קייל
לבקשתה של ג'יין אודרי הגיעה לעזור לה לסדר את הבגדים שלה בארון. לא הייתי צריך לשכנע את אודרי לבוא. היא פשוט חיכתה לאישור של ג'יין. אני לא מתפלא איך האישה הזו שסחפה אותי כל כך, סחפה גם את המשפחה שלי. לפני שבוע לא ידעתי מיהי, והיום אני תוהה איך נראו החיים בלעדיה.
לפני שהכרתי אותה הייתי באמצע ימים עמוסים של עבודה, מה שאומר שבהחלט ישנם דברים שהגיע הזמן שאטפל בהם. אני עוזב את השתיים ומסתגר בחדר העבודה שלי. אני מפעיל את המערכת הקולית ונכנס למחשב. "על מי אתה עובד?" אני מדבר אל עצמי בשקט, "הראש שלך רחוק שנות אור מהעבודה הזו." בכל זאת בלית ברירה אני נכנס למיילים וקורא אותם הפעם בעיון רב. אני רושם לי הערות, עונה על מה שצריך. אני יודע שהאנשים איתם אני עובד רגילים לקבל ממני מיילים בשעות לא שעות, כך שאין לי צורך להסביר איך זה שביום ראשון אני יושב ועובד.
אני לא שם לב לזמן שעובר. אני מרוכז כל כך בעבודה, ורק ברגע שאני מביט בסיפוק על תיבת המייל שלי ורואה שהיא מרוקנת, אני קולט שעברה הרבה זמן. אני מחליט שזה הזמן לקחת הפסקה ולראות איך הבנות מסתדרות.
אני נכנס לחדר השינה ושומע את קולה של אודרי מחדר הארונות הצמוד אליו. "אני כל כך אוהבת את הטעם שלך. נראה לי שכמעט כל מה שנמצא פה הוא תוצרת של מיו מילאן. חשבתי שיש להם רק בגדי ערב וחליפות, לא ידעתי שיש להם מבחר עצום כזה. עם עיניים כחולות כמו שלך לא פלא שיש לך כל כך הרבה בגדים בגוונים של כחול. מזל שגם לי יש עיניים כחולות, אז תהיי בטוחה שאבוא להשאיל ממך בגד או שניים."
"אני מורישה לך את כל הבגדים שלי אם אמות," אומרת ג'יין.
"את יודעת שאת נורא מעצבנת?" אומרת לה אודרי בכעס, "אני יודעת שאת חולה. אני יודעת שהמחלה שלך היא לא שפעת שעוברת עם אקמול, אבל את לא יכולה למות לנו. את יודעת מה יקרה לקייל אם תמותי?"
"אני מבקשת שלא תעזבו אותו. תתמכו בו כמה שיצטרך. אני יודעת שזה יהיה קשה, ביחוד שאני לא אהיה שם לתמוך בו," עונה ג'יין.
"אני לא מדברת איתך יותר," עונה לה אודרי וקמה ללכת.
"את לא יודעת איך אני מרגישה. אני חושבת שזה ממש לא הוגן מצידי לתת לכולכם להיקשר אליי בשעה שמי יודע אם זה מצב זמני או לא. מצד שני אתם הפכתם להיות החמצן שלי. בלי קייל עדיף לי שאמות עוד היום."
"תגידו בנות אין לכן נושא אחר לשוחח עליו," אני שומע את קולה של אימי שנכנסת לחדר. היא לא מבחינה בי, אני עומד בצד והחדר עצמו אינו מואר כיוון שהשארתי את התריסים מוגפים כדי לתת לג'יין לישון עד מאוחר.
"אנחנו מנסים להחליט אם לצאת לאכול במסעדת ה"אורכידאה" או להזמין אוכל לכאן," אומרת אמא.
"את מכירה אותי אמא," אומרת אודרי, "תביאי לי מגש פיצה ואני מאושרת. ואת ג'יין?"
"אני מעדיפה פסטה. בכל צורה עם כל רוטב," עונה ג'יין.
"את בדיוק כמו אחי. אז תחסכי לי את ההרצאה על ג'אנק פוד. אני יודעת שהוא לא בריא, רק שהוא מהיר וזמין ולא צריך לבשל," רוטנת אודרי.
"ומה הוא עוד אוהב לאכול?" שואלת ג'יין, "גלי לי."
"את מבינה, אח שלי יודע לבשל, אז הוא יכול להכין מה שבא לו," עונה אודרי, "עם אמא כמו שלי אני לא צריכה לדעת לבשל."
"לא ענית לי לשאלה לגבי אחיך, ולגבי הבישול מה הקשר? לא בא לך אף פעם להכין לעצמך משהו לאכול?" שואלת ג'יין.
"תגידי אין לך נושא אחר לשוחח עליו," עונה לה אודרי, משתמשת במילים של אמא שלי.
"בקיצור אודרי את תקבלי את הפיצה שלך, רק שזה יהיה במסעדה היום," אומרת אמא, "אני רק צריכה למצוא את קייל ולשאול אותו גם."
"הוא בטח יענה לך מה שג'יין רוצה," עונה אודרי.
"מה יש ילדה?" שואלת ג'יין, "משהו מציק לך?"
"אני לא ילדה," עונה לה אודרי, "אני צעירה ממך בשנה."
"ולי כולם קוראים ילדונת," עונה לה ג'יין, "את לא מבינה שזה מאהבה גברת אודרי? אני אוהבת אותך את לא מבינה את זה?"
"או.קי," מתרצה אודרי.
"או.קי?" עונה לה ג'יין, "אחרי הצהרת אהבה כזו, רק או.קי.? ומה עם חיבוק?"
"נאכל מה שהרוב יבחר. ואם זה פיצה, אז כזו עם פטריות ומלא גבינה," היא אומרת לאמא.
"יודעת מה," אומרת אודרי, "דווקא בא לי ספגטי בולנוז עם מלא מלא רוטב עגבניות. וכן ג'יין, אני אוהבת אותך המון, ואני שמחה שאת אחותי. אני גם יודעת שאני צריכה להתחיל לאכול בריא יותר. אני גם יודעת שאם היית רוצה פיצה קייל לא היה אומר מה שג'יין רוצה, אלא נואם לך את הנאום הקבוע שלו."
אני כבר לא מתאפק ומתחיל לצחוק. "אני שמח לשמוע שזה מה שאת חושבת עליי. אני אתחיל לשקול את מילותיי," אני אומר, "וכן, גם אני כמובן מעדיף פסטה."
"אז סיכמנו," אומרת אימא, "אני הולכת להזמין לנו מקום."
"דווקא בלהזמין מקום אני אלופה," אומרת אודרי וניגשת לחייג למסעדה.
*
ג'יין
אנחנו יושבים במסעדת "האורכידאה". לפני שולחן עמוס, וצלחות מלאות בחלקן בפסטה. כל אחד כפי שהוא אוהב.
שיחה עירנית מתנהלת סביב השולחן. אני שולחת ידי לתוך התיק שלי ומוציאה ממנו את הטאבלט.
אני מדליקה אותו, מקלידה את הקוד. אותו קוד שמשמש אותי בכל המכשירים שלי: מריון 2017. אני בוהה לרגע בשם ואומרת בלבי: "הגיע עת לשחרר." אני ממהרת להיכנס להחליף סיסמה ומשנה אותה ל- קייללנצח.
מילים רצות לי על המקלדת ואני מנותקת מהסביבה. אני לא שומעת מה נעשה סביבי.
"חודשים אני כותבת על מערכות יחסים, על אהבה, על חברות.
רק לפני כמה ימים הבנתי שלא ידעתי מה היא באמת אהבה.
עד לפני כמה ימים חשבתי שהגבר איתו הייתי חמש שנים הוא נשוא אהבתי.
עד לפני כמה ימים חשבתי שאני יודעת מה היא מערכת יחסים בריאה,
מה היא ידידות אמת. ולא רק על מערכת יחסים של בינו לבינה אני מדברת.
עד לפני כמה ימים.
יום אחד משום מקום, באמצע בוקר של עבודה בו יצאתי לנשום אויר, התגלתה
לפני האהבה במלוא עוצמתה, במלוא יופייה, ולימדה אותי שכל מה שידעתי
עד לפני כמה ימים היה אשליה לא המציאות.
אינני יודעת אם המילים האלה יפורסמו. האם הן אלה שתפתחנה את הטור
שלי. אבל הייתי חייבת לכתוב אותן.
הן שלך, אהוב ליבי.
ג'יין.
אני מתנתקת מהטאבלט וחוזרת למציאות. השיחה הערה עדיין בעיצומה, רק קייל מסתכל עליי.
"אמרתי לך שכזו אני," אני אומרת לו, "לפעמים אני מתנתקת כי חייבת להוציא ממני את המילים. לפעמים קל לי לכתוב אותן מאשר לומר. כך התרגלתי בבית שלא תמיד שמעו אותי."
אני מניחה את הטאבלט הפתוח לפניו ומנסה לעקוב אחרי השיחה. אני רואה את עיניו של קייל רצות על המילים ומבטו לא מסגיר דבר.
הוא קם פתאום ויוצא למרפסת של המסעדה. אני עוקבת אחריו במבטי. הוא עומד עם הגב אלינו כך שאיני יכולה לראות את פניו. אני מהססת האם לגשת אליו. שעה ארוכה הוא עומד כך. כל אותו הזמן אני מקשיבה לשיחה אבל עיני נעוצות בו. לבסוף הוא מסתובב ומסמן לי בראשו לגשת אליו.
"את לא מבינה מה המילים האלה עשו לי," הוא אומר לי בשקט, בקול שכמעט לא נשמע, "את יודעת שאני בא מבית מלא אהבה, אבל כשזה בא ליחסים עם אישה זה מעולם לא בא לידי ביטוי. נהניתי במשך תקופה ארוכה מהבילויים של חיי הרווקות. חיים שאתה לא חייב כלום לאף אחד פרט לי לעצמך. אז כן, היו נשים בחיי, והיתה שרון שמשום מה היתה לצידי תקופה לא מבוטלת. אבל אף עם אחת לא היתה מערכת יחסים כמו שראיתי בין אבי לאמי. האמת שלא חיפשתי אותה. חיפשתי לבנות את העתיד שלי בשבילי. מעולם לא חשבתי שאני בונה העתיד בשביל עוד מישהו פרט לעצמי. היה לי טוב כך, נוח כך. הרגשתי שלם עם עצמי. חשבתי שאני מאושר."
אני מקשיבה למילים שלו. אני לעומתו הייתי במה שחשבתי מערכת יחסים מחייבת שהתגלתה בעצם ככלום, כאשליה.
"את מאירה לי את העולם באלפי צבעים עליזים, למרות הענן השחור שמרחף עלינו. את היא האהבה בהתגלמותה, האהבה במלוא תפארתה," הוא אומר לי ואוסף אותי לחיבוק. הוא טומן ראשו בשיערי ונושם אותי עמוק לתוכו.
"בואי נחזור פנימה," הוא אומר לי לבסוף.
בלי לומר מילה, הוא לוקח את הטאבלט עם המילים שלי ומושיט לאימא שלו. "זו האישה שלי," הוא אומר לה.
אני ממשיכה לאכול. "הפסטה הזו כזו טעימה," אני אומרת, "המרקם של רוטב הפטריות כזה עדין ומתובל בדיוק במידה הנכונה והג'ינג'ר מוסיף המון."
"אני חושב שכדאי שתעשי הסבה לכתבת לעניניי אוכל," צוחק ספנסר, "הצורה שאת מתארת את זה גורמת לי להצטער שלא הזמנתי מנה כמו שלך."
"היי מותק," אני שומעת את קולו של גיא. הוא יודע שאני מתעבת את העובדה שהוא קורא לי "מותק."
אני שמה לב שלראשונה לא הרחתי את ריח הבושם היוקרתי שלו אותו הוא מתיז על עצמו בנדיבות, בשעה שהתקרב לשולחן.
"אני מבין שאת מכינה כתבה על משפחת ריצ'ארדסון," הוא אומר לי ומפנה מבטו אליהם. "אני גיא פיירסטון החבר של ג'יין." אני רואה את המבט הזה בעיניו, זה שמראה שמה שמעניין אותו כעת הוא מה יצא לו מההיכרות שלי איתם. מבט כמו המבט עם סמל הדולרים בסרט מצויר.
הוא מתכופף לעברי כדי לנשק אותי אבל אני נרתעת לאחור. נרתעת באופן מוגזם מידי שלא נעלם מעיני כל.
"נעים להכירך. אני קייל ריצ'ארדסון," אומר לו קייל. הוא מפסיק לרגע את דיבורו ואני מביטה בו במתח.
"אז כיוון שאתה חבר של ג'יין," הוא אומר בהדגשה, "אולי באמת תוכל לספר לנו על מי כבר עשתה כתבה, כדי שנוכל לשקול האם לאפשר לה לעשות כתבה על משפחתנו."
"היא כותבת כל כך הרבה. היא זכתה במלא פרסים, מי יכול לזכור," הוא אומר בחיוך רחב, כאילו בו מדובר.
"שם אחד," מקשה עליו קייל.
"נו באמת, זו העבודה שלה, אנחנו לא מדברים על זה בבית," הוא עונה לו.
"ברור," עונה לו קייל, "אני בטוח שיש לכם דברים יותר מעניינים לעשות." המילים של קייל מעלות חיוך מרוצה על פניו של גיא. אבל קייל לא מרפה ממנו. "אז על מה היא כותבת בעצם?" הוא ממשיך בשאלתו, "כי לפי איך שהיא אוכלת לא נראה לי שהיא כתבת לעניניי אוכל."
"חפש עליה בגוגל, יש שם מלא כתבות עליה," עונה לו גיא. הוא כבר לא שופע בטחון כפי שהיה.
"אין לי צורך לחפש," עונה לו קייל, "אני קראתי את מה שהיא כותבת, ואני מסכים שהיא כותבת נפלא." אני רואה שהוא מגניב מבט לטאבלט שלי ותוהה מה הוא זומם. הוא מחייך לעצמו ונד בראשו לשלילה כמסמן לי שאינו מתכוון להראות לו מה שכתבתי כעת.
"אני כל כך לא מנומסת," אני מתערבת בשיחה, "תכיר מותק, זה קייל, בקרוב בעלי, וזו המשפחה החדשה שלי."
"נו באמת ג'יין, בשביל מה המשחקים האלה?" הוא אומר, "בואי נלך הביתה."
"הביתה?" אני עונה לו, "איפה זה בדיוק הביתה בשבילך?"
"ג'יין השיחה הזו לא חייבת להיעשות לעיני כל," הוא מסנן אבל החיוך לא מש מפניו.
"אין לי סודות מפניהם," אני אומרת לו ומציגה בפניו את טבעת האירוסין הנוצצת שלי. "אז כנראה בשביל זה צריך טבעת על היד," אני חושבת לעצמי.
"את כועסת," הוא אומר, "אני מבין. אבל.."
"אין אבל. בגבר הזה אני באמת מאוהבת," אני עונה לו.
"את כזו צבועה. את בוגדת בי חודשים ובסוף נפרדת ממני בגלל שאני בגדתי בך," הוא יורה לעברי.
אני אפילו לא טורחת לתקן אותו. "שיחשוב מה שהוא רוצה," אני חושבת אבל מבינה שזה לא נכון לעשות כך.
"את קייל הכרתי אחרי שנפרדנו, אם זה באמת משנה. בכל מקרה אני מניחה שהבנת שאין לנו על מה לדבר. ועכשיו ברשותך אנחנו רוצים להזמין את הקינוח."
אני מסתובבת אל קייל. רואה בעיניו את האהבה שיש לו כלפיי. "אני מהמר שתזמיני את עוגת השוקולד עם הגלידה," הוא אומר לי, כאילו השיחה הזו לא התקיימה מעולם, כאילו גיא לא עומד עדיין לידי.
"אני מניחה שזה מה שאתה אוהב," אני עונה לו, "היום בא לי לחלוק בננה ספליט," אני אומרת " בא לך אודרי?"
*
אודרי
הוא דווקא נראה גבר מעלף, הגיא הזה שהיה חבר של ג'יין. אני בטוחה שהייתי נסחפת אחריו בשנייה. אם יש משהו שג'יין מלמדת אותי זה להסתכל על החיים יותר בעיון. אז מה אם הוא יפה ושרמנטי, ובעל טעם משובח בבחירת הבגדים והבושם שלו. מסתבר שזה לא המתכון אל האושר.
לפי מה שהבנתי בין המילים שהטיח בג'יין שהוא בגד בה. אני לא יכולה להבין איך מישהו יכול לבגוד באשה כזו. אני יכולה להתגרות בה לפעמים, אבל בינינו אני מעריצה גדולה שלה. אני בהחלט שמחה בבחירה של אחי הגדול.
עכשיו בלי בושה הוא נועץ בי מבטים. "מי הוא חושב שהוא?"
"אז כיוון שאין לך עניין בי, אולי תכירי לי את היפיפיה המדהימה הזו שיושבת לצידך?" הוא אומר. כמה יכלו מילים אלו לסחרר אותי בעבר.
"נראה לך שלמי שבגד בג'יין יש בכלל סיכוי שאדבר איתו?" אני עונה לו מיד.
"בדיוק בחורות כמוך אני אוהב," הוא עונה, "אנחנו עוד נתראה."
"אין סיכוי," אני אומרת לג'יין מספיק בקול רם שהוא ישמע.
"אני איתך לא גמרתי," הוא אומר לג'יין, "יש לי כמה קלפים ביד שלא היית רוצה שאחשוף על מי את באמת."
אני רואה את קייל מאגרף את ידיו, אבל ג'יין מניחה את ידה על עורפו ומלטפת אותו.
"זה מרגיש לי כמו איום," היא אומרת לגיא, "או אולי ניסיון סחיטה. אני לא אחזיר לך באותה מטבע, למרות שיש לי
שק של מטבעות בידי. אתה מוזמן לחשוף כל שתרצה. עיתוני הרכילות אוהבים דם. אני בסדר עם זה."
"דווקא חשבתי אולי לספר למשפחה החדשה שלך," הוא אומר לה בטון מאיים.
"האמת היא שהם ישמחו לשמוע כל דבר שיש לך לספר עליי. יש להם עוד הרבה מה לגלות עליי," היא עונה לו.
הוא מביט בה ולא יודע מה לענות. "שנינו יודעים גיא שאין לי שדים בארון. אז תאסוף את שרידי כבודך ותניח לנו לאכול את הקינוח בשקט."
אני מביטה על אחי. בכל מצב אחר כבר מזמן היה קם ואומר את דבריו. האיפוק שלו חדש לי. אני יודעת שהוא שותק לא בגלל שאין לו מה לומר, אלא בגלל שהוא בוטח בה. ברור לו גם שאין היא זקוקה כעת להגנתו.
"היי גיא," אני לא מתאפקת וקוראת לו, "תודה שהתנהגת כך לג'יין. הרווח כולו שלנו."
אני רואה את המבט בעיניו של קייל. אני מבינה כבר שהוא לא יכול להתאפק. "תזכיר לי כמה שנים היית עם ג'יין?" הוא שואל.
"חמש שנים," עונה גיא במבט מתנשא.
"מעניין," אומר קייל.
"אני לא יודע מה היא סיפרה לך עליי," הוא אומר.
"האמת שלא סיפרה הרבה," עונה לו קייל, "מה שמעניין אותי איך גבר כמוך היה איתה חמש שנים אם יש לך כל כך הרבה דברים נגדה. אגב זה לא היה נראה כך בשעה שהגעת לכאן."
גיא יוצא מהמסעדה בצעדים מהירים ונעלם.
"חצוף," אני אומרת.
"תביני אודרי," אומרת לי ג'יין, "הדבר האחרון שהוא ציפה לו זה מה שקרה כאן. עד היום הסתפקתי במה שגיא נתן לי. קייל לימד אותי, אתם לימדתם אותי, שמגיע לי יותר. זו הסיבה שכל כך קשה לי להתפייס עם אימי. אף פעם לא הראו לי שגם לי מגיע. תמיד היו אחי הגדול ג'ו ואחותי מריון שהיו חשובים יותר. לפעמים תהיתי אם באמת הייתי תוספת רצויה במשפחה. לכן מגיל צעיר למדתי להשיג הכל בכוחות עצמי. עד שפגשתי בקייל גם הבחירה שלי בגברים לא היתה נכונה."
"אני פשוט לא מבינה," אומרת אימא.
אני מביטה על אבא והוא שותק. "אני לא יודע מה אני יותר כועס או נדהם," הוא אומר לבסוף.
"אולי זו הסיבה שבחרתי לכתוב כתבות דיוקן על משפחות מלאות אהבה," אומרת ג'יין, "בחיים לא חשבתי שאוציא את המילים האלה שמסתובבות לי בראש בקול רם. התגובה הראשונה שלי כששמעתי שאני חולה היא שאולי עם לכתי תחזור אליהם השלווה שאבדה להם."
"בבקשה ג'יין," אומר קייל, "בבקשה די."
ג'יין מביטה בו ומלטפת את לחיו. "אתה גירשת את כל המחשבות האלה ממני," היא אומרת, "הרגשתי צורך להסביר לכם, ואולי להשמיע לעצמי את המילים כדי להתנקות מהן."
"הקשבתי לעצתך אבא," אומר קייל, "החלטנו לעשות רשימת משאלות. אני עדיין מחכה לחמש המשאלות שלך."
המילים שלו מעיפות אותי לעולם הדימיון. "מה אני הייתי מבקשת. מה הן המשאלות שלי?"
האמת שעד שג'יין אמרה מה שאמרה על הציורים שלי לא האמנתי שמישהו באמת חושבת שאני מוכשרת. טוב, קייל אמר, אבל הוא אחי וזה מה שאחים אמורים לומר.
"הייתי רוצה באמת שמישהו שמבין יראה את הציורים שלי," אני מהרהרת בקול.
"ומישהו יראה, יותר מאחד," מעירה אותי ג'יין מחלומותיי, "אבל אם אני מבינה נכון שהכוונה היא למשאלה שממלאים מיד. אני צודקת?"
"כן," עונה אבא, "במקום לשאול כל הזמן מה בא לכם לעשות כעת, כל אחד יחשוב על כך."
"משאלות לעתיד יש לי המון: להחלים, להתחתן, ללדת ילדים," אומרת ג'יין.
"תרשי לי לתקן אותך," אומר קייל, "להתחתן זה בא עוד לפני להחלים. כבר הסברתי לך שלא רחוק היום, אבל זה נושא לשיחה אחרת."
הנייד בכיסה של ג'יין מצלצל והיא מתלבטת אם לענות. היא מעיפה מבט בצג. "גרי ממחלקת הספורט? מה הוא רוצה ממני?"
"תעני," אומר לה קייל.
"ג'יין מדברת," היא עונה , "לניקס? הערב? אני צריכה שישה כרטיסים."
"את רצינית?" אומר קייל ברגע שהיא סוגרת את הטלפון.
"אל תתלהב," היא עונה לו, "הכרטיסים הם רק בשורה…ראשונה."
"תודה ג'יין, אנחנו נוותר. מחר יום עבודה ואני רוצה לנוח. עברנו סוף שבוע די עמוס," אומר אבא.
"אני מספקת לכם מלא ריגושים," אומרת ג'יין בחיוך.
"אני שמח שאת איתנו," אומר אבא בלי להוסיף הרבה.
"איכפת לך שאציע את הכרטיסים לאחי?" שואלת ג'יין, "תהיה לך הזדמנות לשאול אותו אודותיי."
"זה יכול להיות מעניין," עונה לה קייל וחיוך על פניו.
"אחי אוהב אותי בדרכו," עונה לו ג'יין, "הוא הבכור ואני הקטנה וגם בת, אל תשכח, כך שאנחנו לא קשורים
כל כך, אבל אוהבים אחד את השניה."
ג'יין מחייגת לאחיה. "ג'ו ג'ו יש לי שני כרטיסים להערב למשחק של הניקס, מעניין אותך? גיסך לעתיד יהיה שם גם," אומרת ג'יין. היא מנידה בראשה כאומרת שהוא רוצה לבוא. "אני לא אגיע יש לי כתבה לכתוב. אבקש שישאירו לך אותם בקופה. תהנה."
כאשר ג'יין מסיימת את השיחה אומר לה קייל: "אבל היום לא יום חמישי, תצטרפי אלינו."
"אני מעדיפה לנוח בבית," עונה לו ג'יין, "וכפי שאמרתי לג'ו אני צריכה לכתוב כתבה למחר. לגבי חמישי, אתה זוכר שהשבוע אתה איתי בבית חולים, אז זה הפיצוי."
אני רואה שקייל מתכתב עם מישהו. "ארן רוטשיילד יבוא לאסוף אותנו," הוא אומר, "יש לו מנוי. הוא יביא איתו את ג'ורדן וריאן."
**
ג'יין
אני יושבת על ספת העור הנוחה בסלון. על ברכי מונח המחשב שלי. אודרי מזפזפת בין התכניות ובסוף בוחרת באחת הסדרות. כיוון שאין לי זמן אף פעם לצפות בשעות כאלה מוקדמות בטלוויזיה אני לא מתמצאת בסדרות שמשודרות. את זו דווקא אני מכירה. שמה "האחת שיודעת." היא משודרת בשידור חוזר ובכל זאת אודרי מרותקת אליה כאילו לא צפתה בה מעולם. איזה כייף לה שהיא יכולה להתנתק מכל העולם ולצפות בה.
אני מחזירה את עיני למסך.
לפעמים אנחנו חיים את חיינו בלי לעצור רגע ולחשוב.
בלי רגע לבדוק האם אנחנו שמחים, האם יש מקום לשפר אותם.
גם אני הייתי במקום שלא התאים לי כלל, אבל לא ראיתי זאת.
השגרה גורמת לנו ללכת בדרכים שלא תמיד נכונות לנו.
יש לנו בראש מין תמונה שכך דברים צריכים להיות.
מה שהתאים לנו לפני כמה שנים, לא בהכרח מתאים לנו היום.
ביום שישי עמדתי לפרסם כתבה על אישיות ידועה. כאשר הגיע לידי מידע עליה,
שלצערי התברר מאוחר יותר כנכון, בחרתי שלא לפרסם את הכתבה.
האם אני מצטערת על ה"סקופ" שנשמט מידי?
כאשר את עובדת עם דד ליין עליך לפעמים לקבל החלטות מהירות.
מה היה קורה אם הייתי בוחרת ב"סקופ" והוא היה נמצא לא אמת?
אז לא. כעיתונאית חשוב לי מאד להיות אמינה.
אולי נדמה לכם שאני כותבת סיפורי אהבה אוהבת רק סופים טובים.
זה נכון. אבל החיים לוקחים אותנו למחוזות אחרים, וישנם סיפורי אהבה
שלא נגמרים עם כינורות וורדים אדומים.
אני מקווה שנהניתם מהכתבה שפרסמתי השבוע על הזוג מהרשת. הכתבה
הזו העמידה בשבילי את התחקיר העיתונאי באור שונה והחלטתי להביא
לכם סיפורים אישיים על אנשים שאינם מפורסמים.
היום ברצוני לכתוב על..
"ג'יין את מוכנה לבוא לחדר העבודה שלי," אומר לי קייל.
אני מניחה את המחשב על הספה, מתמתחת לשחרר את שרירי מהישיבה בתנוחה אחת זמן רב, וניגשת אליו.
"תכירי זה ארן רוטשיילד," אומר לי קייל, "הוא חבר טוב שלי וגם עורך הדין שלי."
"אתה אח של אמה," אני אומרת, "נפגשנו כמה פעמים. אני השתתפתי איתה בשיעורי ריקוד כמקצוע בחירה כשלמדתי באוניברסיטה. מה איתה היא עדיין רוקדת שמעתי."
"מה שלומך ג'יין," עונה לי ארן, "אמה תשמח לשמוע שפגשתי אותך."
אני מרימה את עיניי לקייל. "הוא יודע," אומר לי קייל בשקט, "הייתי חייב לספר לו. אני רוצה שלא ירחיקו אותי ממך בשעה שאת בבית חולים בטענה שאנחנו לא משפחה."
"אתה יכול להכין לי צוואה," אני אומר לארן, "שכל מה ששלי יעבור לקייל. חוץ מהבגדים. אותם הבטחתי לאודרי."
"ג'יין," אומר לי קייל, "השיחה הזו היא לא לעניין. דנו בימים שתעברי טיפולים."
"אבל," אני אומרת לו, הוא צריך להבין שצריך להיות מוכנים למקרה ש..
"בלי אבל," עונה לי קייל בחריפות.
אני מרכינה את הראש ושותקת. מה הוא לא מבין.
"בכל מקרה חשבתי שאין טעם לחכות לרשימה של חמש משאלות. גם את וגם אני לא מצליחים להרכיב אותה באותה קלות שחשבנו. לכן החלטתי לתת לך את המשאלה הראשונה שלי," הוא מגיש לי מעטפה ועליה רשום:
| לג'יין באהבה מקייל משאלה מספר אחת. |
"עכשיו זה בידיך להגשים לי אותה," הוא אומר נושק לי על שפתיי נשיקה ארוכה. "אנחנו יוצאים למשחק. תתנהגנה יפה."
אני נשארת לעמוד עוד זמן ארוך עם המעטפה בידי, מנסה לנחש מה היא מכילה.
האם אצליח להגשים לו אותה?
אני כל כך רוצה להצליח. היא כנראה מאד חשובה לו אם טרח להפריד אותה משאר המשאלות.
האם הוא מאוכזב ממני שאני לא בחרתי לי שום משאלה?
הרי כל מה שאני רוצה יש לי. יש לו אותו, האחד שתופס לי את כל הלב, גם את הפינות החשוכות שהיו
מלאות באבק. מה אני עוד יכולה לבקש?
ביד רועדת אני פותחת את המעטפה. אני מוציאה מתוכה נייר מודפס שמקופל.
אני מחסירה פעימה למקרא הכותרת.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
23.2.2019