לירי
לפעמים זה מתיש אותי לראות איך מתנהלים העניינים בבית המשפט.
"צדק צדק תרדוף" כתוב על הקירות הלבנים בגדול. דווקא כאן מאבד המשפט הזה ממשמעותו. מי כמוני יודעת.
כבר כשצעדתי את צעדיי הראשונים כעורכת דין במשרד הגדול בלב העיר הבנתי שהעיקר באולם בית המשפט הוא לא מי צודק, אלא מי חכם וערמומי יותר. לעיתים אני תוהה אם מי שעומד מולי הוא יותר שועל או יותר זאב. או אולי הכלאה של שניהם.
למשפט הראשון בא איתי עורך דין בכיר מהמשרד אליו הצטרפתי. אני זו שעבדה על התיק, והכינה שאלות לחקירת העד. מבט אחד על השאלות שלי הספיק לו והוא פצח בשרשרת של שאלות משלו. אני ישבתי והפנמתי מה שקורה. זה היה השיעור הטוב ביותר. שיעור שעלה על כל הרצאה של פרופסור למשפטים באוניברסיטה.
במילים אחרות "יש תאוריה ויש מציאות."
בסופו של הדיון אמר לי אותו עורך דין בכיר. "ברוך בואך לירי לג'ונגל של עולם המשפטים. תשכחי מכל מה שלמדת על התנהלות בבית משפט, רק את החוקים עצמם תשנני לפרטי פרטים, ואל תשכחי להתעדכן בפסקי דין כל הזמן."
זה לא היה השיעור האחרון שלמדתי. הבנתי שאני חייבת לבוא עם כפפות לבית המשפט, וללא עודפי רגש.
היה לי קשה לקבל שזה כך ואפילו שקלתי לעזוב את המקצוע. מה שגרם לי להישאר דווקא היה זה שצריך היה להרחיק אותו לצמיתות ממני. עומר, האקס שלי, הסתבך בפלילים. הסתבר שאיש העסקים שהכרתי כשהיה נער, זה שלבוש בחליפות תוצרת חוץ, נעול נעליים איטלקיות ונוהג ברכבי פאר, בעצם היה מרושש. כדי לשמור על תדמיתו הוא לווה כספים מהשוק האפור וכאן התחיל להסתבך.
בצעד חריג, במקום לדרוש ממנו את הכספים חזרה, הם דרשו ממנו את שירותיו. ידעו שהוא גאון פיננסי ואת הכישרון הזה שלו הם דרשו כדי לבצע כמה עסקאות לא חוקיות. הוא נחל הצלחה גדולה והפך לדמות נערצת בקרבם. הוא האמין שהוא כל יכול, חסין בפני כולם.
לא היה לי מושג כמה זמן הוא מעורב איתם בעולם הפשע. כבר שמונה שנים שלא ראיתי אותו. סביר להניח שלא הייתי נפגשת איתו אלמלא היה נתפס בגלל פעולה אחת לא זהירה.
*
צלצול הטלפון מעיר אותי. מתוך שינה אני לוחצת על "ענה".
"מדברים מבית המעצר אבו כביר," אומר לי הקול מעבר לקו.
"סליחה?" אני עונה לו, "מי אתה?"
"את שואלת שאלות. אני לא אוהב את זה," הוא אומר לי.
"להזכירך הערת אותי משנתי. אם לא תאמר לי מי אתה אנתק," אני עונה לו.
"עומר שביט נעצר. הוא מבקש שתיפגשי איתו במעצר," הוא אומר לי.
"על מה בדיוק?" אני שואלת.
"טוענים שהונה בנק," הוא אומר לי.
"היכן הוא עצור?" אני שואלת.
"בבית המעצר. איפה הוא כבר יכול להיות. כאן בעיר," הוא עונה לי.
"הבנתי," אני עונה ומנתקת.
אני ממהרת לחפש את הטלפון של בית המעצר ומחייגת למודיעין.
"שלום מדברת עורכת הדין לירי מעין, האם עומר שביט עצור אצלכם?" אני שואלת.
"את המייצגת שלו?" הוא שואל.
"עוד נראה לאחר שאפגש איתו," אני עונה, "בהנחה שהוא אצלכם."
"העציר כאן," הוא אומר ומנתק בלי לומר שלום.
אני מביטה בשעון. השעה שתיים וחצי בלילה. לא פלא שאני כל כך עייפה בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון אחרי חצות. אני מזמינה מונית. אין לי חשק לנהוג כעת לשם.
הנסיעה לא אורכת זמן רב בשעה זו של הלילה. עברו פחות משעתיים מאז שחזרתי הביתה ואני חושבת לעצמי איך זה שנפלה על העיר תרדמה כזו גדולה. יש מעט מכוניות על הכביש.
אני מציגה את כרטיס הביקור שלי בכניסה לבית המעצר. השומר מעיין בו בעיון כאילו הוא קורא לפחות עבודת דוקטורט. הוא לא מוצא חן בעיני. הוא נראה לא פחות קרימינל מאלה שיושבים שם בפנים. לילה וקר בחוץ, וזו לי הפגישה הראשונה עם המקום הזה.
לבסוף הוא מתרצה, לא לפני שהוא סוקר את גופי מלמטה למעלה, ונותן לי לעבור.
עומר מתיישב מולי ומנסה לשדר כאילו לא בו מדובר. אבל אני לא אותה לירי שהוא הכיר. אני מתקשחת מולו ואומרת לו: "תתחיל לשכנע אותי שזה היה באמת נחוץ להעיר אותי בגללך באמצע הלילה."
"מה קרה הגבר שלך מקנא שרצת אלי?" הוא אומר בהתנשאות.
"תן לי לחשוב על תשובה מתוחכמת," אני עונה לו בפנים רציניות, "שאני אומר לו שאין לי עכשיו גבר בחיי?" אני כאילו אומרת לעצמי בקול, "שאומר לו שלא יוצאת עם קנאים? לא יודעת איך עונים לשאלה כזו." הוא כבר מבין שזה לא עובד עלי. "אני מבינה מצד שני, שלך אין תשובה הגיונית בשבילי, אז אולי אחזור לישון," אני אומרת וקמה ממקומי.
"אני זקוק לעזרתך," הוא אומר מובס.
*
"לירי," אומרת לי חברתי דקלה המשמשת כמזכירה בבית המשפט, "את באה איתי ליוון."
"לכבוד מה?" אני שואלת בפליאה.
"שכרנו וילה מאד גדולה ויש מלא מקום. כל אחד יכול להזמין חבר, ואני מזמינה אותך."
"ומה עם שי? למה את לא מזמינה אותו?" אני שואלת.
"את לא מעודכנת," היא עונה לי, "נפרדנו."
"מצטערת " אני אומרת, "אני אתן לך תשובה. תשלחי לי במייל פרטים."
"אולי את רוצה שאעבור דרך המזכירה שלך?" היא עונה לי, "אני רוצה תשובה עכשיו." כזו היא דקלה. אם יש מישהי שלא יודעת לדחות סיפוקים זו היא, בניגוד גמור אלי שאני מאד מאורגנת עם הזמן שלי.
"דקלה, הפעם זה לא ילך לך," אני עונה, "יש לי מלא ימי חופש אבל גם לוח עמוס. אני חייבת לבדוק אם אני פנויה."
"אז זהו שאת פנויה," היא עונה לי. אני מסתכלת עליה. "דיברתי כבר עם המזכירה שלך והודעתי לה שתפנה לך את התאריכים האלה."
"יופי, אז אולי תקחי אותה? אני מרגישה מיותרת בשיח הזה," אני עונה, "את לא מבינה ש…"
"לא מבינה, וזה הוחלט וכבר רשמתי אותך. רק אומרת," עונה לי דקלה, "ועכשיו תסלחי לי יש לי בית משפט לנהל."
"ובתור שכזו," אני אומרת לה, "אני צריכה את צילומים מהתיק בארכיון של רבינוביץ נגד שלום."
"את רואה, אני באמת עסוקה," היא אומרת ונכנסת למחשב להדפיס לי את החומר.
שבוע לאחר מכן…
אני מוצאת את עצמי עוברת בידוק בשדה התעופה והולכת לכיוון השער העליה למטוס.
"היי לירי," קוראת לעברי דקלה, "את מתבקשת לקנות את כל השבועונים שתמצאי. אל תשכחי שאת בחופש שבוע. אפרט לך את אלה שאני קניתי והם.."
"העובדה שהבאת אותי לכאן לא הולכת לשנות את הרגלי הקריאה שלי," אני אומרת לה וניגשת לבחור לי ספרי טיסה קלילים.
"אני מתנחמת בעובדה שלא בחרת לך את הספר הכי עבה שנכתב על יד אחד מגדולי הסופרים ברוסיה," היא אומרת לי כשהיא בוחנת את הספרים שבחרתי.
"אם ישמעו אותך מדברת עוד יחשבו שמימיך לא קראת ספר," אני אומרת לה, "אמנם קוראים לך דקלה ולא נטשה אבל את הבית הרוסי שלך את לא יכולה למחוק."
"תתפלאי," היא אומרת לי בלחש, "דווקא כן קראו לי נטשה כשנולדתי."
אנחנו עומדות בתור לשלם. דקלה עם כמות לא הגיונית של מגזינים ואני עם שלושה ספרים. "חברה שלי ג'יין מניו יורק אמרה לי שיש כתבות עליה ועל קייל ריצ'ארדסון, אני הולכת לראות אם יש פה את הניו יורק טיימס," אני אומרת לדקלה.
"עזבי. את יכולה לקרוא עליהם באינטרנט," אומרת לי דקלה. היא אוחזת בידי חזק, מונעת ממני ללכת לקחת עיתון. אני מתפלאת על התגובה שלה. אני מכירה את דקלה מהגן ותמיד היתה ילדה עדינה ושקטה. אני מקמטת את מצחי בניסיון להבין מאיפה הגיעה התגובה הקיצונית הזו שלה. אבל אז הגיע תורנו לשלם וזה נשכח ממני.
אנחנו עולות למטוס וממתינות להמראה.
"שמעת על הפושע הזה. מי יודע במה היה מעורב," אומר הנוסע מאחוריי.
"לא כותבים את סיבת המוות אבל ברור שהוא חוסל," אני שומעת את האחר אומר.
אני רואה את דקלה נעה בחוסר נוחות בכיסאה. היא רוצה לומר משהו אבל מתלבטת. לסוף היא פולטת:
"תכבי את הטלפון."
עד עכשיו הייתי רגועה . משהו קורה ודקלה יודעת מהו. "קרה משהו לג'יין?" אני שואלת בחשש גדול.
"ג'יין היא צוחקת צחוק היסטרי מעט, "ג'יין כבשה את הכותרות בכל העיתונים. היא נראית נפלא עם בעלה לעתיד."
"דקלה מה את מסתירה ממני?" אני אומרת, "זה קשור לנסיעה שלנו ליוון?"
"זה קשור לזה שהבוקר פורסם שלפני כמה ימים עומר שביט נפל למותו מבניין מגוריו," היא אומר לי חוששת מתגובתי.
אני נושמת נשימה עמוקה ונושפת החוצה. "אני לא מתפלאת," אני אומרת לה. אחרי שראיתי אותו באותו לילה בבית המעצר הבנתי שהוא שונה מהנער שהיה חבר שלי בתיכון. "אל תסתכלי עליי כך. הוא היה החבר הראשון שלי. אין לי כבר שום רגש אליו."
"תגידי לירי, האם יש קשר בין הלילה ההוא שעומר קרא לך לבית המעצר לבין העובדה שהתחלת להתאמן באומנויות לחימה?" שואלת אותי דקלה.
"אם את מנסה לברר אם היה בינינו קשר אחרי הלילה ההוא בו סירבתי לייצג אותו, אז לא. הפניתי אותו לעורך דין פלילי. מאז לא שמעתי ממנו," אני עונה לה, "הביקור שם היה בהחלט טראומתי עבורי. באותו יום ידעתי שבתחום הזה לעולם לא אגע. אני מניחה שהרגשת חוסר האונים שהרגשתי שם היא שדחפה אותי להתחיל להתאמן."
"אם הייתי יודעת זו תהיה התוצאה מזמן הייתי ממליצה לך על ביקור שם הרבה לפניי," צוחקת דקלה, "בכל מקרה אני שמחה שהצטרפת אלי לאימונים. תראי מה זה עשה לביטחון העצמי שלי."
אין ספק שדקלה השתנתה לי מול העיניים מאז שהתחילה להתאמן. אני מניחה שגם אני, למרות שאף פעם לא הייתי ביישנית כמוה.
*
אני שמחה שהטיסה היתה בשעת בוקר, כיוון שיום שלם עוד לפנינו. את היום הזה אנחנו מתכוננות לבלות בווילה המהממת ששוכנת לחוף הים. שבוע שלם לפנינו והטיולים יכולים לחכות. רק עכשיו אני מעיפה מבט חטוף לראות מי הם השותפים שלנו לשבוע הזה. מסתבר שאנחנו כאן עשרה, ארבע נשים ושישה גברים. זה לא מספר אידאלי, אבל כיוון אני לא מחפשת הרפתקאות עם גברים זה לא מטריד אותי.
אנחנו בוחרות לנו חדר שאמנם אינו מרווח כמו האחרים, אבל יש בו חלון שמשקיף על המים הכחולים בצבע שמימי וזה שווה הכל.
אם רציתם לראות את ההבדל בין דקלה לביני, זה הזמן. אולי בגלל שאני מרבה לטוס לחו"ל, אולי רק בגלל שאני כזו מסודרת. אני פותחת את המזוודה שלי בה הכל מקופל ומסודר. אני מוציאה כל קבוצת בגדים ומניחה אותה על המדף בארון. אין לי צורך בהרבה מקום כי כאמור הכל מקופל למשעי.
לעומתי דקלה, שלא ידעה מה לקחת, זרקה בערבוביה בגדים למזוודה. כלומר לא זרקה, הם מקופלים, אבל בלי סדר הגיוני, ולכן היא עומדת מול הארון ולוקח לה זמן לסדר אותו. היא מעיפה עלי מבט עויין בשעה שאני שרועה על המיטה וקוראת על איזו כתבת שמתאהבת במרואיין שלה. המחשבות שלי נודדות לג'יין ואני נכנסת לראות את התמונות שלה במדור הרכילות. חיוך גדול משתרע על פניי.
"מה את מחייכת לך כך בשעה שאני מזיעה כאן?" שואלת אותי דקלה.
"אני רואה את התמונות של ג'יין," אני עונה לה, "ואת, את עושה עבודה נפלאה עם סידור הארון."
"זה ברור לך שאני משקיעה כך בסידור רק בגלל ששלך כזה מסודר," היא עונה לי.
"את עוד תודי לי כשתחפשי בגד והוא יהיה כאן מול עינייך," אני אומרת.
"את צודקת," אומרת דקלה, "מהיום זה יהיה כך. אני מבטיחה ואקיים. רק עכשיו אני מבינה את ההיגיון שבכך. עד היום חשבתי שאת קצת…מטורפת."
"אם סיימת אז בואי נרד לחוף," אני אומרת ומתמתחת, "בא לי ים ושמש."
"וגברים חתיכים," מוסיפה דקלה.
"האמת שלא בא לי," אני עונה לה בכנות, "אני זקוקה להיות לבד. אני מותשת מהעבודה. את יודעת כמה זמן לא הייתי בחופש?"
"תני רגע לחשוב. לטורקיה אמרתי לי לא, ללונדון אמרת לי לא, לפריז אמרתי לי לא, שאמשיך?" היא אומרת, "זה ברור לך שאם לא הייתי מתקשרת למזכירה שלך גברת עורכת דין, לא היית נמצאת פה גם היום."
"טוב עשית," אני אומרת לה, "אני מודה לך." היא מסתכלת עליי לבדוק אם אני צינית ומחייכת כשהבינה שהייתי לגמרי כנה.
אנחנו יורדות לחוף. למרות השעה המוקדמת החוף מלא תיירים. לא עובר זמן רב מרגע שאנחנו פורסות את המגבת והגברים מתחילים לבקר אותנו.
"מי נו אינגליש," אני אומרת, למרות ששפת אימי היא אנגלית.
"לא עברית," אני עונה במבטא בריטי כבד, לגברים שפונים אלינו בעברית.
"את יכולה לעשות מה שבא לך," אני לוחשת לדקלה, ומבינה שברגע זה גרמתי לכך שלא אוכל להמשיך לקרוא את הספר שכתוב באנגלית.
"היינו צריכים לבוא עם הבנים," היא אומרת לי, "כבר לא בא לי להיות פה."
אנחנו לובשות את השמלות, לוקחות את המגבת ועולות בצעדים מהירים לכיוון הווילה. רק אז כשאנחנו מביטות בה מרחוק אנחנו רואות את הבריכה הממוקמת בחצר האחורית של הבית. קולותיהם של חברינו עולים ממנה למרחוק.
שתינו נושמות לרווחה. יותר לא נצטרך ללכת לגן החיות הזה המלא גברברים שמחפשים הרפתקאות.
אני מתפשטת ומניחה את השמלה שלי לצד המגבת והספר. "את באה לשחות?" אני שואלת את דקלה, אבל רואה שהיא דווקא מתעניינת בגברים שיושבים שם סביב לבריכה. שפת הגוף שלה משתנה והופכת מעט פתיינית.
כיוון שאין זו המטרה לשמה יצאתי לחופש אני מעתיקה מבטי ממנה וקופצת לתוך הבריכה הקרירה. המים מלטפים את גופי ומצננים אותו. זה בדיוק מה שהייתי צריכה כעת. אני מתחילה לשחות הלוך וחזור, לא סופרת כמה בריכות אני עושה. אני שוחה עד שאני מתעייפת. רק אז אני יוצאת, והולכת לשכב על כסא הנוח, מתמסרת לקרני השמש.
אני מרגישה שמישהו עומד לידי כיוון שהוא מסתיר לי את השמש. "אני רונן," הוא אומר לי, "ואת."
"אני לירי," אני עונה לו וחוזרת לעצום את עיניי.
"נשואה?" הוא שואל.
"לא," אני עונה.
"מתאים לי," הוא עונה.
"לא יודעת מה מתאים לך," אני עונה לו, "אבל אני לא מחפשת כרגע הרפתקאות."
"את לא יודעת מה את מפסידה," עונה לי רונן.
"ויש סיכוי גדול מאד שגם לא אדע," אני עונה לו.
הוא מתייאש ממני ועוזב. שוב השמש חוזרת ללטף לי את הגוף. כל כך הייתי חסרה את זה. אני שוקעת במחשבות על השעות הרבות שאני משקיעה בעבודה, ועל כך שאין לי זמן אף פעם ללכת לים שאותו אני כל כך אוהבת. חוסר הזמן הכרוני הזה הוא זה שגרם לי לבחור בדירה בבניין במתחם הסגור. את הבוקר אני מתחילה בשחיה וריצה במכון הכושר בקומה התחתונה. פעמיים שלוש בשבוע אני נפגשת עם דקלה לאימון במכון לאומנויות לחימה. בזה מסתכמת הפעילות שלי מחוץ למשרד. פרט לפגישות עם דקלה, איננה מרבה לבלות במשך השבוע. רוב חברותי נמצאות בזוגיות כך שגם בסופי שהשבוע לא יוצא לי להתראות איתן. אני חייבת לשנות את ההתנהלות שלי בחייים. אני עוד לא בת שלושים ומתנהגת כמו סבתא בת שמונים.
אני אוספת את הדברים והולכת לשטוף את עצמי. אני יודעת שאם אלך לקרוא במיטה ארדם, ולכן אני מתיישבת על הספה בסלון, עוטפת את עצמי בשמיכה החמימה שהבאתי מהחדר ושוקעת שוב בספר. אני שומעת את החבורה העליזה חוזרת לתוך החדר, אבל אני שקועה בקריאה ולא מקשיבה להם.
"כדור הארץ ללירי," אומרת לי דקלה.
אני מרימה את עיני. "בא לך ללכת לאכול?" היא שואלת.
"אני לא רעבה," אני עונה לה, "אכלתי תפוח."
"וזהו? לא פלא שאת כזו רזה," היא עונה לי.
"התרגלתי לא לאכול כל היום," אני עונה, וחושבת שבעצם כך מתנהלים חיי. ארוחת בוקר בריאה ותדלוק של כוסות קפה עד הערב. "לא באה," אני אומרת וחוזרת לקרוא. אם חשבתי שהספר הזה הוא רומן מתקתק ומתברר לי כסיפור מאד מרתק. הסופרת משתמשת בשפה עשירה ובתיאורים שגורמים לך לראות את הסיפור קורה מול עיניך ואני לא יכולה להפסיק לקרוא אותו.
דקלה מנערת אותי. "לירי את חייבת לאכול."
"תביאי לי משהו טעים. תפתיעי אותי," אני עונה לה ושוב עיני מרצדות על גבי השורות. אני גומעת את הסיפור הזה בשקיקה.
*
"לירי הפסדת," אומרת לי דקלה ומתקרבת אליי עם ידיים עמוסות שקיות. היא מניחה שקית קטנה לידי ובה סוג כמה סוגי מאפים. היא לוקחת מידי את הספר ואומרת בטון מצווה: "תאכלי."
"את צודקת," אני עונה לה, "אני פשוט עוד לא מעכלת שסדר היום שלי השתנה. את מבינה, באמצעות הקריאה אני מרפה את המתח ממני. אני מבטיחה לך שעד הערב אשתחרר. לא הייתי מוכנה לנסיעה הזו בהתראה כה קצרה, ובכל זה נעתרתי לך, אז תלכי גם את לקראתי."
היא מזיזה מעט את השמיכה ומתיישבת לידי. "היינו בשוק, בדיוק כמו אלה שאת אוהבת. את לא מבינה רציתי לקנות הכל. קניתי לך שתי שמלות," היא אומרת וממהרת להוציא אותן מהשקית.
אם יש משהו שאפשר לומר על דקלה הוא שיש לה טעם מעולה, לכן אני לא מתפלאת בבחירת השמלות שלה עבורי. "הן מעלפות," אני אומרת ומחבקת אותה. "תודה!"
"תמיד זו את שמפנקת אותי במתנות," אומרת דקלה, "באיזשהו מקום שמחתי שלא באת ויכולתי לקנות לך."
"אולי נלך שוב מחר?" אני אומרת.
"מחר אנחנו מצטרפות לטיול ג'יפים," היא אומרת.
"נשמע מעולה," אני אומרת, "בדיוק מה שאני אוהבת."
"שכרנו שלושה ג'יפים," היא מספרת לי, "מעניין מי יהיה עם מי."
"את רוצה לספר לי משהו?" אני שואלת בחיוך.
"האמת שאין מישהו מיוחד," היא עונה לי ומבטה נודד רחוק ממני, "אני רוצה להתאהב, להיסחף, להרגיש שוב חיה."
המילים שלה מהדהדות בראשי. אני יודעת שבניתי חומות סביבי. אנשים חושבים שאני אישה קרה. זו לא מי שאני. זו מי שבחרתי להיות.
**
אמיר
אני עומד בלשכת השופט. אוחז בידי את הגלימה ומושך את הרגע. אני מביט על התיק שמונח על שולחני, ואני מביט כל הקיר שמולי "צדק צדק תרדוף" אומר השלט שעליו. "ממש," אני אומר לעצמי בלב.
אני מכיר היטב את עורכי הדין העומדים מולי. ישנם ביניהם כאלה שאני מתעב במיוחד, כמו עורך הדין דן גלאון שמייצג מישהו שתיק ההרשעות שלו יכול לתפוס שורה שלמה בארכיון. הוא יעמוד מולי ויספר לי כמה הלקוח שלו צח כשלג, ואני אביט בו במבטי הקפוא. הוא ידע שלא אאמין למילה שיוצאת מפיו, עוד לפני שיאמר אותה, ובכל זאת הוא יוציא מפיו גיבוב של שטויות.
אנשים אומרים עלי מאחורי הגב ולמעשה גם בפנים שאני אדם קר ומנוכר. אני יודע שכך אני בוחר להיות.
אני מודה שלאחרונה יש בי חרטה שעזבתי את העבודה כעורך דין וקיבלתי עליי את מינוי השופט. הייתי מעדיף להשתלח מולו כעורך דין ולמרוט את כנפי התרנגול המנופח שלו, מה שאיני יכול לעשות כעת.
אני לוגם לאט מכוס הקפה שהכנתי לי בבית, ומושך את הזמן. ברור לי כבר מה תהיה פסיקתי במשפט הזה. עורך הדין גלאון בהחלט לא יאהב אותה.
קול נקישה נשמע על הדלת ומיד קולה של גלית מזכירת לשכתי: "אני יכולה להיכנס כבוד השופט?"
"כן," אני עונה לה.
"ביקשו ממני למסור לך את המעטפה הזו," היא אומרת.
"מי ביקש?" אני שואל.
"מיכל גיסתך," היא אומרת.
"תניחי אותה על שולחני," אני מבקש, למרות שאני עומד ויכול הייתי לקחת אותה ממנה. גלית מניחה את המעטפה וחומקת מהחדר בשקט.
שוב נשמעת נקישה על דלתי. הפעם זה הסימן לקיים את הדיון. אני עוטה עלי את הגלימה ויוצא בפנים חמורות סבר לעבר אולם הנושא את השלט "כב' השופט אמיר שרון."
אני קולט שעורך הדין גלאון מנסה לעצבן אותי, אבל שום נים בפני לא נע. לו רק ידע כמה עלוב בעיניי הניסיון שלו.
אני מקשיב לדבריו ולדברי התובע. איש לא יכול לנחש מה עובר עליי וזה מוציא אותם מדעתם. אני יודע זאת אבל אין בכוונתי אפילו לרמוז להם מה דעתי על כל ההתדיינות שלהם בפניי. שני עורכי הדין מסתערים אחד על השני כמו חיות טרף. אני מחכה שהדיון ההזוי הזה יגמר כבר. שעתיים אחרי שהתחיל אני מורה על סיום הדיון להיום. "הייתי מציע לפרקליטי שני הצדדים להיפגש ביניהם ולנסות להגיע להבנות. אתם מבזבזים את הכספים של הלקוחות שלכם ולא פחות את זמנו של בית המשפט. הדיון הבא יערך בעוד חודש מהיום."
"אבל.." אומר עורך הדין גלאון.
"האם לא הייתי ברור, האם אתה צריך שאתרגם את דברי לשפה אחרת. אני שולט באי אלו שפות," אני עונה לו, "אבקש מכם לפנות את האולם כי בעוד חמש דקות עליי לנהל תיק אחר."
אני קם מכיסאי, כאשר ברקע נשמע הנוסח המקובל "כבוד בית המשפט," ויוצא מהחדר.
גלית ממהרת בעקבותיי. "כבוד השופט, יש לי הודעה בשבילך."
"תכנסי ללשכתי," אני אומר לה. אני לא רואה סיבה לנהל איתה שיחה כאן במסדרון.
"עומר שביט שהתיק שהוא אמור להעיד בו שמתנהל אצלך, הוא" היא מחפשת את המילים, "הוא נמצא מת לרגלי הבניין שלו."
"תודה שהודעת לי," אני אומר לה. היא מסתכלת עליי. "מה היא חושבת לעצמה, אני חושב בליבי, "שאבכה בגללו?"
אני מתיישב על כיסאי. האמת שאינני יודע דבר על האיש. עכשיו שאני חושב על זה, העדות עליה חתם נראתה מבויימת מידי, ודווקא הסתקרנתי לשמוע אותו עונה על השאלות. אני לא יודע במה היה מסובך, אבל בכל מקרה תמיד עצוב לשמוע על גבר צעיר שהיה איש עסקים מצליח והסתבך כך. הוא היה כל כך צעיר.
אמנם התפנו לי כעת כמה שעות ויכולתי לנצל אותם לכתוב פסקי דין, אבל אני מרגיש שאני לא מסוגל. אני עייף ומותש מכל העבודה כאן. זמן רב לא הייתי בחופש בגלל העומס, ואפילו את הפגרה ניצלתי לכתיבת פסקי דין.
עיני נופלות על המעטפה ששלחה לי מיכל. אני פותח אותה ומוצא בה פרסום של נופש למשך שבוע ימים. אני קורא את המידע שצירפה לי מיכל ומחליט להצטרף אליו. אני נכנס לקבוצה שנפתחה לשם כך ומביט ברשימת המשתתפים. פרט לאחי, גם את ארבעת הגברים האחרים אני מכיר היטב. מיכל מביאה דנה חברת ילדות שלה. את השתיים האחרות אינני מכיר, וגם לא מעניין אותי. אני מאשר את בואי וממלא את פרטי, כולל כרטיס האשראי שלי.
*
לילה ראשון יורד על הווילה. מקלט הטלוויזיה מקרין את אחד מסרטי מלחמת הכוכבים. הנשים יושבות בחוץ ומפטפטות ואני משחק עם אחי גלעד שח. "אתה כזה מעצבן," הוא אומר לי, "פעם אחת תיתן לי לנצח אותך."
"אולי תתרכז יותר. זה לא שאתה לא מסוגל," אני עונה לו, "הבעיה איתך היא שאתה בא מראש בגישה שתפסיד. אולי פעם אחת תראה לי שאתה יכול לנצח אותי."
"כמו למשל ביום שהתחריתי מולך על תפקיד השופט?" הוא שואל אותי.
"מה? איך זה שלא אמרתי לי?" אני אומר לו נדהם, "איך לא סיפרת לי?"
"חשבתי שבאמת אוכל לנצח אותך במרוץ לכס השופט. רציתי לספר אחרי," עונה לי גלעד.
"ידעת שאני מועמד?" אני שואל.
"יש לי קשרים בלישכה," הוא קורץ לי. את הקריצה הזו אני מכיר. היא מסבירה לי מה מהות הקשר. אני מעיף מבט על גלית. אישה חמודה, לא הטעם שלי, אבל היא הבחירה שלו. חשבתי שלאחר נשואיו הוא יתמתן, אז מסתבר שלו.
"לך קל לדבר," הוא אומר לי כשהוא מבין שקלטתי את דבריו, "אתה לא חייב לאף אחת דין וחשבון."
"כן," אני עונה, "זו הבחירה שלי, ואתה את שלך עשית, אז תשמור עליה."
אני קם ורוצה להתיישב על הספה. רק אז אני קולט שמתחת לשמיכה שזרוקה עליה ישן מישהו. אני מביט לעבר על הריצפה ורואה בגדים מונחים. עכשיו ברור לי שזו אחת הנשים. אני מעיף מבט לעבר חבורת הנשים ורואה את מיכל, דנה ולהפתעתי גם דקלה מזכירת בית המשפט. מה היא עושה פה? אז מי זו האישה הזו ששוכבת לה כאן בלי בגדים.
אני מזיז מעט את השמיכה כדי לפנות לי מקום ורואה שהיא שוכבת מקופלת ובעצם רוב הספה פנויה. אני מתיישב. היא זזה ומתמתחת. השמיכה נופלת ממנה ומגלה שהיא לובשת גופיה ומכנסיים. היא נראית רזונת כזו ואני מבין שהבגדים על הרצפה הם לא שלה. למרות זאת אני חושב שאם היא רוצה לישון יכלה ללכת לחדר שלה ולא לתפוס כאן את הספה.
אני שב להתרכז במסך. היא לא מעניינת אותי. אני אפילו לא טורח לראות איך היא נראית.
*
הבוקר מגיע ואנחנו יושבים על המרפסת, לוגמים קפה ונהנים מהצבע המדהים של המים. אני מתחיל להרגיש שהחופש חודר לי למחזור הדם. אני רגוע יותר.
מהמטבח נשמע קול פטפוטיהן של הנשים. "מיכל ודנה איתנו בג'יפ," אומר לי גלעד. לא ברור לי לשם מה, הרי לא חשבתי אחרת. ואולי כי היה מעדיף אחרת. "איתן ושאר הגברים בשני, ודיקלה והחברה שלה בשלישי."
אנחנו מסיימים את הקפה ויוצאים לדרך. "בואנה בנות," אומר גלעד, "אנחנו יוצאים לדרך."
"יש לך את המסלול?" שואלת מיכל את דקלה.
"כן," היא עונה זה, "אצל לירי."
אנחנו הולכים לרכבים ומעמיסים אותם. כל אותו הזמן דנה מתנסה לעורר את תשומת ליבי, אם זה בדיבור ואם זה בנגיעה מקרית כביכול. "אני מקווה שאת מבינה שלא יקרה כלום בינינו," אני אומר לה, "חבל על המאמץ."
"מי מעוניין בך בכלל," היא עונה נפגעת, "מיכלי אני נוסעת בג'יפ של הבנות."
"אז גם אני," עונה מיכל, "זה בסדר גלעדוש?"
"מה שישמח אותך," הוא עונה.
עכשיו אני מבין שדקלה והחברה שלה בעצם תכננו לנסוע לבד. "אני לא הייתי רוצה להיות שם איתן," אני אומר לגלעד, "אף פעם לא אבין איך לא נגמרים להן נושאי השיחה."
"אני לא מתלונן," עונה לי גלעד, "כייף לי לנסוע איתך לבד. רק אתה ואני."
הנוף באי הזה מהמם. אני לא יכול לשבוע מהמרחבים של הים הכחול הזה. אנחנו שמים מוסיקה ששנינו אוהבים מהפייליסט של גלעד ומצטרפים בשירה להנאתנו. מה יכול להיות יותר כייף משני אחים, ששמים את התחרויות ביניהם בצד ונהנים מגן העדן שיש לאי הזה להציע.
אני לא טורח כלל לבדוק היכן נמצאים הרכבים האחרים ולוחץ על הגז. אנחנו מגיעים לנקודת העצירה הראשונה שקבענו ואני מחנה את הג'יפ ברחבה ליד העצים.
"תעשה קפה," אומר גלעד בקול מתפנק.
"ולמה, כי אני אחיך הצעיר?" אני אומר והולך למלא את מבוקשו. אני מוציא את הגזיה וערכת הקפה וממלא את הסיר במים.
חצי שעה עוברת הג'יפ השני מגיע ואילו זה של הנשים עדיין לא נראה באופק.
"אולי הן הלכו לאיבוד בגן העדן הזה," אומר גלעד.
"בטח מצאו להם גברים יוונים ונטשו אותנו," אומר איתן חבר של גלעד.
"אתה לא מתקשר לאשתך?" אני שואל.
"מה שיהיה יהיה. הן יודעות את המסלול. זו בעיה שלהן," עונה גלעד.
"נראה לי שמישהו באמת רוצה שאשתו תלך כאן לאיבוד," אומר איתן.
"אני לא ביקשתי ממנה לעבור לג'יפ של הבנות," הוא עונה לו.
ואז נשמע טרטור המנוע של הג'יפ והנהגת עוצרת קרוב אליי.
"אני מקווה שלא תהפכי את זה להרגל," אני יורה מיד לעברה, "אם את לא יודעת לנווט אז תני לאחד הגברים לנהוג בשבילכן."
"אם היית מסתכל לאחור לפני שעזבת," היא עונה לי בקור, "היית שם לב שלג'יפ שלנו היה תקר בגלגל. אז סליחה שלא שיחקנו את הנשים החלשות ולא קראנו לכם להחליף את הגלגל. ולא רק זה, שכחו לשים לנו את הכלים להחלפת הגלגל ברכב והיינו צריכות להמתין שיביאו לנו אותם."
"מה את אומרת. אני מקווה שלא שברת את ציפורן בהחלפת גלגל," אני עונה לה .
היא מסתכלת עליי בבוז, מפנה לי את הגב, והולכת להוציא את הצידנית מאחור.
אני לא מראה להן, אבל מעריך מאד את ארוחת הבוקר שארגנו לנו. הכריכים מושקעים וטעימים מאד. רק עכשיו אני מבין כמה רעב אני.
אני עובר בין כולם ומוזג להם קפה. אני מגיע אליה. "תחזיקי את הכוס, אמזוג לך קפה," אני אומר לה ומושיט לה כוס חד פעמית.
"לא תודה," היא עונה לי.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה," אני אומר לה ופונה ללכת.
"הי אמיר, אתה לא חושב שהגזמת," קמה מיכל להגנתה.
"עזבי," היא אומרת לה, "אני לא אוהבת קפה שחור."
"אני מצטער גבירתי שאין לי עז כעת לחלוב בשבילך," אני עונה לה, "מפונקת," אני אומר מספיק בקול שהיא תשמע.
"ואם הייתי מביאה לך כעת עז, ואני בטוחה שבאי הזה יש כאלה, היית יודע איך לחלוב אותה?" היא עונה לי באותו טון קר. אני שומע אותה ושומע את עצמי. "ולידיעתך אני לא גבירתי, מספיק יש לי מזה כל יום."
"תביני," אומר בעלה של מיכל, "הוא רגיל לפנות כך לנשים בבית המשפט."
היא מסתכלת עלי לרגע. אני רואה שעובר לה משהו בראש. לבסוף היא אומרת. "ובכן, אנחנו לא בבית משפט כרגע, אדוני."
לרגע אני רוצה לתקן אותה שהביטוי הנכון הוא "כבוד השופט," אבל מה לה ולזה. תראו איזו מהומה בגלל אחת שלא שותה קפה בלי חלב.
"שאבדוק לך את הגלגלים?" אני שואל אותה בציניות בשעה שאנחנו עומדים לצאת לדרך.
"אתה חושב שאתה מצחיק אדוני?" היא אומרת לי בהדגשה, "כי אתה לא."
"אם להיות מדוייקים," אני עונה לה. הפעם אני לא מתאפק. היא מעצבנת אותי. אני מחליט שהגיע הזמן להשתיק אותה. "אם את כבר את מתעקשת על תארים אז התואר הנכון הוא כבוד השופט."
"כן כבודו," היא אומרת, מסובבת לי את הגב, עולה לכיסא הנהג .היא מתניעה את הג'יפ, סוחטת את הגז עד הסוף ומשאירה ענן של אבק מאחוריה.
"מטורפת," אני קובע ומקפל בנחת את הדברים שלנו.
*
"אנחנו ממש קרובים ליעד. עוד חמש דקות להערכתי," אומר גלעד שמנווט אותי. אני מתקרב לסיבוב אבל מתבקש על ידי שוטר לעצור.
"היתה תאונה," הוא אומר לי, "ג'יפ התדרדר למטה."
גלעד יושב לידי חיוור כולו.
"מה מצב הנוסעים?" אני שואל בקול רועד.
"עדיין לא ידוע," הוא עונה לי, "צוותי ההצלה בדרך."
"תישאר כאן," אני אומר לגלעד, למרות אני יודע שגם אם היה רוצה הוא לא מסוגל לזוז כעת.
"התנהגתי אליה כמו זבל," הוא אומר לי, "אני רב איתה כל הזמן. אם היא נהרגה אני לא אסלח לעצמי."
כוחות ההצלה מונעים מבעדי לגשת. הלב שלי דופק חזק. אני מרגיש אשם בתאונה הזו. הרי התנהגתי לנהגת בגסות. אז מה אם לא רצתה לשתות קפה עם חלב. זה לא הצדיק את ההתנהגות שלי.
ואז מצלצל הטלפון…
גלעד מושיט לי את הטלפון בידיים רועדות. "תענה אתה," הוא אומר לי.
"מדבר אמיר ירדן," אני עונה לטלפון, "מדברת מיכל ירדן," אני שומע את קולה של מיכל, "איפה גלעד. מחליף גלגל? כי לא ברור לי מדוע עוד לא הגעתם לכאן?"
"מיכל, איפה אתן?" אני שואל.
"נו באמת אמיר. אתה באמת חושב שזה כל כך מסובך לנסוע לאורכו של כביש החוף היחיד שיש פה?" היא עונה לי.
"אז כולכן בסדר?" אני שואל.
"תן לי רגע להיכנס למים לשאול את הבנות," היא עונה לי בציניות.
"היתה כאן תאונה והכביש חסום," אני עונה לה. "אני מקווה שיתנו לנו לעבור בקרוב."
"תמצאו אותנו במים," היא עונה ומנתקת.
כעבור כמה דקות ניגש אליי שוב השוטר. "חבל שתחכו זה ייקח לפחות עוד ארבע שעות."
"אני מראה לו על המפה להיכן עלינו להגיע. "זה לא יקרה היום ידידי, תחזור חזרה לכפר."
גלעד מצלצל למיכל אבל היא לא עונה. "נסענו חזרה לווילה," הוא כותב לה, "שתסדר לבד." הוא רוטן.
אנחנו שולחים הודעה לאיתן שיסתובבו חזרה כי הכביש חסום.
"כרצונך," אני אומר. באיזו שהוא מקום אני חושב שבגלל ההתנהגות הילדותית של ההיא שאינני יודע את שמה, הן עוד ילכו לאיבוד באי הזה.
אנחנו חוזרים לווילה, ורובצים מול המסך. אנחנו מגלים שבארון יש קונסולה של משחקים, מתחילים לשחק ושוכחים מהעולם.
לקראת הערב אנחנו מוציאים את הבשרים שקנינו יום קודם בשוק ומדליקים את המנגל.
כל אותו הזמן אין שום הודעה מהנשים.
"משאלתך התגשמה," לוחש איתן, "אשתך הלכה לאיבוד, או אולי מצאה לה יווני.."
"מה שזה לא יהיה," הוא עונה לו, "שיבושם לה. אני כאן בחופש ואף אחד לא יקלקל לי אותו, אפילו לא היא."
הבשרים כמעט מוכנים בשעה שנשמעים קולות הנשים שעולות במדרגות של הווילה.
"תראו תראו מי חזר?" אומר גלעד. "חזרתן ברגל? איפה הג'יפ?"
"ליד זה שאתה נסעת בו אני מניחה," עונה לו מיכל.
"ולמה לא ענית להודעה שלי?" הוא שואל.
"אל תשאל," היא אומרת לו, "אני כזו טיפשה, נכנסתי עם הטלפון לים לעשות סלפי והוא נרטב."
אני רואה את פרצופו של גלעד מאדים מכעס.
"אגב, איפה שלך?" היא שואלת.
"מה זאת אומרת הוא כאן בכיס לי," הוא עונה ומושיט ידו לחפש אותו.
"כל כך דאגת לי שהשארת אותו בג'יפ," היא עונה לו. מניחה אותו על השולחן והולכת למטבח.
הוא לוקח את הטלפון. עשר שיחות שלא נענו. הוא מגיש לי את הטלפון ובו ההודעה הפתוחה.
"אני שמחה לגלות שכלל לא אכפת לכם מה עלה בגורלנו."
"אני כל כך מצטער," אומר לה גלעד, "ואני כעסתי עליך שאת לא עונה לי."
"ברור, הרי שלחת לי הודעה גלעד, " עונה לו מיכל, "כל כך דאגת שלא יכולת לכתוב יותר מהודעה אחת. אז שתדע שאני לא מטומטמת. אני יודעת הכל. חשבתי שלפחות כאן אזכה בך בחזרה. אבל כנראה שטעיתי."
"הוא פטפטן גדול מיכל, אבל את טועה. הוא לא יכול היה לנשום כשחשב שאת היית מעורבת בתאונה," אני קם להגן עליו.
"מי אתה?" שואלת אותי מיכל, "איפה אמיר שאני מכירה, זה הקר והמנוכר."
"זה מגיע לי," אני עונה לי, "אבל זה לא קשור לאחי."
"הבשר מוכן," קורא איתן.
"יש כאן מלא סלטים," אומרת מיכל ומניחה את הסל על השולחן, "אני כבר לא רעבה."
"מיכלי," אומרת לה נהגת הג'יפ, "אני יודעת שאת נסערת, אבל לא לאכול זה לא פתרון."
"לירי זו את שמדברת? חבל שלא הקלטתי אותך," אומרת דקלה.
"מה זה קשור אליי?" היא עונה לה.
מיכל מתרצה והולכת לשבת ליד השולחן במרפסת.
אני מעמיס את הבשרים על מגש ועובר בין האנשים, שואל כל אחד מה הוא רוצה לאכול. עד שאני מגיע אליה, אל לירי. "מה את אוהבת לאכול לירי? "
"מה שיש כבודו," היא עונה בקול עייף. אני מניח את המגש לפניה. "תבחרי," אני אומר לה, "קוראים לי אמיר."
"ואני.." היא עונה לי בקול עייף, "בעצם אתה כבר יודע."
לירי מניחה את מרפקיה על השולחן, ואת מצחה על כפות ידיה ועוצמת עיניים.
"לא בא לך לאכול נכון?" אני שואל.
"הייתי כל כך רעבה ועכשיו אני רוצה לישון," היא עונה לי.
היא קמה והולכת לשבת על הנדנדה. אני מתבונן בה מרחוק. היא שוב נשכבת בתנוחה עוברית ונרדמת. אני הולך לסלון מביא את השמיכה שלה ומכסה אותה. "תודה אמיר," היא אומר לי בלי לפקוח עיניים. אני תוהה איך היא ידעה שזה אני.
אני חוזר לשולחן ומצטרף לסעודה בדיוק כאשר מיכל אומרת : "וזה בדיוק מה שקרה."
"אני באמת שמח שחזרתן בשלום," אומר גלעד, "אני מצטער על היום ועל הכל."
לאט לאט נכנסים כולם חזרה. מתחיל להיות קריר ואני מעיף מבט לעברה של לירי. "אני מבקשת שתעזוב אותה בשקט. תחפש לך מישהו אחר לריב איתו," אומרת לי מיכל, "אין לך מושג מה היא עשתה בשבילנו היום. היינו שלושתנו הסטריות, פחדנו שלא נמצא את הדרך והיא היתה זו שהשאירה אותנו שפויות. בעיקר אותי כשאחיך היקר לא ענה לי."
אני כבר לא כך כך מקשיב לדבריה. אני מרגיש שמשהו נסדק בחומה שבניתי סביבי. כל זה בגלל האישה הזו.
אני ניגש אליה וחושב האם לשאת אותה על כפיי פנימה, אבל אז היא מתמתחת. "ישנתי," היא ספק שואלת ספק אומרת.
"כן לירי," אני עונה לה. הקול שלי מתרכך כאשר אני מבטא את השם שלה.
"אז אתה מוותר לי על גבירתי?" היא אומרת, "כי זה ממש נשמע מה ששופט יגיד, ואני בחופש."
"ולא בבית משפט," אני מסיים את המשפט.
"אני כבר לא באה לבתי משפט," היא עונה לי, "אני עוסקת בגישור במשרד שלי."
"את עורכת דין?" אני שואל בפליאה.
"למה חשבת שעורכות דין הן? מה בעצם חשבת? מה חשבת שאני?" היא שואלת.
"אהיה כנה איתך. עד שחזרתן לא חשבתי כלל," אני עונה לה.
"אני מודה לך על הכנות כבו.. אמיר," היא עונה.
"גם אני בחופש, אז אמיר," אני עונה לה. היא מביטה בי לרגע מקמטת את מצחה אבל מסלקת ממוחה את המחשבות אני רוצה לומר לה שכנראה שמה שעבר לה בראש זה מי שאני, אבל כרגע אני כאן בלי תארים, רק אמיר.
"כולם כבר פרשו לישון, והחברה שלך, איך אומר זאת, מסתגרת בחדר עם איתן," אני אומר לה. "קר מידי להישאר כאן בלילה, אז אולי תבואי איתי? אני לא אעשה שום דבר שלא תרצי בו, מבטיח."
היא קמה מהנדנדה, עוטפת את עצמה בשמיכה ובאה אחרי. אנחנו הולכים זה לצד זו, אין בינינו מגע, אפילו לא רופף. אנחנו נכנסים לחדר ועיניי מחפשות את שלה. אני מרגיש שוב שמשהו נסדק בי. העיניים שלה טובות, כל הקור שהיה בהן נמס. אני פושט את חולצתי ומכנסיי ומתקרב למיטה. עיניה נעוצות בי ואני מרגיש את הסערה שמתחוללת בי.
*
*
*
לירי
אני מתעוררת מוקדם. אמיר עדיין ישן. פניו רגועות, אין בהם זכר לכל הקשיחות שקבועה בהן תמיד. אני מזיזה מעט את ידו שמחבקת אותי, אבל הוא לא מתעורר. אני מביטה בגופי הערום שמזכיר לי את מעשה האהבה שלנו. ברור לי שזה לא יחזור על עצמו.
אני קמה מהמיטה, לוקחת איתי את השמיכה ויוצאת למרפסת. אני יושבת על הנדנדה ברגליים מקופלות ומחכה לצפות בשמש העולה מהמזרח. "לא קרה כלום," אני אומרת לעצמי, "לילה אחד של שכרון חושים, של מעשה אהבה מטורף לא יערער לי את החיים. דברים קורים בגן עדן שכזה, לפעמים הולכים בו לאיבוד."
"לירי ישנת פה כל הלילה?" אומרת לי דקלה שמצטרפת אליי, "אני מצטערת. נסחפתי ולא חשבתי שבעצם זה גם החדר שלך. אני לא רגילה שיש לי שותפה לחדר. אני כל כך מצטערת."
"אין על מה," אני עונה לה, "ישנתי בפנים. קמתי מוקדם לצפות בזריחה."
"ובכלל זה לא היה שווה את זה," ממשיכה דקלה כאילו לא אמרתי כלום, "זה היה חסר משמעות."
"כן, חסר משמעות," אני חוזרת אחריה.
"אני הולכת להכין קפה, להביא לך?" שואלת דקלה.
"בשמחה" אני עונה.
דקלה הולכת ורק אז אני רואה את אמיר עומד וצופה בי. על פניו שוב ההבעה המוכרת והקרה.
"איך ישנת לירי?" הוא שואל אותי.
"הייתי כל כך עייפה שנרדמתי מיד," אני עונה לו. אני מביטה בו שוב מבעד לחומות שלי, משדרת לו שמה שהיה אתמול שייך לאתמול. הוא קולט מיד כיוון שהוא נכנס חזרה, אני מניחה במטרה להכין לעצמו לשתות, אבל דקלה שכנראה ראתה אותו קודם מגישה לו כוס קפה בשתיקה, ושבה להתיישב לידי.
"אני לא רוצה לצאת עם הקבוצה היום," היא לוחשת לי.
"מה שתרצי," אני עונה ושמחה על הבקשה שלה, "אולי תיקחי אותי לשוק? את זוכרת שלא הלכתי אתכם?"
אנחנו נכנסות פנימה, אני נכנסת לשטוף את עצמי, מוחקת ממני כל זכר למה שהיה בלילה. אני בוחרת את אחת השמלות שדקלה קנתה לי ומחכה שהיא תסיים להתארגן.
אנחנו חוזרות למרפסת ומצטרפות לארוחת הבוקר. "אל תשכחו לקח איתכן בגדי ים," אומרת מיכל, "שמעתי שהחוף שם יפיפה."
"דקלה ואני נשארות כאן היום," אני אומרת ולא מספרת מה אנחנו מתכננות לעשות.
אנחנו מסיימות לאכול, מורידות את הכלים, ויוצאות מיד לדרך.
"תיהנו מהטיול," אני אומרת להם בשעה שאנחנו חולפות על פניהם. אני מעיפה מבט מהיר לעברו של אמיר, אבל הוא לא מביט לעברי כלל. אני מחליטה לא לספר לדקלה על ההרפתקה הלילית שלי, מחליטה לשכוח שקרתה.
אנחנו מגיעות למרכז העיירה, למקום ממנו הושכרו הג'יפים. מרוב עייפות לא שמתי לב שיש שם גם אופנועים. אני ניגשת לבדוק אותם. דקלה עוקבת אחריי. "איך בא לי," היא אומרת. זה המקום לספר לכם ששתינו חובבות משובעות של אופנועים כבדים.
"למה לא?" אני עונה לה ונותנת לה לבחור את ה-אחד.
תוך זמן קצר אנחנו דוהרות לכיוון השוק. אני מודה על כך שיש לי שיער קצר כיוון שהרוח שורקת מסביבנו ודקלה צווחת מאושר כאשר שערותיה עפות לכל עבר.
אנחנו מגיעות לשוק ואני מבינה מדוע דקלה כל כך התלהבה. הססגוניות של המקום, הריחות והאווירה, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. הגוף שלי מתרפה ואני מתחילה להרגיש נינוחה.
"עכשיו את מבינה למה באתי עם כל כך הרבה שקיות?" שואלת אותי דקלה שמתחילה ללטוש עיניים לדוכן של תכשיטים. "בואי נקשט אותך."
אני נותנת לדקלה להוביל אותי. אני מרצה אותה בכל מה שהיא רוצה. האכזבה שעברה בלילה נמחקת לגמרי מזיכרונה ואני נהנית לראות אותה פורחת. "תראי אותך," היא אומרת לי, "את פורחת."
"את צריכה לראות אותך," אני אומרת.
אנחנו קונות לנו לאכול בשוק, והולכות לשבת בבית קפה שצופה על הים. אני מתמסרת לקרני השמש המלטפות ומרגישה בגן עדן.
"תגידי לי לירי, את הופעת בפני השופט ירדן?" שואלת אותי דקלה פתאום.
"את יודעת שאני לא מופיעה באולמות בתי המשפט," אני אומרת לה, "את יודעת שאני רק באה להחתים אצלכם ההסכמים."
"האופן שהוא מסתכל עליך, אני לא ראיתי אותו אף פעם מסתכל כך על אף אחד," היא אומרת לי.
"על מה את מדברת?" אני שואלת אותה. "אין לי מושג. הרי אמרתי לך שמעולם לא נפגשתי איתו. מה עובר עליך."
"את רוצה לומר שאינך יודעת," היא אומרת ומסתכלת עליי. אני מביטה בה חזרה. "את באמת לא יודעת. אמיר הוא השופט ירדן."
"אמיר באמת שופט??" אני אומרת, "חשבתי כל הזמן הזה שהוא לועג לי."
"אז מי חשבת שהוא?" שואלת אותי דקלה.
"האמת שלא חשבתי כלום," אני אומרת, "מה פתאום נזכרת בו?"
"ברגע שירדנו במדרגות מהווילה הוא הסתכל עלייך במבט בוחן. אמרתי לך, היה משהו בעיניים שלו. משהו שאין שם תמיד," היא אומרת לי.
"מה היא עושה לי," אני חושבת בליבי. באתי לכאן כדי לספוג מאווירת גן העדן השלווה וכל הזמן אני רק הולכת בו לאיבוד. "נראה לי שאת מדמיינת. אולי הוא הסתכל על הנוף ואולי בכלל עליך?" אני אומרת לה.
אני מזמינה לי עוד מהמשקה הלימוני הקר רק כדי להעסיק את הפה שלי שלא אצטרך לדבר. אני עוצמת את עיני וכופה על עצמי להירגע ולהתמסר לחום של השמש.
אנחנו חוזרות אחרי החשיכה בשעה שריח הבשרים על האש נישא באוויר. אנחנו מראות למיכל ודנה איזה מציאות מצאנו בשוק, ומעניקות לכל אחת מהן צמיד שקנינו עבורן. האווירה שמחה וכל מה שעבר כאן אמש נשכח. אנחנו הולכות לישון סמוך לחצות.
"היה כייף של יום," אומרת לי דקלה.
"גם לי," אני אומרת רגע לפני שאני שוקעת בשינה מתוקה נטולת חלומות.
אני מתעוררת מוקדם, וכהרגלי אני לוקחת את השמיכה ופונה לצאת למרפסת.
"חיכיתי לך," אני שומעת את קולו של אמיר מכיוון הנדנדה, "תתלבשי אנחנו יוצאים לסיבוב."
"סליחה?" אני שואלת.
"חבל על הזמן," הוא אומר, "עוד מעט זה יקרה."
אני לא בטוחה שהבנתי למה הוא מתכוון, אבל מחליטה ללכת להתלבש.
אני לובשת ג'ינס שלושת רבעי וגופיה וחוזרת אליו.
"קחי איתך את השמיכה," הוא אומר לי, "עדיין קר."
עכשיו אני לגמרי מבולבלת. הוא רוצה שאלך עטופה בשמיכה ברחוב?
הוא מתניע את האופנוע. לרגע אני חושבת מאיפה יש לו את המפתח, אבל נזכרת שהשארתי אותו על הדלפק במטבח.
"תחזיקי אותי חזק," הוא מבקש ויוצא במהירות לרחוב. אני מניחה את ראשי על גבו, מסתתרת מהרוח. עד מהרה אני מבינה שהוא נוסע לכיוון הירידה לחוף. אמנם יכולנו לרדת לחוף ליד הבית אבל הוא נוסע במעלה ההר, היכן שיש מפרצון.
"הגענו," הוא אומר ועוזר לי לרדת. הוא לא עוזב את ידי. להיפך הוא מחזיק בה חזק יותר.
הוא מתיישב על החול ומושך אותי לשבת לידו.
ואז היא נגלית לפנינו ברוב תפארתה. השמש בשעת זריחתה.
"רציתי לחוות את זה איתך," הוא אומר לי, "רק שנינו לבד."
אני שותקת, עדיין המומה מהיופי הזה שמתגלה לנגד עיניי, לא פחות מהמילים שלו.
"כאשר הגעתי לפה חיפשתי פינה של שקט, מקום שבו אני יכול להיות מי שאני
באמת. בלי מסיכות. כל מה שקרה פה עד עכשיו היה בדיוק ההיפך מכך. מעטים הרגעים שאני
מרגיש כאן נינוח, וכולם קשורים בך. אני מסתכל עליך ואת כמראה בשבילי. אני רואה
אותי בך ואותך בי. את מבינה מה אני מנסה לומר לך."
אם הוא רק היה יודע כמה טוב אני מבינה את דבריו. אני כל כך מפחדת לתת לרגשות שלי לעלות. "אתה שופט ואני פרקליטה."
"לירי את שומעת מה אני אומר לך?" הוא שואל.
"אתה אומר לי את כל המילים שאני הייתי אומרת לך אם היה לי אומץ," אני עונה לו כמעט בלחישה.
"אני מודה שנכנסתי לקרוא עליך ואת עושה עבודה נפלאה. הייתי רוצה להצטרף אליך, לרדת מכס השופט," הוא אומר לי.
"אז בעצם אתה מציע לי שותפות עסקית," אני עונה לו מאוכזבת.
"אני מגיש לך את הלב שלי לירי. אני יכול להיות יותר ברור מזה?" הוא אומר ומושיט יד ללטף את פניי.
"יש לי תנאי," אני אומרת לו, "שלא נערבב עבודה עם הבית."
"מקבל את התנאי שלך באהבה," הוא אומר לי ומנשק אותי.
"חשבתי לשכנע גם את גלעד להצטרף אלינו. המסע הזה קירב בינינו. אני מרגיש שאם יעבוד אתנו אולי תמחק סוף סוף היריבות בינינו. מה דעתך?"
"אני אשמח," אני אומרת ומחבקת אותו, "אז מסתבר שאמנם הלכתי לאיבוד כאן בגן עדן המופלא הזה אבל זה הסתיים בטוב."
"אז עכשיו שאני לא שופט יותר את מקבלת את הלב שלי?" הוא שואל שוב.
"יש לי מקום מושלם בשבילו," אני עונה לו, "במקום שהיה פעם הלב שלי, לפני שלקחת לי אותו."
בר אבידן
מאמינה באהבה
8.3.2019