ג'יין
אני לא מאמינה על כל מה שעובר עלינו בימים האחרונים. אפילו אני, שכותבת סיפורים בעיתון, לא הייתי יכולה לדמיין שכך יתגלגלו הדברים. אתם קולטים שניק ניכשל בבחינות הגמר וקנה תעודה מזויפת שמאפשרת לו לעסוק ברפואה? עכשיו איש לא יודע היכן הוא, ובבית החולים לא קיים יותר התיק של "ג'ניפר מ."
גם התנהגותו של רופא המשפחה שלי ד"ר נורמן ויילדר לא מובנית לי כלל. הרי הוא יודע כמה רגיש הנושא הזה עבורי, כאחת שאחותה נפטרה מסרטן. עכשיו כשאני מתחילה לשחזר את מהלך הענייניים אני מבינה שהיו שם סימנים מוזרים לאורך כל הדרך. כאשר אמר לי בקור רוח שאני גוססת הייתי נסערת מידי בשביל להבחין בהם. יש לי חדשות בשבילך ד"ר ויילדר. אתה לא יודע מול מי אתה עומד. לא רק שאני עיתונאית בכירה שמיומנת בתחקירים אלא שעכשיו אני לא לבד. יש לי גבר שאוהב אותי והוא מטעין אותי בכח.
"בואי למיטה," אומר לי קייל, "היה לנו יום ארוך ואת חייבת לנוח."
"אני יודעת," אני אומרת ונאנחת, "כל כך כייף לי להיות עם המשפחה שלך. הם נותנים לי להרגיש כל כך שייכת, כאילו נולדתי למשפחה הזו."
קייל משלב את אצבעותיו בשלי ומוליך אותי לחדר שלנו. אני רואה את המבט הזה בעיניו והגוף שלי מגיב אליו.
"את יודעת ילדונת," הוא אומר לי, "אף אחת לא ישנה איתי בחדר הזה. יש מין הסכם בלתי כתוב שיש דברים שלא עושים בבית של ההורים. אני עומד להפר את ההסכם הזה. הגוף שלי צמא לגוף שלך. אני חייב להרגיש אותך, ולכן פעם ראשונה בחיי אני עומד לנעול את הדלת הזו."
הוא נועל את הדלת ומיד מתקרב אלי, מתחיל לפשוט ממני את החולצה. המגע שלו על גופי רק מאשר את דבריו. אני מתמסרת לו מיד. כמה הייתי צריכה לשמוע את המילים האלה, כמה אני זקוקה למגע הזה שלו על גופי.
אנחנו נרדמים מחובקים וישנים עד עלות השחר. שנינו קמים עם חיוך גדול על פנינו. כמה אהבה יש בינינו.
"כל פעם אני חושב כמה נכונה הבחירה שלי בך," אומר לי קייל ומביט בי בעיניי בורקות, "כל יום אני לומד עוד משהו שעושה אותה הרבה יותר נכונה ממקודם. אני כבר לא יכול לחכות ליום שתהיה אשתי בעיני החוק, כי בלב שלי את יודעת שאת כבר מקודשת לי."
הוא מתחיל נשק אותי לאורך צווארי ושוב נדלקת בינינו אש גדולה.
"עוד רגע אודרי תדפוק בדלת ותשאל אם איננו מריחים את ריח הפנקיקים מהטבח," אני לוחשת לו, "כדי שנקום."
בחוסר חשק בולט הוא קם מהמיטה וניגש להתקלח איתי. בדיוק כאשר הוא פותח את הדלת לצאת עומדת מולנו אודרי. "אוף איתכם. הכנתי לכם כבר את הנאום הקבוע," היא אומרת ועושה פרצוף נעלב.
"אז מה הולכים שוב לנמל?" אני שואלת.
"ממממ… יש לנו תכניות אחרות להיום," אומרת אודרי.
"ולך?" אני שואלת את קייל.
"האמת שיש לי כמה סידורים עם אבא שלי הבוקר," הוא אומר בפנים שאינן מסגרות דבר, "כלומר אני מקווה שלא איכפת לך. אני מבטיח לך שנחזור לצהריים."
"או.קי." אני אומרת, "זה לא שאין לי מה לעשות. אני רוצה להתקדם עם הכתבה שלי ליום ראשון."
"מה שמתאים לך ילדונת," הוא עונה לי מחניק חיוך.
"קייל ריצ'ארדסון יש לך משהו לספר לי?" אני שואלת אותו.
"ילדונת, את לא חושבת שאם הייתי רוצה לספר לך משהו כבר הייתי מספר?" הוא עונה. אני תוהה מה הוא זומם אבל הוא לא מתרגש מהמבט המתחנן על פניי. "אם את רוצה אומר לאבא שלי שילך לבד."
"לא מה פתאום," אני נבהלת, "ברור שאתה יכול ללכת." רק זה חסר לי שיחשוב שאני מגבילה אותו.
כאשר אנחנו מגיעים לחדר האוכל אני מבינה למה אודרי היתה כל כך חסרת סבלנות. "אל תגידי לי שאת הכנת את הפראנץ' טוסט האלה."
"אני הכנתי במו ידיי," היא אומרת בגאווה, "אחרי ששרפתי את הראשונים, אבל אלה שעל השולחן פשוט מושלמים."
"אודרי הם מריחים נפלא," אני אומרת, "וכל התוספות ליד, של פירות היער והמייפל, ממש מושלמים."
אם הייתי צריכה לתרגם לכם שיגרה מה היא, זו היא בדיוק ארוחת הבוקר הזו. דבר נסיעתו של קייל עם אביו הבוקר נשכח ממני. אני מתענגת על האוכל, שותה את מיץ התפוזים הטרי ומקנחת בכוס קפה עם מאפין עם פיצפוצי שוקולד.
"היה כל כך טעים," אני אומרת לאודרי בשעה שאנחנו מפנות יחד את השולחן. אני שוטפת את הכלים בשעה שקייל ניגש אליי ומנשק אותי. "זזנו ילדונת, שיהיה לך בוקר קסום," הוא אומר לי בחיוך רחב.
אני כל כך מתאפקת לא לשאול את אודרי אם היא יודעת משהו על מה שקורה. אני משננת לעצמי שאני בוטחת בו ואם היה חושב שחשוב לספר לי היה מספר.
אני שמה לב שהאנה פורסת עוגות ומכינה קנקן טרי של קפה. היא מניחה על מגש ארבע כוסות קפה ותחתיות, וצלחות לעוגות. "אודרי תביאי איתך מפיות." אני מעיפה מבט סקרני לעבר חדר המשפחה, מנסה להבין מה קורה. אם היו רק שלוש כוסות הייתי מבינה, אבל ארבע? "כנראה שהאנה הזמינה חברות," אני חושבת לעצמי.
אני רואה את האנה ואודרי מחייכות. הן נראות לי מתרגשות ממשהו.
ואז מצלצל הפעמון בדלת.
"ג'יין תפתחי בבקשה את הדלת," אומרת לי האנה. אני מעיפה בה מבט זריז, היא מעמידה פנים שהיא עסוקה, אבל אני כבר מבינה שמשהו עומד לקרות. אני ניגשת בצעדים זריזים ופותחת את הדלת. "ליאה!" אני קוראת בשמחה, "ברוך בואך."
"ג'יין כל כך שמחתי לשמוע את החדשות הטובות עלייך," היא אומרת לי, "תראי אותך.אני כל כך נהנית לראות שאת לובשים את הבגדים של מיו מילאן. הם כל כך הולמים אותך. אני זקוקה לעזרה את מוכנה לצאת איתי לרכב."
"ברור," אני אומרת וממהרת לנעול נעליים.
"הגברים בבית?" היא שואלת כבדרך אגב.
"זה רק אנחנו הבנות," אני עונה לה.
"מושלם," היא אומרת לי.
היא פותחת את תא המטען ומגישה לי מה שנראה לי כמו שמלות עטופות בניילון מגן, כיוון שראש הקולב מציץ החוצה. אני סופרת שש כאלה. אבל זה עדיין לא הסוף. היא מוציאה עוד שתי מזוודות. אני רוצה לעזור לה עם אחת מהן, אבל היא עוצרת בעדי. "ג'יין בואי לא נשכח שאת עדיין לא במיטבך. אני יודעת שקיבלת הוראה לנוח. אני אסתדר עם המזוודות, הן לא כבדות."
אנחנו נכנסות חזרה לתוך הבית. האנה ואודרי לא יכולות להסתיר יותר את התרגשותן.
"תשתי קפה ליאה?" שואל האנה.
"אני לא בטוחה מי מביננו יותר מתרגשת," היא עונה, "אני כבר משתוקקת להתחיל עם המדידות."
מדידות? זה מה שאני חושבת? עכשיו גם אני מתרגשת. אני מניחה בזהירות את השקיות על הספה.
"עכשיו ההצגה כולה שלך ג'יין," אומרת לי ליאה, "אני לא יודעת כמה זמן הגברים יעדרו, וזה משהו שאסור שהם יראו."
"אז קייל הורחק מהבית בגלל מה שעתיד לקרות כאן," אני אומרת לעצמי. "הוא ידע על מה שעומד לקרות כאן עכשיו?" אני שואלת.
"בוודאי," עונה לי האנה.
"אני לא מאמינה!" אני קוראת, "זה באמת קורה."
ואז ליאה פותחת את הרוכסן של השקית הראשונה ותוכנה מתגלה בפני.
אני עומדת המומה מול היופי של השמלה הלבנה. היא עשויה תחרה ופנינים שזורות בה.
"את רוצה לעלות להתלבש למעלה?" שואלת אותה ליאה.
"אנחנו לבד בבית, נכון?" אני שואלת את האנה.
"כן," היא עונה לי.
"אם כן אני יכולה להחליף פה," אני עונה.
אני מתחילה להתפשט ונשארת רק עם תחתוני החוטיני שלי וחזייה. אני רואה את המבט של אודרי. "את ממש רזה," היא אומרת לי, "אי לא מבינה לאיפה כל האוכל שאת אוכלת נכנס."
"ואת," אני עונה לה, "תראי איזה רזונת את. לא ראיתי שאת עושה חשבון למה שאת אוכלת." פניה של אודרי מרצינות.
"אז למה אני לא מוצאת מישהו שיאהב אותי כמו שקייל אוהב אותך?" היא אומרת.
"גם אני לא מצאתי אחד כזה עד לפני זמן לא רב," אני עונה לה, "הוא כבר כאן, אבל עדיין מחפש אותך."
"תבטיחי לי," היא אומרת לי.
"אני מבטיחה," אני עונה. אני לא אומרת לה שבעצמי תהיתי מדוע אין לה חבר. היא פשוט מדהימה, גם ביופיה החיצוני וגם בפנימי שמוקרן ממנה.
בידיים רועדות אני מודדת את השמלה הראשונה. אני מרגישה את הבד מלטף לי את הגוף. היא כל כך נעימה לי. אני תוהה מה קייל היה אומר עליי לבושה בה. אני מתגעגעת אליו בטרוף.
"ג'יין מה קרה?" שואלת ליאה בדאגה, "את נראית לי עצובה. את יודעת, כל כלה מתרגשת. זה שינוי כל כך משמעותי בחיים."
"אני כל כך מאושרת שאין לי מילים אפילו לתאר זאת," אני עונה לה, "קייל כל כך חסר לי. אני כל כך רוצה לשמוע את דעתו."
"אומרים שזה מביא מזל רע, ג'יין, לכן הרחקנו אותו ממך," עונה לי האנה.
"אני מאמינה שהמזל הרע שלנו כבר מאחורינו," אני עונה לה, "אני אהיה בסדר. זה רק רגע כזה שרציתי לשתף אותו בו, אבל אני מניחה שזה רגע שאני צריכה לעבור לבד."
"את לא לבד," אומרת לי האנה, "יש לך אותי ואת אודרי. את יודעת שאנחנו מאד אוהבות אותך. וגם ליאה פה מתרגשת איתנו."
"אני חושבת שכדאי שנעלה עם השמלות למעלה," אומרת האנה "הרי גם ג'יין צריכה לראות איך היא נראית."
אנחנו לוקחות את הבגדים והמזוודות, שעדיין אין לי מושג מה הן מכילות, ועולות למעלה. האנה מובילה אותנו לחדר השינה שלה. אני מתפעלת מיופיו של החדר העצום. הוא מכיל שני חדרי ארונות גדולים ופנינו לחדר הארונות של האנה שם יש מראה גדולה.
"לפני שאת רואה את עצמך," אומרת לי ליאה בואי תבחרי לך נעליים. אני מבינה שאין לך בעיה עם נעלי עקב גבוהות. להשלמת המראה שמה ליאה על ראשי גם הינומה עם שובל ארוך.
"אף פעם לא דמיינתי את עצמי כלה," אני אומרת להן רגע לפני שאני רואה את עצמי במראה. "אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק. "תהיה איתי קייל, אני זקוקה לך," אני מדבר אליו בליבי ופוקחת עיניי. אני מתקשה לעצור את דמעותיי. אני יודעת שזו השמלה שאני רוצה, למרות שעדיין לא ראיתי את האחרות.
אני רואה שדעתה של ליאה מוסחת, היא עסוקה בטלפון שלה. מיד כשהיא חוזרת אני שומעת צלילי של הודעה בנייד שלי. "זה יכול לחכות," אני פולטת לעבר הנייד וממשיכה להתפעל מהשמלה אותה אני לובשת.
"את לא סקרנית לראות מי זה?" שואלת אותי ליאה.
"שבת היום. אני לא עונה לטלפון של העבודה בסוף השבוע," אני מסבירה לה.
"ואולי זה מקייל?" היא שואלת אותי והחיוך על פניה כבר מראה לי שהיא יודעת משהו.
"צדקת!" אני קוראת בשמחה. "הוא שמע אותי," אני אומרת לעצמי בליבי.
"בואו בנות נרד למטה. לא תזיק לנו הפסקת קפה," אומרת ליאה.
כאשר אני פותחת את ההודעה, אני רואה שזו הודעה קולית. משום מה יש לי הרגשה שליאה ידעה מכך ולכן השאירה אותי לבד. אני נעמדת ליד החלון המשקיף לגן היפיפה של משפחת ריצ'ארדסון, שואפת אויר מלוא ריאותיי, ובעיניים עצומות מקשיבה להודעה.
קולו העמוק והמלטף של קייל ממלא לי את חדרי הלב, זורם לי בכל תא מגופי. האהבה שלו מקיפה אותי, ומעיני זולגות דמעות של אושר. אני ממהרת לשלוח לו חזרה את אהבתי בהודעה מוקלטת.
"תודה," אני אומרת להאנה כשהנשים חוזרות לחדר. "תודה שהבאת אותו לעולם בשבילי. אני כל כך אוהבת אותו."
המילים שלי לא משאירות אותה אדישה. "אני מודה ליקום שהפגיש ביניכם. לא יכולתי לבקש אישה טובה ממך עבורו."
היא מגישה לי בקבוק מים שאשתה. כמה היא מרגישה אותי בהחלט הייתי זקוקה לזה כעת.
אחרי הפסקה קצרה אנחנו חוזרות שוב לתצוגת המדידות. אני מחליפה שמלות, נעליים והינומות.
"האם יש סיבה מיוחדת לסדר שהגשת לי את השמלות למדידה?" אני שואלת את ליאה.
"ידעתי!" היא עונה לי, "את בחרת את הראשונה נכון?"
"זה כל כך ברור?" אני שואלת.
"היא כל כך את," היא עונה לי, "כאשר באתם לרכוש את הטבעות בחנתי לא רק את מבנה גופך, אלא גם את מי שאת. את הקסמת אותי. את נסיכה אמיתית, ועם זאת ידעתי שלא תבחרי בשמלה שלובשות נסיכות. יש לך נשמה מאד מיוחדת ואני מצטרפת למילים של האנה. אני כל כך שמחה שמצאתם אחד את השניה."
"תודה ליאה," אני אומרת לה נרגשת מכל המילים שמורעפות עליי.
"עכשיו," אומרת ליאה, "לאחר שבחרת בשמלה המושלמת עבורך, נשאר לך להחליט על הנעליים וההינומה."
"אני חושבת את יודעת את התשובה," אני אומרת, "הנעליים שבחרתי יחד עם השמלה הן גם יפות וגם מתאימות לה. הן מרגישות לי מאד נוחות על הרגל."
"בואי תמדדי שוב את השמלה ונראה," היא עונה לי.
אני עושה כדבריה. היא כבר לא שואלת אותי לגבי ההינומה זה ברור לה, כשם שלכולנו, שהראשונה הארוכה מכולן היא זו שמתאימה ביותר. "יש לי הפתעה בשבילך," היא אומרת ומוציאה לי מהמזוודה כתר משובץ ביהלומים. היא מניחה אותה על ראשי כך שהוא מחזיק את ההינומה.
"מה את אומרת?" שואלת ליאה.
"פשוט מושלם," אני עונה, "בעיניי," אני מוסיפה ומפנה מבטי לעברן של האנה ואודרי. המבט בעיניהן מאשר לי שזו הבחירה הטובה יותר.
"אני יכולה לקבל את הנייד שלך?" מבקשת ליאה ומצלמת אותי.
"ליאה, אבל אמרתן שאסור לקייל לראות אותי," אני אומרת בבהלה.
"נכון, והוא לא יראה אותך לפני החתונה. אבל אולי מישהו אחר כן," היא אומרת.
"היום הזה מלא סודות," אני אומרת.
"סודות טובים," אומרת ליאה, "הייתי בוחרת במילה הפתעות טובות."
"ואני תמיד אחרונה לדעת," אני אומרת כשעל פני מבט נעלב. הן צוחקות כיוון שהן מבינות שאני לא מתכוונת לזה באמת.
*
קייל
הכל בגלל אמונה מטופשת שלחתן אסור לראות כלתו לבושה בשמלת כלה לפני החתונה.אני לא מבין את זה. אני רוצה להיות שם איתה, לראות אותה מתרגשת בשעה שהיא מודדת את השמלות שליאה בחרה בשבילה. אני בטוח שהיא תיראה בכל אחת מהן מהממת, וממני נמנע לראות את זה.
גם אני צריך לבחור את הטוקסידו שלי לבד. אני רוצה שהיא תראה כמה אני מתרגש לעשות זאת.
וגם לפגישה שאחרי המדידות של החליפה הוחלט שאלך לבד. למה היא לא
יכולה לבוא להיות איתי?
אני מקבל את הבקשה הזו, אבל לא קל לי איתה. כשם שלא היה קל לי להסתיר זאת ממנה. היא הביטה בי כשאמרתי לה שאני הולך עם אבא שלי. היה מין געגוע בעיניים שלה. אין לי ספק שהיא סומכת עליי. אבל זה היה כל כך קשה להתנהג כאילו זה עוד יום שבת רגיל. זה לא! זו תחילת המסע שלנו לחתונה שלנו, ליום שבו נכריז בפני כל העולם שאנחנו שייכים אחד לשנייה.
אני שמח על ההחלטה לערוך קודם טקס צנוע בחוג המשפחה והחברים הקרובים. טקס שנוכל להיות אנחנו באמת, ונחלוק את רגעי הקסם האלה עם האהובים שלנו. לא שאנחנו לא שייכים כבר עכשיו אחד לשנייה, הרי כולם יודעים זאת.
אני מחליט לשבת ולכתוב לה.
ילדונת שלי,
אהבת חיי
נקבע שאת הצעדים האלה נעשה בנפרד. את עם בחירת שמלת הכלה שלך, ואני עם בחירת הטוקסידו שלי.
אני יכול לדמיין אותך לבושה בשמלה לבנה, עם ההינומה על ראשך. כמה הייתי רוצה להיות שם איתך ברגעי ההתרגשות האלה שלך, שעה שאת נמצאת מול המראה ורואה לראשונה כמה מהממת את בשמלת הכלה שלך. אין לי ספק שכך זה.
אני רוצה שתדעי שאני איתך גם ברגעים האלה.
אני שמח להיפרד בשבילך לנצח מהתואר שנשאתי כל חיי "רווק." אני מתרגש להעניק לך את שם משפחתי ולבנות איתך יחד את משפחתנו.
אוהב אותך יותר משמילים יכולות לתאר.
באהבה גדולה, קייל.
כאשר אני מסיים לרשום את המילים האלה אני מחליט להקליט אותן. אני מבקש מליאה שתשלח לי הודעה כאשר ג'יין תלבש את השמלה הראשונה שלה, ואז שולח לג'יין את ההודעה.
אני שמח לראות שהיא הקשיבה לה כיוון שמיד היא מחזירה לי הודעה. אני יוצא מחוץ לחנות. אני רוצה להיות לבד בשעה שאני שומע את המילים שלה. אני עוצם עיניים ומקשיב לקולה.
האחד והיחיד שלי,
כמה מושלם אתה עבורי. בדיוק בשעה שדיברתי אליך בליבי, קראתי לך לבוא לצידי, הגיעה הודעתך.
אני מלווה אותך ביום המיוחד הזה שלנו, בתחילתו של המסע המופלא שלנו להכרזת אהבתנו בפני כל העולם. אני כל כך מתרגשת להיקרא אשתך! אתה כל העולם עבורי. אתה האהבה, החיים והנצח שלי. אוהבת אותך יותר משמילים יכולות לתאר.
הילדונת שלך.
ההתרגשות שלה רק מגבירה את שלי. כמה הייתי רוצה להיות כעת לידה. לנשק אותה, לאהוב אותה. זכר מעשה האהבה שלנו בלילה צף ועולה מול עיניי. אני כל כך אוהב להסתכל בעיניה בשעה שאנחנו עושים אהבה. הרגש שניבט מתוכן כובש אותי כליל. אני נושם עמוק. הגיע הזמן לחזור לחנות.
"אתה יודע," אני אומר לאבא, "מעולם לא דימיינתי את חתונתי. אני לא יכול להסביר לך אבל אני ממש מתרגש מהמדידות היום. אולי כי זה עושה את זה ממשי יותר. לא רק דיבורים של משהו שעתיד לקרות, אלא הצעדים הראשונים לגרום לזה לקרות."
"ובכן מר ריצ'ארדסון הצעיר אולי תספר לי איך דמיינת את חליפת החתן שלך," שואל אותי מר שפרד שניגש לעזור לנו. הוא מכיר אותי מזה זמן רב. לא פעם הלביש אותי בחליפה לקראת אירוע זה או אחר.
"אהיה כנה איתך, אין לי שום דבר בראש. אבא, מה אתה אומר?" אני פונה לאבא.
"אני חייב להודות בפניך מר שפרד שאני כל כך נרגש שקייל מתחתן. האישה שלו היא אחת הנשים הכי מדהימות שפגשתי בחיי. אבל לומר לך איך אני מדמיין אותו לבוש, לזה אין לי תשובה."
"אני חושב שאלך על המראה הקלאסי. חולצה חלקה וטוקסידו. אני לא מחפש מראה יוקרתי. לא נראה לי שג'יין תבחר בשמלת סינדרלה מנופחת. אני יכול לדמיין אותה בשמלה קלאסית עם תחרה אולי," אני אומר.
כמובן שמר שפרד מנסה להציע לי מיגון של חליפות יוקרתיות "כיאה
למעמדי," כדבריו, "הרי אתה נצר למשפחת ריצ'ארדסון," הוא מסביר לי.
לבסוף הוא מתרצה ומביא לי את החליפה שאותה אני בוחר. כמובן שגם היא איננה זולה, אבל היא משדרת את הקו הנקי שאני רוצה לשדר. הנישואים שלנו הן לא הפגנת עושר אלא הפגנת אהבה וזה בדיוק מה שהחליפה הזו מצהירה בעיניי.
עכשיו עומדת לפני משימה קשה לא פחות. אני מעיף מבט לשעון ורואה שאנחנו עומדים בלוח הזמנים. "אתה יודע שאני לא מרבה לשתות אבא," אני אומר, " אבל לגימה מכוס האומץ לא היתה מזיקה לי כעת."
"אני איתך בן," הוא עונה לי ומניח את ידו על זרועי., "אני יודע שתהיה בסדר."
אני מתניע את הרכב ויוצא לדרך. אבא מדליק את הרדיו ומכוון אותו על תחנה כלשהי וצלילים מרגיעים בוקעים ממנה.
תוך רבע שעה אני מגיע ליעד. אני מחנה את הרכב ליד בית הקפה "הורד הכחול." הייתי כמובן מעדיף לערוך את השיחה הזו בבית של משפחת מילר אבל זו היתה בחירה שלהם. אנחנו יוצאים מהרכב, רוח קרירה מנשבת עלינו מכיוון המים. אני רואה את ההורים של ג'יין יושבים כבר ושותים קפה. ג'ו אח של ג'יין נמצא אף הוא שם. "מדוע הוא כאן?" אני שואל את אבא, ולא באמת מצפה שיענה.
"אין להם מושג על מה אתה עומד לדבר איתם, אולי הביאו איתם רשת בטחון," הוא צוחק.
"אין לי מושג איך תגמר השיחה הזו," אני אומר לאבא, "אני מקווה שאני עושה את הצעד הנכון. אני מקווה שלא אסבך יותר את העניינים."
"מר מילר, גברת מילר, ג'ו, " אני אומר להם, "זה אבא שלי גרהם ריצ'ארדסון."
"נעים מאד להכירך מר ריצ'ארדסון," אומר מר מילר.
"נעים גם לי," אומר אבא "אנא תקרא לי גרהם."
אני רואה את הפרצופים המתוחים שלהם ומחליט להימנע משיחת חולין וניגש ישר לעניין.
"ביקשתי להפגש אתכם כדי לקבל את ברכתכם עבורי ועבור ג'יין. אנחנו עומדים להינשא ורוצים שתהיו שותפים לשמחתינו."
"ולמה ג'יין לא פה?" שואלת נעמי, אמה של ג'יין.
"כי אני מאמין שזה התפקיד שלי לבקש את אישורכם," אני עונה להם.
"מה שלומה של ג'יין," היא שואלת.
"היא…בסדר," אני עונה.
"ומה לא בסדר?" שואלת נעמי.
"היה חשש שהיא חולה, התברר שהיא סובלת מאנמיה חריפה," אני עונה לה.
"היא לא.." אומרת נעמי ומשתתקת, "בבקשה תגידי לי שלא יקרה לה כלום."
"היא תהיה בסדר. היא מקבלת כעת טיפול," אני עונה לה.
"אני אמות אם יקרה לילדה שלי משהו," היא אומרת, "אני צריכה לומר לה כמה היא יקרה לי."
"אנחנו נפגשים כולנו לארוחת צהריים, נשמח אם תצטרפו," אני אומר להם, "תוכלי אז לומר לה."
"מר רצ'ארדסון, אני יכול לקרוא לך קייל?" אומר אביה של ג'יין.
"בשמחה," אני עונה לו.
"אני שמח שג'יין עומדת להינשא לך. אני בטוח שגם נעמי תסכים איתי. ברור לי שאתה אוהב אותה מאד. ברכותינו נתונה לכם."
"אם כך אני יכול להבין שתצטרפו אלינו לארוחה היום?" אני שואל.
"ג'יין ביקשה שנבוא?" שואלת נעמי.
"לג'יין אין מושג מה קורה היום. כשם שלא היה לה מושג שהיא עומדת לבחור את שמלת הכלה שלה הבוקר," אני עונה, "ביקשתי שיצלמו את הבחירה שלה עבורך למקרה ותרצי לראות."
"אני כל כך מתרגשת," אומרת נעמי, "בוודאי שאני רוצה."
"אם כך אבקש אחר כך מג'יין שתראה לך. הרי ברור לך שלי אסור לראות אותה לבושה בה, " אני אומר לה.
"ברור," היא עונה, "הרי לחתן אסור לראות את כלתו לבושה בשמלת כלולותיה לפני החתונה, זה מביא מזל רע."
ועל המילים האלה מה יש לי להוסיף?
"מה דעתכם שנלך לאסוף את ג'יין מהבית, ובאותה הזדמנות נרים כוסית?" אני שואל.
"ניסע אחריכם," אומר לי ג'ו, "ברכותיי. אני שמח בשביל שניכם."
אני מרים טלפון לליאה מברר שאפשר כבר לחזור הביתה. אחר כך אני מרים טלפון לג'יין.
"איך עבר עליך הבוקר ילדונת?" אני שואל אותה.
"עכשיו אני כבר מאמינה שזה עומד לקרות," היא עונה לי.
"אני שמח, כי זה עומד לקרות בקרוב," אני אומר לה.
"אתה יודע מתי?" היא שואלת.
"בהחלט, שבוע מהיום," אני עונה.
"מה?? אני מתעלפת," היא אומרת לי.
"כמובן אם זה מתאים לך, ובתנאי שתרגישי טוב," אני עונה לה.
"אם ארגיש טוב? אני מרגישה בעננים. יותר טוב מזה יכול להיות?" היא עונה.
"אני בדרך חזרה הביתה," אני אומר לה, "אני מביא איתי אורחים."
"יום מלא הפתעות," היא עונה לי, "בדיוק כפי שהבטיחו לי."
"ההורים שלך וג'ו באים איתם למסור לך את ברכתם לחתונתנו," אני אומר.
"אתה רציני?" היא שואלת מופתעת, "איך זה קרה?"
"ניפגשתי איתי כעת בורד הכחול לבקש את ידך. ג'יין, סיפרתי להם על מצבך. עכשיו שזה לא כל כך חמור, חשבתי שטוב שידעו. אני רוצה שתדעי שהם מאושרים בשבילנו," אני אומר לה
אנחנו נכנסים לשביל הגישה לבית. ג'ו נוסע בעקבותינו. אני רואה את הדלת נפתחת וג'יין עומדת בפתח. עיניה מוצפות דמעות. אני יוצא במהירות מהרכב. "אני פה ילדונת," אני אומר לה ומחבק אותה, "את מה שקורה מכאן ואליך נעבור ביחד."
ואז יוצאת נעמי מהרכב.
הן מביטות אחת בשניה. עיניה של נעמי מוצפות בדמעות. "ילדה שלי," היא אומרת בקול חנוק ופורשת זרועותיה לקראתה.
איך תגיב ג/יין למחווה של אמא, ומה יקרה בארוחה, על כך בפרק הבא.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה