ג'יין
אני מחזיקה בידי האחת את המעטפה עליה המילים: לג'יין באהבה מקייל, משאלה מספר אחת. בידי השנייה אני פותחת את הנייר שקופל לשלושה. ידיי רועדות ללא שליטה. מה שלנגד עיניי הוא חזק מכל מילים. זו לא טבעת שמראה לאחרים את כוונותיו של קייל לשאת אותי לאישה, אלו לא מילים שהוא אמר לי על רצונו שאהיה אשתו. זה מעבר לכל הצהרת כוונות. זה הדבר האמיתי.
אני מביטה במזכר המודבק על הנייר. על פתקית לבנה כתוב בכתב ידו:
אהובתי,
זו משאלתי הראשונה,
היא החשובה לי מכולן.
את יודעת מהי.
אוהב, קייל
כמה הרבה אפשר ללמוד על אדם מכתב ידו. הכתב קריא ומסודר. כמה לא מפתיע.
אני לוקחת את העט שהושארה בכוונה, כך אני מניחה, על השולחן ומניחה את הנייר עליו..
בקשה להוצאת רשיון נשואין,
עיריית ניו יורק, מדינת ניו יורק.
זוהי כותרתו של הטופס.
מגיש הבקשה: קייל ריצ'ארדסון. מצהיר שהוא רווק (החתן ) וחתימתו מתנוססת על הטופס.
לידי ישנה חתימתו של עו"ד ארן רוטשיילד כעד.
ביד בוטחת אני חותמת את שמי, ליד התצהיר שאני רווקה (הכלה)
אני חוזרת לסלון ומבקשת מאודרי שתחתום גם היא כעדה שלי.
"מתי כל זה קרה?" היא שואלת אותי לאחר שחתמה.
"זו המשאלה הראשונה של קייל," אני עונה לה, "הוא מסר אותה לידי לפני שיצא למשחק."
אני לוקחת מעטפה מהתיק שלי. המעטפה היא ורודה ונושאת את ראשי התיבות שלי. אני רושמת עליה:
| לקייל שלך לנצח משאלה מספר אחת. |
מקפלת שוב את הדף. אני מצרפת לו מזכר הנושא את שמי:
אהובי,
מאושרת למלא לך את משאלתך
תודה שאתה ממלא לי
את משאלתי הראשונה
אוהבת, ג'יין
אני מצרפת את המזכר והטופס החתום למעטפה ומניחה אותה על שולחנו של קייל.
אני חוזרת לסלון. אודרי כבר לא צופה בסדרה אלא מחכה לי. עיניה מוצפות בדמעות. אני לא יודעת מה לחשוב. מלא מחשבות עולות לי בראש ואת אף אחת אינני אוהבת. אני מתבוננת בה בשתיקה ומחכה שתדבר. אני אומרת לעצמי : "תמתיני בסבלונות, תחכי שתדבר." אני מרגישה שאני משתגעת בשעה שאני מנסה לנחש למה. ברור לי שזה לא בגלל הסדרה שבה מישהו בגד במישהי, עם כל הכבוד ל"אחת שיודעת."
האם זה קשור לזה שקייל הציע לי נישואין?
האם זה קשור לזה שאני חולה?
האם היא ..?
אני חייבת לתת לה את הזמן ומצד שני אני לא יכולה לראות את הבכי הזה, אני לא עומדת
בפניו. אני עושה את הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. אני ניגשת אליה ומחבקת אותה. היא
מחבקת אותי חזר ומוחה את דמעותיה.
"את בוודאי חושבת למה אני בוכה," היא אומרת לי.
אני מתרחקת ממנה מעט ומתפלאת לראות שאין כאב בעיניה.
"עד היום זוגיות היתה בשבילי מה שיש בין אבא ואמא שלי," אומרת אודרי, "לא אני ולא האחים שלי היינו במערכת יחסים רצינית. אני לא ראיתי אף פעם את קייל כל כך… מאוהב, כל כך רציני עם מישהי. לא ראיתי אותו אף פעם שם מישהי לפניו. כמובן שהמשפחה שלנו מאד חשובה לו והוא מוכן לשים כל אחד מאתנו לפניו. אבל עם אישה זה מעולם לא קרה. אני מוצפת מהאהבה שלו כלפייך. "
"ואני שברתי את הראש למה את בוכה," אני אומרת לאודרי.
"את רואה ג'יין יש גם דמעות של שמחה," היא עונה לי, "אגב אני יכולה לקבל את מספר טלפון שלך?"
"בוודאי אני אומרת ומקריאה לה אותו, " 212-….."
היא מקלידה את המספר בדף הקשר שלה. "עכשיו תחייכי," היא אומר לי בשעה שהיא מצלמת אותי.
אני נעמדת מולה ועושה פוזות למצלמה. היא לא מפסיקה לצלם. לבסוף היא בוחרת תמונה ומצמידה אותה לפרטים שלי. אני מציצה לראות איזו בחרה ורואה שמתייגת אותי תחת "משפחה."
"עכשיו תבחרי איזה את רוצה לשלוח לקייל," היא אומרת לי.
אני מדפדפת בין התמונות. בכולן אני נראית כל כך מאושרת. "אני לא יכולה לבחור. מה שכן אני יכולה זה לומר לך שאת צלמת מוכשרת מאד וגם עם זה את צריכה לעשות משהו."
אודרי מחליטה שלא להחליט ושולחת לו את כולן.
"את מרשה לי לפרסם אותך באינסטגרם?" היא שואלת.
"תשאלי את קייל," אני עונה.
"את מזומנת לראות משהו," היא אומרת, "היא מראה לי את חשבון האינסטגרם של קייל. תמונתי כבר מתנוססת שם ומתחתיה הכיתוב: תכירו את אישתי ג'יין.
אני מעיפה מבט מהיר בתמונות. תמונות של המשפחה, תמונות מהטיולים הרבים שעשה. אף אישה לא מופיעה בהן.
תוך כדי שאני מדפדפת אני שומעת צלצול של הודעה אבל לא מתייחסת. התמונות של קייל יותר מעניינות אותי. אני לומדת שהוא אוהב ספורט ימי, שהוא אוהב לטייל בטבע, וגם לוקח סיכונים לא קטן. אני מקווה שיתמתן מעט, עכשיו כשיש לו אותי. הצילומים שלו מרהיבים. הוא בהחלט יודע לתפוס רגעים מאד מיוחדים. אני שוקעת בחלומות. "מעניין לאן ייקח אותי לירח דבש," אני אומרת לאודרי.
"לאיפה שזה לא יהיה מבטיחה לך שצפויה לך הנאה מרובה," עונה אודרי.
"אני מקוסמת מהתמונות שלו. פרט לכשרון הצילום וטביעת העין המיוחדת, ניכר שהוא בהחלט ביקר במקומות מדהימים."
"את לא בודקת את ההודעה שלך," אומרת לבסוף אודרי חסרת סבלנות כהרגלה.
אני מבינה שכבר מחכה לי הודעה מיוחדת שם וניגשת לבדוק.
ההודעה נשלחה לווצאפ שלי ואני פותחת את האפליקציה.
אודרי ריצ'ארדסון מזמינה אותך להצטרף לקבוצת משפחת ריצ'ארדסון.
אני מאשרת מיד.
"תקראי את ההודעה מהיום," מבקשת אודרי.
קבוצת משפחת ריצ'ארדסון:
קייל ריצ'ארדסון: אהוביי, אני רוצה לשתף אתכם במשאלה הראשונה שלי.
חתמתי על בקשה להוצאת רישיון נישואין. היא האחת שלי ואין טעם שאחכה אפילו דקה.
אני אוהב אותה, מאוהב בה, בכל רמה אפשרית. אני כל כך מאושר.
האנה ריצ'ארדסון : מהרגע הראשון שהיא נכנסה לביתנו חיכיתי למילים האלה.
אני מאושרת בשבילך. שתדעו רק אושר. תודיע לה במה אוכל לעזור.
גרהם ריצ'ארדסון: מתרגש בשבילך בן. בשבילי זה עוד ציון דרך. הבן שלי
מקים בית משלו. מלא אהבה לשניכם.
אודרי ריצ'ארדסון: מתרגשת!!! אין ספק שהיא האחת שלך! (לב, לב, לב, לב)
ספנסר ריצ'ארדסון: שמח בשבילך. שמח בשבילנו. היא מקסימה. אני פה אם
אתה צריך עזרה במשהו.
קייל ריצ'ארדסון: אודרי. צרפי את אשתי לקבוצה שלנו.
אני מצטרפת מיד לקבוצה.
קייל ריצ'ארדסון: שמח לראותך כאן. מחכה כבר לראות את שם משפחתי צמוד לשלך.
אני נכנסת לפרטים שלי בנייד ומשנה את השם.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: מאושרת להיות כאן איתכם. אוהבת אותך, אוהבת את כולכם.
תהנו מהמשחק.
שוב מצלצל הטלפון הפעם זו הודעה פרטית בווצאפ.
קייל ריצ'ארדסון: את קולטת ילדונת. מרגע שנפגשנו אנחנו כל הזמן יחד, ורק
עכשיו יש לי את הטלפון שלך. תודה על הכרטיסים. מזמן לא צפיתי במשחק
מהאולם. תהני מהערב שלך. מתגעגע, קייל.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: אוהבת, מאוהבת, מאושרת, מתגעגעת.
קייל ריצ'רדסון: את לא יודעת מה זה עושה לי לראות את השם שלי צמוד לשלך.
"אז זהו, עכשיו את מתכוננת להתכתב איתו כל הלילה עד שיחזור? בואי אנחנו יורדות לבית הקפה," אומרת אודרי.
"אין לי חשק להחליף בגדים," אני אומרת.
"אני מבינה שאף פעם לא גרת במגדל כזה," אומרת אודרי, "בית הקפה נמצא כאן בבניין אין צורך שתחליפי בגדים."
"עכשיו זה נשמע מפתה," אני עונה לה.
"אני לעומת זאת שמתי עיני על סוודר שלך והולכת לראות כמה הוא נעים לי על הגוף," היא אומרת ונעלמת מאחורי קיר המים המפריד בין הסלון לחדרי השינה.
אני מביטה במילים שכתבתי לפני שקייל הלך, לפני שהגיש לי את המעטפה, לפני הכל.
אני כבר לא מחוברת אליהן. יש מילים אחרות שמסתובבות לי בראש כעת. מין סיפור אגדה על נסיכה עצובה שלא היתה לה אהבה ולבה היה קר, ועל הגבר שהאיר לה את הלב.
"מה את מחייכת ג'יין. עוד הודעה מקייל?" שואלת אודרי.
"לא," אני עונה לה, "נרקמת לי בראש כתבה למחר, כתבה שאיש עוד לא קרא." אני מספרת לה את הסיפור שנכתב לי בראש בשעה שאנחנו יורדות לבית הקפה.
"וואו ג'יין איזה סיפור מקסים," היא קוראת בהתפעלות.
"ואת הולכת לצייר לי ציור בשבילו כדי שאוכל לפרסם אותו יחד עם שלי בעיתון," אני אומרת לה, "ואגב יש לך טעם מעולה בבגדים. הסוודר הזה מחמיא לך מאד."
"מסתבר שיש לנו טעם דומה בבגדים," היא עונה לי, "את יכולה מידי פעם להשאיל אותו." היא אומרת וגורמת לשתינו לצחוק.
"רגע, את התכוונת למה שאמרת בקשר לציור?" היא אומרת בשעה שאנחנו עומדות בתור.
"נראה לך שהייתי צוחקת על דבר כזה? ברור, רק תזכרי שאני חיה עם דד ליין כך שאת צריכה לחשוב על רעיונות כבר עכשיו," אני עונה לה.
אנחנו מזמינות לנו שוקו חם וכמה מיני מאפה קטנים. כמה אני לא מתפלאת לראות שמיד לאחר שאנחנו מתיישבות אודרי שולפת מתיקה עפרונות צבעוניים ומתחילה לצייר על מפית.
"תחתמי את התאריך," אני אומרת לה, "זה יהיה יום שראוי שתזכירי אותו."
אני שולפת מתיקי את הנייד ומצלמת תמונות של אודרי שמציירת.
אני מעלה אותו לקבוצה המשפחתית ורושמת הודעה
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: "תזכרו את היום הזה בו ציירה אודרי את הציור הראשון לניו יורק טיימס. אני הייתי
שם." צמרמורת עוברת בגבי. זה נשמע כמו מצבת זיכרון. אני מוחקת את ההודעה ורושמת.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: אודרי מציירת את הציור הראשון לניו יורק טיימס!
*
קייל
אני חוזר הביתה. אני נכנס בשקט כי איני יודע אם ג'יין ישנה. אני ניגש בשקט לסלון ורואה את אודרי מכורבלת על הספה וצופה בסרט. על אוזניה אוזניות כך שהקול אינו נשמע. אני מניח שג'יין במיטה ואני הולך בפרוזדור לכיוון חדר השינה. אני קולט את האור בחדר העבודה שלי ורואה את ג'יין יושבת עם האזניות ומקלידה במהירות. היא לא מבחינה בי עד שהצל שלי מוטל על הנייר שלידה.
"למה את לא מדליקה את האור למעלה," אני שואל ורוצה לגשת להדליק אותו.
"נוח לי כך," היא מסבירה לי, "אור חזק מכאיב לי."
אני ניגש לתת לה נשיקה ומבטי נופל על המעטפה. אני לוקח אותה ללא מילים ומוציא את תוכנה. "את יודעת שאני רוצה לשאת אותך לאישה גם אם יתברר שאת בריאה לגמרי, נכון ילדונת? אני מבקש שתאמרי לי מתי את רוצה שנערוך את טקס הנישואין. ליאה, אמא של ארן היא שופטת, היא מוכנה להשיא אותנו מתי שנבקש."
"אני רוצה להינשא לך," אומרת ג'יין ומביטה בי. אני מפסיק לנשום. מחכה ל"אבל" שיבוא. "זה בידיך. מתי שתרצה," היא אומרת.
"לרגע חשבתי שאת מתחרטת," אני אומר לה.
"טיפשון, נראה לך שאני אוותר עליך? אתה שלי!" היא אומרת, קמה מהכיסא ונאספת לחיבוק שלי. היא מרימה את ראשה אליי ומפסקת מעט את שפתיה כדי לקבל את הנשיקה שלי. והיא מגיעה מיד, והיא מתוקה וארוכה במיוחד.
"התגעגעתי," אני אומר לה.
"גם אני," היא עונה לי, "מאד."
"אתה לא יודע מה המשאלה שלך עשתה לי בלב. אני מרגישה שאני מרחפת. פתאום כל המילים שאמרת לי בימים האחרונים מקבלים משמעות אמיתית. המעשה הזה כל כך נכון לי. אין לי אפילו טיפה של היסוס. זה אתה מי שאני רוצה לחיות איתו את חיי. מבטיחה לך שהם יהיו ארוכים מאד, כי יש לי רשימת משאלות שאני רוצה למלא איתך," היא עונה לי.
"אני מחכה למשאלה השנייה שלך," אני אומר, "אל תתני לי הרבה לחכות כי אני מאד סקרן."
"אני יודעת מה אני רוצה," היא אומרת לי, "אני אנסה מחר בבוקר לגרום לזה לקרות."
"אפשר רמז?" אני שואל.
"תצטרך ללבוש חליפה ולחייך את החיוך המקסים שלך," היא עונה לי ומחייכת חיוך מסתורי. "אני רוצה שכל העולם ידע."
"את מתכוונת שאלבש טוקסידו?" אני מנחש.
"אל תנסה אפילו לנחש, כי לא תצליח," היא אומרת.
ג'יין לוקחת את הטלפון ומחייגת.
"היי זו ג'יין מילר," היא אומרת וללא קול אומרת לי ריצ'ארדסון, "התשובה שלי היא כן. ואזדקק לארבעה."
היא מקשיבה רגע . "בשמחה, נתראה מחר."
כעבור דקה נשמע צלצול של מסרון בטלפון של ג'יין. היא מחייכת. "אתה כזה חסר סבלנות," היא אומרת לי.
היא מקלידה משהו והפעם אני שומע צלצול.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון מזמינה אתכם להצטרף לקבוצת: ילדי ריצ'ארדסון."
אני מאשר מיד. כמוני עושים גם ספנסר ואודרי.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: התכוננו למלא את משאלתי השנייה.
לבוש: חליפה/שמלת ערב.
אנא פנו מחר את הערב למעני.
קייל: מחכה להוראות
אודרי: ברור שבאה! (לב)
ספנסר: נשמע מסקרן
האחים שלי כמובן לא יכולים לחכות ושולחים לי כל אחד הודעה בפרטי: "היא סיפרה לך?"
"אין לי מושג," אני עונה לשניהם. אני לא יכול אפילו להתחיל לנחש מה זה יכול להיות.
ג'יין יושבת ומחייכת. ההתרגשות ניכרת על פניה.
שוב מצלצל הווצאפ ומודיע על הודעה.
ילדי ריצ'ארדסון
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: שכחתי לומר לכם שהאיסוף הוא מכאן.
ספנסר: אולי יש עוד משהו ששכחת?
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: מממ…. נראה לי שהכל סגור.
ספנסר: מה צריך לעשות בשביל לקנות רמז? ואל תספרי לי את הסיפור על
הסקרנות והחתול. אני לא קונה אותו.
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: בלי להעלב, דווקא מאודרי ציפיתי שתשאל.
מבטיחה לכם שתיהנו..
אודרי: את בטוחה בקשר לקוד הלבוש?
ג'יין (מילר) ריצ'ארדסון: בטוחה ואל תשאלו יותר כי לא תקבלו תשובה.
"יהיה נעים וגם טעים," אני חוזר על מילותיה של ג'יין. אני יודע שזה חייב להיות משהו בעיר עצמה. הרי ג'יין לא תסתכן בנסיעה רחוקה כעת. אני נכנס לאינטרנט ומחפש איזה אירועים קורים מחר בערב בעיר הגדולה. הראשון הוא מופע של הבלט הניו יורקי המבצע את "היפיפה הנרדמת." אני נזכר בדבריה של ג'יין בשעה שדברה עם ארן.
"איזה צרוף מקרים שאת מכירה את התאומה של ארן. איך לא נפגשנו עד היום?" אני שואל אותה.
"היינו חברות רק באוניברסיטה. לא יצאנו לבילויי משותפים," היא עונה לי.
"את מצטערת שאת לא רוקדת?" אני שואל.
"אני אוהבת מאד לרקוד, אבל לא כמקצוע," היא עונה בחיוך.
"למה את מחייכת?" אני שואל.
"כי את היפיפה הנרדמת כבר ראיתי. לא הייתי מזמינה אתכם למופע בלט בלי לשאול אתכם אם אתה אוהבים לצפות בבלט," היא עונה, "אבל אני מעריכה את העקשנות שלך. יש עוד שלושה מופעים מחר ולא בטוחה שתדע לבחור ביניהם. כולם יכולים להיות זה. ואולי זה בכלל לא זה אלא אירוע פרטי אותו לא רשום בשום מקום?"
"אני מקווה שאת מבינה שהרצון לדעת נובע מדבר אחד. אני רוצה ללמוד עליך עוד ועוד. אני רוצה לעשות הכל כדי שתהיי מאושרת," אני אומר לה.
"אני לא צריכה שום דבר. יש לי הכל. יש לי אותך והאהבה שלך שזורמת לי בכל תא בגוף ומבריאה אותי," היא עונה לי. "לפני שבוע הייתי חסרת רצון לחיות. כל דבר היה קשה לי גם נפשית וגם פיזית. אני לא חושבת שהבראתי בין לילה. ברור לי שיש לפני עדיין מלחמה קשה. אבל כעת יש לי רצון אדיר להילחם."
אני מסתכל עליה על האישה האהובה שלי. הפנים שלה נראים באמת רגועים יותר. אני רואה שהיא שקועה במחשבות, בעולם משלה, מה שנותן לי אפשרות להתבונן בעיון בפניה. היא כל כך יפה! כל פעם שנדמה לי שאני מכיר כל תו ממנה, אני מגלה עוד משהו חדש. היא נושכת את שפתיה ומחייכת ועוצמת עיניה. מה לא הייתי נותן כדי לצלול למחשבות שלה כעת.
פתאום הם מזדקפת ומביטה בי ישר לתוך עיני. "בא לי לכתוב סיפור אהבה אמיתי," היא אומרת לי, "לא סיפור של דמויות שמעמידות פנים כדי שיראו יפה בעיתון."
ג'יין
קטיה היתה עובדת קשת יום. מידי יום כאשר תמו שעות העבודה תפקידה היה לנקות את הלובי הגדול של בנין המשרדים המפואר בלב העיר. ריצפת השיש היקרה דרשה תשומת לב מיוחדת, וכך גם הקירות שהיו בחלקם מחופים בשיש. גם חלונות לא חסרו בו.
העבודה היתה מאד קשה, וגרמה לאצבעותיה לדמם. קטיה אמנם קיבלה ממנהלה כפפות, אך הן היו מהסוג הזול ביותר, ולכן נקרעו בקלות, והמים הקרים גרמו לעורה העדין להיסדק. כמה שנזהרה תמיד היתה מרטיבה את בגדיה, היא היתה מין שלומיאלית שכזו. זה בהחלט לא היה תענוג גדול עבורה לעבוד עם בגדים רטובים, אבל לא היתה לה ברירה כיוון שהשתדלה להזדרז לסיים את עבודתה במהירות. היו לה עוד כמה משרדים שהיה עליה לנקות מיד עם סיום העבודה.
היא לא אהבה לסיים לעבוד אחרי חצות. היא שנאה את החושך, פחדה ממנו, ולכן השתדלה לסיים בשעה מוקדמת כמיטב יכולתה, בתקווה שיש עוד אנשים ברחוב חוץ ממנה.
לקטיה לא היה מושג שבקומה הארבעים יושב כל לילה מר קנדי ועובד. הוא תמיד יצא אחרי שסיימה את העבודה, כך שמעולם לא נפגשו.
באחד הלילות נאלץ מר קנדי לצאת מעבודתו מוקדם מהרגיל. גם לו לא היה מושג שבשעה זו מנקה קטיה את הלובי. היא יצא במהירות מהמעלית ויצא בצעדים מהירים לעבר דלת היציאה המסתובבת. בדרכו נתקל בדלי המים ובעט בו בטעות.
קטיה מיהרה לעברו, כדי לספוג את מי הסבון שנשפכו כדי שלא יחליק עליהם. מרוב מהירות זו היא שהחליקה, ורגע לפני שהפילה את מר קנדי נעצרה.
"איזה חוסר אחריות," הוא גער בה.
קטיה לא ענתה. היא ניסתה לקום אבל הכאבים בקרסולה מנעו זאת.
מר קנדי המשיך ללכת לעבר היציאה. ברגע האחרון סובב את ראשו לאחור וראה את קטיה עדיין
על הריצפה נאנקת מכאבים……"
"אני כל כך רוצה לחלוק עם העולם את הסיפור שלנו," אני אומרת לקייל אחרי שאני מסיימת להקריא לו את הסיפור שכתבתי, "עם זאת אני כל כך רוצה לשמור אותו לעצמי."
קייל יושב ומקשיב בשתיקה. הוא נותן לי לדבר.
"אתה מבין שבגלל שאני עובדת בתקשורת, בגלל העובדה שזכיתי בלא מעט פרסים ובניתי לי שם, הייתי חשופה הרבה לצלמים ולמדורי הרכילות. יש משהו שידעתי כל הזמן אבל הוא לא הפריע לי," אני אומרת, "כיוון שתמיד רציתי לשמור במידת האפשר על פרטיותי. גיא עשה לי את החיים קלים מהבחינה הזו. הוא תמיד נדחף לפני והסתיר אותי כמעט לגמרי. האירוע אליו אנחנו הולכים מחר יהיה עטור צלמים ולכן לא רציתי ללכת אליו. עד לפי שבוע חשבתי שאצטרך ללכת לבד. ידעתי שיהיו שאלות שיגררו אחריהן כותרות. האם הסתכלת עליי במדורי הרכילות?"
"האמת ילדונת שאני מכיר את המדורים האלה ויודע שלא תמיד האמת היא כפי שהיא נראית, ולכן התשובה היא לא," עונה לי קייל, "אני רוצה להכיר אותך בעצמי, לא על פי מה שמישהו אחר אומר עליך."
אני מקישה בגוגל את שמי. "בוא תראה," אני מבקשת מקייל, ומציגה בפניו עשרות תמונות שלי מאירועים שונים.
"אני מבין למה את מתכוונת. תמיד את בצל, ואם יש תמונות שלך את לא נראית מאושרת בהם," אומר לי קייל בשקט.
"זו המשאלה השניה שלי מכם," אני אומרת, "על האירוע לא אספר לך, זה עדיין יהיה בגדר סוד, אבל הפעם אני רוצה תמונות שלי איתך. שיראו כמה אתה גורם לי להיות מאושרת. כמובן שאשמח גם אם ספנסר ואודרי יצטלמו איתי."
"אני אשמח להעניק לך את המשאלה הזו," הוא עונה ונאנח באופן
מוגזם, "עדיין איני יודע לאן אנחנו הולכים."
"אהבת את הסיפור שכתבתי?" אני שואלת את קייל.
"סיפור מקסים. היטבת לתאר אותי כמר קנדי קטיה שלי," הוא עונה לי בחיוך.
אני מעלה את הסיפור לענן שלי בעיתון ושולחת הודעה למילי מזכירת המערכת.
המאמר שלי שונה מכל מה שהכרת.
למעשה הוא סיפור. מוזמנת לקרוא.
אם תגיעי לאירוע תזכי לראות את "מר קנדי" שלי.
מחר אני עובדת מהבית. אם תצטרכי משהו תתקשרי.
תודה, ג'יין
אני אוספת את חפצי ומחזירה לתיק, מניחה בפינה ויוצאת מהחדר.
אני מגלה שאודרי נרדמה על הספה. אני מכסה אותה היטב בשמיכה, מוציאה מידיה בזהירות את השלט, ובודקת שהתריס בסלון מוגף.
"יש לך מושג מתי היא צריכה לקום בבוקר?" אני שואלת.
"היא ביקשה ביום שישי לקחת חופש ביום שני. היא חשבה שאת נכנסת מחר לאשפוז," הוא אומר לי.
"זה כל כך מרגש אותי. זה קרה עוד לפני שהכירה אותי. מצד שני זה ברור לי הרי בך היא צריכה לתמוך," אני עונה.
"זה היה נכון עד לרגע שהכירה אותך, עד לרגע שהפכתי מ-אני ל-אנחנו," הוא עונה לי, "ואני שמח מאד על כך. אני כבר לא זוכר את הימים האלה בלעדייך, ונראה לי שגם בני המשפחה."
"זה מדהים איך בכמה ימים יכול העולם שלנו להשתנות כך," אני אומרת לו, "אמרתי לך, גם אני מרגישה את השינוי הנפשי בי. פתאום כל החיים שלי נראים אחרת. אני יודעת שאני לעולם לא אהיה עוד לבד."
"בואי נלך לישון ילדונת," הוא אומר לי, "אני מניח שלילה ארוך מחכה לנו מחר." הוא מחניק חיוך.
"בחיים לא תצליח לנחש," אני אומרת, "אבל מבטיחה לך שתהיה גאה בי."
*
אני מעיפה מבט אחרון במראה. בודקת את האיפור שלי. חשוב לי שיהיה עדין ומושלם. אני בודקת בפעם המאה שהשיער שלי מסודר. גם קייל חש בהתרגשות שלי בשעה שאני מסדרת שוב ושוב את הקשר בעניבתו, למרות שהוא מושלם.
"את מוכנה לומר לי לפחות את הכתובת?" הוא שואל בסוף.
"אין צורך," אני עונה לו כלאחר יד.
"אני לא נוהג להשתכר באירועים ילדונת, אני מבטיח לך," הוא אומר לי.
"אני שמחה לשמוע," אני עונה לו, "רק שתדע שלא חשבתי שאתה כן."
"מתי את רוצה לצאת," הוא מנסה כלפי טקטיקה אחרת.
"שיגיע הרגע אתה תדע," אני אומרת בדיוק כאשר נשמע צלצול בנייד שלי.
"ג'יין את נראית נפלא בשמלה הכחולה שלך," קוראת בהתפעלות אודרי," השילוב של היהלומים במחשוף הגב מוסיף לזה המון, והנעליים האלה פשוט מושלמות. מזל שקייל גבוה. אני לא הייתי מעיזה ללבוש עקבים כאלה גבוהים."
"מצד שני אודרי, את לא קטנה כמוני," אני עונה, "ואגב את נראית נפלא."
"ברור, היא עונה לי, "אני לובשת את המיו מילאן שלך. אני שמחה שיש לך גם נעלים עם עקבים נמוכים יותר, כי אם לא הייתי הולכת עם הסניקרס שלי."
"ההסעה שלנו מחכה למטה," אני אומרת ומזרזת את כולם לצאת. אני לא מתאפקת ושולחת יד גם לספנסר ומיישרת לו שוב את קשר העניבה.
קייל מושך בכתפיו, כאומר לו תניח לה.
כאשר אנחנו יוצאים מחוץ לבניין הם עומדים לרגע מופתעים. "לימוזינה?" אומר קייל, "באמת ג'יין את לא היית צריכה."
"לא אני קבעתי איך נגיע, זה מארגני הטקס," אני עונה בחיוך.
"טקס?" לוחשת אודרי.
"אל תסתכלי עליי," אומר קייל,
"אין לי מושג במה מדובר."
הלימוזינה נוסעת ברחובות ניו יורק. אני בטוחה שהאחים מנסים לנחש לאן אנחנו נוסעים. הנסיעה לא אורכת זמן רב והלימוזינה עוצרת בתחתית גרם המדרגות העצום של מרכז לאומנויות, בדיוק למרגלות השטיח האדום. הנהג יוצא ומגיע לפתוח לנו את הדלת. "ההצגה מתחילה," אני אומרת בשעה שקייל מושיט לי יד ועוזר לי לצאת מהמושב האחורי.
המצלמות מתחילות לתקתק. קייל נעמד, ידו האחד מקיפה את מותני והוא מסתכל עליי בחיוך. אחר כך מפנה את פניו למצלמה שמנציחה את חיוכו המושלם. שוב אנחנו מסתכלים אחד על השנייה והרגע הזה בדיוק הוא זה שיפאר בקרוב את מדורי הרכילות.
"תודה," אני לוחשת לו, "על שהגשמת לי את המשאלה."
אודרי וספנסר מצטרפים אלינו ושוב מתקתקות המצלמות ומצלמות את ארבעתנו יחד, כאשר על פנינו חיוך גדול.
"עכשיו בואו אראה לכם לשם מה הגענו לכאן," אני אומרת, ניתלת על זרועו של קייל ומתחילה לטפס במדרגות.
בסוף המדרגות עומדת ורוניקה בשמלת ערב כסופה, ותלתליה השחורים נופלים בחן משני צידי ראשה.
"ג'יין מילר, איזה כבוד גדול," קוראת לעברי בהתרגשות ורוניקה.
אתם בטוח שואלים מי זו ורוניקה, מדוע היא מתרגשת ומהו האירוע המסתורי שאליו הגענו. תשובות לכל השאלות תקבלו בפרק הבא.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
3.3.2019