כשכתבתי את הפרק הראשון של "חוט הזהב" החלטתי לא להסתפק בפרק אחד והפכתי אותו לסיפור בהמשכים. תוך כדי המשכתי לכתוב גם סיפורים קצרים. אחד מהם פאזל מושלם סיפור אהבתם של מילה הארט ורוי מייסון. זוהי אותה מילה שמופיעה בסיפורה של מיגן החל מפרק 9.
רוי
אני לא יודע מדוע דווקא היום מכל הימים, אבל יש בה משהו במילה שמרתק אותי אליה וגורם לי לעמוד בפתח משרדי ולהשקיף לתוך חדרה בשעה שהיא עובדת. ערימה של קלסרים וניירות על שולחנה ולמרות זאת, השולחן שלה לא מבולגן. היא מרוכזת במספרים שרצים לה על המסך, בודקת את הדוחות הכספיים ומתקנת את כל השגיאות שצצות בהן.
אני חוזר למשרדי לאחר שאני מעיף מבט אחרון עליה. היא יושבת זקוף. היא לובשת ז'קט צמוד שמתחתיו מציצה גופיה עם תחרה. הז'קט בצבע שחור והגופייה הלבנה מאירים לה את הפנים הרציניות שלה. היא מטה מעט את ראשה לבחון את הדוח, מגלגלת אותו עם העכבר. לפי מראה פניה נראה שהיא מרוצה.
אני רואה את אצבעה המטופחת המשוחה בלק סגול מונפת מעט באוויר ולוחצת על המקלדת.
דקה אחרי אני שומע את צלצול המודיע על עדכון במערכת. עכשיו הדוח המתוקן פרוש לפניי.
מעולם לא שמתי לב אליה. אני מניח שדווקא היום זה קרה באשמת הדלת של חדרה שנשארה פתוחה בגלל התקלה במערכת מיזוג האוויר. בניגוד לשאר העובדים היא ממשיכה לעבוד במרץ. החום מתחיל להשפיע גם עליה היא מתרוממת מכיסאה, נעמדת ומורידה מעליה את הז'קט. עכשיו אני רואה גם את החצאית שהיא לובשת. היא אמנם מכסה את ברכיה, אך לא ארוכה הרבה יותר. היא מתקדמת לעבר הקולב להניח את הז'קט והרוח שחודרת מבעד לחלון הפתוח שלה מעיפה מעט את חצאית המעטפת שלה וחושפת את ירכה. אני מסיט מבטי מיד ממנה. אני יודע שאסור לי להיסחף אחרי מה שנגלה לעיני. עכשיו אני רק צריך לשכנע את הגוף שלי לא להגיב שזו משימה הרבה יותר קשה, או יותר נכון מלחמה די אבודה כי אני מרגיש את ההשפעה עליי.
עכשיו אני ניגש לראות איזה דוח נשלח אליי. אני מופתע. מתברר לי שאלה הדוחות שנתגלו בהם שגיאות ואיש לא ידע לתקן אותם. הכל נראה מתואם ומושלם. אני תוהה איך זה שהם הגיעו אליה דווקא. הרי אינה עובדת בצוות שלהם. מסתבר שאני לא כל כך מתמצא במה שקורה בחברה. אני כל כך שקוע בתפירת עסקאות וחתימת חוזים שלפעמים אין לי קשר לעובדים שלי. פעם זה היה שונה, אבל עכשיו כשהעסק גדל זה נראה אחרת.
אני שומע כניסה של עוד שני עדכונים. גם הם נשלחו על ידי מילה. אני מעיין בהם ומתפעל שוב מהמקצועיות שלה.
אני מעיף מבט לעבר חדרה. הדלת סגורה וגם התריסים הפונים לחלל שבין המשרדים. אני מבין שהיא הלכה. אני הולך ונעמד ליד החלון ומסתכל מטה. אני שוקע בהרהורים. "מי את מילה הארט?"
כיוון שהיא עובדת שלי איני עושה מה שאני עושה בדרך כלל. איני מחפש עליה מידע באינטרנט אלא במאגר העובדים שלי. אני נכנס לתיקה האישי.
שם: מילה הארט
גיל: 25, תאריך הלידה מגלה לי שבקרוב תהיה בת 26
מצב משפחתי: רווקה
מקום לידה: קליפורניה
מגורים: מנהטן, ניו יורק
השכלה: תואר שני בניהול פיננסי
אני קורא את ההמלצות שניתנו לה על ידי מנהלה הישיר במקום העבודה הקודם בקליפורניה. הוא שופע מחמאות עליה ומביע את צערו על שהחליטה לעבור להתגורר במזרח.
אני תוהה מדוע באמת בחרה לעזוב את קליפורניה החמימה ועברה להתגורר כאן בעיר. בתור אחד שגדל מחוץ לעיר הסואנת הזו, אני מתפלא תמיד על האנשים שבוחרים לגור בה. עוד יותר אני תוהה מה יש בה שגורם לי בכלל לשבת ולקרוא את תיקה האישי.
אני משכנע את עצמי שזו רק ההתפעלות שלי מהיכולת שלה לתקן את הדוחות בצורה כה מושלמת, כאילו היו פאזל והאופן שהיא מתאימה את כל החתיכות בהתאמה מושלמת, למרות שזה לא קשור למחלקה שלה. מה שמוביל אותי לחשוב מדוע מלכתחילה פנו אליה אם זו לא המחלקה שלה. אני מחליט לברר את העניין למחרת. האם עד כדי כל איבדתי קשר עם העובדים שלי?
אני מביט שוב מבעד לחלון ושם לב שכבר חושך בחוץ. סתיו כעת והימים הולכים ומתקצרים. אני סוגר את משרדי ומחליט לקפוץ לבית הורי לבקר אותם. משום מה אני מתגעגע. "אמא אני בדרך הביתה," אני אומר לאמי בטלפון, "ואני מת מרעב."
"בדיוק בזמן," היא אומרת, "הכנתי היום את מרק הדלעת האהוב עליך, וצלי עם תפוחי אדמה."
אני מחייך לשמע תגובתה. למרות שאני ואחיי כבר לא מתגוררים בבית, אמא תמיד טורחת ומכינה מנה נוספת למקרה שנבוא. אולי כי אנחנו באמת מפתיעים ובאים. "עם אמא שכמוך," אני אומר לה, "מה הפלא שכולנו רווקים. איפה מוצאים נשים כמוך היום."
"אני יודעת שיום אחת תבוא האחת ותשלים את פיסת הפאזל החסרה בחייך. ברור לך שהיא כבר נולדה, אבל עדיין מחפשת את הדרך אליך," היא אומרת לי בשיא הביטחון.
שוב אני מוצא את עצמי מחייך לשמע התיאור של אמא ונזכר איך אני חשבתי על הרכבת פאזל לגבי העבודה של מילה. אני קולט שאני חושב עליה יותר מידי. אני גוער בעצמי שגוף יפה זה לא הכל. אבל מיד עולה במוחי ההערכה המקצועית שלי כלפיה.
אני חוצה את הקווינסבורו ועולה על הכביש המהיר. אני סוחט את הגז של הג'יפ שלי, פותח את החלון ונותן לרוח לקרר את פניי. אני לא רוצה לחשוב על כלום. אני רוצה שהמסיכה שעלי תשאר שם לנצח, ושעיני יוסיפו להיות קפואות.
פעם אחת כמעט נשרפתי בגלל חצאית עור קצרה מידי, חזה מושלם, וגוף חטוב. רגע אחד לא הגנתי על עצמי וכמעט הפסדתי את הכל. זה לא יקרה שנית. אני לא אתן לאף אשה לקחת ממני את מה שבניתי. "ואת מילה," אני צועק , "תסתלקי לי כבר המחשבות."
מעיניה של אמא לא נעלם דבר. "אתה נראה נסער," היא אומרת לי בדאגה, "הכל בסדר?"
"אני לא אתן לאף אשה לקחת ממני את מה שבניתי," אני מבטא את מחשבותיי בקול.
"ואיך קוראים לאף אשה הזו?" שואלת אמא.
"אין אף אחת," אני עונה לה, "קוראים לה מילה והיא עובדת שלי."
"ומה היא עשתה שגורם לך להיות כזה נסער?" היא שואלת.
"היא לא עשתה כלום," אני מודה בפניה, "היא בסך הכל הגישה לי דוחות בצורה מושלמת שאף אחד לא עשה זאת לפניה. בצורה כזו שאני לא צריך לחשוב הרבה. הכל מונח לפניי."
"אם כך למה אתה חושב שהיא תהרוס אותך?" שואל אמא מבולבלת.
"בגלל שהיא.." אני משתתק, מה יש לי לענות לה. "בגלל שהיא לא יוצאת מהמחשבות שלי ומטריפה אותי."
"אני לא מבינה מה אתה אומר. בגלל הדוחות שלה?"
"לא יודע אמא למה, אבל אני חושב עליה היום כל הזמן, אין לי הסבר," אני מודה בפניה מובס.
"טוב, בוא נשב לאכול. אני אקרא לאבא " אומרת אמא ומשאירה אותי לבד במטבח.
"היי בן," קורא לעברי אבא, "איזו הפתעה נעימה." הוא ניגש לחבק אותי ובוחן את פניי "הכל בסדר רוי?"
"הבן שלך עובד קשה מידי," נחלצת לעזרתי אמא.
"אתה יודע אבא שמאז המקרה עם שרה לא הייתי רציני עם אף אשה," אני אומר לו, "יש לי בחברה עובדת שעד היום לא שמתי לב אליה. התרחקתי מאד מהעובדים שלי, יותר מידי לדעתי. אז כפי שאמרתי היום שמתי לב לאחת העובדות ששלחה לי דוחות פיננסיים ומאז אני לא שקט."
"אתה חושב שהיא מועלת בחברה?" שואל אבא.
"לא ממש לא. היא נהדרת. מעולם לא היה לי עובד כזה מקצועי. לא ידעתי שאפשר לקבל דוחות בצורה כזו."
"אני לא מבין מה הבעיה?" הוא שואל אותו.
"הבעיה היא שאני חושב עליה כל הזמן," אני עונה לו.
"אני מבין שהיא אשה יפה," אומר אבא.
"היא יפה וחכמה אבל יש בה עוד משהו שמושך אותי אליה כמו פרפר לאש," אני עונה.
"ולמה אתה חושב שהיא מסוכנת?" שואל אבא.
"כי אני מרגיש. אתה מבין שהרבה זמן לא הרגשתי כלום ליד אשה. היא בכלל לא ניסתה לגעת לי בלב אבל בכל זאת…אני מבולבל לא יודע מה כל כך מסעיר אותי."
אבא שותק ולא מגיב. רק לאחר שאנחנו מסיימים את הארוחה הוא מזמין אותי לשבת אתו קצת לבד. "אתה חוזר הביתה בקרוב או שאני יכול להציע לך משקה?" הוא שואל אותי.
אני מאד אוהב לבלות עם אבא שלי ואומר לו מיד: "אני נשאר," מה שיכול להשתמע שאני לא עוזב מיד או שאני נשאר לישון. אני עצמי לא סגור על התשובה.
אבא לוקח את הזמן, נותן לי להשתרע על אחת הספות. הלילות כבר קרירים ולכן הוא מדליק את האש באח. חום נעים עוטף את החדר. הוא לוחץ על מערכת השמע וצלילים מרגיעים נשמעים סביב. אני בוחן את תנועותיו, מסתכל על הנינוחות בה הכל נעשה. הוא נראה עירני כל כך למרות שחזר מיום עבודה. ברור לי שהתקלח כי הוא לובש מכנס וחולצת טריקו שחורה.
אבא מגיש לי שמיכה להתכרבל בה, לא כיוון שקר אלא כדי סתם להתפנק. רק אז הוא ניגש לארון המשקאות, מוזג לנו משקה ענברי והולך למטבח להביא קוביות קרח. אני שוכב בעיניים עצומות ונושם ריח של בית. אני שוקע במחשבות. באמת שאין לי על מה להתלונן בחיים. יש לי את הביטחון שתמיד יש לי בית לחזור אליו. בית שבו אני מקבל המון אהבה ותמיכה.
"על מה אתה חושב בן?" שואל אבא.
אני לא חושב הרבה ועונה לו: " איך הפכתי לאדם כזה מנוכר?"
"אם יש משהו שאי אפשר להגיד עליך רוי הוא שאתה מנוכר. אתה אדם סוער ומלא רגשות. אתה גם אתה למוד ניסיון לגבי מה שמסביבך. גם המקרה ההוא עם שרה לא הוסיף לך. עד היום אני המום איזה נחשה היא היתה אתך. זה לא אומר שאתה צריך לסגור את הדלת בפני כל הנשים בעולם."
אבא שותק ונותן לי לעכל את הדברים.
אני מושך בכתפי. "לא יודע מה לענות לך."
"אני יכול לשאול אותך משהו אישי?" הוא שואל.
אני צוחק. "זו, לא שיחה אישית?"
"מתי היית פעם אחרונה עם אשה?" הוא שואל.
"אתה מדבר על סקס?" אני שואל אותו מופתע.
"גם," הוא עונה לי ולא מפרט.
"גם," אני ממלמל. ניזכר בסיוט הזה של שרה שניסתה ללכוד אותי באמצעות הריון מדומה. "אז מה שאתה אומר בעצם שאני צריך להכניס נשים למיטה שלי רק כדי לצאת מזה?" אני שואל, "כי הצעות לא חסרות לי, אבל לא אבא זה לא מה שאני רוצה כעת. אני מרגיש שימי ההוללות שלי הסתיימו עם הלקח המר ההוא."
"ואולי מה שמפריע לך באשה ההיא. מה שמה תזכיר לי?" שואל אבא.
אני יודע שהוא זוכר, ויודע שהוא רוצה לבחון אותי בשעה שאני אומר את שמה. הפעם אני לא משתף פעולה ואומר לו: "מה איתה?"
"אולי דווקא בה אתה רואה פוטנציאל מעבר לרגליים יפות וגוף מהמם?" הוא שואל.
"ומאיפה לך שיש לה רגליים יפות וגוף מהמם?" אני שואל.
"זה לא ברור? הרי לא היינו מנהלים את השיחה הזו אם היא לא הייתה מוצאת חן בעינייך."
"עורך הדין מייסון, אי אפשר אתך," אני אומר, "אתה מנסה להוציא ממני הודאה בכח שאני מאוהב בה. זה לא יקרה."
"אם כך רוי בוא נדבר על המשחק של הניקס," הוא אומר ואנחנו משנים את הנושא לחלוטין. זה מה שאני אוהב באבא שלי. אין רגע אחד משעמם אתו, אין רגע שמרגיש לי לא נוח.
**
השכם בבוקר אני קם בבית הורי. אמא כבר דאגה לי לקפה טרי ומאפין אנגלי עם חביתה כמו שאני אוהב. היא מכירה אותי וארזה לי את הכל שאקח איתי ואשתה בשעה שאני בדרך חזרה לדירתי. אני נפרד ממנה בנשיקה וממהר לחזור לעיר. בשעות האלה הכביש עדיין לא עמוס ואני נהנה מהנסיעה, שותה ואוכל תוך כדי והראש לי ריק ממחשבות.
אני מגיע לדירה נכנס להתקלח בזריזות, בוחן את זיפי בני יומם ומחליט להשאיר אותם. שלא כהרגלי אני לובש חולצה שחורה. אומרים ששחור זה צבע של הגנה. אולי זה בדיוק מה שאני צריך כעת. אני בוחר עניבה בצבע נחושת וקושר אותה בזריזות סביב צווארי. כיוון שלא התגלחתי אני מזלף מעט מי בושם. אם להיות כנה אני מזלף קצת יותר מידי והריח נישא כעת בכל חדר האמבטיה הגדול שלי. "שיהיה," אני פולט, שהרי איני יכול כעת למחוק את זה.
אני מסיים את שארית הקפה שכבר התקרר וזורק את כוס הנייר לפח המיחזור ביציאה לחניה. עדיין מספיק מוקדם והתנועה לא בשיאה. אני גולש מפתח החניון ומשתלב בתנועה. אני מגיע ראשון למשרד ומנטרל את מערכת האזעקה. מערכת האורות האוטומטית נדלקת לאורך המסדרון ואני ניגש למשרדי. אני אוהב להתחיל כך את היום, כאשר הכל דומם. אני שוקע במיילים שלי ושולח תשובות והצעות מחיר כמתבקש. אני לא שם לב מתי התעורר המשרד לחיים. רק כאשר רוזי מציצה למשרדי ושואלת: "קפה?" אני קולט שהמשרד מלא חיים.
"אין צורך," אני עונה לה, "אני אכין בעצמי."
אני רואה את המבט המאוכזב על פניה של מזכירתי. "לא תתן לי לפנק אותך," היא שואלת בטון שיש לו רק פירוש אחד.
אני מסתכל עליה בקור. מה היא חושבת לעצמה? "את משועממת? אין לך מה לעשות?" אני תוקף אותה. אני מודע לכך שאני מגזים אבל אני חייב להעביר לה את המסר שאינני מעוניין בה.
היא מביטה בי רגע. אני רואה שהיא פגועה, אבל מבין שזו הדרך היחידה שתבין סוף סוף שאני לא רוצה דבר ממנה.
אני ממשיך להתעסק במיילים שלי. שוב עולה לי דוח שעודכן על ידי מילה. כמו אלה שקראתי אתמול, גם זה מוגש בצורה מושלמת. עכשיו אני כבר לא מרוכז. אני הולך להכין לי קפה, עובר ליד חדרה של מילה אך איני מביט לתוכו, רק קולט שהיא שם כי הדלת פתוחה וידיה רצות על המקלדת.
אני מכין לי קפה, מקציף בסבלנות את החלב, בוזק מעט קינמון מלמעלה וטועם אותו. יצא ממש מושלם. אני מעיף מבט לעבר המאפים, אבל לא מתחשק לי כיוון שאכלתי הבוקר את הכריך שאמא הכינה לי.
אני עובר ליד חדרה של מילה אני רואה שהיא מתעסקת עם קבלות. היא נעמדת רגע וניגשת לקחת קלסר מארון הקלסרים. היא לבושה היום במכנסיים צמודים. היא לא רזה מידי, מלאה במקומות הנכונים, מותניים צרות ורחבה מעט באגן. גוף נשי, בדיוק לטעמי. היא לובשת חולצה עליונה צמודה בשחור כצבע מכנסיה עם רוכסן ומתחתיה מבצבצת גופיה בצבע ורוד אפרסק.
היא חוזרת לשבת ושבה להתעסק עם הקבלות. אני מיד מגרש את המחשבות שעולות לי בראש ומעיף מבט אחרון עליה. אני נדהם לראות שהמעטפה שעליה רשום "רוי מייסון- קבלות פרטי" מונחת על שולחנה. ממתי היא מתעסקת עם הקבלות שלי? אני לא מתאפק וניגש אליה. אני מרים את המעטפה ומנפנף בה למולה: "את יכולה להסביר לי מה זה עושה כאן?"
"הייתי סקרנית לראות כמה קבלות יש לך בחודש מבית מרקחת," היא עונה לי בשלוות נפש וממשיכה את עבודתה.
"בית מרקחת?" אני עונה לה.
"לפי מיטב הבנתי שם הגברים קונים את הקונדומים שלהם," היא עונה לי ומרימה עיניה אליי. היא לא נותנת לי לענות. "אין לך מושג מה נעשה בהנהלת החשבונות שלך."
אני לא נותן לה להמשיך. "זה לא עניינך," אני אומר לה בכעס.
"ואיך לדעתך אני אסגור דוחות אם חסרות לי הוצאות? אתה באמת חושב שהחיים הפרטיים שלך מעניינים אותי? אני פה בשביל לעבוד על נתוני החברה. כיוון שיש פיגור גדול משום מה בהזרמת נתונים למערכת אני נחלצתי לעזרה. זה מפריע לי להמשיך לעבוד ואני שונאת אי דיוקים בעבודה. הכל צריך להתאים כמו פזאל, אחרת הנתונים יהיו לא נכונים ועוד תמצא את עצמך עובד עם נתונים שאינם משקפים את המציאות."
אני רוצה לענות לה בדיוק בזמן שהיא לוקחת בידה חשבונית של בית מרקחת ועוברת על הפריטים. אני מחייך לעצמי, היא לא תמצא שם קונדומים, רק כדורים נגד כאב ראש שקניתי לאמא. אני מת לומר לה משהו אבל יוצא בהפגנתיות מהחדר וצועד לעבר המשרד. אני מגניב אליה מבט ורואה שהיא מרוכזת בעבודה. פניה חתומות.
אני נכנס למשרדי וחוזר לעבוד. אני מתבקש לתת הצעת מחיר. אני פונה למרי שבדרך כלל עוזרת לי עם הנתונים. "תשאל את מילה, היא מתמצאת," היא עונה לי קצרות.
"אני שואל אותך," אני אומר לה.
"אני לא יודעת לענות לך," היא אומרת לי להפתעתי. אני מחליט ללכת לברר עם מילה מה קורה פה.
אני ניגש לחדרה ושומע אותה מדברת בטלפון.
"מה את רוצה ממני אמא, את יודעת שאבא לא מכיר אותי. את יודעת שאם היה מזהה אותי הייתי נשארת לידו יום ולילה. את היחידה שהוא מזהה לעיתים. את באמת חושבת שנוח לי לגור כאן רחוק ממך ומקרן?"
היא מקשיבה למה שאמה אומרת ועונה לה: "ברור לך שלא יכולתי לשאת על כתפיי את העסק של אבא. הבחירה שלי לעבור לניו יורק היתה מתוך אילוץ. המשכורת שהוצעה לי כאן היא שהביאה אותי לפה. אני חיה פה בצמצום ואת רוב המשכורת אני שולחת לך. מה עוד את מבקשת ממני?"
היא שוב מקשיבה לה ועונה לה בכעס: "את יודעת מה אמא. אני מאד אוהבת אותך ועושה הכלל למענך, אבל בינינו גם את וגם קרן עדיין כשירות לעבוד. ויתרתי על הכל למענכם אבל לא אסבול את זה שאתן חיות שם כמו נסיכות על חשבוני ואינכן יודעות שובע. חודש חודשיים זה היה בסדר, אבל אני נחנקת פה. גם לי מגיע קצת לנשום. אז אל תספרי לי שקרן מתקשה לעבוד כי היא מבלה בלילות, זה התירוץ הכי טיפשי שאת יכולה לתת לי."
אני עומד ומתעסק בניירות שבידי. כל הכעס שלי נעלם. אני מתקשה לשמוע את
דבריה.
"ובכן, לא אני מנעתי ממנה להמשיך ללמוד," היא ממשיכה, "להזכירך אבא עדיין היה בסדר כשהלכתי לאוניברסיטה ולא קיבלתי ממנו כל עזרה למרות שהיה לו כסף בשפע. אז אל תנסי לשחק לי על המצפון ואל תייפי את הדברים. אני מזמן לבד, רק שעכשיו אני צריכה פתאום לדעתך לספק לכן את סגנון החיים הראוותני ששתיכן רגילות לו. אז זהו שזה נגמר. אני אשלח לכן את המשכורת האחרונה שאקבל ובזה גמרתי אתכן."
מילה מנתקת את השיחה לאחר שלום קצר. אני מחכה רגע ורואה שחזרה לעבוד.
"אני יכול להפריע לך רגע?" אני שואל.
היא מרימה עיניה אלי בשאלה. "במה אני יכולה לעזור לך." הפנים היפות שלה קפואות. אני נעמד לידה מתכופף מעט, מסתחרר מריח הבושם שלה.
"אני צריך לתת הצעת מחיר וחסרים לי כמה נתונים," אני אומר ומצביע על המייל.
היא קוראת את המייל בשקט. לבסוף היא לוקחת עט ומתחילה למלא מספרים על כל סעיף. כשהיא מסיימת היא אומרת לי: "הוספתי 20 אחוז רווח ועדיין הייתי מציעה לך להוסיף עוד 25 אחוזים על המחירים שרשמתי.
"תודה," אני אומר לה, "אני אכתוב את ההצעה ואשלח לעיונך. חשוב לי לא לטעות זו."
"אני כאן, עובדת עדיין על הדוחות שלך. תודיע לי כשאתה מסיים," היא עונה לי.
אני יושב להכין במרץ את ההצעה. עובר אליה שוב ושולח למילה אותה במייל של החברה.
מילה: מעולה. אני מאמינה שהצעתך תתקבל.
רוי מייסון: תודה על העזרה. אעדכן אותך לגבי התשובה.
מילה: תודה
אני מביט בתכתובת בינינו. זו הפעם הראשונה שאני משתף מישהו בהצעת מחיר שאני מגיש. מה גרם לי לעשות את זה?
בסוף היום אני מקבל תגובה נלהבת על ההצעה שהגשתי. אני מחליט לא לומר כעת למילה דבר. זה לא באמת משנה לה. אני מחליט שזה יכול לחכות, הרי היא כבר לא במשרד.
אני נזכר שהיא טיפלה בדוח ההוצאות האישי שלי ורואה שהיא שלחה לי אותו ואת העדכון למערכת. אז עכשיו היא יודעת מה אני קונה. אני נדהם לראות שהדוחות הם של שלושה חודשים, מה שאומר שבאמת היה פיגור רציני בנושא הזה. מבט אחד בדוחות האשראי מראה שהיתרה היא אפס, מה שמעיד על התאמה מושלמת.
אני עובר מהר על הדוחות, מנסה לראות מה בעצם היה שם בקבלות. אני מוצא שאלה הוצאות שגרתיות ונושם לרווחה. לא ברור לי בעצם מה הטריד אותי בחשבוניות שהגשתי. אז מה אם היא תדע שאני אוהב אוכל הודי, סיני ואיטלקי? בתור גבר רווק הרי לא מצופה ממני שאבשל ארוחת גורמה מידי ערב.
**
בבוקר למחרת אני נכנס למשרד. איש מעובדי החברה לא הגיע עדיין. אני עובר בחדרה, של מילה, לוחץ על ידית החדר והיא נפתחת. אני רושם לה פתק. "לידיעתך, ההצעה התקבלה. רוי מייסון."
אני מחכה לתגובתה והיא לא מגיעה. כולי שקוע בעבודה כך שאני לא שם לב לשעון שרץ מהר. אני הולך להכין לי לשתות ומציץ בהיסח הדעת לחדרה. אני המום לראות שיש בו תינוק. אני לא מתאפק ונכנס אליה.
"מה זה צריך להיות? זה לא גן ילדים פה," אני אומר לה בכעס.
"התינוק המעצבן הזה בוכה פה כבר חצי שעה," מתלוננת רוזי.
היא מסתכלת עליה במבט כועסת: "יש לך בעיה רוזי עם התינוק הבוכה הזה?"
"שמעת מה שהבוס אמר. זה לא מקום לתינוקות. מחר תדאגי לו לסידור," היא אומרת לה.
"לדאוג לו לסידור?" היא אומרת לה, "אני במקומך.." היא מתחילה לומר אבל משתתקת.
"יודעים מה? באמת כדי שאלך מפה עד שאמצא לו סידור," היא אומרת, מרימה את התינוק ואת התיק שלו ויוצאת מהחדר.
"לאיפה את חושבת שאת הולכת באמצע היום?" צועקת אחרי רוזי.
"פעם אחרונה שבדקתי הבנתי שמר מייסון הוא הבוס היחיד שלי," היא עונה ופונה למעלית.
"את לא תעשי את זה," אומרת לה רוזי.
"חזרי למקומך ועזבי אותה," אני אומר. אני הרי לא יכול לומר לרוזי שאני מאוכזב שיש לה ילד.
מילה נכנסת למעלית ורוזי מזנקת ועוצרת ברגלה את הדלת. אני לא מבין מה הבעיה של רוזי.
"שלא תעזי לגעת בי," אומרת מילה.
"חוצפנית," אני מסנן, "תני לה ללכת."
"אבל הילד," אומרת רוזי.
"מה איתו?" אני שואל.
"זה הילד שלי," אומרת רוזי ופורצת בבכי.
"שלא תבקשי ממני יותר טובות," אומרת לה מילה.
"אני יכולה לחזור עכשיו לעבודה?" שואלת אותי מילה ומוסרת לרוזי את התינוק.
היא נכנסת לחדרה וסוגרת את הדלת. אני מציץ מבעד לחלון ורואה שהיא עומדת עם הגב לדלת וצופה דרך החלון על העיר.
"איזה אדיוט אני," אני אומר לעצמי. אני ניגש לחדרה. "מילה."
"תניח לי," היא אומרת לי, לא נותנת לי לסיים את דבריי.
"אני," אני מתחיל לומר.
היא שוב קוטעת אותי: "כן. אתה זה אתה. עכשיו תן לי לעבוד בשקט."
כל אותו היום אני נמנע מלדבר איתה היא חסרת מנוחה וברגע שמגיעה השעה חמש היא אורזת את חפציה ומסתלקת.
**
למחרת בבוקר עומדת בינינו שתיקה מעיקה. היא שולחת לי דוחות אבל לא מדברת איתי.
אני לא יכול להתרכז. אני עובר על המיילים אבל מרגיש שאני זקוק לכוס קפה נוספת והולך להכין לי.
אני חוכך בדעתי אם לומר לה משהו אבל המבט על פניה רומז לי לא להתקרב אליה.
בימים הבאים העבודה מצידה מתנהלת למופת. כאשר אין לי ברירה ואני נאלץ לשאול אותה שאלות היא עונה לי לעניין ומיד חוזרת להתעסק בעניינה.
יום חמישי היום. אני כבר רוצה שהשבוע הזה יגמר.
מרק, מנהל אגף הכספים שלי נכנס אליי לישיבה. "אני כל כך שמח שקיבלנו לעבודה את מילה. אני לא מאמין איך בתקופה של חודשיים היא עשתה סדר במחלקה שלא חשבתי שאפשר לעשות אותו. אני חושב שמין הראוי שנציע לה משרה קבועה. אני חושב שאפשר לתת לה לנהל את המחלקה, כי זה מה שהיא למעשה כבר עושה בפועל."
"היא אמרה לך משהו?" אני שואל בפנים קפואות. בפנים הלב שלי רץ במהירות של מאתיים קמ"ש.
"היא לא מדברת הרבה בימים האחרונים. אני חושב שמשהו עובר עליה. בכל אופן זה לא פוגע בעבודתה," הוא עונה לי.
"עוד משהו?" אני שואל. כל מה שאני רוצה כעת זה להישאר לבד.
כשהוא יוצא אני נעמד מול החלון, כפי שאני נוהג לעשות כאשר מחשבותיי נודדות. "זה בגללי?" אני תוהה. כיוון שאני לא יכול כבר להתרכז בעבודה אני ניגש להכין לי שוב קפה.
אני מוזג את הקפה לכוס, ומקציף את החלב. מרק ניגש ונותן לי מסמך ואני מעיין בו בשעה שאני ממשיך לערבב את החלב המוקצף בכוס.
"אתה מכין לי קפה?" אני שומעת את קולה של מילה, "כי אם לא אני אודה לך אם תפנה לי את המקום."
"את חצופה את יודעת," אני אומר לה בכעס, "את זוכרת שאני הבוס שלך." מאיפה זה כל הזמן קופץ לי, המשפט המטומטם הזה?
"תודה שהזכרת לי," היא עונה לי, "ואני חשבתי לרגע שאתה החבר שלי ורציתי להזכיר לך שיוצאים הערב לרקוד במועדון השחקים."
אני מסתכל עליה המום. אין לה גבולות לאשה הזו. ואם לא מספיק זה, היא באה היום לבושה בשמלה אפורה שמדגישה את עיניה ורק גורמת לי לרצות …. לא משנה.
"מעניין מה החבר שלך היה חושב על השיחה הזו," אני אומר לה.
"תודה שאתה דואג כל כך לחבר שלי," היא עונה, "רק חבל שהוא לא קיים. אתה יכול להישאר לעמוד שם בוס. כבר לא בא לי קפה."
היום עובר ושוב אני נמנע מקשר איתה. אני מקבל כל כמה זמן דוחות מפורטים ממנה, מעיין בהם, אבל לא מתייחס.
לקראת סוף היום אני שומע את אחת העובדות צועקת לה: "את באה היום לשחקים מילה?"
"ברור," היא עונה, "אין מצב שאני מפסידה."
אני מרים טלפון לחברי ברנדון. אין לי ספק שאם מישהו יודע מה קורה בסצנת המועדונים זה הוא.
"היי זה רוי," אני אומר לו, "מה אתה עושה הערב?"
"החבר'ה נפגשים במועדון השחקים," הוא עונה לי, "בא לך להצטרף?"
"משהו מיוחד?" אני שואל.
"חמישי קאנטרי. מתאים בדיוק לשטוף את העיניים, ולמי שצייד זה בדיוק הזמן לצאת לצייד," הוא עונה.
"אז זה מה שאתה עושה," אני צוחק.
"אני דווקא לא," הוא עונה לי, "אני בא בשביל החבר'ה."
"אם כך גם אני אבוא, כי אני לא בקטע של הציד."
"מעולה," אומר לי ברנדון, "נהיה בקומת הוי.אי.פי."
אני תוהה מה קוד הלבוש שם ולשם כך אני נכנס לאינטרנט ומקיש "מועדון השחקים."
דבר ראשון אני שומר את הכתובת. לא רציתי להודות בפני ברנדון שאין לי מושג מה זה המועדון הזה. אני עובר על המודעה. קוד לבוש: ג'ינס וחולצה משובצת. אני מתגלגל מצחוק. בחיים לא שמעתי על קוד לבוש כזה. בכל מקרה יש לי ממנו במלתחה שלי. אני שמח שלא התגלחתי כבר יומיים, כי זה נראה לי ממש מתאים לאווירה.
אני סוגר את המשרד, בודק שהכל נעול ויוצא הביתה. אני נכנס למקלחת ארוכה כדי להוריד ממני את היום. אני מדבר עם עצמי מנסה להבין מה דוחף אותי ללכת לשם.
אני מגיע למועדון, נותן לנהג המחנה את המפתחות וחומק לקומת הוי.אי.פי, בלי קושי לאחר שהסתבר לי שהשומר של מועדון החברים של הוריי עושה השלמת הכנסה כשומר סף במועדון השחקים.
החבר'ה שמחים לקראתי וסיבוב של בירות יוצא לדרך. "היי רוי אולי תנגן לנו משהו," הם מבקשים.
"תנו לי קצת להתאקלם," אני עונה להם בצחוק ומעיף מבט למטה לעבר הרחבה. אני לא צריך לחפש אותה הרבה. שם בחצאית ג'ינס קצרה חולצת משובצת שקשורה על ביטנה, היא רוקדת במרכז עם חברותיה. כולן אגב, עובדות שלי. היא נראית כל כך משוחררת. אני תוהה איך תגיב שתראה אותי. לא אכפת לי מה תחשובנה האחרות, אני רואה רק אותה.
אני שותה בשתיקה את הבירה ועיני נעוצות בה. בניגוד לחברותיה שמציצות כל הזמן לעברינו, היא לא מעיפה אפילו מבט אחד. אני מבין שהדרך היחידה למשוך את תשומת ליבה היא ללכת לנגן. "בואו איתי," אני מבקש את חבריי ברנדון וריאן. אנחנו מפלסים דרכינו למטה ואני ניגש לפסנתר. הראש שלי ריק ומלא רק בה.
אני לא יודע כמה זמן עבר, וכמה שירים ניגנו. אני מרגיש מותש וכל מה שאני רוצה כעת זה לראות את עיניה. אני מרים את עיניי שהיו כל הזמן מרוכזות בקלידים ורואה אותה ומבטה נעוץ בי. עיניה מעורפלות והיא נושכת את שפתה התחתונה. אני קם מיד ויורד בקפיצה מהבמה. אני לא מפסיק להסתכל עליה.
אני מודע היטב לעובדה שלא מעט מעובדי ובעיקר העובדות ממשרדי מסתכלים עליי, אבל בשבילי אף אחד לא קיים חוץ ממנה. היא נשארת נטועה על מקומה ולא מורידה ממני את עיניה. אני מצמצם במהירות את הרווח בינינו ואומר לה: "בואי נרקוד." איזו שליטה עצמית דרושה לי כעת כדי לא להתחיל מידי להשתפך בפניה.
"הייתי צריך להכין לך כוס קפה," אני אומר, "מתנצל, הראש שלי היה עסוק בדוחות."
"מה פתאום," היא עונה לי, "היית פשוט צריך לזוז."
"אני שמח שלא זזתי. כי כך הזכרת לי שהולכים היום לרקוד."
"אז עכשיו אתה החבר שלי?" היא מתגרה בי.
"אם תסכימי," אני עונה לה ועיני חודרות לתוך עיניה, מחפשות לראות את השפעת דבריי.
"אתה צודק. הייתי חצופה. לא היה מגיע לך יחס כזה ממני," היא אומרת לי.
"שמעתי חלק מהשיחה שלך במקרה. אני מבין שהיית לחוצה," אני אומר לה.
"עוד לא הבנת?" היא אומרת לי.
"מה?" אני שואל.
"זו הקרבה אליך שהלחיצה אותי. כי לרגע לא שכחתי שאתה הבוס שלי," היא עונה לי.
"אני בוס מפחיד?" אני שואל אותה ובעצם יודע שהיא צוחקת.
"אתה גבר מטריף וגם הבוס שלי שזה לא הולך ביחד," היא עונה.
"חשבתי שהסכמת להיות חברה שלי," אני עונה לה.
"מה אני אעשה אתך," היא אומרת.
"תאהבי אותי? את חושבת שאת יכולה?" אני שואל.
"נורא מצחיק," היא אומרת.
"זו לא תשובה," אני עונה לה.
"אתה לא רואה כמה אני נלחמת שלא להתאהב בך, ומפסידה כל מערכה," היא עונה לי.
"דווקא נראית לי בחורה שתמיד מנצחת. כל מה שאת עושה מושלם," אני עונה לה.
היא מסתכלת עליי בשתיקה. "אתה מודע לזה שאנחנו לא לבד פה?" היא שואלת.
"לכן אני מבקש את הסכמתך לנשק אותך," אני עונה לה.
"פה? ליד כולם?" היא עונה לי מופתעת.
אני מהנהן בראשי. אני כבר לא מחכה לתשובתה ומנשק אותה לעיני כולם.
"מה נעשה עכשיו," היא נאנחת בשעה שאני יוצא איתה מחוץ למועדון.
"נתחיל לחיות את חיינו." אני עונה לה, "את החתיכה שהיתה חסרה לי בפאזל שלי כדי שאהיה מאושר באמת."
אני מוביל אותה לרכב שלי ופותח לה את בדלת. "לאן אנחנו נוסעים?" היא שואלת.
"אני חייב לך משקה חם. אני מכיר מאפיה שפתוחה כל לילה ויש בה מאפים טעימים. נבחר לנו כמה ומשם אני אקח אותך הביתה. לבית שלך ושלי."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות