את מבינה מה אני מנסה לומר לך?"
"אני לא מבינה כלום," אני אומרת לו נבוכה, "היכנסו בבקשה. ברוך בואכם בצל קורותינו."
אני מסתובבת לאחור ורואה שסבא וסבתא לא עומדים היכן שעמדו. אני מסתכלת מסביבי ולא מוצאת אותם.
"סבא?" אני קוראת לעבר חדר השינה שלו.
"שבי דברי איתו בינתי," אומר לי סבא שחוזר לחדר האירוח.
ריצ'ארד מחכה שאתיישב. רוז יושבת לידו בשתיקה. "את יודעת למה אני פה יסמין?"
"לא," אני אומרת.
"באתי לבקש מסבך את רשותו לשאת אותך לאשה," הוא אומר, "סבך אמר שאת צריכה לתת את הסכמתך."
אני מסתכלת על סבא. "סבא?" אני שואלת.
"נשאלת שאלה תעני עליה," אומר לי סבא בפנים שלא מסגירות מה הוא חושב.
"מה אני אמורה לענות?" אני שואלת בלחש.
"מה שהלב שלך אומר," הוא עונה לי.
"אצלנו נהוג שגבר כורע ברך ומציע נישואין," הוא אומר לי.
"אתה רוצה לחיות איתי במרוקו?" אני שואלת.
הוא לא היה מוכן לשאלה הזו. הוא מביט בי לתוך עיניי מנסה להבין אותי. "אני רוצה לקחת אותך הביתה," הוא עונה לי לבסוף.
"אם כך תעשה זאת כמו שצריך," אני עונה לו.
ריצ'ארד כורע ברך לפניי, שואל אותי את השאלה שאני כל כך מצפה לשמוע, לא לפני שהוא אומר לי כמה הוא אוהב אותי. רק כאשר הטבעת ענודה על אצבעי אני רואה את סבא מחייך.
"מברוק בינתי," הוא אומר לי וקם לחבק את ריצ'ארד. "תשמור על האוצר שלנו. תעשה שתחייך כל יום."
אני רואה שמבטו של ריצ'ארד יורד מעיניי לכיוון שפתיי. אני קמה וניגשת אליו. אני מושיטה לו את שפתיי שינשק אותן. "את השפתיים האלה," אני לוחשת לו, "לא נישק אף גבר לפניך." אף אחד לא קיים כעת. רק הוא ואני. סוף סוף אני מרגישה שכשהלב שלי שוב שלם.
בר אבידן
מאמינה באהבה