ג'יין
"את יודעת מה עולה לי בראש?" אומר גרהם, "אולי ג'יין, הבדיקות דם הן לא שלך בכלל?"
אני לא מראה לאיש אבל אני נסערת מהמילים של גרהם. אני לא רוצה לקוות ולהתאכזב, אבל זה נשמע לי כל כך הגיוני לאור מה שקרה היום בית החולים. אני ניגשת למטבח, מחפשת נחמה אצל האנה.
אני יודעת שאפייה תעסיק אותי ותרגיע קצת את המחשבות שמשתוללות לי כרגע בראש. "זה בסדר אם אשתלט לך קצת על המטבח ואכין עוגיות?" אני שואלת את האנה.
"הטעם של הטרמיסו עדיין מורגש אצלי לי בפה. אני סקרנית לראות מה תאפי הפעם," היא עונה לי. היא מובילה אותי למזווה לצד המטבח. "כאן כל המוצרים להם תהיי זקוקה לאפיה," היא אומרת ומצביעה לי על המדף הימני ביותר.
"היי אודרי בואי הנה," אני קוראת לאודרי שיושבת ומציירת, "את הולכת ללמוד איך אופים עוגיות."
"את רצינית?" אומרת לי אודרי בחוסר חשק בולט.
"את יודעת מה כייף באפיית עוגיות?" אני אומרת לה, "שתוך זמן קצר יש תמורה מאד מתוקה וטעימה."
אני מודדת ½ 3 כוסות קמח, מוסיפה להן ½ כוס שמן ,1 שקית אבקת אפיה, 1 שקית וניל ו-1/2 כוס מים פושרים. את הכל אני מערבבת בקערה. "תראי כמה זה פשוט להכין את הבצק."
"עכשיו נשאר לנו רק לחלק את הבצק ל-3, לשטוח כל חלק לבצק שטוח ולמלא מה שבא לנו. ריבה, שוקולד, תמרים. עכשיו נגלגל לגלילות והופ לתנור.הן נאפות בתנור בחום של 170 מעלות כ- 35 דקות. זהו. זה כל כך מסובך?"
"מפיך זה נשמע קלי קלות, והריח משגע," עונה לי אודרי, "יש סיכוי גדול שגם אני אנסה. אני יכולה להוסיף לזה אגוזים? אני מאד אוהבת אגוזים."
"ברור," אני עונה לה, "את יכולה להוסיף אגוזים קצוצים, פיסטוק, צימוקים, או אפשר להוסיף קינמון."
"אבל רגע, אמרת שאלו עוגיות?" אומרת אודרי.
"נכון. בסוף אנחנו פורסים את הגלילות לפרוסות קטנות ויש לנו עוגיות, " אני מסבירה לה.
"עכשיו את ממש עושה לי חשק לנסות," היא אומרת לי בהתלהבות. "אני יכולה לגלות לך שזו היתה המשאלה השנייה שלי, אבל התביישתי לומר זאת."
"מעולה," אני עונה לה, "והחלק הכי טוב בעניין הוא שבשעה שאנחנו מחכות שהן תהיינה מוכנות זה הזמן למזוג לנו משהו לשתות ולנוח."
"להכין תה אני יודעת," אומרת אודרי וניגשת להכין לנו תה.
על פניו, הסערה הגדולה שהייתה פה נשכחה. איש לא מדבר יותר על מה שנתגלה כאן היום. אני עולה עם אודרי לחדרה ומצטרפת אליה לצפייה ב"אחת שיודעת."
"אז זה מה שאת עושה," אומר לי קייל ומושיט לי יד, "בסופו של דבר חלומך התגשם. סרט בנות, רק בלי טישו ובלי פופקורן. בואי אשכיב אותך לישון ילדונת."
אני נושקת לאודרי על לחיה ומצטרפת לקייל.
"אבא שלי קבע תור למחר עם פרופסור סירקין," מעדכן אותי קייל, "הוא חבר של הוריי עשרות שנים. הוא עובד בבית החולים פה בלונג איילנד. חשבנו שעדיף יהיה אם נפנה לבית חולים שאין לו קשר למה שעברת עד היום."
"בסדר," אני אומרת. אין לי חשק לפתח את הנושא.
אני נכנסת לשטוף מעליי את היום הזה. הפעם עושה זאת לבד. בכל זאת אנחנו לא בבית שלנו.
אני נכנסת למיטה. קייל קורא משהו במחשב. אני מעיפה מבט ורואה את הסמל המוכר של חברת ריצ'ארדסון. אני מרגישה גאווה להיות שייכת למשפחה הזו. אני עוצמת עיניים, אני לא רוצה להפריע לו. אני משתלטת על חלק כל כך ניכר מהיום שלו. אני מודעת לזה, אבל כל כך נזקקת לו כמו שלא הייתי בעבר. תמיד הייתי כל כך עצמאית. כך גידלו אותי. עכשיו אני נהנית מהכנפיים שהוא פורש סביבי כדי להקל עלי את הימים הקשים האלה. אני שוקעת בחלומות מתוקים על קייל ועליי בארץ רחוקה.
אני מתעוררת בבוקר למגע שפתיו על שלי. "בוקר טוב ילדונת," הוא אומר לי ומבט מלא אהבה בעיניו. "הגיע זמן לקום."
אני בוחרת שמלה כחולה נטולת שרוולים של מיו מילאן מעוטרת כוכבי ים לבנים, עליה אני לובשת את ז'קט הג'ינס שלי וסניקרס כחולות. אני מחייכת כשאני רואה שגם קייל לובש מכנסי ג'ינס וז'קט תואם. כל כך רחוק מאיש העסקים שאני רגילה לראות. הוא כל כך יפה. אני מוחקת ממחשבותיי את מה שעתיד לקרות היום ומתמלאת אהבה אל הגבר הזה. אני לא יכולה להוריד את החיוך על פניי.
"מה ילדונת?" הוא שואל אותי בחיוך.
"אני מאושרת שאני איתך," אני אומרת לו.
"אני אוהב אותך ילדונת," הוא אומר לי בשעה שאני נעמדת לידו ומצחצחת את שיניי. הוא מגניב לי נשיקה ומתמלא כולו במשחת השיניים שלי.
הוא ממהר לשטוף את פיו. "בכל מצב לא הייתי מוותר על הנשיקה הזו," הוא אומר לי.
*
קייל
"דבר ראשון לפני שאנחנו מטפלים בחבר הזה שלך, הוא לטפל בג'יין," אומר לי אבא." אני אבקש מידידי ד"ר סירקין שיערוך לה בדיקות מקיפות בבית החולים כאן בלונג איילנד. כי בעצם מה שהכי חשוב לנו כעת הוא לדעת את מצבה של ג'יין ואיך להושיט לה עזרה. חבל על כל יום שעובר. איננו יכולים לסכן את בריאותה."
אבא ניגש לארון המשקאות, ממלא שתי כוסות בוויסקי, מוסיף בכל כוס כמה קוביות של קרח, ומגיש לי אחת מהן. "תשתה ילד, זה יעזור לנו לשחרר קצת את מה שהצטבר אצלנו בפנים." הוא אומר, "אני נדהם איך משחקים כך עם חיים של אנשים. הרי זה עניין של חיים ומוות."
למחרת בבוקר ד"ר שלום סירקין מקבל את פנינו בכניסה לבית החולים. "אני צריך לדבר איתך," הוא לוחש לי.
הוא מבחין בשינוי שחל בי, למרות שאני מנסה בכל כוחי לשלוט בעצמי. "מה עוד ייפול עלינו?" אני חושב לעצמי.
"ג'יין חזקה," אני אומר לו, "אתה יכול לומר כל דבר לידה. אני כאן בשביל לתמוך בה אם תיפול," אני עונה לו.
"יש לי קשרים בהנהלת בית החולים," הוא אומר לבסוף, "אני לא אוהב לבקש טובות, אבל כל הסיפור הזה נשמע לי כל כך הזוי שלא יכולתי לשבת בשקט, ביחוד שזה מדובר במישהי מהמשפחה שלכם. אתה יודע כמה אתם יקרים לי."
"תודה שלום," אני אומר לו, "אני מעריך, אנחנו מעריכים, זאת מאד. אני יודע כמה אתה עסוק ומודה לך שהתפנית לטפל בג'יין מיד."
"אנחנו הולכים כעת לערוך שוב את בדיקות הדם ג'יין," הוא מסביר לה, "אינני יודע אם יסכימו לתת לי את הבדיקות שנערכו שם בבית החולים הר סיני. אני צופה שיאמרו לי שאינם מוצאים זאת, בעיקר בגלל הבעיה עם השם. אנחנו נטפל בזה מאוחר יותר."
ג'יין הולכת לידי בשתיקה. אני מרגיש את המתח בגופה, אבל לא מראה לה את זה. אנחנו מגיעים למעבדה ואני עומד לידה בשעה שמוציאים את הדם ממנה.
"את מוצאת את שמי במערכת?" היא שואלת את האחות.
"כן," עונה האחות.
"הפרטים מתאימים לפרטים שמסרתי לך ולכרטיס שלי?" שואלת אותה ג'יין.
"ברור, הרי אסור לי לקבל אותך אם יש חוסר התאמה," עונה האחות ומביטה בי בשאלה. אני מתעלם מהמבט הזה.
"תודה," אומרת לה ג'יין בשקט.
"היא בטח חשבה שאני לא נורמלית כששאלתי את כל השאלות האלה," אומרת לי ג'יין. אני מרגיש את הכאב בדיבורה.
"לא איכפת לי מה אחרים חושבים. אני מבין מאיפה זה בא לך, וזו זכותך לשאול," אני עונה לה.
אנחנו הולכים לשבת בבית הקפה בקומת הכניסה. אנחנו רואים את אבא יושב בפנים רציניות עם ד"ר סירקין.
"כפי שצפיתי," אומר לנו ד"ר סירקין, "בהר סיני לא משתפים פעולה. אני מציע שתשתו בינתיים משהו עד שיגיעו התוצאות. ביקשתי שילחו לי הודעה באיתורית כשהבדיקות מוכנות. הן אמורות להתחיל להגיע תוך שעה בערך."
אני הולך וקונה שתי כוסות קפה וכריך. "תחתכי לי אותו לשניים," אני מבקש מהמוכרת. ברור לי שג'יין לא מסוגלת לאכול כעת הרבה.
"אנחנו נהיה בפטיו," אני אומר לאבא , "תקרא לנו כשיהיה מה לספר לנו."
"דברי איתי," אני אומר לג'יין.
"אני רועדת מפחד," היא אומרת לי, "אני מבינה שמה שאני עומדת לשמוע שונה ממה שהיה עד יום. האם זו תהיה בשורה טובה יותר או שמא…? אני מפחדת קייל. אתה לא תיתן שיקרה לי משהו רע, נכון?"
"אני מבטיח לך שלא אעזוב אותך לרגע, גם אם זה אומר שלא אוכל לעבוד בכלל," אני אומר לה, "אין לי מושג מה מצפה לנו. אבל זה אנחנו, את לא לבד יותר אף פעם ואל תשכחי את זה."
ג'יין לוגמת מהקפה שלה ואני שוקע בהרהורים. ההתנהגות המוזרה של ניק מטרידה אותי מאד. אני לא מבין איך אחרי כל מה שעשיתי בשבילו הוא מתנהג אליי כך. אף אחת מהמחשבות שעולות לי בראש לא משמחת אותי ואני מרגיש שאם לא אבין למה אשתגע.
"על מה את חושבת?" אני שואל את ג'יין, תוהה עם המחשבות האלה עוברות גם במוחה.
"אני רק רוצה לדעת מה איתי," אומרת ג'יין ומניחה את ראשה עליי.
"תאכלי ילדונת," אני מפציר בה, "את חייבת להיות חזקה."
"סליחה," אומרת לי ג'יין.
"לא הבנת אותי," אני אומר לה, "התכוונתי שאת צריכה פיזית להתחזק. זה בסדר שאת מתוחה ועצובה. זה לגמרי מובן."
"אתה מבין שאני מפחדת לקוות שהבדיקות היו שגויות. אם אני טועה אני עלולה להתרסק חזק יותר. אני כל כך רוצה להיות חזקה בשבילך," היא אומרת לי.
לשמחתי אני רואה את אבא מסמן לנו בידו לבוא.
"בואי ילדונת. אנחנו עומדים לגלות בקרוב מה קורה איתך," אני אומר לה.
אנחנו עולים לקומה החמישית לחדרו של ד"ר סירקין.
"שבו," הוא אומר לנו בשעה שהוא מעיין בתוצאות. "הן התקבלו ברגע זה, עדיין לא קראתי אותן."
"את תצטרכי לעשות שינוי דרסטי בחיים שלך ג'יין," פותח ואומר ד"ר סירקין, "את חייבת לאכול ארוחות יותר מסודרות."
"אני יודעת," עונה לו ג'יין, "אני מתכוננת לשנות את סגנון החיים שלי. אני מבינה שהמעשים שלי משפיעים לא רק עליי אלא על שנינו."
"מה שאני אומר בעצם ג'יין הוא שיש לך מחסור גדול בברזל ונצטרך לתת לך עירוי של ברזל," אומר ד"ר סירקין.
ג'יין מביטה בו. "והסרטן? מצבי כל כך גרוע?"
"את זה שמרתי לסוף מהסיבה הפשוטה שאני רוצה לראות את החיוך על פניך. את לא חולה ג'יין. כל העייפות שלך נובעת מהאנמיה החריפה שלך, ואין בה שום קשר לסרטן."
"אתה בטוח?" היא שואלת אותו .
"לגמרי," הוא עונה לה.
"אז אני לא גוססת?" היא שואלת.
"לא ג'יין. אני מציע שאתן לך את הטיפול הראשון כבר היום," מסכם ד"ר סירקין.
"אחותי מתה מסרטן", אומרת ג'יין שמתקשה להאמין.
"כי היה לה סרטן, ג'יין," הוא אומר לה, "לך אין."
"ביום שני התעלפתי," היא אומרת לו.
"סביר להניח שהסיבה היא המחסור החמור בברזל" הוא עונה לה, "קייל תיגש למזכירות ותרשום את ג'יין לאשפוז יום."
*
ג'יין
אתם מאמינים? כי אני לא מאמינה. עכשיו אני גם כועסת על כל ימי החרדה שהעבירו אותי. הכל נראה לי מטורף. איזו סיבה היתה לרופא המטפל שלי לשקר לי??
אני עוצמת עיניים. ידו של קייל מלטפת את ידי כל הזמן שעה שהעירוי מוזרם לגופי.
"תתחילי לחלום ילדונת," הוא לוחש לי, "אני מתקשה לעכל את זה. אני ניזכר שאמרתי לך שגם אם יתברר שאת בריאה אוהב אותך, זוכרת? לא האמנתי שזה יקרה כל כך מהר."
"אני לא מבינה איך רופא שאמור לטפל במטופל שלו, יכול לתת לו מידע שגוי כזה. הוא צריך להיות מישהו ממש חסר לב," אני אומרת, "ביחוד שהוא ידע על ההיסטוריה המשפחתית שלי. אני שמחה שלא גררתי את הוריי לכל הסיפור הזה. זה היה הורס אותם, ובסוף אמא שלי עוד היתה מאשימה אותי שניסיתי לסחוט תשומת לב."
"בואי נטפל קודם כל בהבראתך," הוא אומר לי, "אני מבטיח לך שהרופאים האלה לא יצאו נקיים מהסיפור הזה."
"אני מבקש שתחזרו אליי בעוד שבוע בדיוק. נערוך שוב בדיקת דם וניתן לך עירוי נוסף. הספירה שלך מאד נמוכה ג'יין. אני מבקש שתנוחי השבוע בבית. אני אתן לך אישור מחלה," אומר ד"ר סירקין.
"מבטיחה לך לנוח," אומרת ג'יין, "אני עובדת עצמאית כך שאין לי צורך באישור. אני מניחה שאשכב במיטה ואכתוב."
שלושתינו מודים לד"ר סירקין ונוסעים חזרה לבית של ההורים של קייל. "אני חושבת שכדאי שנחזור הביתה," אני אומרת לקייל, "אני אשמח לעשות כעצתו של ד"ר סירקין ואלך לשכב. אני מרגישה כאילו עברתי מסע ארוך ומייגע וזקוקה למנוחה. תוריד אותי בבית ותלך למשרד."
"בבית?" שואל קייל.
"בבית שלנו," אני עונה, "האם יש לי בית אחר? מה שמזכיר לי שאני צריכה לטפל בדירה שלי."
"אני אעבוד מהבית," הוא עונה לי, "גם לי אין בוס את יודעת. חוץ מזה שאני רוצה להיות לידך במקרה שתזדקקי למשהו. אולי נוכל להמשיך את רשימת המשאלות שלנו."
אנחנו חוזרים הביתה. לפני שאני נכנסת למיטה אני עוברת דרך לוח המשאלות שלנו.
אני מביטה על הלוח ומחייכת. "כמה טוב שאנחנו יכולים לעוף כעת עם החלומות שלנו. אני מתחילה להאמין שאני אהיה בסדר," אני אומרת לקייל.
"כן, כשאני מביט על זה כעת, על מרתון הסרטים שבחרנו כמשאלה, זה מעורר בי חיוך," הוא עונה לי, "החלומות שלי עבורנו הם הרבה יותר גדולים. את יודעת, השמים הם הגבול."
"אתה מתכנן לעבוד כעת?" אני שואלת.
"אני מודה הייתי במתח רב ולכן אני נשאר פה. אני חושב אפילו שאצטרף אליך למיטה," הוא עונה לי.
אין לי אפילו כח להתקלח. אני פושטת את בגדי, לובשת חולצת טריקו, שמה את הראש על הכר ונרדמת. אני עוד מספיקה להרגיש את קייל נצמד אלי, בעוד ידו מקיפה את בטני, ושוקעת בשינה עמוקה.
אני מתעוררת כאשר בחוץ חושך מוחלט. המיטה לידי ריקה. אני מסתובבת ורואה את קייל יושב על הכורסה בפינה ועובד. "התעוררת," הוא אומר לי, "ואני חשבתי להעיר אותך עוד מעט בנשיקה כמו באגדות, יפיפה נרדמת שלי."
"אם כך," אני עונה לו, "אעצום את עיני ואחכה."
אני לא צריכה לחכות כי מיד הוא קם ומטביע על שפתיי נשיקה ארוכה. "אני לא אתפלא אם אודרי תופיע פתאום," הוא אומר ושנינו מתגלגלים מצחוק. "תראי אותנו, זוג נורמלי, נטול דרמות."
"תחשוב שאני משוגעת אם אתחיל לעבוד על תחקיר כעת?" אני שואלת.
"זו המשאלה הרביעית שלך?" הוא שואל.
"קייל, אני לא מבזבזת את המשאלות שלי על עבודה," אני עונה לו, "היו לי שתי משאלות, האחת להתחתן איתך, והשניה היא לראות את התערוכה שלי."
"ההורים הזמינו אותנו מחר לארוחת ערב. מה דעתך?" אומר קייל.
"ונלך בשבת לשוק בנמל?" אני שואלת.
"ג'יין, את עדין צריכה לנוח. נראה איך תרגישי," הוא עונה לי.
הנייד של קייל מצלצל. "היי ספנסר. ג'יין התעוררה, אני אשאל אותה."
"ספנסר שואל אם הוא יכול בוא ולצפות איתי במשחק," שואל אותי קייל.
"בטח," אני עונה, חשבתי לעבוד קצת," אני עונה, "השינה מילאה את המצברים המרוקנים שלי. אני מרגישה ממש מאוששת."
אני נכנסת להתקלח וחופפת את הראש. אני מעסה את הפנים שלי, מנקה אותן באופן יסודי. נמנעתי מכך זה זמן מה. אחר כך אני מורחת את צפורניי בלק אדום. כל כך התגעגעתי לפינוק הזה. כאשר אני יוצאת מחדר המקלחת אני שומעת ברקע את הצגת השחקנים.
אני ניגשת לחדר העבודה ומפעילה את המחשב שלי. אני נכנסת לאתר של המערכת. אני מחפשת את המדור העוסק בחדשות הבריאות.
אני שולחת הודעה לכתב לעניניי בריאות בנג'מין ברייטלנ.
ג'יין מילר בניו יורק טיימס:
היי בן בן.
מקווה שאצלך הכל בסדר.
כשיזדמן לך אשמח לשוחח איתך.
התקשר למספר הפרטי שלי 212…
בן מחזר אחריי כבר זמן רב, עוד בימים שהיתי עם גיא. אני מניחה שהוא יודע על אירוסיי ומקווה שזה לא ימנע ממנו להחזיר לי טלפון.
"היי יקירתי. כמה אני שמח לשמוע את קולך," אומר לי בן בטון רב משמעי.
אני מתעלמת מהטון. "יש לי משימה בשבילך. אני מבקשת ממך דיסקרטיות מלאה. מדובר במשהו שנוגע לי אישית."
"אני מרגיש מוחמא", הוא עונה לי בקול מתקתק.
"אני צריכה מידע על רופא משפחה בשם ד"ר נורמן ויילדר. מה שמעניין אותי במיוחד הם תיקים הקשורים במחלת הסרטן," אני אומרת.
"זה בקשר למוות של אחותך?" הוא שואל אותי.
"כן," אני משקרת לו.
"ומה יצא לי מזה?" הוא שואל.
"מה תרצה שיצא לך מזה?" אני שואלת.
"אני רוצה אותך ג'יין ואת יודעת את זה," הוא עונה לי.
אני נושמת עמוק. אני חייבת להתרכז, לחשוב כמו עיתונאית. הרי הייתי במקום הזה לא פעם.
"אתה רוצה לצאת איתי לדייט?" אני שואלת, "אולי לקפה?"
"בתור התחלה," הוא אומר לי וקולו נשמע מרוצה מהשאלה שלי.
"תעבוד על החומר בינתיים בן. אני אבדוק את הלו"ז שלי ונקבע בבית הקפה ליד המערכת. רק אתה ואני," אני עונה לו בקול רך.
"אני יודע שאת מאורסת," הוא יורה לעברי.
"אתה יודע, קייל ריצ'ארדסון ואני בקושי מכירים הכל יכול לקרות," אני אומרת.
*
קייל
יש כעת הפסקה במשחק. אני ניגש לשאול את ג'יין אם היא רוצה לאכול משהו. אני מתפלא לראות שהיא איננה בחדר העבודה. אני שומע את קולה מחדר השינה.
אני שומע שהיא משוחחת עם משהו בטלפון. אני לא מאמין למה שאזניי שומעות. "נקבע בבית הקפה ליד המערכת. רק אתה ואני," היא אומרת לו בקול רך. אם לא די בכך אני שומע את המילים שגורמות לי להפסיק לנשום. אני חוזר לסלון.
"קייל. מה עובר עלייך?" שואל אותי ספנסר בדאגה.
"היא קבעה דייט עם גבר אחר. אתה יודע, קייל ריצ'ארדסון ואני בקושי מכירים הכל יכול לקרות, כך היא אמרה לו," אני אומר לו בקול רועד.
ספנסר המום בדיוק כמוני.
"אני לא מאמין," ממלמל ספנסר.
ואז היא נכנסת לחדר כולה מחייכת.
היא ניגשת אליי ורוצה לחבק אותי. אני עוצר מבעדה להתקרב אליי.
"אין צורך שתעמידי פנים ג'יין," אני אומר לה בקור, "שמעתי את השיחה שלך."
"ומה עם החוק שלנו שמדברים לפני שקובעים שהבנו?"
"מה יש להבין ג'יין. הפנים האמיתיות שלך התגלו. או שמא שמך ג'ניפר?"
"אתה לא מתכוון לזה," היא אומרת ופורצת בבכי.
"את יכולה לבכות, זה לא עובד עליי," אני עונה לה. כולי נסער. אמנם אני פגוע, אבל איני יכול לומר שהבכי שלה לא גורם לי לרצות לחבק אותה כעת.
"בן הוא כתב לעניני בריאות וביקשתי ממנו מידע על ד"ר נורמן ויילדר רופא המשפחה שלי, והקשר שלו למקרי סרטן. נראה לך שבאמת אלך להיפגש איתו לבד?"
"אני כזה אידיוט," אני אומר לה, "ג'יין…"
"אני כל כך בוטחת בך שלא חשבתי שאני צריכה להסתיר את השיחות שלי. הייתי צריכה לחשוב שאתה אולי תשמע חלק מהן ותפרש אותן לא נכון. אני מצטערת," היא אומרת לי ומנסה למחוק את דמעותיה ללא הצלחה.
"בואי אליי ילדונת, אני אוהב אותך כל כך," אני אומר לה. אני מתעלם מנוכחותו של ספנסר ומנשק אותה כאילו שאם לא אעשה כן לא אוכל לנשום יותר.
*
למחרת ג'יין מודיעה בעבודה שהיא לקתה בזיהום וצריכה להישאר בבית. אנחנו מבלים עד לשעות הצהריים בעבודה. ג'יין ממשיכה במחקר שלה. בן שנחוש בדעתו להפגש איתה עושה כל שביכולתו לשלוח לה חומרים לכתבה שלה. הוא לא מעז לשאול אותה מתי יפגשו ומצפה שתודיע לו מתי זה יקרה. אני שם לב שהדיבור שלה כלפיו השתנה. היא עושה הכל לשדר לי שאין הוא מהווה איום על מעמדי אצלה.
"זה לא יקרה שוב," אני מבטיח לה בהפסקה בין שיחה לשיחה, "למדתי את הלקח."
אני עונה על המיילים שהצטברו ומשלים את כל הפערים. כאשר אני מסיים ג'יין עדיין עובדת. אני מסתכל עליה וחושב איזו הקלה אני חש כעת שהפחד האיום על חייה הוסר מעלינו.
במשך היום הכינה לנו ג'יין כריכים. "אין טעם שתבשלי," אמרתי לה, "הרי עוד מעט נגיע להורים ואת יודעת כבר איזו ארוחה מצפה לנו."
לא טעיתי. כאשר אנחנו נכנסים הביתה, הריחות המגיעים מכיוון המטבח מלמדים על הפעילות הנעשית בו. ג'יין ניגשת לברך את אבא לשלום ופונה למטבח.
"אני לא מאמינה," אני שומע את קולה, "אודרי אופה." אני מחייך לעצמי. איך הילדונת שלי כבשה את המשפחה הזו רק מעצם היותה בה.
"אני שמח שאנחנו יודעים מה קורה עם ג'יין והיא בידיים טובות," אומר לי אבא, "היא נראית מאוששת היום."
"היא ישנה המון שעות שחזרנו ואפילו חזרה לעבוד," אני עונה לה, "מהבית כמובן."
"אני חושב שהגיע הזמן כעת לטפל בידידך ד"ר אברמסון,"אומר אבא,"בית החולים אינו משתף איתנו פעולה, כמה לא מפתיע. אני חושב להזמין לכאן את פרופסור רולין לשיחה."
"נשמע רעיון טוב," אני עונה לו.
"ערב טוב פרופסור רולין, מדבר גרהם ריצ'ארדסון. אשמח שנפגש לכוס קפה. מתי מתאים לך?" שואל אבא.
כיוון שהמיקרופון פתוח אני שומע את תשובתו של פרופסור רולין. "השבוע אני מאד עמוס, אבל במקרה הערב אני פנוי. כך שאם מתאים לך אולי נפגש מתישהו?"
"אני אשמח מאד," עונה לו אבא.
"אם כך אהיה אצלך תוך שעה, אם זה מתאים לך," עונה פרופסור רולין.
"אחכה לך עם קפה ועוגה תוצרת בית," עונה לו אבא.
"בוא נלך לברר שבאמת יש לנו עוגה בבית," אומר לי אבא.
"האנה," אומר אבא, "פרופסור רולין יגיע לכאן מאוחר יותר. רציתי לוודא שיש לנו כיבוד להציע לו. את מכירה אותו. מאפים מתוקים תמיד משמחים אותו."
ג'יין נכנסת לחדר העבודה של אבא, מניחה לפניו עוגיה חמה כדי שיטעם. "מעשיה ידיה של אודרי," היא אומרת בגאווה.
"בהכירי את פרופסור רולין," עונה לה אבא, "כדאי שתכינו עוד. נראה לי שהוא יזלול את כל המגש לבדו."
"אודרי כל כך מתלהבת מהאפיה," היא עונה לו בחיוך, "המגש השני כעת בתנור."
"את כל כך צדקת ג'יין," אומרת לג'יין אודרי, בשעה שהן עורכות את השולחן לארוחת הערב. "כל כך נהנתי מהאפיה. יכולתי להכין עוד כמה מגשים. "
"אני חושבת שכולם כבר רוצים להגיע היום לקינוח עם הריחות המשגעים האלה. כל הבית מלא בהם," אומרת אמא.
אנחנו יושבים לאכול. כולם משבחים את האוכל של אמא, מספרים על קורותיהם בשבוע שעבר. איש לא מזכיר את הטלטלה הגדולה שעברנו עם ג'יין.
אבא מוציא בקבוק יין ממקרר היינות ומוזג לכולם. "אני לא יודעת אם מותר לי לשתות," אומרת ג'יין ולכן מבקשת שימזוג לה רק מעט לטעימה. "תזכיר לי לשאול את ד"ר סירקין," היא לוחשת לי.
אני מרגיש כל כך מאושר. פניה של ג'יין רגועות והיא משתתפת בשיחה. היא פורחת ומדהימה אותי בידע הרב שהיא מפגינה. היא פשוט אישה מבריקה. אני מרגיש גאווה גדולה להיות לצידה.
אם מישהו היה נכנס כעת לביתנו לא היה לו מושג איזו טלטלה עברה המשפחה שלנו בשבועיים האחרונים.
שיאה של הארוחה היה כמובן המאפים שהוגשו עם השתיה בסוף הארוחה.
"שנים אני מנסה לשכנע את הילדה הזו להיכנס איתי למטבח, ואת ג'יין ידעת את מילות הקסם. אודרי, הטעם של העוגיות ממש נפלא."
אנחנו יושבים שעות ליד שולחן האוכל, לא שמים לב לזמן שעובר.
*
"הוא הגיע," אומר אבא שרואה את מכוניתו של פרופסור רולין נכנסת לשביל הגישה לבית, וקם לקבל את פניו.
"אם זה בסדר ג'יין הייתי רוצה לדבר איתו ביחידות. קייל אתה מוזמן להשאר," אומר אבא.
"אני אבלה בשמחה עם האנה, אומרת ג'יין, "יש לנו הרבה על מה לדבר."
אני רואה שאבא דרוך למרות שהוא משדר נינוחות כלפיי חוץ.
"פרופסור רולין ידידי," מקבל אבא את פניו ולוחץ בחמימות את ידו. הוא מוביל אותו לחדר המשפחה.
"ערב טוב לך," אומרת אימא שניגשת ומניחה על השולחן שלושה ספלי קפה. את הסוכר והחלב היא מביאה בכלים נפרדים. היא חוזרת שוב עם צלחות קטנות ומגש מלא עוגות ועוגיות. "תתכבד," היא אומר לפרופסור רולין, "מעשה ידיה של בתי אודרי."
במשך שעה ארוכה אבא מדבר איתו על הבחירות האחרונות ועל השינויים הצפויים כאן בפורט ג'פרסון.
"אתה יודע שג'יין שלנו חולה והייתי רוצה לתרום סכום כסף נוסף למחקר שלך. חשבתי לתרום סכום זהה לזה שתרם קייל," אומר לו אבא.
"לא זכור לי שקייל תרם כסף למחקר," אומר פרופסור רולין, "אני מניח שזה היה לפני כמה שנים."
אבא מסמן לי בראשו שאשתתף בשיחה. "הפקדתי בידיו של ד"ר ניק אברמסון שייק לפני למעלה מחודש," אני אומר.
אני רואה שפרופסור רולין מחוויר. "אני כל כך מצטער," הוא אומר לבסוף. "ד"ר אברמסון לא עונה לשיחות מאז הצהריים, כאלו בלעה אותו האדמה."
עכשיו תורי ליישם את מה שלמדתי מאבא. אני משדר נינוחות למרות שבפנים אני כולי נסער. "אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני." אני עונה, "בכל מקרה ג'יין עומדת להתחיל בקרוב טיפולים בתרופה הביולוגית. אני אשמח לשתף אותך בהתקדמות."
אני רואה את הכרת התודה בעיניו של אבא.
"אני מאד אשמח," אומר פרופסור רולין. הוא רגוע כעת. אין לו מושג מה שמתחולל כעת במוחנו. אבא ואני מחליפים מבטים וכל אחד מאתנו מבין בדיוק מה חושב השני. שנינו כבר משתוקקים שהביקור הזה יסתיים ונוכל לתכנן את צעדינו הבאים. אך כפי שאבא אמר, הדרך לליבו של פרופסור רולין עוברת דרך המאפים. הוא לוקח את הזמן, שותה לו בהנאה את הקפה המשובח שהכינה אמא, ולא מפסיק לזלול את העוגיות. "תודה לאשתך על העוגיות בשמי," הוא אומר לי, "תמיד אמרתי שכאשר יוצאים לדייט צריך לשאול את האישה אם היא יודעת לאפות. אם התשובה היא חיובית, אז סימן שבחרת נכון."
אבא ואני מחייכים אליו בנימוס. אולי הוא גאון במחקר, אבל בתור אדם הוא בהחלט מוזר.
סמוך לאחת עשרה בלילה נפרד מאתנו פרופסור רולין. "אני אשמח לקבל ממך מענק," הוא אומר לאבא בעומדו ליד הדלת.
"עוד נדבר על כך," אומר לו אבא משפט לא מחייב.
שנינו נושמים לרווחה בשעה שאנחנו שומעים את מכוניתו מתרחקת. "אתה קולט??" אומר לי אבא.
אני ניגש לחדר העבודה של אבא, גולש לחשבון הבנק שלי. אני מחפש את השיק שכתבתי לניק, מעלה את הצילום שלו ושלח אותו להדפסה. על גבו של השיק מתנוססת חתימתו של ניק ומספר החשבון שאליו הוא הופקד.
אני ניגש לג'יין שיושבת עם אמא בסלון הגדול. "את חושבת שהפקד שדיברתי איתו בקשר לתעודת הלידה שלך, יכול לאתר לי מידע על חשבון בנק?"
"בוודאי. הוא מתעסק בעבירות הונאה," עונה לי ג'יין, "אני תמיד נעזרת בו כדי לקבל אישור למידע שמגיע לידיי."
"אם כך הוא האדם שאני צריך. את מוכנה לקשר אותי איתו?" אני שואל.
"הוא עבד משמרת בוקר היום. אני בספק שהוא כעת בתחנה, אבל אנסה," היא עונה לי.
היא שולחת לו מסרון:
מבקשת עזרתך בקשר לפרטי בנק.
תתקשר כשתוכל.
ג'יין מ.
הנייד של ג'יין מיד מצלצל. "איך ידעת שאני בעבודה?" הוא עונה לה, "למזלך נקראתי דחוף לכאן. במה אני יכול לעזור לך?"
"אני שולחת לך עותק של צילום גב שיק, אני רוצה פרטים על בעל החשבון," היא אומרת לו בלי הסברים מיותרים. אני מביט בה, מתפעל מהעובדה שאיננה מרבה בפרטים ובכל זאת זוכה לשיתוף פעולה מידי. תוך דקות ספורות היא מקבלת מייל פרטי ובו המידע שחיפשתי.
בעל החשבון : נ.ג.א
ד"ר ניק ג'רלד אברהמסון
הכתובת היא כתובתו הפרטית של ניק.
רק אז אני קולט שמה שהנחתי שהוא שם חברת המחקר הוא למעשה ראשי התיבות של ניק. "הוא לקח ממני מיליון דולר בלי למצמץ בכלל!" אני חושב בליבי בכעס. חשבתי שמאחר והוא הצליח בלימודי הרפואה, הסתיימה התחרות בינינו. "רגע," אני אומר לג'יין, "תבקשי ממנו פרטים על ניק. אני רוצה לדעת מתי סיים את בית הספר לרפואה."
ג'יין שוב מצלצלת לפקד מיכאלוב. "עוד טובה קטנה," היא אומרת לו, "אני צריכה פרטים על האיש. יכול להיות שהפעם יש לי לספר לך משהו, אבל אני חייבת שיהיה מבוסס."
"אני לא מאמינה ," ממלמלת ג'יין בשעה שהיא קוראת את המייל. היא מגישה לי את הנייד שלה.
עכשיו תורי להישאר פעור פה מרוב תדהמה. "מסתבר שניק לא סיים את לימודיו ומשתמש בתעודה מזויפת." ובעצם למה אני מתפלא? הרי שום דבר כבר לא צריך להפתיע אותי.
אני חוזר לאבא עם החדשות.
אני מחליט להציב בפניו פיתיון. אני רוצה שיחשוב שאני עצמי מתעניין בזהות הבדויה של ג'יין.
אני מקליד הודעה לניק:
אני מצטער על מה שהיה אתמול.
אני לא יודע למה ג'ניפר התנהגה ככה.
הופתעתי לגלות שאני לא באמת מכיר אותה.
עומד להשתחרר לי סכום נוסף.
חשבתי שאולי אוסיף אותו למחקר שלך.
תהיה בקשר.
קייל ר.
עכשיו רק נשאר לי לחכות לראות אם ניק יבלע את הפיתיון. מסתבר שתאוות הבצע לא יודע שובע.
התשובה שלו לא מאחרת לבוא.
אני אשמח לקבל עוד מענק.
חצי מיליון נראה לי סכום שיעזור לי במידי.
ניק א.
אני עונה לו מיד.
אשמח לעזור לך.
הכסף יהיה בחשבוני עוד יומיים.
אנא שלח לי את פרטי החשבון.
אשלח לך עותק של ההעברה הבנקאית
קייל ר.
היה ברור לי שפרטי החשבון שאקבל , הוא זה המוכר לי כבר, חשבונו הפרטי של ניק.
אני משתף את ג'יין בשיחות שלי עם ניק. " נראה לי שהוא אינו חושד בי," אני אומר לג'יין.
"אז בוא אספר לך את האמת," אומרת לי ג'יין, "קוראים לי ג'יין מיום שנולדתי. אבל האהוב שלי קורא לי ילדונת."
רגע לפני שאנחנו נפרדים, למי שתוהה המתכון של העוגיות הוא מתכון שלי.
במקום שמן אפשר להוסיף חמאה או מרגרינה (עד 3 חבילות)
מלית 1: 1 מיכל ממרח תמרים, 1 כפית קינמון, 1 כוס אגוזי מלך, 1/4 כפית ציפורן
מלית 2: 1 כוס ריבה , 100 גר' שומשום, 100 גר' קוקוס, 100 גר' אגוזים
מלית 3: (עוגיות שושנים): 3 חלבונים מוקצפים, 1 כוס סוכר, 1 חב' פודינג וניל או שוקולד
מילוי 4: (קרם חלבה) ½ 1 כפות טחינה, ½ 1 כפות דבש, 1 כוס אגוזי פקאן
נסו בבית, שתפו במילים, בתמונות.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה