געגוע גורם לאהבה,
מה שהרוח גורמת לאש
מכבה אש קטנה,
ומעצימה אש גדולה.
-רוז'ה דה ראביטן
"הסתבכתי," אומר שון לאדוארד חברו הטוב ועורך הדין שלו.
"אני לא יכול לחשוב על משהו אחד שאתה עלול להסתבך בו," עונה לו אדוארד.
"הכנסתי מישהי להריון. הייתי במסיבה של חבר טוב והשתכרתי. היא היתה שם עם חברות, בשמלה צמודה שחורה שחשפה רגלים מדהימות ונעלי עקב בצבע אפור. איבדתי שליטה. שלא תחשוב שלא השתמשתי בקונדום, אבל הוא נקרע," אומר שון.
הוא מגיש לעורך דינו את האישור המאשר את דבר הריונה. "כמובן שיש להתנות את קיום הנישואין בהוכחת אבהות."
"אני אכין לך הסכם ממון, ואם יש משהו שאתה רוצה להוסיף עליו תשלח לי במייל. גם הבקשה לרישיון נשואים תהיה מוכנה מאוחר יותר."
בשעות אחר הצהריים שולח שון הודעה ללורה שתגיע למשרדו של אדוארד.
"תקשיבי טוב לורה, כי אני לא מתכונן לחזור על זה," אומר לה שון בזמן שהיא מגיעה למשרדו של אדוארד, "הנישואין שלנו הם רק על הנייר. את מתחייבת לא לדבר עם איש על הנישואין כביכול האלה. את תגורי באזור של מגורי האורחים, כי אין לי כוונה להכניס אותך לחדר השינה שלי."
"לא שון הארט. תקשיב לי אתה," עונה לו לורה לתדהמתו.
הוא מסתכל עליה המום. "מי את שתמרי את פי?" הוא מרים עליה את הקול, מזדקף מלא קומתו, ומיישר את הז'קט שלו.
"אתה הוא זה שתקשיב לי," היא עונה לו בשקט, "אני רוצה שתחתום לי שאין לך שום קשר לילד הזה שגדל עכשיו ברחמי, לא עכשיו ולא אי פעם. הוא לא יישא את שם משפחתך, ואתה לא תירשם כאביו. אתה תחתום לי שאין לך שום כוונה לתבוע אותי על גניבת זרע, ואני בתמורה לכל אלה אחתום לך על כך שלעולם לא אפנה אליך ולא אתבע אותך בכל הקשור להריון הזה ולילד שיוולד ממנו."
"מה את אומרת?" הוא עונה לה בלעג.
"שמעת מר הארט מה יש למרשתי לומר," אומר גבר צעיר שנכנס למשרדו של אדוארד ומסמך בידו.
"ומי אתה בדיוק ילד?" שואל שון.
"אל תיתן למראה החיצוני שלי להטעות אותך," הוא עונה לו ומושיט לו את כרטיס הביקור שלו. אדם רייט, עורך דין לעניניי משפחה, "כיון שעשיתי עליך מחקר קטן, אני יכול לומר לך שאני הוא זה שצריך לקרוא לך ילד ממרום שלושים ושמונה שנותיי."
"אני לא מתכוון לחתום בלי שאקרא את המסמך, ויותר מזה לפני שעורך דיני יקרא," עונה לו שון.
"יש לי את כל הזמן שבעולם," עונה לו אדם, "זוהי הפגישה האחרונה שלי להיום. רק קח בחשבון שבשבע וחצי אני נפגש עם חברים לשחק טניס."
"אני לא רואה פה שום דבר שהוא נגדך," אומר אדוארד לשון.
"אני הייתי מנסח את זה אחרת," אומר לו אדם, "החוזה הזה כולו לטובתך. מרשתי מודעת היטב למה שכתוב כאן ולהשלכות שלו. לשמחתך מרשתי איננה רוצה שום קשר איתך."
שון חותם ואחריו לורה.
"תודה," היא אומרת, למרות שלא ברור על מה ויוצאת.
שון נשאר נטוע על מקומו. "זהו ידידי ניצלת," אומר לו אדוארד וטופח על כתפו.
"אני ממש לא מבין איך זה קרה," עונה לו שון, "היא כנראה פשוט לא נורמלית וטוב שניצלתי ממנה."
שון מודה לאדוארד וניגש לרכבו. למרות שמחכה לו עבודה רבה במשרדו, הוא מעדיף לנסוע הביתה ולעכל את מה שקרה. עם היכנסו הוא קורא למנהלת משק הבית. "האורחים לא יגיעו בסוף," הוא אומר לה, "אין צורך להכין את אגף האורחים."
הוא ניגש לחדר המשפחה המרווח. האח דולקת והוא עומד לידה דקות ארוכות. מרשל ניגש אליו עם כוס ויסקי וקרח. "נראה לי אדוני שאתה זקוק לזה."
שון מהנהן בראשו לתודה. מרשל מבין מיד שהוא זקוק להיות לבד. הוא תוהה מה מעסיק את הבוס שלו. הוא נראה מאד לא מרוכז. זה ממש לא מתאים לו. "אתה סועד בבית?" הוא שואל אותו כדי לשבור את השתיקה.
"אני אסתפק בכריכים וחליטת תה צמחים," עונה לו שון.
**
"אני ממש לא מבין אותך לורה," אומר אדם, "האיש טובע בכסף. יכולת לחיות ברווחה כל חייך, את והתינוק שלך."
"יהיה מה שיהיה," עונה לורה, "אני לא אקשור את חיי עם גבר שאינו רוצה בי. גם אם זה אומר שאצטרך לעבוד פי שתיים קשה יותר."
"טוב, בכל מקרה הנושא הזה חתום ואין חזרה ממנו," אומר אדם.
"וטוב שכך," עונה לורה, "אני רוצה לחזור לשגרה שלי."
"את מתעלמת מהעובדה שאת עומדת להיות אם חד הורית," אומר אדם.
"אתה חושב שאני לא מרגישה שאני בהריון? תאמין לי שכל הסימנים קיימים אצלי. הבחילות, מצב הרוח המתנדנד, הכל, ועדיין אני מעדיפה להיות בזה לבד ולא עם האלפא הזה שחושב ש.. לא משנה."
"את בטוחה שאת רוצה שאוריד אותך בתחנת הרכבת? אני יכול להסיע אותך הביתה," אומר אדם.
"אני בסדר אדם," עונה לורה, "תודה על כל מה שעשית בשבילי."
לורה יורדת מהרכב וממהרת לשירותים. גם שלפוחית השתן לוחצת עליה וגם הבחילה שעולה למעלה ועומדת להתפרץ החוצה. היא סופרת בליבה את מספר המדרגות המובילות ונושמת לרווחה כשהיא נכנסת לתוך התא בשירותים ומשתחררת. יחד עם ריקון השלפוחית נפתח זרם הדמעות. "אנחנו נהיה בסדר," היא ממלמלת, ספק לעצמה ספק לעובריה. היא לא סיפרה לאיש, אבל היא נושאת ברחמה תאומים. הסיבה שהם שניים היא זו שמנעה ממנה לעבור את ההפלה.
מאוחר יותר בשעה שהיא מנסה להכריח את עצמה לקחת עוד נגיסה מהכריך שהכינה לעצמה, היא מניחה את ידה על הבטנונת הקטנה שלה ומדברת עם עובריה. "אני מאד מקווה שתהיו יפים כמוהו, ומאחלת לעצמי שהאופי שלכם יהיה טוב ורגוע כמו שלי."
היא נשכבת על הספה ונרדמת מיד.
לעומתה שון לא מוצא מנוחה. "אני לא מבין," הוא אומר למרק חברו, "הייתי צריך להיות רגוע ובכל זאת אני חסר מנוחה. אתה בא לרוץ אותי בטיילת?"
"אתה רציני שון? עכשיו עשר וחצי בלילה. עד שנגיע יהיה אחרי אחת עשרה. לך לישון," עונה לו מרק.
"לילה טוב מרק," עונה לו שון, "אני הולך לרוץ."
שון עולה על האופנוע הכבד שלו ונוסע לטיילת. הוא לא מתפלא לראות את מרק עומד שם בבגדי הספורט שלו, נשען על רכב הספורט הלבן שלו. "מה קרה מרק יש לך נדודי שינה?" שואל אותו בצחוק שון.
"לא. אבל יש לי חבר מטורף שזקוק לעזרה," עונה לו מרק והשניים מתחילים לרוץ.
"את זה בדיוק אני לא מבין. אינני רוצה שום קשר עם האישה הזו .למה אם כך זה בכלל מפריע לי," אומר שון.
"אולי אלפא," עונה מרק, "כי היא האישה הראשונה שהעזה לעמוד מולך בראש זקוף ולומר לך שהיא לא רוצה אותך."
"אני לא מבין. גם אם איננה יודעת מי אני, אין ספק שידעה לזהות את חליפת הארמני שלי. היא יכלה לסחוט ממני הרבה כסף. אני תוהה אם היא יודעת שהיא לא באמת יכולה לוותר בשמו של התינוק על זכויותיו."
*
בביתה מתעוררת לורה. בטנה מקרקרת מרעב. מילותיו של אדם רודפות אחריה. "את יודעת שאת לא יכולה לוותר על הזכויות של הילד."
היא קמה ומוזגת חלב לספל ומחממת אותו. היא מוסיפה אבקת קקאו ומעט סוכר וחותכת לעצמה פרוסת עוגה.
"איך הוא לא מבין שאני לא רוצה כלום עם הגבר הזה? שום כסף שבעולם לא יקשור אותי אליו," היא אומרת בקול רם. מאז שנכנסה להריון היא מוצאת עצמה מדברת בקול כאילו שאינה לבד. ובאמת כך היא מרגישה. היא איננה לבד יותר.
***
ארבע וחצי שנים עברו.
"נטלי," מבקשת לורה, "תכיני לי בבקשה את הקטלוגים של הפרחים הסגולים, אני רוצה להציע אותם לועדה המארגנת של יום ההתרמה. ונטלי, אל תתחשבי במחיר, למרות שזו תרומה מאתנו. אני יוצאת להביא את הילדים."
הפעמון מעל הדלת מצלצל, מסמן שלקוח נכנס לחנות. מימי מעיפה מבט ורואה שלוש נשים לבושות חליפות יוקרתיות ועדויות יהלומים הנכנסות לחנות ובוחנות את הפרחים.
"צהריים טובים לכן. אני מימי. במה אוכל לעזור?" היא שואלת.
"אני גברת נלסון, ואלה הן גברת מייסי וגברת הארט. אנחנו כאן בקשר לאירוע ההתרמה. אני מבינה שהחנות שלכן מספקת לנו את הפרחים," אומרת האישה בחליפה הכחולה.
"כן גברת נלסון. החנות שלנו תורמת את הפרחים," אומר מימי בהדגשה. "אם כך עליכן להיפגש עם נטלי," אומרת מימי, "בואנה אחריי."
מימי מובילה אותן למשרד, מציגה אותן בשמותיהן וחוזרת לקבל את פני הלקוחות הבאים.
נטלי קמה לקראתן ולוחצת את ידן. הנשים סוקרות את המשרד. אין ספק שאין הוא המשרד לו ציפו בחנות פרחים. הוא משרד מרוהט בטוב טעם, עם רהוט עץ כבד, וציוד מתקדם. על הקיר יש תמונה של אשה עם שני ילדים בתוך שדה של פרחי לבנדר.
הלן הארט מסתכלת על הילדים וליבה נעצר. נטלי שמבחינה בחיוורון פניה של הלן ממהרת למזוג לה כוס מים, ומובילה אותה לכיסא.
"זו בעלת החנות לורה," היא אומרת, "והתאומים שלה." אין לה מושג מה עושות המילים האלה להלן.
"והיכן…היא?" שואלת הלן.
"בדיוק ברגע זה היא נכנסת לחנות," אומרת נטלי ששומעת את הפעמון ובודקת במערכת האבטחה מי הנכנס.
"ליאו, טסה. אני מבקשת שתהיו יותר בשקט," אומרת להם לורה, "יש לנו לקוחות בחנות. בואו נלך למשרד."
לורה נכנסת למשרד. היא ניגשת ולוחצת את ידיהן של הנשים. "אני שמחה להכירכן," היא אומרת וניגשת להתיישב בכיסאה. נטלי מפנה לה מיד את המקום. "אני מצטערת. נאמר לי שתגענה אחרי שלוש. אני אדאג שהמטפלת תקדים לבוא לקחת את הקטנים."
"הכל בסדר גברתי?" היא שואלת כשהיא מבחינה שהלן נועצת מבטים בילדים. "אני שוב מצטערת, אני אבקש ממימי שתשגיח עליהם."
"מה פתאום, זה בסדר," עונה לה הלן. מבטה לא מש מהילדים.
"אני מבקשת ממך נטלי שתראי לגברת נלסון וגברת מייסי את החנות, בזמן שאני אשוחח כאן עם .?" אומרת הלן.
"לורה. שמי לורה," עונה לה לורה.
הלן מחכה שהן תסגורנה את הדלת ואומרת לה: "אני הלן הארט."
"נעים מאד גברת הארט," עונה לורה, "ובכן מה שחשבתי הוא להשתמש בפרחים סגולים ו…."
"את ידעת שאנחנו מארגני האירוע, לכן בחרת לתרום את הפרחים?" שואלת הלן.
"אני לא מבינה מה זה קשור מי המארגן. אני מאמינה שיש לעזור לנוער במצוקה ולכן אני תורמת," עונה לורה.
"את יודעת מי אני?" שואלת הלן.
"אמרת לי ששמך הלן הארט, יותר מזה אינני יודעת," עונה לורה.
"אני מניחה שאת יודעת מי זה הבן שלי. מבט קצר בתמונה שלך עם הילדים הסיר ספק מליבי ששון האבא שלהם," אומרת הלן.
"הילדים האלה הם שלי. יש לי מסמך המוכיח זאת. לעומת זאת שם האב נעדר ממנו," עונה לה לורה, "וכך יהיה. אני לא אתן לאף אחד לקחת לי את הילדים שלי."
"אין לי כוונה לקחת לך אותם," אומרת הלן, "פשוט…."
"אז אנחנו מבינות אחת את השנייה," עונה לה לורה בעזות מצח. "את עדיין מעוניינת לדבר איתי על האירוע?"
"בוודאי לורה. אני מצטערת על עוגמת הנפש. הבן שלך נראה בדיוק כמו שון שהיה קטן," אומרת הלן, "זה הכה בי ולא הייתי מוכנה לזה."
"את יודעת גברת הארט, כשנשאתי אותם ברחמי התפללתי שידמו לו. הוא גבר יפה תואר. אך גם ביקשתי שיהיה דומים לי באופי. מישהו שם למעלה שמע את תפילתי והיא נענתה במלואה."
"אני מבטיחה לך לורה שלא אומר לו דבר," אומר הלן, "אבל הייתי שמחה אם היית נותנת לי להיות חלק מחייך."
"אני לא אתן לכם לקחת אותם ממני!" אומרת לורה בקול.
"אני מבטיחה לך שזו לא כוונתי. אולי כדאי שאלך. איני רוצה לגרום לך למתח," אומרת הלן.
לורה משירה אליה לראשונה מבט. העיניים שלה הן העיניים שלו, הן העיניים של ילדיה.
"סליחה גברת הארט. לא הייתי צריכה להרים את הקול. תביני אותי," אומרת לבסוף לורה.
"אנא קראי לי הלן. אני מבינה אותך ורוצה לומר לך שאת עושה עבודה נפלאה. הם ילדים מדהימים," עונה הלן. "חבל שהוא לא נתן לך להכיר אותו באמת. אני בטוחה שהיית משנה את דעתך עליו, אבל הוא לא העניין כאן."
"הזמן קצר ואנחנו צריכות להגיע להסכמה לגבי הצבעים של האירוע," אומרת לורה.
****
במשך השבועות הבאים נפגשות לורה והלן לעיתים קרובות.
"לורה, גברת הארט הודיעה שהיא באה לאסוף אותך," אומרת נטלי, "נראה שנהייתן חברות קרובות מאד."
"היא אישה מקסימה," אומרת לורה. היא לא מספרת לה שהיא הסבתא של ילדיה.
לורה מורידה את ז'קט הג'ינס שלה ממתלה העץ בכניסה וממהרת לצאת לרחוב. שמש חמימה עוטפת אותה בחומה ושולחת קרניים סקרניות לתוך חנות הפרחים. המדרכה לפניה מקושטת בעציצים פורחים בשלל צבעים ומעניקים לחנות יופי מיוחד. אין פעם שלורה לא נעצרת רגע להתפעל מהיופי שלה. היא בוחנת את השלט:
זרעי אהבה
חנות הפרחים
של לורה
היא מציינת בפני עצמה שיש לחדש את הצבע בשלט כיוון שהפרחים המצוירים עליו דהו מעט.
כאילו קראה את מחשבותיה, אומרת לה הלן: "אני לא יכולה לשבוע מהמראה של חזית החנות. היא מעוצבת בטוב טעם. ניכר שהשקעת מחשבה בכל פריט ופריט. כמה הייתי רוצה שתבואי פעם לביתנו ותעזרי לי לעצב מחדש את הגן."
"אשמח לבוא," עונה לה לורה.
"באמת לורי?" היא עונה לה ומושיטה את ידיה כדי לאסוף את לורה לחיבוק. לורה מתמסרת לה ומניחה את ראשה על כתפה. כבר שנים רבות לא זכתה לחיבוק של אמה שעזבה אותה בגיל צעיר.
"כל כך הרבה שנים לא קראו לי לורי," אומרת לה לורה ודמעות בעיניה.
הטלפון בכיסה של הלן מצלצל. "אני עסוקה היום לילי. אני הולכת לפגישה בורד הכחול ואני מבקשת שלא יפריעו לנו. למעשה אני מבקשת שתבטלי לי את כל הפגישות להיום," היא אומרת ומסבירה ללורה "זו היתה המזכירה שלי."
"היום אנחנו הולכות להתפנק לנו עם קפה ועוגה ולפטפט על כל דבר שבעולם, פרט לאירוע. כמה חבל שאת לא באה אליו. כל כך הייתי רוצה להשוויץ בך ובקטנים," אומרת הלן.
"אולי פעם אחרת," אומרת לורה, "יש לי הפתעה בשבילך."
לורה מובילה אותה לשער עץ הממוקם בגדר המקיפה את שטח החנות. היא פותחת אותו ולעיניה של הלן נגלה מבנה מקורה הסגור בקירות זכוכית שבתוכו ממוקם בית קפה קטן. ריח אפיית עוגות טריות נישא בחלל.
הלן לא מתאפקת ומוחאת כפיה . "איזה רעיון גאוני!" היא קוראת בשמחה. היא מסתכלת מסביבה ורק אז מבינה שבעצם החלון של החנות נראה קטן אולי, אבל השטח מסביבה הוא עצום ומכיל גם משתלה וגן פורח.
"לורי אני לא יודעת מה לומר לך. המקום הזה פשוט מדהים ביופיו," אומרת הלן.
*
*
רעש של אופנוע שנסחט עד הסוף מפריע לשלווה של בית הקפה הקטן. לפתע משתרר שוב שקט.
הפעמון על הדלת מודיע שלקוח נכנס לחנות. גבר לבוש חליפה יוקרתית, ובידו קסדה מעיף מבט על הפרחים.
מימי ממהרת אליו. "בוקר טוב לך, אני מימי. במה אוכל לעזור?" היא שואלת בחיוך רחב. אין ספק שהגבר הזה מרשים מאד. חבל רק שהוא מרכיב משקפי שמש ואי אפשר לראות מה אומרות עיניו.
"אני רוצה לשלוח זר פרחים לגברת הלן הארט," הוא אומר לה ובוחן את תגובתה.
"באמת? לכבוד מה?" היא שואלת, "כלומר אני שואלת כי רוצה לדעת באיזה פרחים לבחור."
"הייתי רוצה זר מרשים שישמח את ליבה," הוא עונה בפנים חתומות, "את מכירה אותה?"
"למעשה היא כאן בבית הקפה בחצר," עונה מימי ומיד מתחרטת.
"איזה צרוף מקרים מופלא. אם כך אמסור לה את הזר בעצמי," עונה שון, "על מה את ממליצה?"
מימי עוזרת לו לבחור את הזר ומסבירה לו כיצד להכנס לבית הקפה.
*****
שון נחנק למראה האשה שיושבת מול אימו. הוא מתקשה לאסוף את עצמו.
"לורי," אומרת הלן שמבחינה בו, "תאמיני לי שלא ידעתי שהוא יבוא לכאן."
"על מי את מדברת?" שואלת לורה בפליאה ומסובבת את ראשה לאחור.
שון מתעשת וניגש אליהן.
"את מוכנה להסביר לי אמא מה קורה פה?" הוא שואל.
"לא שון, זה אתה שתסביר לי מה אתה עושה פה," עונה לו הלן בקור.
"אני כל כך מצטער," אומר שון.
"על מה?" שואלת אותו הלן.
"האמת היא שאני הכי מצטער," הוא אומר ומסתכל על לורה, "שנתתי לך ללכת באותו לילה. מאז אני מחפש אותך ולא מוצא. ואת היית פה קרוב כל הזמן הזה.".
"שון, מה אתה עושה פה?" חוזרת הלן.
"אני מניח שאת יודעת," עונה שון ומשפיל את עיניו, "אבא חשד שאת מסתירה ממנו משהו. כל פעם סיפרת לו שאת הולכת להפגש עם חברה שהוא לא מכיר, וזה נראה לו חשוד. הוא ביקש שיעקבו אחריך והעקבות הובילו לחנות הזו. את יכולה להסביר לי למה?"
"לפני שתגיע למסקנות לא נכונות אני יכולה להרגיע אותך שאני לא נסחטת על ידי לורה. להיפך, לקח לי הרבה זמן לקנות את אמונה. עד היום אני צריכה להתחנן שתסכים לתת לי לקנות מתנות לילדים," עונה הלן.
"ילדים?" שואל שון מנסה להסתיר את כעסו, "כמה ילדים יש לך?"
"ילדתי תאומים מר הארט. בן ובת," עונה לו לורה, "אלה הילדים שלי."
********
שנה עברה מאז
ערב ההתרמה שוב יוצא לדרך. האולם מקושט בסידורי פרחים בעיצובה של לורה.
הלן מעיפה מבט אחרון על הנאום שכתבה. היא עומדת לעלות על הבמה. היא מעיפה מבט לחפש את שון אך רואה שהוא לא הגיע. ההסבר לכך מתקבל כהודעה בטלפון שלה.
"אנחנו יוצאים לבית החולים. נראה שהנכד שלך יוולד בקרוב מאד."
"אני חייבת לעזוב, לורי עומדת ללדת בקרוב," אומר הלן לגברת נלסון, "אני רוצה להיות איתה."
כשמגיעה הלן לחדר הלידה כבר חובקת לורי את בנה הקטן. שון עומד לידה ועיניו רטובות מדמעות.
"מעולם לא ראיתי אותך בוכה שון. אתה ממש מתרגש," היא אומרת לו ונושקת לו .
"אני מאושר שהכל עבר בשלום," אומר שון, "אבל כואב את כל הימים שלא הייתי לצידה של לורי כשילדה את התאומים."
"מי היה מאמין שאשמע אותך אומר את המילים האלה," אומרת לורה.
"כבר אמרתי לך שארבע וחצי השנים עברו עלי בגעגועים אלייך.
את יודעת,
געגוע גורם לאהבה,
מה שהרוח גורמת לאש
מכבה אש קטנה,
ומעצימה אש גדולה.
וכמה גדולה אש אהבתי אליך את כבר יודעת."
ב.א.
מאמינה באהבה
22.4.2018