מיגן
אני נושמת נשימה עמוקה. יודעת שברגע שיצאו המילים ממני, אי אפשר יהיה להתחרט עליהן. לו ידע איזו השפעה יש לנוכחות שלו לידי. עכשיו שאנחנו לבד מחוץ למשרד אני מרגישה מין חולשה ברגליים מהתרגשות. "האם אני מדמיינת שהעיניים שלו נוצצות בשעה שהוא מסתכל עלי?" איני יכולה לדעת כיוון שיש לו כישרון לעטות על עצמו פני פוקר, שזה נפלא כשאתה מנהל עסק, אבל מתסכל כעת כשאני מנסה להבין אם יש בו רגש כלפיי.
"השתתקת" הוא אומר לי, "אני לא מכיר אותך כזו שתקנית."
"קשה לי," אני אומרת.
"מדוע?" הוא שואל, וכן הן נוצצות העיניים שלו, "בגללי?"
"גם," אני לוחשת, "אבל בעיקר בגלל מה שגיליתי."
שוב משתרר שקט. אני רואה שהוא רוצה לשבור אותו אבל נותן לי את הזמן, מבין שאני זקוקה לו.
"השיחות בינינו, האם גם היא יכולה לקרוא אותן?" אני שואלת.
"עד היום לא היתה סיבה להסתיר אותן," הוא עונה לי, "אין בהן שום מידע על מה אנחנו עובדים. גם אין בהן דבר אישי."
"אני מבקשת שתשנה אותן לעינינו בלבד," אני עונה לו.
"את מתכוונת ללחוש לי סודות," הוא מתגרה בי.
"ויליאם!" אני עונה לו, "סודות לא לוחשים בשיחות צ'אט של המשרד."
"אם כך תאמרי לי איפה?" הוא צוחק.
אני מתעלמת מדבריו. "אתה מרגיע אותי," אני אומרת לו, "אתה מבין שלא פשוט לי לצאת נגד אנשים שעובדים אתך כבר שנים."
"אין מישהו שיכול לפגוע בי פרט לך," הוא עונה לי.
"אתה יודע שאני לעולם לא אפגע בך, נכון?" אני אומרת. הלוואי והייתי יכולה לומר לו שמה שאני מרגישה כלפיו זה מזמן הרבה יותר מאשר נאמנות למעסיק.
אני בוחנת את פניו בשעה שאני אומרת את המילים האלה. כמה הייתי רוצה לנשק את שפתיו היפות כעת. הוא קולט את המבט המהופנט שלי עליהן. "סיגרי את המחשב ובואי נלך מפה," הוא אומר לי.
"חשבון," הוא מסמן בידו למלצרית. היא לא מבינה מה הוא אומר לה ומתקרבת, הרי אני כבר שילמתי עבור שנינו. "את החשבון בבקשה," הוא אומר לה.
"אין צורך חברה שלך כבר שילמה אותו," היא עונה לו.
"אין כמוה, נכון?" הוא אומר וקורץ לי. אני משפילה מבט. הלחיים שלי בוערות.
"היא מקסימה. שניכם מקסימים יחד," היא עונה ופונה מאתנו.
אני שמה את התיק על הגב. ויליאם יוצא לכיוון הדלת פותח אותה ומחזיק אותה בשעה שאני יוצאת.
"התכוונתי למה שאמרתי," הוא אומר לי, כאילו דיבר איתי על סתם עניין ברומו של עולם. אנחנו הולכים לכיוון הכביש "התיק כבד לך?" הוא שואל.
"המחשב שלי ממש קל, אני לא מרגישה אותו בכלל," אני עונה.
ויליאם מרים יד לעצור מונית חולפת ומורה לו לנסוע למסעדה על הנהר. אנחנו נוסעים בשתיקה. שנינו במושב האחורי והנוכחות שלו מאד חזקה לידי. אני יכולה להריח את מבשם מי הגילוח שלו והדיאודורנט שעל גופו שמשתלבים לריח משכר. הוא משתדל לתת לי מרחב משלי אבל בכל זאת הוא נוגע לא נוגע בי. אני מסיטה את ראשי לחלון, מפחדת שפניי יסגירו את מה שאני מרגישה. ממתי אני מסמיקה ככה?
אני כל כך מתאמצת לשלוט בעצמי שאני לא שמה לב לכך שהגענו. "בואי הגענו," הוא אומר ומושיט את ידו לעזור לי לצאת. "למה הוא עושה לי את זה?" אני מהססת. הוא עושה עצמו כלא שם לב למאבק שלי עם עצמי. הוא אוחז בידי בעדינות ומושך אותי לצאת.
אני מרימה עיניי ומסתכלת עליו. עכשיו תורו להתחמק ממני. הוא הולך לעבר הטיילת ליד מסעדת הדגים. "כאן זה המקום הסודי של אבא שלי ושלי, אבל אל תגלי לאף אחד," הוא לוחש כאילו גילה לי סוד כמוס.
"נשבעת לך. שפתיי חתומות," אני עונה לו ברצינות. אני נועלת את שפתי עם מפתח דמיוני וזורקת אותו למים כאילו הקפצתי חלוק נחל.
"את זה אני חייב לראות," הוא אומר לי.
"מה?" אני שואלת.
"כשיהיה לנו קצת זמן פנוי אני לוקח אותך למים. רוצה לראות אותך מקפיצה את החלוקים. מעניין כמה טבעות את מסוגלת ליצור," הוא אומר לי.
"אתה רוצה להתחרות איתי?" אני שואלת אותו.
"אני מתחרה רציני," הוא עונה לי.
"אני מזכירה לך שגדלתי בבוסטון לחופי האוקיינוס. אני דגה רצינית," אני אומרת לו.
"אני זוכר שאמרת לי שאת אוהבת לגלוש," הוא אומר לי להפתעתי. אז הוא שם לב למה שאמרתי לו אז בשעה שכעסתי עליו והעמדתי פנים שאני רגועה.
"ואתה? מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?" אני שואלת.
"את תקבלי תשובות על הכל, אבל לצערי אנחנו חייבים לקצר," הוא עונה.
עוד רגע קסום בינינו מתפוגג לו.
"אני אזהר מאד בלשוני ולכן לא אומר דבר על רוג'ר, אבל על הבגידה של מרגו יש לי הוכחה. היא משחקת אתך. נותנת לך לחשוב שהיא מאוהבת בך. האמת שהיא לא משחקת, נראה לי שהיא באמת מאוהבת בך. אבל אתה יודע מה אומרים על אשה נבגדת. היא רוצה להכאיב לך כפי שהכאבת לה," אני אומרת לו.
"את לא מקשיבה לי מיגן. כבר עניתי לך שמעולם לא היה דבר בינינו. פעמיים שלוש היא הצטרפה אלי לאירוע, זה הכל," הוא עונה, "לא השליתי אותה מעולם. זה היא שבחרה לשחק את המשחק ועל זה אין לי שליטה," אומר ויליאם.
"אתה לא מבין שזה לא משנה מה אתה עשית? זה משנה מה שהיא רוצה. זה לא פחות כואב לה שאתה שם לידה כל היום ובלתי ניתן להשגה," אני עונה לו.
"בואי לא נגזים," הוא מתרגז, "אני לא ניתן להשגה בגלל שאני לא בענין שלה בכלל."
"אני לא מאשימה אותך. אני מניחה בפניך את העובדות. היא חושקת בך ולא הולך לה ולכן היא מתנקמת בך על ידי זה שהיא מוסרת מידע לחברה הזו שכביכול רוצה לתת לך את הקמפיין," אני עונה.
הוא מסתכל בי בייאוש. "איש לא יכול לשלוט על הלב שלי," הוא אומר, "גם לא אני."
"אני מצטערת," אני אומרת, "אתה חייב להיזהר כעת, להתחיל לסווג דברים."
"ומה בקשר לרוג'ר?" הוא שואל אותי.
"נראה לי שיש ביניכם מתח סמוי. קרה משהו שאני צריכה לדעת עליו?" אני שואלת.
"נו באמת מיגן," הוא אומר ונאנח, "אני צריך להסביר לך?"
אני באמת לא מבינה מה אני אמורה להבין, אבל שותקת.
"הוא מאוהב בך מיגן, אל תגידי שאת לא הבחנת בזה," הוא אומר לי.
"לא נתתי לו מעולם להבין שאני בעניין שלו. אין לי שליטה על מה שהוא מרגיש," אני עונה לו.
"התחלפנו בתפקידים," הוא אומר, "אני לא מאשים אותך. אני מניח בפניך את העובדות. הוא חושק בך ולא הולך לו. הוא רואה בי מתחרה ולכן הוא מתנקם בי. אני לא אתפלא אם אכן חבר אליה על ידי זה שהוא מוסר מידע לחברה הזו ."
"מה אתה מציע?" אני שואלת, "אני מוכנה לעשות הכל בשביל…החברה." אני רואה את המבט המאוכזב על פניו של ויליאם. "בזה אנחנו צריכים להתרכז עכשיו. השאר יבוא כשיבוא."
"שזה אומר?" הוא שואל בפנים שלא מסגירות לי מה הוא חושב.
"הבנת יפה מאד," אני אומרת, "ועכשיו אני חוזרת לפניך והולכת לחפש אותך במשרד. ההצגה מתחילה. אני אפתח כתובת מייל רק בשבילך, שנוכל להתכתב."
*
המונית לוקחת אותנו מרחק שני רחובות מהמשרד. אני ממהרת לחזור למשרד ועולה לקומת ההנהלה.
"היי מרגו," אני אומרת וניגשת לכיוון חדרו של ויליאם.
"הוא לא נמצא. את בטח יודעת הרי היית אתו. הייתם במוטל?" היא אומרת לי בלעג.
"מרגו. את השתגעת לגמרי! מאיפה לך הרעיון המטורף הזה. הייתי בבית קפה. הייתי זקוקה לשקט ועבדתי משם." אני מורידה את התיק מהגב ומוציאה את המחשב. "הנה רואה?"
"ואת חושבת שאני מאמינה לך שהיית לבד?" היא אומרת לי.
"לא ידעתי שאני צריכה לדווח לך," אני אומרת ושולפת את הקבלה עבור הקפה והעוגה. בדיוק באותו רגע נכנס ויליאם.
"מיגן את לא צריכה לדווח לה איפה היית," הוא אומר ומביט על הקבלה שבידי. הוא הרי יודע שקניתי שתי כוסות קפה ושתי פרוסות עוגה.
"אין לי מה להסתיר," אני אומר לו ומראה את הקבלה למרגו, "רואה כוס קפה אחת ועוגת שוקולד חמה וטעימה אחת." הקבלה השנייה דחופה עמוק בתוך התיק שלי. "עכשיו את רוצה שאראה לך על מה עבדתי?" אני שואלת אותה בעוקצנות.
היא שותקת במבוכה. "מר טרופר ממך היא רוצה את הקבלה של המוטל שהיית בו לטענתה," אני ממשיכה בטון עוקצני.
"איזה מוטל? אמרתי לה שאני הולך לפגישה עם קוואזימודו," הוא עונה לי ברצינות תהומית.
"מה שלום אזמרלדה?" אני שואלת אותו.
"האשה הכי מדהימה שפגשתי בחיי," הוא עונה לי ומביט לתוך עיניי.
"אז עכשיו אני יכולה להיכנס לפגישה עם מר טרופר?" אני שואלת את מרגו, "הוא מצפה לראות את החומר שעבדתי עליו."
ויליאם נכנס לפני לחדר. "לעזאזל, הידית של הדלת נשברה. ידעתי שאני צריך לחזק את הברגים," הוא אומר, "מרגו תבקשי מאיש האחזקה שיכנס למשרדי."
ויליאם שם את ידו על שפתי ומנענע את ראשו לסמן לי שאשתוק. הנרי, איש האחזקה ממהר להגיע. "תראה איזה חוסר זהירות. שברתי את המנעול צריך להחליף אותו," אומר ויליאם. אני רואה שהוא כותב משהו בטלפון ומראה לו.
"אני מיד חוזר עם החלק מר טרופר, " אומר הנרי.
כשהנרי יוצא הוא מגיש לי את הטלפון שלו. "מבקש שתבדוק אם יש האזנה במשרד," כך כתוב על הצג.
"אני יכולה להראות לך את הרעיון שלי לקמפיין?" אני שואלת את ויליאם, "אני מציעה שניקח גדיים לצילומים. שמעתי שבקולורדו יש גדיים שעושים יוגה. מה דעתך?"
"רעיון מעולה," אומר ויליאם ומתאפק לא לצחוק.
"תן לי כמה דקות," אני אומרת לו. אני נכנסת למייל ומתחילה לפתוח כתובת מייל חדשה:
מקנזי טיטניום.
ויליאם צוחק למראה השם מקנזי. הוא מוחק את השם טיטניום. ובמקומו רושם טרופר. "מה? "הוא מעמיד פני תמים, "קרובת משפחה מדרגה ראשונה."
"ואתה?" אני שואלת.
אדוארד לוגן. הפעם תורי לצחוק, כיוון שהוא בחר בשם האיש שעל שמו נקרא שדה התעופה של בוסטון.
מקנזי: היית פעם בלוגן מר לוגן?
אדוארד: לא הכרתי אותך עדיין, אז לא הייתה לי סיבה.
אדוארד: ובקשר למר לוגן כבר היינו שם. תקראי לי אדוארד, או שאקרא לך גברת טרופר.
במחשבה שניה, זה דווקא מוצא חן בעיני לקרוא לך גברת טרופר. אבל עדיין
קראי לי אדוארד, זה מרגיש לי יותר קרוב.
מקנזי: ולקרוא לי גברת טרופר, אד, זה כן מרגיש לך קרוב?"
אדוארד: מרגיש לי הכי קרוב. ו .. רגע, קראת לי אד?
מקנזי: מממ.. נראה לי שכן
אדוארד: נראה לי שנסחפנו. אני צריך לחזור לעבודה
זה כבר הפך לשגרה. רגעי הקסם שנעלמים בבת אחת.
אנחנו יושבים במשרדו בשעה שהנרי נכנס ומתחיל לעבור על כל החדר עם גלאי.
"הכל נקי," אומר הנרי וניגש להחליף את המנעול.
מרגו מנצלת את ההזדמנות שהדלת פתוחה כדי להכנס פנימה.
היא מציצה לעברנו ורואה שכל אחד מאתנו יושב ומתעסק עם המחשב שלו.
"משעמם לך מיגן שאת באת לעבוד ליד ויל…מר טרופר?" היא מנסה לעקוץ אותי.
"את יודעת מרגו. מר טרופר הוא הבוס והוא מחליט מתי הוא רוצה שאעבוד לידו ואשתף אותו, כמו עכשיו. "מה אתה אומר על התמונה הזו, נראית לך מתאימה בוס?" אני אומרת ומעלה תמונה של חוף ים שמימיו בצבע טורקיז והחול שלו כל כך לבן שמתחשק לי להניח עליו מגבת ולהשתזף.
ויליאם מסתכל על התמונה ומחייך: "ממש מושלמת. עבודה טובה מיגן."
מרגו שצופה מהצד מנסה להבין על איזה קמפיין מדובר. אני רואה את קימוט המצח שלה בשעה שהיא מנסה להבין.. "זה של הקמפיין החדש של…טוב מה אני מחדשת לך את יודעת הכל יותר טוב ממני," אני אומרת.
מרגו כמעט נכשלת בלשונה אבל מבינה שאם תגידי שלא, יהיה בכך להודות שויליאם לא משתף אותה בכל ולכן היא אומרת לי: "ברור." עם זאת היא עדיין לא יוצאת מהחדר.
אני קמה ונעמדת ליד החלון שצופה למטה על הרחוב. אני מחייכת כשאני קולטת שמסעדת הדגים ממוקמת ממש מולו. אני מוציאה את הנייד מכיסי ושולחת הודעה.
מקנזי: חשבתי לשכור מישהו שיתערב לנו באירוע ויביא לנו נתונים.
ויליאם מעיף מבט על הצג, פותח את ההודעה ומניח אותה כך שמרגו תוכל לקרוא אותה. "תסלחנה לי," הוא אומר, "אני חייב לצאת. אחזור עוד כמה דקות." כעבור רגע הוא חוזר. "שכחתי פה את הנייד שלי."
אדוארד: היי יפיפיה, מחכה כבר לפגוש אותך הערב. נפגש במקום הקבוע. ההודעה נשלחת לכתובת הרגילה שלי . אני יודעת שמרגו לא תוכל לקשר בין שתי השיחות. על שפתי עולה חיוך רחב. אני מניחה את הטלפון כך שמרגו תראה. מרגו שרואה אותי מחייכת לא מאכזבת ומציצה לראות מה כתוב.
היא נופלת לפח שטמנתי לה "אז מה מיגן יש לך חבר?" היא שואלת כבדרך אגב בשעה שאני ממשיכה לעבוד על תמונת החוף.
"למה את שואלת?" אני עונה לה.
"את נראית קורנת," עונה לי מרגו, "זה מההודעה שקיבלת?"
"אד החבר שלי," אני אומרת כממתיקה סוד. אני מדגישה בכוונה את המילה אד כיוון שאני מרגישה את נוכחותו של ויליאם שחזר למשרד, "אד הוא אהבת חיי."
"אז את לא מאוהבת בויליאם?" שואלת מרגו.
"מה זאת אומרת? זו לא אפשרות הרי ויליאם הוא שלך, לא כך?" אני עונה.
מרגו מתבלבלת לרגע. היא רוצה לומר כן אבל אז מבחינה בו.
אדוארד: את העניין הזה עוד נברר
מקנזי: ?
אדוארד: כמה את מאוהבת
מקנזי: לא אמרת שאתה עסוק?
אדוארד: תודה על התשובה. כי אני מת להגיד לך שכבשת אותי כליל
אני נסערת מהתשובה וקמה ממקומי .
"מיגן יש לי פגישה… אני חושב שנסיים להיום," הוא אומר לי, "את יודעת מה? עבדת קשה על הקמפיין את יכולה ללכת גם."
אני יוצאת מהמשרד של ויליאם ויורדת לקומת הפרסומאים. אני מקבלת דיווחים מכל הצוותים, מכבה את האור, מסיטה את התריסים. "אני עייפה מהיום הזה. מר טרופר שחרר אותי מוקדם, אז אני הולכת," אני אומרת למונה שאותה מיניתי לעוזרת האישית שלי. "עברתי על כל הפרויקטים והכל מתנהל ביעילות רבה. מאד כייף לי לעבוד אתך."
אני לא רגילה לצאת בשעה כל כך מוקדמת, ולכן אני בוחרת ללכת ברגל. אני הולכת במדרכה ליד הפארק אך לא נכנסת אליו. אני לא שמה לב שיש מי שצופה בי. כאשר אני פונה מהפארק לכיוון הרחוב הצדדי נעצרת לידי מכונית. אני מעיפה מבט זריז ורוצה להמשיך, אבל קופאת כשאני מבינה שהנהג הוא ויליאם.
"תכנסי," הוא מבקש ממני. אני מסתכלת עליו. "אנחנו צריכים לדבר."
אני מעיפה מבט לצדדים, לראות שאין מישהו מוכר בסביבתנו ונכנסת לרכב. "חשבתי להשתיל מישהו בחברה שלהם. יש לי כבר רעיון את מי. יש לי חברה.." אני שמה לב שויליאם לא מרוכז, כפי שהוא תמיד בשעה שאנחנו מדברים. "הכל בסדר?"
"אבא שלי קורא לי בילי, ואת?" הוא שואל.
"להורי יש כל מיני שמות שהם קוראים לי ולאף אחד מהם אין קשר למיגן," אני עונה לו.
"עכשיו סקרנת אותי לגמרי," הוא עונה, "אבל לא זה מה ששאלתי. איך תקראי לי את. מאד בקלות קראת לאדוארד אד אז תהיתי."
אני משפילה את עיניה. שוב זה קורה לי. אני שוב מסמיקה! "ואיך אמא שלך קוראת לך?" אני מתחמקת משאלתו.
"אמא שלי נפטרה בלידתי. היא ביקשה לקרוא לי ויליאם ואמרה שתקרא לי בילי. לצערי היא לא זכתה אפילו לראות אותי."
"זה כל כך עצוב," אני אומרת ועיני מתמלאות דמעות.
"היי, אל תהיי עצובה," הוא אומר לי, "אני לא מכיר מציאות אחרת. זה מאז ומעולם היה אבא שלי ואני. הוא לא נישא שוב. אמא שלי היא אהובתו הניצחית. עד היום כשהוא מדבר עליה עיניו נוצצות. עד היום לא הבנתי איך אפשר לאהוב בעוצמות כאלה."
"ההורים שלי מאוהבים אחד בשניה כאילו הכירו רק אתמול. אני יודעת מה זו אהבה בזכותם," אני עונה לו.
"ואת גם חווית אהבה כזו?" הוא שואל.
"לא," אני שותקת. "אני מניחה שאתה יודע שהייתי מאורסת. רוצה לשמוע למה זה נגמר?" אני שואלת ועונה, "כי היה לו קשה עם המחשבה שמישהו הטריד מינית את הארוסה שלו."
"את רוצה לומר לי שהוא האשים אותך בזה?" שואל ויליאם.
"לאיפה אנחנו נוסעים?" אני שואלת אותו, מתעלמת.
"למקום הקבוע," הוא עונה לי, "למרות שעדיין לא ערב."
"אתה מתכוון למקום הקבוע של מקנזי ואדוארד?" אני שואלת.
"אז שוב זה אדוארד?" הוא אומר.
"מדוע כל כך חשוב לך הכינוי? ולא ענית לי," אני אומרת.
כיוון שהגענו למסעדת הדגים ויליאם מחנה את הרכב ומדומם את המנוע. "יש לי חוק בל יעבור שלא לנהל מערכת יחסים עם אחת העובדות שלי. או בכלל מישהי שיש בינינו קשרי עבודה. זה לא בריא ויכול להזיק."
"ובכל זאת אתה מבקש ממני לקרוא לך ויליאם," אני עונה לו.
"האמת שביקשתי ממך לקרוא לי בילי," הוא עונה לי ושותק.
"אני ממש לא מבינה אותך. אני מבקשת שתפסיק ובוא נתרכז במשימה שלנו," אני אומרת לו.
"היה לי חשוב שתדעי שכל מילה שנכתבה לך על ידי אדוארד נכתב מהלב שלי," הוא אומר לי.
"ממש," אני עונה לו בכעס, "להזכירך אדוארד כתב לי שהוא אוהב אותי, אז מה?"
"את לא זוכרת נכון ," עונה לי ויליאם, "הוא אמר לך שכבשת אותו כליל. שזה אומר הרבה יותר מזה."
"אוי בילי מה נעשה?" אני שואלת ונאנחת.
"עכשיו כשקראת לי בילי, הכל כבר יסתדר," הוא עונה לי, "אני מת לנשק אותך."
"אתה תשמור עליי, נכון?" אני אומרת.
"יותר מעל עצמי," הוא עונה ומלטף את פני, "את כל כך יפיפיה."
"רוצה לשמוע משהו? מקנזי זה למעשה השם השני שלי. "
"זה ממש מושלם מקנזי טרופר," הוא אומר ולא מחכה יותר. השפתיים שלו מרפרפות על שלי ולבסוף כובשות אותי בסערה. מעולם לא חוויתי נשיקה כזו ארוכה. אני מרגישה בעננים. לבסוף הוא מתנתק ממני. "אני מרגיש כל כך מאושר."
"לא הייתי מאמינה שזה יקרה לי," אני אומרת לו.
"תסבירי," הוא מבקש.
"לא חשבתי שאי פעם ארגיש עוצמת רגשות כאלה כלפי מישהו, ועוד מהבוס שלי," אני עונה לו, "זה היה אחד מכללי הבל יעבור שלי. אני שמחה שגם אתה מרגיש כך כי כל יום שלי היה מלווה בסערת רגשות לכל אורכו."
"את יודעת אם כך להסתיר את רגשותיך יפה מאד," הוא עונה לי, "כל כך חששתי שזה חד צדדי."
"זה מפתיע לשמוע את זה ממך בילי," אני עונה לו, "הרי אין מי שלא נופלת לרגלייך במשרד."
"אני לא רואה אף אחת מהעובדות שלי," הוא עונה לי, "רק את קטנטונת שובבה הצלחת להתגנב מבעד לחומה סביב ליבי." לפתע פניו מרצינות. "אני גרוש, זה מפריע לך?"
אני מסתכלת עליו מנסה לחשוב למה הוא חושב כך. "אין לי ילדים ממנה. עשיתי הכל כדי להתחמק מזה. העובדה שלא רציתי מיד ילדים זה מה שגרם לגירושינו. אני מסתכל עליך ולא יכול לחכות לבנות אתך משפחה."
אני מסתכלת על ויליאם המומה. "איפה הסתרת את כל הרגשות האלה?"
"אני מניח שבאותו מקום שאת," הוא עונה לי.
"בילי, אנחנו כבר ארבעים דקות ברכב," אני אומרת לו , "אנחנו חייבים לדבר על עניין החברה ההיא שחותרת תחתיך."
"נסחפתי," הוא אומר לי, "המילים האלה נאגרו בי הרבה זמן. פחדתי לגלות בפניך את מה שאני מרגיש כי לא ידעתי איך שתגיבי, ביחוד אחרי מה שעברת. אני מרגיש הקלה עצומה כעת. בואי נגמור עם העניין הזה. אני שמח שיצאנו מוקדם ואחר כך יש לנו הרבה מה לדבר."
"בהחלט, כמו למשל איך אנחנו מתנהגים במשרד, ואיך אני חוזרת לקרוא לך מר טרופר, בשעה שאני רוצה לקרוא לך בילי ולמלא אותך בנשיקות."
הלינק לפרק הבא:
https://baravidan.com/short-novels/golden-string-4
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
27.8.2018