המייל שנשלח זה עתה ממשרדו של המנכ"ל, עושה דרכו לעובדי החברה. הוא
מעורר מיד תגובות נרגשות.
"נפגשים הערב בגן הצבעונים. תחפושת ומסיכה חובה."
מי שלא מכיר את גן הארועים הזה, לא יוכל להבין על מה המהומה. המקום מורכב מחמישה
אולמות גדולים, כל אחד בסגנון אחר. במייל לא מצויין באיזה מבין האולמות הוא בחר, ולא
נותר לנו אלא לחכות להוראות נוספות.
אני כל כך מתרגשת, לא יכולה לחכות. איש לא יודע זאת, אבל אני מאוהבת בסתר באחד העובדים. נפגשנו בצ'אט של החברה. הוא מכנה את עצמו 'הזאב'. בתמונת הפרופיל שלו יש זאב עצוב עם
עינים אפורות. מכל מה שהוא כותב, אני בטוחה בשני דברים: הוא גר באזור הצפון, והוא
גבר.
חשבתי שאני מדמיינת שהוא מגיב אישית למה שאני כותבת, עד שכתבתי על החופשה
שלי בפנסילבניה היפה. כאשר הזכיר אותה בפוסט שלו הבנתי שכנראה יש כאן משהו.
"למה את מתחפשת?" מתקבלת הודעה פרטית מ'הזאב.'
"אני יודעת שאתה אוהב בשר. חשבתי אולי להתחפש לפרה. נראה לך מסוכן, זאב?" אני מתלבטת, מופתעת מהתעוזה של עצמי, ולבסוף שולחת.
הוא לא משתהה, עונה לי מיד: "מאיפה את יודעת שאני אוהב בשר?"
"התמונות שאתה מעלה, מדברות בעד עצמן," אני עונה מיד. "אותך לא רואים, אבל את הבשר על הצלחת בתוספת הבירה, רואים בברור."
"אמרתי לך. אני לא נראה משהו. משקל בינוני, גובה בינוני, יופי בינוני," הוא עונה. אני רואה שהוא ממשיך לכתוב אבל מוחק.
אני ממתינה, מרגיש לי שהוא מתלבט. אני נותנת לו את הזמן. לבסוף, אחרי התלבטות ארוכה הוא שואל: "זה מפריע לך?"
"מה פתאום", אני עונה לו מיד. "המילים שלך הן שכבשו אותי", אני כותבת, ומיד מתחרטת ששלחתי. אני נבוכה ומוסיפה "גם אני לא משהו."
הוא שוב משתהה. שנינו שותקים.
"אני רואה את החיוך שלך עד לכאן," אני כותבת, למראה הסמיילי שהוא שולח לי.
"למה אתה מתחפש?" אני שואלת.
"חשבתי להתאים את עצמי אליך. עכשיו אני בצרות. את צמחונית, כפי שמוצג בתמונות שלך. אז למה אני אמור להתחפש לחסה?" עונה לי הזאב בייאוש. הוא שוב כותב ומוחק.
"דבר איתי, למה אתה מוחק?" אני שואלת.
"אני חייב לסיים, נכנסה לי שיחה," הוא מתחמק.
הכינוי שלי בחדר הצ'אט הוא קיטי קט. כך נהגה לקרוא לי אימי בילדותי. אני כל כך מתגעגעת אליה, כל כך חסרות לי השיחות איתה, כמה הייתי רוצה לספר לה על ההתאהבות שלי.
ביום המסיבה אני נכנסת באיחור לחדר המבוכים בתחפושת קיטי החתלתולה, על פניי מסיכה המסתירה את רגשותיי הסוערים. פתאום אני מבינה, שאני לא יודעת את מי אני מחפשת. אני
נכנסת ומוצאת את חברותיי. אותן אני מזהה בקלות.
"קיטי" צוהלת לקראתי מורן "איזה חתולה מתוקה את."
אני מפסיקה לנשום. "מה אם הוא שמע את זה?" אני מסתכלת סביבי אבל לא רואה שמישהו מסתכל.
אנחנו מתחילות לפתור את משימות החדר הכחול, ומתקדמות לעבר החדר הסגול. אני כבר פחות מרוכזת, המחשבות שלי נודדות לזאב שלי.
אני שומעת את קולות הגברים, מתווכחים ביניהם. אני קולטת שאפילו את קולו איני מכירה. אני מביטה סביבי. 'לא נראה משהו, משקל בינוני, גובה בינוני, יופי בינוני,' מהדהדות מילותיו באוזניי. 'איך אני אמורה לזהות אותך?' אני ממלמלת.
אני ממהרת לפתור את החידה, ומשתוקקת כבר לצאת לנשום אויר צח. לבסוף אני נוטשת את הבנות ויוצאת לבד החוצה.
ריח של מי קולון עדין מציף אותי, יד חמה מלטפת את עורפי.
"הנה את קיטי קט שלי," הוא לוחש לי "את כל כך יפיפיה".
אני מחייכת עוד לפני שאני רואה את פניו. את הקול הזה, אני מכירה היטב. קולו של אחד הגברים הכי מדהימים שפגשתי. 'לא נראה משהו, אה?'.
עד מהרה נמחה החיוך מעל פני. "זאב אהוב שלי," אני אומרת לו, "זו אהבה אבודה."
"את מבינה, נלחמתי בה, באהבה שלי אלייך, כל הזמן. למרות שלא ידעתי מי את באמת, כל כך
קיוויתי שזו את. ראית שכתבתי ומחקתי. אבל איני יכול יותר, זה גדול עלי. בחרתי
במקום הזה, כי את המלצת עליו. חיכיתי לנשף המסכות הזה, כדי שייתן לשנינו פתח
מילוט. את מבינה מתוקונת, שום תחפושת או מסיכה, לא יוכלו לכסות את מה שאני מרגיש
כלפייך."
הוא מסובב אותי אליו. לא מפתיע אותי לראות שהוא לובש תחפושת של זאב. הוא
מוריד את המסכה מעל פניו, ואחר כך מוריד את שלי. הוא מביט לתוך עיניי, הגבר המדהים הזה
בעל העיניים האפורות, הזאב שלי. אף אחד לא קיים עבורו כעת. העובדה שכל עובדי החברה
מתבוננים כעת במנכ"ל שלהם מנשק אותי לא עוצרת בעדו. הוא אוחז בראשי ומעניק לי
נשיקה ארוכה ורכה.
עכשיו כבר מובן לכולם, מדוע משלוח המנות שקיבלנו בכניסה, מלא בסוכריות אדומות בצורת לבבות, צהובות בצורת סמיילי. דבר אחד הם לא מבינים, מדוע יש גם סוכריות ירוקות בצורה של חסה.
חג פורים שמח !
ב.א.
מאמינה באהבה
9.3.2017
