מייגן
"מרי מבקשת לראות את מאפין," אומרת האחות.
"זו אני," אני אומרת לה.
"אבא?" אני שואלת ומסתכלת על אבי. אזור ההמתנה מלא בכל בני משפחתי אני נבוכה. סבתא מרי אומרת את מה שידוע לכולם. אני המועדפת עליה.
"זה בסדר מאפין. הרי זו את שבילתה איתה מאז שקרה מה קרה," אומר אבא ברוב חוכמתו. בכל זאת אני רואה את חוסר שביעות רצונן של בנות דודי מהמצב שנוצר.
" חנפנית," מסננת לעברי אנני בת דודי.
"זה לא הזמן למלחמות," אני אומרת לה, "עכשיו כולנו פה בשבילה."
"אני לא אתפלא אם נגלה ש.." היא מתחילה לאמר.
" תשתקי!" אני קוטעת אותה, "סבתא כאן והיא תהיה בסדר. את לא מכירה אותה אם את מעיזה בכלל לומר זאת. היא תחלק הכל שווה ושווה בין שלושת בניה. וחוץ מזה אף אחד לא מונע ממך לאהוב אותה כפי שאני אוהבת אותה."
אני מרגישה שאני רועדת מכעס. " את לא צריכה להתנצל על כך שאת אהובה על סבתא מרי. אני בהחלט מבין למה," אומר לי אבא.
אני מחפשת את ידו של בילי. אני כל כך זקוקה לחיזוק שלו.
"בואי מתוקה שלי, אני אקח אותך לסבתא מרי," הוא אומר לי והולך איתי לחדר ההתאוששות. רגע לפני שאני נכנסת הוא מחבק אותי חזק. "אני אוהב אותך מיגן שלי."
"אני פותחת את הדלת בהיסוס. איני יודעת מה מצבה של סבתא. היא תמיד מצטיירת בעיני דמות חזקה, מודל לחיקוי, וכעת היא חסרת אונים. "מאפין קטנה שלי," אומרת לי סבתא בקול חלש אבל יציב. אני מיד נרגעת, מרגישה את המתח שהצטבר לי בגוף בשעות האחרונות מתחיל להתפוגג. סבתא כאן והיא מגיבה. "אני מקווה שלא כעסו עליך שביקשתי לראות אותך ראשונה."
"אני מאושרת לראות שאת בסדר. שמעתי שהניתוח עבר בהצלחה," אני אומרת. מנסה להתעלם מדבריה.
"זו אנני נכון?" עונה סבתא, " כל מה שמטריד אותה הוא שאשאיר לך יותר. אני חייבת לשים לזה קץ. אני מתכוונת לכנס את המשפחה ולומר להם שכל הרכוש שלנו מתחלק שווה בשווה בין שלושת האחים. עכשיו ספרי לי על הגבר הזה שגורם לעיניך לזהור כמו שני פנסים בחושך."
"בילי פה," אני אומרת לה, "הוא הגיע בשעה שהיית בחדר ניתוח והביא לנו קפה וכריכים. הוא לא עזב אותי לשניה."
"תגידי לו שיכנס," אומרת סבתא, "אני רוצה לדבר אתו. לבד."
אני עושה כדבריה וקוראת לבילי. "סבתא ביקשה לדבר אתך ביחידות," אני אומרת לו, "זה בסדר?"
"ברור," עונה לי בילי ונכנס לחדרה של סבתא. אני עומדת מחוץ לחדר חסרת סבלנות. אני יודעת שכולם רוצים לראות את סבתא ואילו היא מנהלת שיחה ארוכה עם בילי. הוא יוצא מהחדר ובפניו חתומות. "סבתא מרי בקשה שאקרא לאביך," הוא אומר, "בינתיים תהיי איתה."
אני מאד מוטרדת מהשיחה הזו. "האם סבתא מסתירה ממני משהו?"
"אין לך מה לדאוג מאפין. בסך הכל רציתי לראות מי הגבר שכבש את ליבך. הוא גבר מקסים. נתתי לו את ברכתי."
"סבתא יש משהו שאת מסתירה ממני?" אני שואלת.
"מה פתאום קטנה שלי. הכל בסדר מאפין, אין לך מה לדאוג, באמת," אומרת לי סבתא, "זה לא שאיני סומכת על שיקול דעתך. למרות שבינינו, לא הבנתי את הבחירה שלך בעורך הדין ההוא. בילי גבר משגע והכי חשוב הוא כל כך אוהב אותך שזה חימם את ליבי. השיחה היתה עליך וכמה שאת נפלאה, וכשאני מתחילה לדבר עליך את כבר יודעת.."
השיחה מופרעת על ידי אבא שנכנס לחדר. כשאני חוזרת לחדר ההמתנה אני מחפשת את המבט בעיניו של בילי. אני אוחזת בידו ומושכת אותו לפטיו. "דבר איתי," אני אומרת כמעט בתחינה.
"אין לך מה לדאוג מתוקה, לא היה דבר בשיחה הזו שצריך כך להדאיג אותך. היא בסך הכל רצתה להכיר את בעלה לעתיד של הנכדה שלה ולתת לנו את ברכתה," הוא אומר ומנשק אותי.
"תבטיח לי שלעולם לא תסתיר ממני שום דבר," אני מבקשת.
"אני מבטיח לך," הוא עונה לי ונאנח, "היא גם שאלה אם אוכל לעשות משהו בשבילה, לא משהו שצריך להדאיג אותך. היא נתנה בי את אמונה, בבקשה אל תשאלי יותר, כי אינני מסוגל לשקר לך."
"כל עוד זה לא קשור למצבה הבריאותי אניח לנושא," אני אומרת לו.
"מבטיח לך שהיא בסדר," הוא עונה לי ומישיר מבט לתוך עיני כדי שאראה שהוא לא משקר, "היא גם סיפרה לי שהיא העניקה לך את הכינוי מאפין. שנינו נסחפנו בשיחה עליך וכמה שאת מדהימה."
אני מאמינה לו, ולכן חוזרת איתו לחדר ההמתנה. "תלכי לישון מאפין," אומרת לי אמא, "ישנת אולי עשר דקות מאתמול בערב. לך תשכיב אותה לישון בילי," היא אומרת לבילי.
"לך תשכיב אותה לישון," חוזרת אחריה אנני, "איזו אמא אומרת דבר כזה לחבר של הבת שלה."
סאלי מסתכלת עליה במבט מאיים, אבל לפני שהיא אומרת משהו אומר ג'ורג אביה של אנני. "אני לא יודע ממי קיבלת פה כזה גדול. אני מבקש שתלכי מפה. ההתנהגות שלך ממש מחפירה."
"ברור. אני לא מלאכית כמו מיגן," היא עונה לו בחוצפה.
"בבקשה אל תריבו," אני מבקשת בשעה שאבא חוזר ואומר שסבתא מרי מבקשת לראות את אנני.
"מה כבר אמרת לה?" היא פונה אליי בכעס.
"את באמת חושבת שאת היית במחשבותיי כשבאתי לראות מה המצב של סבתא שלנו שמתאוששת מניתוח?!" אני אומרת לה, "העולם לא סובב סביבך היום נסיכה, היום זו סבתא ורק היא."
"אני אבוא איתך," אומר לה דודי ג'ורג' שמכיר היטב את בתו וחושש למה שיצא מפיה.
אני נפרדת מאבא וניגשת לאמא. "מתי התחרות הזו תגמר כבר? כל מפגש כזה חייב להיות כזה טעון? אני מקווה שלפחות ליד סבתא היא תתנהג בצורה מכובדת."
"את יודעת מאפין, הריבים שלה הם עם עצמה. איש לא מנע ממנה ללכת בדרך שאת הלכת. היא בחרה לא לעשות כלום עם החיים שלה ואיננה יכולה להאשים איש בכך. אל תיקחי ללב את מה שהיא אומרת."
"אין לי בעיה מה שהיא אומרת עליי," אני עונה, "אבל זה לא הזמן להרגיז את סבתא. אמנם היא עברה בהצלחה את הניתוח, אבל היא רחוקה מלחזור לעצמה."
"אל תדאגי לסבתא היא תהיה בסדר, עכשיו תדאגי לעצמך ותלכי לישון. את נראית מותשת לגמרי," אומרת לי אמא.
אני נפרדת משאר בני המשפחה ויוצאת עם בילי מבית החולים. "אני מצטערת על ההתפרצות שלי," אני אומרת לו, "כל מפגש כזה עם בנות הדודות שלי הוא טעון. אינני מבינה את זה. דודי ודודתי הם אנשים מקסימים. איך נולדו להן כאלה בנות מפונקות אני מתקשה להבין."
"מיגן, את לא יודעת כמה את נדירה," הוא אומר לי.
"שוב אני מיגן," אני אומרת לו, "אני מנסה להבין מתי אתה קורא לי מיגן, ומתי מקנזי."
בילי צוחק. "זה פשוט מאד. כשאני רוצה לומר לך משהו ברצינות אני רוצה שתדעי שאליך אני מתכוון. יש לי מה כינויים בשבילך בלב אבל אני מתאפק כיוון שלא רוצה שיפלט לי אחד כזה במקום הלא נכון."
"באמת?" אני עונה לו, "כמו למשל?"
"מתוקונת שלי," הוא אומר ורוכן לנשק אותי.
אנחנו מגיעים לרכב ובילי מבקש שאכניס את כתובת של הדירה שלי למכשיר הניווט. אני עושה כדבריו ושואלת אותו איך לשמור אותו. "אממ..שאלה טוב. הייתי רושם בייב אבל זה קצת מצחיק אם את תרצי לנסוע הביתה ותכתבי …" אני כבר לא שומעת את מה שהוא אומר כי אני שוקעת בשינה. אני מתעוררת כאשר בילי נוגע בי ואומר: "בייב, הגענו הביתה."
"אתה צריך לחזור לעבודה," אני אומרת לו.
"אני צריך, אבל אני נשאר איתך. הדברים שלי פה. בואי קחי אותי הביתה," הוא עונה לי.
אנחנו עולים במעלית לקומה החמש עשרה. אני מובילה את בילי לדירה שנמצאת בקצה השני. אנחנו הולכים בשתיקה, הוא אוחז בידי בחוזקה ועל פניו אי אפשר לראות מה הוא מרגיש. אני פותחת את הדלת לאט, אני קצת חוששת היות ולא ראיתי איך הדירה שלו נראית, או איפה היא נמצאת בכלל. אני תוהה איך יגיב למראה הדירה שלי. אני נושמת נשימה עמוקה.
"היי בייב. את נראית לי מתוחה. לא מעניין אותי איך הבית שלך נראה, או כל מה שרץ לך בראש עכשיו. כל מה שאני רוצה זה להיות איתך איפה שאת נמצאת," הוא אומר לי.
"הייתי כל כך שקופה?" אני שואלת, "יש המון דברים שאני צריכה ללמוד עליך."
"הנה אלמד אותך משהו. אמנם גדלתי בבית עשיר, אבל אני ממש לא מפונק. גם מזרון על הרצפה מתאים לי בתנאי שאת תשכבי לצידי. אני אפילו לא שאלתי אותך אם את גרה לבד," הוא אומר לי.
"אתה יודע בדיוק כמה אני מרוויחה. אתה יודע שאני יכולה להרשות לעצמי לגור לבד. היום אני שמחה יותר מתמיד שיש לנו פרטיות. לפחות פה נוכל להיות מי שאנחנו בלי מסיכות," אני עונה לו. "אני הולכת להתקלח, אני רוצה להוריד ממני את הריחות של בית החולים. "תרגיש בבית."
"אם כך אקפוץ לכמה דקות לבנק, פה מעבר לפינה. את רוצה שאביא משהו?" הוא שואל אותי.
"אין צורך. יש הכל בבית," אני עונה לו, "במגירה של השולחן במבואה יש זוג מפתחות נוסף. קח אותו . אני מניחה שאשן לכשתחזור."
**
מרי או'סליבן
היה לי ברור בשעה שהבנתי שמצבי לא טוב, שאני רוצה את מיגן לידי. לעולם לא אומר זאת בקול רם אבל היא האדם הכי אהוב עלי עליי אדמות. אחרי שלושת בני כמובן. אני יודעת שבמשפחה יודעים מה גדולה אהבתי אליה. כאשר ראיתי אותה לראשונה, ולמרות שהיא הצעירה מבין נכדיי ונכדותיי, הרגשתי שהלב שלי שר. עם השנים היא שבתה אותי כליל בגלל מי שהפכה להיות. אני חושבת שאני כל כך קשורה אליה כי היא כמוני כשהייתי צעירה. מכל צאצאיי, כולל בניי, איש לא יצא דומה לי כמוה.
למרות שהייתה בדרך למסיבת יום הולדת של לוסי, חברה שלה מבוסטון שבאה במיוחד לחגוג איתה כאן, היא לא היססה והגיעה מיד כאשר התקשרתי להודיע לה שנפצעתי. היא היתה לידי כל הלילה, לא עצמה עין כל הלילה.
אני כל כך שמחה לראות אותה כל כך מאוהבת. כל כך חששתי לה כשנפרדה מהארוס שלה. בינינו, לא הבנתי למה בכלל היא היתה איתו. נכון שהוא גבר יפה תואר, עורך דין מצליח אבל הרגש אצלו לוקה בחסר, וזה ממש לא מתאים לה להיות עם אחד כזה. הסיבה לפרידה ביניהם הדהימה אותי ורק חיזקה את דעתי עליו. שמחתי לראות שמיגן לא נשברה ממה שקרה והסתכלה קדימה..
אני כעת בחדר התאוששת אחרי הניתוח. אני יודעת שיהיו הדים לכך שאני מבקשת מהאחות לקרוא למיגן. ממש לא אכפת לי כעת. אני מדמיינת את בנות הדודות שלה וביחוד את אנני מעירות לה הערות נבזיות, אבל יודעת שמה שמטריד את מיגן כעת זה מצב בריאותי לא המלחמות המטופשות האלה.
אני רואה שהיא פותחת את הדלת בהססנות ומבט של הקלה על פניה בשעה שהיא רואה שאני מגיבה אליה. "אני מקווה שלא כעסו עליך שביקשתי לראות אותך ראשונה. " מיגן מתחמקת ואני מבינה שכן. אני מספרת לה על ההחלטה שגמלה בליבי לשים קץ סוף סוף לתהיות מה כתבתי בצוואתי. "את יכולה להיות רגועה כיוון שהכל מתחלק בין שלושת בניי. מה יעשו עם זה אחר כך זה בעיה שלהם. אני מתכוונת לכנס את המשפחה ולספר להם את זה. הגיע הזמן שיפסיקו להציק לך." עכשיו שהורדתי את העול הזה מעליי אני מבקשת ממנה שתספר לי על הגבר שהיא מאוהבת בו.
"בילי פה," היא אומרת לי, "הוא הגיע בשעה שהיית בחדר ניתוח והביא לנו קפה וכריכים. הוא לא עזב אותי לשניה."
"תגידי לו שיכנס," אני מבקשת, "אני רוצה לדבר אתו. לבד."
כשהוא נכנס אני מחייכת לעצמי. אני אוהבת את הבחירה שלה. הוא לבוש חליפה, עמידתו זקופה מעידה על בטחון עצמי רב ועם זאת המבט בעיניו בשעה שהוא מסתכל עליי מלא רוך.
"שב," אני מבקשת, "ספר לי על עצמך." ויליאם מספר לי על אימו שנפטרה בלידתו, על אביו שגידל אותו לבד, ועל העובדה שהורי הוריו נשארו באירופה ולא הגיעו לניו יורק. השיחה גולשת למיגן ואני רואה כמה רגש בדבריו בשעה שהוא מדבר עליה. את זה חיפשתי כל השנים אצל הגברים שהיא יצאה איתם.
אני יודעת שזה ה-אחד. "אני מרגישה כמה אתה אוהב אותה," אני אומרת לו, "אני רוצה שתדע שמיגן באה ממשפחה מאד אמידה ועם זאת היא לגמרי עם שתי רגלים יציבות על הקרקע. אני מודעת למתיחות שיש לה עם בנות דודה. אני אומרת זאת כי אני בטוחה שאנני אמרה למיגן כמה דברים בחוץ, ולבטח היית עד לכך. לכן סיפרתי למיגן שהוראתי לחלק את רכושי שווה בשווה בין שלושת בניי." אני עוצרת את דיבורי רוצה לראות את השפעת דבריי עליו.
"כך צריך להיות," הוא עונה לי, "מה שהם יעשו עם זה זו כבר בעיה שלהם. לגביי מיגן אין לך מה לדאוג. אני עצמי בעל אמצעים בכוונתי לחלוק איתה את כל רכושי."
"יש משהו אחד שלא אמרתי למיגן ולכן רציתי לדבר איתך," אני אומרת לו, בארונית ליד מיטתי ישנו התיק שלי. אתה מוכן להביא לי אותו?" ויליאם עושה כרצוני ומביא לי אותו. "בתוך התיק יש צרור מפתחות ובו שני מפתחות ארוכים זהים."
ויליאם מגיש לי את צרור המפתחות. "הנה זה המפתח," אני אומרת לו, "תיקח אותו אליך ושמור עליו מכל משמר."
"אני מבטיח לך," הוא אומר לי ומצרף אותו לצרור המפתחות שלו.
"זהו מפתחת לכספת שמספרה 666. אם תסתכל על האותיות בטלפון תראה על מספר הזה תמצא בו את אם ו-או שהם ראשי התיבות של מיגן מקנזי או'סליבן. כך לא תשכח זאת."
"למרבה האירוניה הבנק שבו מופקדת הכסף הוא בבניין שמיגן שכרה את דירתה. בכספת הזו יש תיבה ובה תכשיטים שאני שומרת למיגן בלבד. זוהי הירושה שאני קבלתי מסבתי. איש לא יודע עליה, גם לא אמה של מיגן. היתה מאד שמחה אם תבחר מתוכה טבעת למיגן. בעצם הייתי רוצה שתבחר ארבע ותביא אליי. אני רוצה לראות מי מבין הארבע תבחר לבסוף לענוד על אצבעה. אני יודעת שהרגע הזה יגיע. אני יודעת שאתה ה-אחד בשבילה. כאשר תהיה מוכן אשמח להיות שותפה להחלטה שלך."
"אני רואה שהוא נאבק עם עצמו לענות לי. אני גם יודעת מה הוא רוצה לומר לי. "אני יודעת," אני אומרת לו ומניחה את ידי על שלו. "אני נותנת לכם את ברכתי לחיים מאושרים יחד."
"אני כל כך שקוף," הוא אומר לי נבוך, "אני פשוט אוהב אותה יותר משחשבתי שאפשר לאהוב."
עכשיו אני מתפללת בליבי שהוא יבחר את הטבעת שאני בחרתי בשבילה, ויאשר לי בכך שהוא באמת מכיר אותה."
**
מיגן
אני מותשת. אני מרגישה שאני נרדמת בעמידה. אני עומדת מתחת לזרם מים חמימים והם מרדימים אותי עוד יותר. אי כבר לא בטוחה מה מציאות ומה דמיון. "הוא באמת היה פה האהוב שלי?"
אני לובשת גופיה לבנה ותחתוני חוטיני לבנים וזוחלת מתחת לשמיכה. רגע לפני שאני עוצמת את עיניי אני מתקשרת לטלפון של סבתא. "עוד לא הלכת לישון מאפין? מה יהיה איתך?" שואלת סבתא שנשמעת יותר ערנית ממני.
"אני כבר במיטה," אני אומרת לה, "רציתי לשמוע את קולך."
"ויליאם נשאר איתך?" היא שואלת.
"הוא הביא אותי הביתה והלך לסדר דבר מה בבנק," אני עונה לה, "הוא עוד מעט יחזור."
"יופי," עונה סבתא, "אני שמחה לשמוע."
אני מסיימת את השיחה ונרדמת מיד. אני חולמת שאני יושבת עם סבתא מרי בגן של ביתה. אני כל כך אוהבת לראות את הגן בעונה זו של השנה. הוא מלא פרחים ריחניים במיוחד. סבתא פעם אמרה לי שהיא בוחרת את השתילים בגן לפי הריח שיפיצו. כאשר היתה סבתא מרי צעירה אסרה עליה אמה להשתמש בבושם. מעולם לא הבינה למה. ולא העזה לשאול. רק בסוף ימיה שאלה מרי את השאלה שהשאירה אותה מופתעת. לאמה היתה אלרגיה לבושם. היא היתה מקבלת כאבי ראש חזקים. רק אז הבינה מדוע היתה מתלוננת על כך שאביה של מרי לא ויתר על מי הקולון ותמיד האשימה אותו שהוא עושה זאת למען נשים אחרות. סבתא מרי לעומתה אהבה מאד את הריחות המשכרים של מי הבושם. היא זו שלימדה אותי להתבשם.
השיחה ההיא עולה בחלומי. "את מבינה מאפין, יש בשמים של יום ויש של לילה., יש של חורף ויש של קיץ, אבל החשוב ביותר שהריח יתאים לגוף שלך. הכל סובב סביב הריח. כך גם לדבי הגבר שלך. אם הוא משתמש בבושם היקר ביותר, אך הניחוח שלו לא נעים לאפך, הוא פשוט לא מתאים לך."
הריח שעולה כעת באפי מסעיר אותי ואני שואפת אותו עמוק לקרבי. רק אז אני מרגישה יד חמה מלטפת את פני, ואחריה שפתים רכות על עורי. אני פוקחת את עיניי ורואה במיטה לצידי את בילי. "מצטער שהערתי אותך," הוא אומר לי, לא יכולתי להתאפק. חייכת בשנתך ונראית כל כך רגועה ויפה."
"חלמתי שאני עם סבתא בגינה הפורחת. היא אמרה לי שיש לה סוד לספר לי ושיום אחת אני אדע מהו," אני עונה לו, "מעניין מה פרוש החלום."
"איך היא נראתה כשאמרה לך זאת?" הוא שואל אותי.
"היא נראתה בריאה ושמחה. נראה היה כאילו משא כבד הוסר מעל כתפה," אני אומרת, "כאילו שהסוד הזה הוא משהו שרצתה לספר לי מזמן. אולי זה קשור לכל הדיבורים האלה על הצוואה שלה," אני אומרת.
בילי מביט אליי. המבט בעיניו לא מותיר ספק. הוא בהחלט אוהב אותי. אני מתקרבת אליו ומנשקת אותו, ידי מקיפות את צווארו והוא מקיף אותי בזרועותיו, מצמיד אותי אליו. "אני כל כך חושק בך," הוא אומר לי בשעה ששפתינו ניתקות.
"הכל קורה בינינו כל כך מהר," אני אומרת לו, "רק עכשיו אני קולטת שעוד לא היינו צריכים להתעמת במשרד, בגלל מה שקרה לסבתא. הייתי צריכה לחשוב על זה לפני שאמרתי לך לבוא להיות איתי," אני אומרת.
הוא מסתכל עליי, "נו, אמר לך לעבור בבית מרקחת כדי להצטייד באמצעי מניעה.." אני עונה לו. אני לא מספרת לו שאני משתמשת בגלולות.
"אני דווקא חשבתי על זה. היה לי ברור שלא אוכל להיות איתך בלי לרצות לגעת בך כל הזמן וגם…" הוא אומר ופושט ממני את הגופייה אותה אני לובשת. הוא פושט גם מעליו. רק אז אני קולטת שהוא לבש חולצת טריקו ולא חולצת בד כפי שאני רגילה.
אני מלטפת את העור שלו, שואפת את הריח הנעים שלו. "אתה כל כך מתאים לי," אני לוחשת ספק לו ספק לעצמי. "זה אתה שחיפשתי כל השנים. אף אחד לא משתווה לך."
"את מדהימה," הוא עונה לי, "זו בדיוק המחשבה שעוברת לי בראש. מעולם לא הרגשתי כלפי אף אחת כמו שאני מרגיש כלפייך ויכול להגיד לך בפה מלא שזו את האחת שחיפשתי. אני מביט בך וחושב למה בכלל התחתנתי עם גרושתי. למה לא חיכיתי בסבלנות לך."
"אני מניחה שמאותן סיבות שאני התארסתי למי שלא היה נכון בשבילי," אני אומרת.
"אולי כי ראיתי את האהבה העצומה של אבא שלי לאמי המתה וחשבתי שדבר כזה פשוט לא יכול להתקיים במציאות," הוא אומר לי.
"תגיד לי, אתה קורא את המחשבות שלי? כי זה בדיוק מה שרציתי לומר על הוריי. לא האמנתי שאמצא אהבה כמו שיש להם. אני שמחה לגלות שטעיתי," אני עונה לו.
"את יודעת מה אני אוהב בך כלומר אחד הדברים שאני אוהב בך?" הוא שואל, "העובדה שאת אמיתית, לא משחקת איתי משחקים. לא מעמידה אותי במבחנים."
"אתה טועה," אני עונה לו ומספרת לו על מבחן הריח של סבתא מרי. "חכמה הסבתא שלך. אני באמת לא בוחר את הבושם שלי לפי המחיר, אלא לפי הריח שלו עליי," הוא עונה לי, "אז מה הריח שלי מושלם בעיניך?"
"ברור," אני עונה לו ומושכת אותו לנשיקה סוערת וכבר לא יכולה לעצור את מה שבא בעקבותיה, וגם לא רוצה.
"וואו," אני אומרת לו בשעה שאני מסדירה את נשימתי, "אז זו לא אגדה שהחיבור הפיזי הזה בן גבר לאשה יכול להגיע לגבהים כאלה."
"אני מודה בפניך שאף פעם לא עפתי כל כך גבוה. למה לקחת לך כל כך הרבה זמן לבוא אליי?" הוא שואל.
"כנראה שלא הייתי מוכנה לזה לפני כן," אני עונה לו ברצינות.
"את טועה, הרי נולדת בשבילי," הוא אומר ומחייך אלי חיוך רחב שחושף שתי גומות חן.
"כאלה אני רוצה," אני אומרת לו.
"כאלה גומות לילדים שלנו," אני עונה.
"את כבר בהריון?" הוא שואל ברצינות תהומית.
אני מושכת אותו אליי לחיבוק וצוללת שוב לשינה עמוקה. אני לא מרגישה שבילי קם ויוצא מהחדר.
**
מרי או'סליבן
לפני שנפרדתי מויליאם ביקשתי שיכניס לי את מספר הטלפון שלו לנייד שלי. "שיהי לי אותו זמין."
אני לא מתאפקת ומתקשרת אליו. הרי אני יודעת שהוא היה בבנק. "זו סבתא מרי. מאפין ישנה?" אני שואלת אותו.
"כן היא סוף סוף שקועה בשינה טובה," הוא עונה לי.
"הייתי רוצה שנדבר," אני אומרת לו.
"אני מיד מגיע," הוא אומר, "רק אשאיר לה פתק." אני שמחה לשמוע שהוא חושב על זה. "את רוצה שאביא לך משהו?" הוא שואל. הלב שלי מתרונן. פרט למאפין איש לא מעלה על דעתו בכלל לשאול אותי. אני אוהבת את בניי אבל מכירה במגבלות שלהן. הכלות שלי הן לא הבנות שלי ויש לכך משמעות. אפילו לסאלי אמה של מאפין אין אני קרובה במיוחד. יש בינינו כבוד הדדי אבל לא מעבר לזה. עכשיו אתם מבנים למה אני כל כך אוהבת את מאפין שמרעיפה עליי אהבה ללא תנאי? אני מאושרת לראות כמה ויליאם הוא דומה לה, ולחשוב על כך שאין לו משפחה בעצם, פרט לאביו.
ויליאם נכנס ובידו כוס תה צמחים ועוגת תפוחים. הוא מניח אותם על הארונית ליד מיטתי. "אני לא יכולה להתחיל להסביר לך כמה אתה ומאפין דומים, אני אומרת לו, "זה כל כך מתאם למאפין לבוא אליי כך. תודה לך."
"סבתא מרי," הוא אומר לי "הייתי בבנק. היה לי הרושם שזה דחוף לך שאעשה זאת. נשארתי המום ממה שראיתי. שמחתי שמאפין לא היתה ערה כשבאתי כי הייתי מאד נסער. זה אוצר ממש."
"אני מאושרת לראות שכך אתה מרגיש. זה אומר שגם מאפין תתרגש. זו הירושה שלה מדורי דורות," אני מצפה שיאמר לי אם בחר משהו.
ויליאם מוציא מכיסו שקיק קטיפה ושולף מתוכו שלוש טבעות. "אמרת לי לבחור ארבע טבעות, אבל הבאתי רק שלוש, למרות שבחרתי באחת. אני מושיטה לו את ידי והוא מניח בה טבעת זהב דקה מעוטרת שני לבבות ובתוך כל אחד יהלום."
אני לא מתאפקת ודמעות זולגות מעיניי. "או ילד," אני אומרת ולא מסוגלת לדבר. אני מתחילה להתייפח וויליאם אוחז בידי ומלטף אותה.
האחות שעוברת ליד הדלת ממהרת להיכנס. "הכל בסדר?" היא שואלת.
"בסדר גמור," אני עונה, "אני כל כך מתרגשת. הנכדה שלי עומדת להתארס לגבר המדהים הזה."
"מזל טוב," היא אומרת לי ואחר כך לויליאם.
"זו הטבעת שאני בחרתי עבורה," אני מסבירה לו את פרץ ההתרגשות שהציפה אותי, "הוא היתה של סבתי. אין לי ספק שמאפין תתרגש לענוד אותה. אני מרשה לך לספר לה של מי הטבעת ולגלות לה את הסוד."
"תודה," אומר ויליאם, "מאד התקשיתי לשמור אותו בפניה. איננה רוצה שיהיה ביננו סודות."
עוד לא עברו יומיים מיום שמיגן וויליאם הפכו לזוג, אבל אין לי ספק שלא יעבור זמן רב וויליאם יציע לה נישואין ויגיש לה את הסוד שלי במתנה.
**
מיגן
אני מתעוררת משינה ומגששת אחרי ויליאם הוא לא במיטה. אני עדיין בשלבי התעוררות ותוהה מה מתוך זה חלמתי ומה באמת קרה. אני מסתובב אליו ורואה על הכרית פתק.
"בייב, קפצתי לבקר את סבתא מרי. אשוב בקרוב. אוהב אותך יותר מכל. ו.ט."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
5.9.2018