ויליאם
בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שאעשה אהבה במים. לרגע נבהלתי כי לא היה לי אמצעי הגנה, אבל מיגן גילתה לי שהיא משתמשת בגלולות. למרות שבינינו לא היה איכפת לי אם היתה נוצרת לנו מיגן קטנה. זו הרגשה כזו מדהימה לעשות את זה בתוך המים. יש מין שקט כזה שעוטף אותך ומרגיע אותך מסביב. אני מבין למה היא כל כך מכורה למים. אני רואה את האושר שמציף את פניה בשעה שהמים מלטפים אותה, בשעה שהיא נצמדת אלי בצורה הכי אינטימית שאפשר. הנשיקות שלה מלאות ברגש, אני חש את האהבה שלה ממלאת את כולי. הייתי רוצה להישאר איתה כך לנצח, אך המים מתחילים להתקרר ושנינו רועדים מקור.
"בואי נצא שלא נתקרר," אני אומר לה, "ואל תשכחי ללבוש את בגד הים שלך."
מיגן אוספת את הגלשן ואנחנו ממהרים לחזור אל המועדון. היא פונה למלתחה לשטוף את עצמה ולהחליף בגדים. כמה הייתי רוצה כעת להצטרף אליה, אבל יודע שזה לא לעניין. אני פונה למלתחה של הגברים ועושה כמוה. אני מצטער שלא אמרתי לה להביא בגדים להחלפה והיא חוזרת ללבוש את האוברול שלבשה בבוקר לעבודה. אני לעומתה לבוש כעת בג'ינס זרוק וחולצת טריקו לבנה.
"אני חייב לומר לך מיגן שאני הולך שיכור בחנות. את ממש קוסמת ואני מצפה בכיליון עיניים לרעיונות הבאים שלך," אני שומע את אנדי אומר לה. ליבי מתמלא בגאווה. זו האשה שלי! ממתי נהייתי כזה רכושני?
"באמת כל הכבוד לך מיס.." הוא אומר לה.
"מיס או'סליבן," היא עונה לו.
"או'סליבן," הוא חוזר על שמה, "זה מסביר הכל. את הנכדה של הבעלים של הפרינסס. היאכטה נקראה על שמך?"
"אין לי קשר משפחתי לאו'סליבן הזו. לסבא שלי אין יאכטה," היא עונה לו, "וגם לא תהיה לו. הוא מסוכסך עם האוקיינוס."
"באמת? ואת נראית מאד מחוברת למים," הוא אומר.
אני רוצה להשתיק אותו. הוא נכנס איתה לשיחות אישיות מידי וזה לא מוצא חן בעיני. אני רוצה לומר לו שירפה ממנה אבל אז היא עונה לו: "לסבא שלי היו ארבעה בנים. שניים מהם לחמו במארינס. אבא שלי חזר משם מצולק אבל חי ואחיו ג'רמי נעלם במצולות הים. הצליחו למשות אותו ללא רוח חיים. מאז סבא לא סולח לים."
הוא ניגש אליה ומחבק אותה. היא לא דוחה אותה מניחה את ראשה עליו ואומרת לו: "אני בסדר. בי הכאב הזה לא נגע. אני מכורה למים. מכבדת אותם, נזהרת מהם ואוהבת אותם באותו הזמן .לעולם אסור לנו לשכוח שהטבע גדול מאתנו. אם ניתן לו את הכבוד הראוי, הוא יחזיר לנו באהבה."
שתיקה משתררת מסביב לנוכח מילותיה. כאילו דרוש זמן כדי לתת להן לשקוע.
"פיצה? " שובר לבסוף סת' את השתיקה.
"פיצה," אנחנו עונים כולם. מסתבר שהשהייה במים בהחלט עושה אותך מורעב עד שאינך בררן ומוכן לאכול כל דבר בתנאי שישביע את רעבונך באופן מידי.
"את לא נראית לי טיפוס של ג'אנק פוד," אני אומר לה בשעה שאנחנו הולכים לכיוון הפיצרייה שעל הטיילת.
"הייתי מעדיפה לשבת אתך בשולחן פינתי מוסתר במסעדת הדגים של אלברט, אבל אני כבר מוטרפת מרעב. והפעם זה לא הרעב שלי אלייך," היא עונה לי וקורצת.
אני נזכר שבאמת לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר המפנקת שלה, ואני מניח שגם היא לא. איזה אידיוט אני, איך לא חשבתי על זה קודם? "אני מצטער בייב," אני אומר לה.
"על מה?" היא מסתכלת עליי מופתעת.
"ששכחתי לגמרי להאכיל אותך," אני עונה לה.
"היי, אני גדולה. אם הייתי רעבה הייתי אומרת לך. את הרעב הכי גדול שלי השבעתי שם במים," היא אומרת לי ומחייכת.
אני מתקשה לשלוט בעצמי וצוחק.
"מה מצחיק אותך?" שואל אנדי שלא מודע להחלפת המילים בינינו.
"מה שהאשה הזו עושה ממני," אני עונה לו ולא מסביר.
אנחנו אוספים את מגשי הפיצה שסת' הזמין לנו והולכים לשבת על שפת האוקיאנוס. עד מהרה מוקמת מדורה, משום מקום צצות חבילות של מרשמלו ואנחנו צולים אותם על זרדי עץ שמצאנו על החוף. אני לא זוכר מתי הייתי כזה מאושר. אנדי מביא גיטרה ואנחנו שרים מלוא גרוננו, מתעלמים מהשעון שמראה שכבר מזמן התחלף היום.
אני קם בעצלתיים ומשוך אחרי את מיגן. "בואי נלך להשכיב אותך לישון. מחר יום עבודה."
"רק לישון?" היא לוחשת לאוזניי.
"חכי ותראי," אני עונה לה, "כמו שאני מכיר אותנו, סביר להניח שלא."
כפי שצפיתי, אנחנו רק מגיעים הביתה והבגדים עפים לכל עבר. אני כבר לא יכול לחכות שנגיע לחדר. אני מצמיד אותה לקיר מרים את רגליה והיא כורכת אותן סביבי. עכשיו כשאני יודע שהיא מוגנת אני לא מחכה רגע וחודר בבת אחת לתוכה, ממלא את כולה בי, מוקף כולי בה. ורק אחרי אני נע לתוכה והחוצה אני מתחיל להירגע קצת ומוביל אותנו לשיא. אנחנו מסדירים את נשימותינו הכבדות ולאט לאט נרגעים.
"כמה הייתי רוצה לעשות אתך אהבה כל הלילה," אני אומר לה, "אבל הסיפור הזה עם רוג'ר לא מאפשר לנו להעדר מהעבודה. לכי להתקלח אני חייב לענות פה על מייל. בכל מקרה עדיף שנתקלח לבד כי אחרת את יודעת מה יקרה."
אני מתיישב בסלון ופותח את המחשב. מחכה לי בו דוח מוצפן מאן. מסתבר שהעניין חמור יותר ממה שחשבתי, ואני חייב לפעול מידית ובכל העוצמה. כיוון שעכשיו כבר קרוב לשתיים בלילה אין לי מה לעשות אלא לחכות לבוקר שיבוא. אני ניגש למקרר מוזג לי כוס מיץ תפוזים קר ויושב לכתוב הוראות לאן בקשר למחר.
אני מסיים והולך לשטוף את עצמי. כאשר אני מגיע למיטה מיגן כבר ישנה. שיערה הרטוב מפוזר על הכרית והיא ישנה בתנוחה עוברית. אני מניח ידי על בטנה ומקרב אותה אליי. היא ממלמלת משהו לא ברור וממשיכה לישון. אני נושם את הריח של השמפו שלה, את ריח המבשם שעל גופה. מצד אחד היא מרגיעה אותי, משכיחה ממני את מה שקורה במשרד, מצד שני הגוף שלי מתעורר למגעה ואני מתקשה להרגיע את השתוקקותי אליה.
אני מכריח את עצמי לחשוב על עניני המשרד ולמרבה הפלא זה מה שמרדים אותי.
למרות שעות השינה המועטות הלילה שנינו מתעוררים מוקדם. "הפעם אני לא מוותר על המקלחת אתך," אני לוחש לה בשעה שהיא נלחמת להתעורר. "אני חייב לפרוק את המתח שבי כדי להיות מרוכז היום בעבודה."
"אני אשמח לעזור לך," היא אומרת וקמה בעצלתיים. היא הולכת בעקבותיי למקלחת. הזרם הראשון של המים כבר מעיר אותה והיא מלטפת את הבטן שלי, מפזרת נשיקות על עורפי וכתפיי. אני תופס אותה בשתי ידיי ומצמיד אותה לקיר, מממש את מה שפנטזתי עליו בלילה בשעה שהתקלחתי לבד.
היא מכינה לי כוס קפה לדרך, ואורזת לי בשקית קרואסון שוקולד.
אני מנשק אותה ברכות על שפתיה המתוקות. "נפגש במשרד," אני אומר לה.
רק כאשר אני כבר בנסיעה אני נזכר שלא שיתפתי אותה במייל של אן. אני מחליט לספר לה בהזדמנות ראשונה שנהיה לבד.
אני מגיע למשרד. "אני מבקש שלא תעבירי לי שיחות," אני אומר למרגו.
"הכל בסדר ויליאם?" היא שואלת.
אני מתעלם מכך שהיא קוראת לי בשמי הפרטי ושואל אותה :"תגידי לי את. הכל בסדר?" לתשובה הזו היא לא ציפתה והיא מאדימה כולה. אני נועץ בה מבט קר ורואה שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה. "יש משהו שאת רוצה לספר לי?"
היא מנענעת בראשה לשלילה ואומרת לי: "תסלח לי, אני צריכה לשירותים." אני עוקב במבטי אחריה ורואה שפניה מועדות לעבר המעלית. אני עוקב אחרי מספרי הקומות שמופיעים מעל דלת המעלית. כמה לא מפתיע. היא עוצרת בקומת הפרסומאים, הקומה של רוג'ר.
אני מרים טלפון למונה. "מיגן הגיעה כבר?"
"ברור," היא עונה לי, "היא בישיבה עם אנה הגרפיקאית."
"צודקת, זה פרח מזיכרוני. אין צורך להטריד אותה. אני מניח שאת יכולה לשלוח לי את המצגת של חברת התקשורת," אני מבקש ממנה, כדי להסיט את השיחה ממיגן.
"אני מיד שולחת לך," היא אומרת ואכן מיד נכנס לי המייל עם המצגת. אני לא טורח כלל לפתוח אותו. הרי אין לי ענין בזה כעת.
אני מתקשר למרגו. היא עדיין לא חזרה. אני מתקשר לסוניה שיושבת לידה. "תשיגי לי את אן מוודסטוק," אני מבקש. הייתי הרי יכול להתקשר בעצמי אבל אני יודע שכל צעד שלי נבחן היום ולכן אני שוקל את צעדי בקפידה.
הטלפון על שולחני מצלצל והשיחה מאן מועברת אליי. אני מודע לכך שמאזינים לי לשיחה הזו. אינני יודע אם זו מרגו שחזרה או סוניה, אבל זה לא משנה. "אן אני מבקש להפגש איתך במשרדי," אני אומר לה.
אן שמכירה היטב את השיחות המוצפנות שלנו עונה לי: "בעוד חצי שעה אתה פנוי?"
אינני אומר דבר לרוג'ר, אך אינני מופתע לראות אותו בפתח משרדי כעבור חצי שעה בדיוק.
"שלום לך אן?" הוא אומר , "לא ידעתי שאת כאן."
אן מחייכת אליו. אני רואה על פניה שהיא עוצרת מבעד עצמה לענות לו על כך. "אני מניחה שאין צורך להזכירך שאת העסקים אני עושה עם מר טרופר, לא אתך אישית."
אני רואה שרוג'ר משתנק. לזה הוא בהחלט לא ציפה אחרי כל החיוכים שאן פיזרה לעברו בימים האחרונים. "לא חשבתי אחרת," הוא עונה לה בקור. הוא יודע שהוא חייב להסית את השיחה ממנו ולכן אומר לי: "אני רוצה לדבר אתך ביחידות. זה קשור לעניינים של החברה שלנו."
"על מה מדובר?" אני שואל אותו באדישות.
"על אחת העובדות שלי," הוא עונה.
אני כבר מבין שמדובר במיגן. "דבר," אני אומר לו, "אן יכולה להישאר. בכל מקרה היא מרוכזת כעת בדוח שהעברתי לה."
אני רואה צל של עננה עובר על פניו של רוג'ר. הוא סקרן מאד לדעת במה היא מתעסקת. הוא אפילו מגדיל לעשות ומתקרב כאילו כבדרך אגב להציץ על המסך שלה. היא ממהרת בנגיעה להצפין את המסך ומעלה תמונה שלה שלא מסתירה הרבה. הוא מאדים. "אתה יודע רוג'ר סקרנות זה לא תמיד דבר בריא. לו הייתי רוצה לשתף אותך על מה אני עובדת הייתי עושה את זה בעצמי," היא יורה לעברו.
אני רואה את המבט בעיניו של רוג'ר. הוא מרגיש שהוא נדחק לפינה ורוצה כבר להעלם מהחדר. הוא פונה לעבר הדלת אבל אני עוצר מבעדו לצאת: "אמרת שיש לך מידע בקשר לאחת העובדות, מי זו ?"
"זו מיגן," עונה רוג'ר ששמח שהאש הוסתה ממנו, "אין לך מושג איזה נזק היא עושה לחברה, איך היא מדברת מאחורי גבך. היא מוכרת אותך למתחרים. יש לי הוכחות."
"אני סומך על שיקול דעתך," אני עונה לו מיד, נותן לו להוריד את כל המגננות. אני חייב להשאיר אותו חשוף.
אני מחייג בטלפון הפנימי למרגו. "חזרת כבר מהשירותים?" אני עוקץ אותה.
"אני לא מבינה למה אתה מדבר אלי כך. כמה זמן אתה חושב ששהיתי שם?" היא עונה לי נעלבת.
"חיפשתי אותך אחרי רבע שעה ועדיין לא היית במקומך," אני עונה לה.
לשמחתה מיגן בדיוק מגיעה ומרגו ממהרת לומר לי: "מיגן כאן. היא מבקשת לדבר אתך."
**
דווקא היום מחליטה מיגן להופיע עם שמלה שחורה צמודה שמבליטה את מבנה גופה המשולם, ונעלי עקב. לכאורה אין בלבוש שלה משהו מהודר. השמלה עשויה טריקו, וגם השרשרת עם החרוזים האדומים היא פשוטה משהו, אבל המראה שלה עוצר נשימה, ואת שלי במיוחד. אסור לי להראות את ההשפעה של המראה שלה עליי.
"אני יכולה לדבר אתך בפרטיות," היא מבקשת.
"אם יש לך משהו לומר לי את יכולה לומר כאן," אני עונה לה, "אין לי מה להסתיר ממי שנמצא בחדר."
"אני מתחננת אליך, אני צריכה לדבר אתך על משהו אישי," היא אומרת ואני רואה את הסערה בעיניה.
"אני יודע הכל מיגן. כדאי שתתחילי לדבר," אני יורה לעברה.
כמובן שהיא אינה יודעת על מה אני מדבר ואני סומך על הראש היצירתי שלה. " אם אתה יודע הכל אז למה אתה לא מוכן לדבר איתי לבד?" היא עונה. אם המצב היה שונה הייתי קם ומנשק אותה כעת.
אני חייב לקרר את עצמי ולתת לאש שלי נגדה לבעור. "את חוצפנית את יודעת? מה חשבת שתבואי ותספרי סיפורים ותעשי כאן כרצונך?" אני אומר לה ומביט בה במבט קר.
היא מביטה בי לרגע מבולבלת. אני יודע שאם אצא איתה כעת, יש סיכוי שאפסיד את ההזדמנות. בלית ברירה אני נאלץ להמשיך את המשחק של רוג'ר. "כבר הבנתי מרוג'ר שימי התהילה שלי כאן חלפו," היא עונה.
"אז בואי אחדד לך את זה. ימיך כאן חלפו. נקודה. קחי את עצמך ולכי מפה לפני שתגרמי לנזק יותר גדול," אני עונה לה. עיני נעוצות בה, אבל מידי פעם אני מסיט את מבטי לרוג'ר. הוא מבט בה במבט מרוצה ונינוח. אני יודע שכעת הוא נטול כל הגנות ופגיע. הוא יעשה כעת את שגיאת חייו ואני מחכה שזה יקרה.
"אמרתי לך," הוא אומר לי בזחיחות.
"אני לא רוצה בכלל לשמוע אפילו מילה נוספת עליה" זרקתי לעברו של רוג'ר, "ואת הסתלקי מפה," אני אומר לה.
אני רואה את המבט שלה מתכהה. אני מקווה בכל ליבי שהעניין עם רוג'ר יתפוצץ בקרוב. הריחוק ממנה מטריף את דעתי.
היא יוצאת מהחדר ואני מתקשר למרגו ומבקש ממנה להיכנס . אני יודע שאני חייב לנצל את המומנטום.
"תתחיל לדבר," אני אומר לרוג'ר.
הוא מביט בי מבולבל. "ספר לי מה מיגן עשתה," אני אומר לו בטון שמראה לו כמה אני כועס עליה.
הוא מגיש לי על מגש של כסף את השתלשלות הדברים. צעד אחרי צעד, רק שהוא מטיל הכל עליה.
אני מביט בו במבט קפוא ומרוכז. "אני לא מאמין," אני אומר לו לבסוף, "איך אתה יודע את הכל לפרטי פרטים? האם שמת עליה מעקב? ואם חשדת בה מדוע בכלל העסקת אותה כל כך הרבה זמן?"
לזה רוג'ר לא ציפה. הוא כל כך היה בטוח שהצליח לשכנע אותי שהיא אשמה. הוא מביט על מרגו והיא ממהרת לומר: "אל תסתכל עליי, אתה לבד בזה. זה היה רעיון שלך."
"תסתמי!" הוא צועק עליה.
"אני לא מוכנה להפסיד הכל בגללך!" היא צועקת לו חזרה.
"חבל שתריבו," אני אומר להם, "יש בידינו הוכחות נגד שניכם. אתם מוזמנים לארוז את החפצים שלכם. יש לכם רבע שעה לעזוב את הבניין. האשרות שלכם כבר בוטלו, ולא יתאפשר לכם להיכנס לכאן שוב. גם הגישה למחשב שלכם נחסמה אחרי שהוצאנו מהם את כל התכתובות."
"אתה תשלם על זה ביוקר ויליאם," אומר לי רוג'ר ושולח לעברי אצבע מאיימת, "אני אתבע אותך."
"אתה טועה," אני עונה לו, "ברגע זה מנסחים נגדך את כתב התביעה."
אני מצלצל לאנשי ההבטחה ומצמיד אותם לרוג'ר ומרגו.
"אתה תשלם על זה ביוקר ויליאם. לפחות מה שמנחם אותי שעכשיו גם מיגן עזבה. נראה אותך מסתדר," אומר לי רוג'ר.
"יש לי חדשות בשבילך רוג'ר," אני עונה לו בחיוך, "מיגן לא רק שלא עזבה, היא עומדת להיות אשתי." איזה סיפוק אני חש בהצהרה הזו. "תרשה לי לוות אותך למחלקה. אני חייב לה התנצלות על האופן שבו דיברתי אליה."
אני לא שמח לראות את המבט המובס על פניו של רוג'ר, אבל מבין שלא היתה לי ברירה. הוא הוביל אותי למצב שבו הייתי צריך לבחור ביני לבינו. "אני אתן לך אישור על עבודתך בחברה," אני אומר לו, "לגבי המלצה קצת יהיה לי קשה לאור נסיבות עזיבתך. אתה בגדת באמוני. ניסית להרוס אותי וחבל. לא היה חסר לך כאן כלום."
אני עוזב אותו וממהר לחדרה של מיגן. אני מחייך ומתרגש לפגוש אותה. הדלת שלה פתוחה ואני נכנס עם חיוך גדול שקופא מיד. החדר שלה מפונה מחפציה.
אני ניגש מיד למונה שנראית חיוורת. "אני לא מאמינה שפיטרת אותה. היא היתה הדבר הטוב ביותר שקרה לנו כאן בחברה. בזכותה.."
אני קוטע את דבריה. "אני יודע מי זו מיגן. אל תדאגי היא תחזור לעבודה."
"אני מתקשר מהעמדה שלה לסוניה אומר לה. "אני מבקש תמלאי את מקומה של מרגו. כפי שאת מבינה היא כבר לא עובדת כאן. אני יוצא ולא אחזור היום. יש לך את הנייד שלי למקרה דחוף בלבד."
אני מתקשר למיגן. הטלפון שלה לא זמין. אני משאיר לה הודעה קולית.
"אלף סליחות על איך שדיברתי אליך. אוהב אותך המון. מחכה בקוצר רוח לשמוע ממך ."
אני קובע עם מרטין במטרה לאסוף ממנו את החומר נגד רוג'ר. אנחנו קובעים אצל אלברט.
"איפה הילדה היפה?" שואל אלברט.
"הלוואי והייתי יודע," אני אומר לו, "הטלפון שלה לא זמין. אני מניח שנגמרה לה הסוללה."
מרטין מגיע ומדבר אליי אבל אני לא מרוכז. אני מעיף כל הזמן מבט לראות אם נכנסה הודעה ממיגן. אני נעשה קצר רוח ומתנצל בפני אלברט. כבר שלוש שעות עברו מאז יצאה מיגן מהמשרד ואני לא שמעתי ממנה.
אני נוסע לביתה. אני עובר על כל חוקי התנועה, כמעט עובר באדום. "איפה את? למה את לא עונה לי?"
אני מזמין את המעלית ומחכה בחוסר סבלנות שתגיע. היא מתעכבת באחת הקומות. אני מחליט לעלות במדרגות ורץ את חמש הקומות. אני מגיע חסר נשימה לדירה ושולף את המפתח.
"בייב?" אני קורא לחלל הבית. אין תשובה. אני נכנס לחדר השינה. המיטה מוצעת, אבל אין זכר למיגן. אני הולך לחדר העבודה שלה ונדמה לי שהוא התרוקן מעט. אני ממהר למקלחת ורואה שמברשת השיניים, מברשת השיער ואפילו הבושם שלה אינם. אני פותחת את המגירה, כמעט קורע אותה ממקומה. היא ריקה!
אני ממהר לארון הבגדים. הבגדים שלי תלויים שם כמו במסדר צבאי. הצד שלה ריק לגמרי.
אני מרגיש שרגליי אינן נושאות אותי ומתיישב על הרצפה. היא מעט לחה. ניכר שרחצו אותה לפני זמן לא רב. זה מעודד אותי שהיא לא התרחקה הרבה. אני מנסה שוב להתקשר.
"המנוי שחייגת אליו אינו קיים."
לו רק הייתי חושב שזו תהייה תגובה, לו רק חשבתי שהיא לא תבין, הייתי מוותר על הכל, רק לא לאבד אותה. אני מתקשר שוב אבל התשובה לא השתנתה.
אני מתקשר לבית החולים למחלקה האורתופדית ושם נמסר לי שסבתא מרי שוחררה לביתה. "אולי את יודעת אם הנכדה שלה היתה איתה?" אני שואל את האחות.
"לא. רק מנהלת משק הבית שלה ובעלה היו איתה," היא עונה לי את מה שאני לא רוצה לשמוע.
אני אבוד. אני מתקשר לאבי. "אבא אני צריך אותך," אני אומר לו.
"בילי, אתה לא מרגיש טוב?" הוא שואל אותי בדאגה, "שמעתי שנפגשת עם מרטין. שהעניין ההוא סודר, אבל היית נסער בצורה בלתי רגילה."
"אבא מה עשיתי?" אני אומר בייאוש.
"איפה אתה?" הוא שואל וקובע להפגש איתי בבית הקפה "שלנו", של מיגן ושלי.
אני מספר לאבא מה קרה. איך מיגן לא הבינה אותי הפעם, איך באמת עזבה את העבודה, את הבית ואפילו ניתקה את הטלפון. "בוא נשחזר מהתחלה," אומר לי אבא ומניח יד מנחמת על כתפי.
"הייתי בשיחה עם אן ורוג'ר. הוא האשים את מיגן וכשהיא נכנסה.," אני עוצר לרגע, נזכר במראה של מיגן שהעתיק את נשמתי, "רגע, היא ביקשה לדבר איתי על משהו אישי. ממש התחננה שאצא איתה, ואני הייתי חייב להמשיך לשחק את המשחק של רוג'ר. לו רק ידעתי…"
"יש לך מושג על מה רצתה לדבר?" ששואל אותי אבא.
"אני יודע שסבתא שלה השתחררה בבוקר כך זה לא קשור לזה," אני עונה מהורהר, "אין לי שמץ של מושג מה זה יכול היה להיות."
אבא מתקשר למרטין. "אני חייב את עזרתך דחוף," הוא אומר, "מיגן נעלמה. תנסה לברר מה קורה איתה."
"איפה ויליאם?" שואל מרטין.
"הוא כאן איתי," עונה לו אבא ושם אותו על הרמקול כדי שאשמע.
"יש לך איזה רעיון מה יכול היה לקרות. רבתם?" הוא שואל.
אני חוזר ומספר לו מה שקרה בעבודה ומזכיר את העובדה שרצתה לספר לי משהו.
"תנו לי כמה שעות ואחזור אליכם," אומר מרטין.
"אני אלך הביתה לנוח," אני אומר לאבא, "בנוסף לכך שלא ישנו הרבה בלילה, אני מותש נפשית."
אנחנו נפרדים ואני מוצא עצמי נוסע לבית של מיגן. ברגע האחרון אני קולט מה אני עושה וחותך במהירות לקצה השני של העיר לדירה שלי.
אני נכנס לדירה האפלה. אני חסר מנוחה. מתהלך בה כארי בסוגר. אני שותה כוס מים קרים, ועוד אחת ועוד אחת. שום דבר לא מרגיע אותי. במסעדה לא טעמתי כלום, בטני מקרקרת אבל אני לא מסוגל לאכול דבר. אני מתיישב בלאות על הספה. עוצם את עיניי אבל לא מסוגל לישון.
"איפה את??"
מתישהו בכל זאת אני נכנע לשינה וישן עמוק. בקושי רב אני מצליח להעיר את עצמי כאשר צלצול הטלפון לא מפסיק לטרטר ליד אזני. "ויליאם טרופר," אני עונה באופן אוטומטי.
"ויליאם זה מרטין," הוא אומר לי, מבין שאני לא לגמרי עירני. "יש לי חדשות בשבילך."
אני מתיישב מיד. "אני מקשיב."
"מייגן טסה לבוסטון. היא נמצאת שם כבר כמה שעות," הוא משתתק ומחכה לתגובתי.
"ו…" אני שואל, הרי ברור לי שברחה ממני. "למה נדמה לי שאת העיקר לא סיפרת לי?"
"אני שולח לך קישור," הוא עונה לי.
אני שומע קול הודעה נכנסת ולוקח נשימה עמוקה.
"אני אתן לך לפתוח את ההודעה לבד," הוא אומר לי, "תתקשר אם אתה רוצה לדבר. אני מאד מצטער ילד."
"היא בסדר?" אני שואל בחשש. פחד גדול מתגנב לליבי.
"כן," הוא עונה ביבושת, "היא בהחלט חיה."
אני מרגיש שקשה לי לנשום. מה כבר יכול להיות בהודעה הזו?
אני ניגש למקרר המשקאות מוציא לי משקה, מוסיף קוביות קרח ולוגם ממנו לגימה מהירה. "למה יש לי הרגשה שאצטרך עוד כמה כאלה הלילה?"
אני שומע נקישה בדלת. אני הולך לפתוח, שוכח לרגע מהטלפון. "אבא?" אני שואל אותו מופתע, "מה אתה עושה פה?"
"אתה לא יכול להיות כעת לבד," הוא עונה לי.
"אתה ראית את ההודעה ששלח לי מרטין?" אני שואל אותו.
"כן," הוא עונה לי ועצב גדול נשקף מעיניו.
אני הולך לחפש היכן הנחתי את הטלפון. זה בוער לי כעת לראות על מה הם מדברים.
קישור לאתר החדשות בוסטון 25 ניוז מופיע לנגד עיני.
במדור הרכילות אני רואה את תמונתה של מיגן. היא לא נמצאת לבד, אלא בחברת גבר שאוחז בידה. אני מגלגל את הדף וקופא מול הכותרת:
עורך הדין דניאל מקרת'י נראה סועד באינטימיות עם ארוסתו לשעבר מיגן או'סליבן. האם אנו עדים לקאמבק של השנה? לדבריה של ברברה גוסיפ שפת הגוף של השניים מעידה על קרבה מאד גדולה. עורך הדין מקרת'י סרב לדבר עם כתבנו. כך גם מיגן או'סליבן שחמקה בזריזות מבית הקפה.
"אני פשוט לא מאמין שהיא עזבה אותך וחזרה אל האקס שלה," אומר לי אבא, "יש משהו חסר בפאזל הזה וכוונתי לגלות אותו."
"ומה אם רוג'ר צדק וזו היא שהבעירה את הכל?" אני אומר.
"תחזור בך מיד," אומר לי אבא בכעס, "איך אתה בכלל מעז לומר דבר כזה עליה."
"אני מצטער אבא שהרסתי לך את האגדה של אהבת אמת. היא לא באמת קיימת," אני עונה לו חזרה בכעס.
"אני מבין שאתה נסער, אבל אני יודע מה שראיתי. העינים שלה לא שיקרו. היא מאד אוהבת אותך ושום דבר לא ישכנע אותי אחרת," אומר לי אבא.
"מה הפלא שנשארת לבד כל השנים האלה, אתה והחלומות שלך," אני אומר לו, "אני לא מתכונן לשבת ולהתאבל עליה. עוד הלילה אני מתכוון למצוא מישהי לפרוק איתה את כל תיסכוליי ולמחוק את הזכר של האשה הזו ממני."
"בהצלחה לך," אומר לי אבא, "אני מבין שאני מיותר כאן," הוא אומר והולך מביתי בלי לחכות דקה.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לריב עם אבא שלי. מיגן לא שווה את כל זה. אני מרים אליו טלפון. "אני מצטער אבא על כל מה שאמרתי לך. אני מאמין באהבה הגדולה שלך לאמא , רק שמיגן לא כזו," אני אומר לו.
"אני לא מבין איך בנית עסק כזה מפואר אם זו דרך המחשבה שלך," הוא עונה לי, "מדור הרכילות הוא זה שחורץ את גורלה של מיגן בעיניך. יש לך מושג למה נפגשה היום עם עורך הדין מקרת'י? אתה בעצמך אמרת שהיא רצתה לדבר אתך על משהו ביחידות. הייתי מציע לך לחשוב טוב לפני שאתה חורץ גורלו של אדם. במקרה הזה גורלה של מיגן."
אני מהרהר בדבריו של אבא . יש צדק בדבריו. הרי לא תמיד כל מה שכותבים בעיתון הוא נכון ומדויק. בטח לא מה שכתוב תחת מדור הרכילות. אני מרים טלפון למרטין. "דיברתי כבר עם אבא שלך," הוא אומר, "אני מבין שאינך זקוק לי יותר. שלום לך"
"חכה מרטין," אני נחפז לומר לו, "אבא צדק, מיהרתי לשפוט אותה. אתה חושב שיש דרך לברר מה באמת קורה."
"אם תתן לי הסכמתך אפעיל את קשריי בבוסטון ואנסה לרדת לעומקם של הדברים."
"אני אודה לך מאד," אני אומר לו.
אני ניגש ולוקח שני כדורי אדוויל. אני מרגיש שהראש שלי עומד להתפקע. הגוף שלי כבר מרגיש את הגעגועים לאשה היחידה שאהבתי מימי.
אני ניגש להתקלח, נותן למים לזרום ולזרום עד שאני רועד כבר מקור. אני מתנגב וכמו שאני אני זוחל מתחת לשמיכה ונרדם. הלילה שלי רדוף חלומות. אני לא מצליח להרדם כמו שצריך.
כשאני מתעורר בבוקר, אני רואה כתם של שפיכת זרע על הסדין ויודע שמיגן היתה שם בחלומי. אני גם מבין שמיגן כבר לא שלי, היא כבר לא חלק מחיי.
בר אבידן
מאמינה באהבה