"אבל למה אני?" שואלת אן את אמה, "הרי אני הצעירה בבנותיך, ואף אחת מהן עדיין לא נישאה."
"את תעשי מה שאביך מורה לך אן," עונה אמה אך לא מסוגלת להישיר מבט אליה. היא לא יודעת מה הסיבה שהסכים בעלה לשדך את בתו הצעירה עם הגבר המבוגר. היא גם יודעת שאין בידה להשפיע עליו. היא מנסה לברר בדיסקרטיות מה בדיוק העניין בו מעורב בעלה שגרם לו להסכמת הנישואין האלה.
אחיותיה של אן מקנאות בה על שהיא עומדת להינשא. אין זה משנה מי מתעתד להיות בעלה, העיקר שבקרוב יהיה לה בית משלה ותהיה חופשיה לעשות מה שהיא רוצה.
"את כזו מפונקת," הן אומרות לה בארסיות, "שום גבר לא מספיק טוב בשבילך."
"אני מניחה שאין לכן מושג מי המיועד שלי," היא אומרת בפנים חתומות, "אני רק מקווה ששלכן יהיה צעיר יותר, גם אם יהיה פחות עשיר." היא לא מחכה לתשובה וניגשת לחלון הצר שבחדרה, זה שהיא כל כך אוהבת, ומביטה על החצר האחורית של בית הוריה. החצר מלאה בעשבים שוטים, ובכל זאת בקצה יש גינת ירק קטנה ושיח של פרחי יסמין שריחם המשכר משכיח ממנה את המראה העלוב של הגינה.
החל מיום המחרת זוכה אן לביקור מידי יום. הראשון הוא של מעצבת הבגדים שמביטה בסלידה על המלתחה של אן. "את הזבל הזה את יכולה להשאיר כאן," היא אומרת לה, "ועכשיו לכי תתפשטי כדי שאוכל לקחת לך מידות."
אן עושה כדבריה, נכנסת לשירותים וחוזרת לעמוד לפניה בבגדיה התחתונים בלבד. "את לא רצינית," היא מתגלגלת מצחוק, "ככה את מתכוננת לפתות אותו?"
"עד היום לא הייתי צריכה לפתות אף גבר. אני מסתפקת במה שקונה לי אימי," עונה לה אן בקול חסר רגש, "כל משכורתי הולכת לתמיכה במשפחה ואני מקבלת את מה שאימי קונה לי בהערכה." היא עומדת מולה זקופה ואין בה שום יראה מפניה של מעצבת הבגדים.
מעצבת הבגדים משתתקת. "סליחה. לא התכוונתי לפגוע בך. את בת טובה להורייך," היא אומרת לה לבסוף.
"אם לא כן, לא הייתי נעתרת לדרישת אבי ומתחתנת," היא עונה לה.
"איני מצויה בסיפור שלך," עונה לה מעצבת הבגדים, "אעשה ככל יכולתי לעשות אותך מאושרת עם בחירת הבגדים שלי עבורך."
"אם יורשה לי," עונה לה אן, "אבקש שתהיה בהם מידת הצניעות. אינני רוצה בגדים מנקרי עיניים. את נראית לי אחת שמבינה איך לשמור מעט על מי שאני, למרות מעמדו הרם של בעלי המיועד."
כאשר מסיימת מעצבת הבגדים את עבודתה, ממהרת אן לחדרה וניגשת לחלון. היא מתחילה להפנים שעוד כמה ימים תעזוב את הבית והיא רוצה לחרוט במוחה את הנוף הניבט מחדרה. למרות שהיא חולקת את את חדרה עם אחיותיה, ולמרות שחלקה בו הוא הקטן ביותר וכולל רק מיטה צרה, היא זוכה לישון ליד החלון וזה בשבילה אושר גדול. עכשיו היא יושבת על מיטתה ופניה לחצר.
**
למחרת מגיע בעל חנות התכשיטים שלא מסתיר את סלידתו מביתם העלוב של הוריה של אן.
"את מתבקשת לבחור לך טבעת יהלום וטבעת נישואין. בנוסף לשרשרת וזוג עגילים," הוא אומר לאן שיושבת מולו.
"האם כל זה באמת הכרחי?" היא שואלת. .
הוא לא עונה לה, אלא מוציא ממזוודתו מגש של טבעות שבו כל יהלום גדול ממשנהו.
"אתה יכול לקחת את זה חזרה. אני לא מתכונת לענוד טבעת עם יהלום כזה גדול על ידי. כל הזמן אחשוש שיאבד לי, מעבר לעובדה שאני חושבת שאין צורך לנפנף בעושרו של בעלי המיועד. כולם יודעים כמה עשיר הוא."
לבסוף היא בוחרת לה טבעת זרועת יהלומים קטנים בצורה של עלים, וטבעת זהב דקה תואמת.
כך ממשיכה התהלוכה מידי יום עד שמגיע יום שישי, היום בו עליה לעזוב.
טרם צאתה קוראת לה אמה ומגישה לה שקית קטיפה ממנה מבצבץ שתיל קטן, ותיבת עץ קטנה.
"אין לי הרבה מה להעניק לך לנשואיך. שמרי על מתנתי מכל משמר, וזכרי מאין באת. כי האדם הוא כמו עץ, באין לא שורשים לא יוכל לחיות."
"אין צורך במתנתך העלובה," אומר הבעל המיועד, "יש לה כל מה שהיא צריכה."
"לא אבוא אתך," אומרת לו אן בעזות מצח, "אם לא יתאפשר לי לקחת אותה."
"את חצופה, זה עוד יעלה לך ביוקר," הוא אומר לה ומורה לה לצאת למכונית.
"אני לא מבינה," היא פונה אליו, "לא היית אמור לשאת אותי לאשה בטרם תקח אותי מבית אבי? הרי לא יעלה על הדעת שאגור אתך ללא נשואים."
הוא לא עונה לה ומורה לה להתקדם לפניו. אולם כשהיא מתרחקת מעט הוא לוחש לאיש סודו שמלווה אותו: "שמעת אותה? אפשר ללמוד ממנה הרבה."
***
הדרך עוברת עליהם בשתיקה. אן נצמדת לחלון וגומעת את הנוף המתחלף לנגד עיניה. מעולם לא נסעה כל כך רחוק. עברו כבר שעתיים, והיא איננה מעזה לשאול מתי יגיעו. היא אינה רואה שהגבר שיושב לצידה מביט בה במבט חוקר כל הזמן.
כעבור נסיעה של שעה נוספת הם מגיעים לאחוזה הגדולה. אן מעיפה בה מבט משתהה. הבית עצום מימדים. מעולם לא ראתה בית כזה גדול. אך לא גודלו משאיר אותה המומה, אלה כמות החלונות הגדולים שבו.
המכונית עוצרת בכניסה.
"הגענו," אומר לה הבעל המיועד, ויוצא מהרכב, וניגש לפתוח לה את הדלת.
אן אוחזת צמוד לגופה את השתיל הקטן ואת קופסת העץ שאין לה מושג מה תוכנה. היא מתקבלת על ידי מנהלת משק הבית בנימוס. כמובן שהאופן הביקורתי שבו היא סוקרת אותה לא נעלם מעיניה. אמנם אן באה מבית עני, אבל היא לא טיפשה. היא מובילה אותה לקומה העליונה. כל אותה עת בוחנת אן את החלונות הגדולים ומחפשת מקום לשתול את השיח הקטן שבידיה.
כאשר הן מגיעות לסוף המסדרון פותחת מנהלת משק הבית את שתי הדלתות לפניה ואומרת לה: "זה חדרך." היא יוצאת וסוגרת את הדלת אחריה. אן מסתכלת על המיטה הזוגית הגדולה, על פינת הישיבה באחת הפינות, על האח הבוערת ומעליה מסך הטלוויזיה הגדול. היא מבחינה בחדר האמבטיה הגדול אליו נכנסים דרך חדר ארונות גדול. מצדו האחד יש בגדים של גבר, מהם היא מתעלמת, וניגשת לראות מה הוכן בשבילה.
היא שומעת נקישה על הדלת, וניגשת לפתוח את הדלת. "האדון לא יבוא לסעוד אתך. ארוחת הערב תוגש לך כשתרצי," אומרת לה מנהלת משק הבית.
"תודה לך מיס. אינני רעבה," עונה לה אן, "ברשותך אלך להתקלח ולנוח. אודה לך אם תעירי אותי כאשר האדון יחזור."
****
אן חוזרת לחדר הארונות ובוחרת לה זוג תחתונים. היא מביטה בכותנות הלילה השקופות ואינה מרוצה מכך. הרי עדיין איננה נשואה לאיש. היא בוחרת חולצת טריקו וניגשת להתקלח. חדר האמבטיה מאובזר ברמה שלא ראתה מימיה, אך היא אינה מתפתה להתפנק בו. היא ניגשת לשטוף את עצמה במקלחת זריזה.
אן יוצאת ועומדת רגע מול המיטה. כיוון שאינה רואה הבדל בין שני הצדדים היא בוחרת בצד שקרוב לחלון הגדול. היא מניחה את השתיל שלה בזהירות על ארונית הלילה ואת התיבה לידו. "אצטרך לקבל אישור בשבילך," היא אומרת לשתיל וחומקת מתחת לשמיכה העבה. חיוך גדול מצטייר על פניה בשעה שהיא מתמסרת למיטה הנוחה. היא נרדמת מיד.
אן מתעוררת. להפתעתה כבר הבוקר עלה. היא מסתכלת מבעד לחלון ורואה את השמים הכחולים הניבטים מבעדו. חלון כזה יפה לא ראתה מימיה. הוא מוקף זכוכיות צבעוניות עם דוגמא בצבע זהב. היא מביטה בו מהופנטת. היא מתמתחת ומסירה את השמיכה מעליה. פתאום היא קולטת שהחלון שדרכו חייכו אליה השמים נמצא בתקרת החדר. השמש חודרת דרכו וקרניה שולחות רסיסי זהב לתוך החדר.
"נכון זה מראה מרהיב?" היא שומעת קול של גבר צעיר שאיננה מכירה. היא ממהרת למשוך על השמיכה ומחפשת בעיניה את האיש. היא מוצאת אותו יושב בפינת הישיבה. הוא לבוש מכנסי פיג'מה ממשי שחור, ופלג גופו העליון חשוף. שערותיו רטובות וניכר שלא מזמן סיים להתקלח.
"מה אתה עושה פה?" היא שואלת בקול רועד.
"אני מתנצל שלא הגעתי הביתה בזמן," הוא עונה לה.
"מה אתה רוצה?" היא שואלת אותו. הפעם בקול יציב יותר.
"את מפחדת ממני?" הוא שואל בקול רך מעט.
"אני לא מכירה אותך, לא יודעת מי אתה," היא עונה לו.
"אני רפאל. ומה את כן יודעת?" הוא מקשה.
"שהייתי אמורה להיות נשואה לאדון, כי כך אבי קבע," היא עונה לו.
"האדון? את מכירה אותו?" הוא שואל.
"כן," היא עונה.
"ואיך הוא?" הוא שואל.
"גבר עשיר ו….מבוגר," היא עונה.
"זקן את מתכוונת?" הוא שואל.
"כן," היא עונה כמעט בלחישה ומשפילה את ראשה.
"את כל כך יפה," הוא אומר לה ומתקרב אליה, "ואני יודע גם שאת מאד חכמה. הזקן אמר לי," הוא אומר ומחייך אליה. הוא מתיישב לידה על המיטה. "אגב, את ישנה בצד שלי."
"שלך?" היא אומרת מופתעת, "מיס…אינני יודעת את שמה, הכניסה אותי לכאן, ואמרה לי שזה חדרי. אני ממש מצטערת."
"את לא מבינה?" הוא שואל.
הוא לוקח את ידה בידו. לרגע היא נרתעת אבל מגעו נעים לה, גם קרבתו. הוא מספר לה על אביה שלווה ממנו כסף ולא היה לו איך להחזיר ולכן הציע לו אותה בתמורה. הוא סיפר לה על המבחנים שעשה לה בעזרת מעצבת הבגדים, התכשיטן ושאר האנשים שבאו לביתה. "אני הוא בעלך המיועד, אבל לא אוכל לשאת אותך לאשה."
"אבל אתה חייב, לאבי אין כסף להחזיר לך," היא עונה לו מבוהלת.
"את טועה אני לא חייב," הוא אומר ומביט לתוך עיניה, "אני רוצה. אבל יש לי תנאי אחד."
"אעשה כל שתבקש," היא עונה לו.
"התנאי הוא שתגידי לי שאת מסכימה בגללך, ולא בגלל שאת צריכה."
*
*
****
רפאל עומד מאחורי אן ומחבק אותה בשעה שהיא מסתכלת דרך החלון על הגן הפורח.
"תראי איך שיח היסמין שלך גדל," הוא אומר לה, "את אוהבת לצפות בו, נכון?"
"כן יקירי," היא עונה לו, "הוא מזכיר לי מהיכן הגעתי. הוא וזרעי הפרחים ששתלתי לידו מזכירים את בית נעורי."
"אני זוכר שסיפרת לי על החלון ליד מיטתך בבית נעוריך. האם הוא עדיין האהוב עליך ביותר?"
"ברור שלא טיפשון," היא עונה לו, "אתה יודע בדיוק איזה אהוב עלי ביותר."
"גם עלי," הוא עונה ושניהם מרימים עיניהם לתקרה, "האור החודר דרכו מאיר לי אותך כל כך מאושרת, והוא האהוב עלי ביותר."
בר אבידן
מאמינה באהבה