לילי
אני רוקדת עם כל חברינו לקבוצת הגלישה. קריסטין רוקדת לידי משוחררת כמו שמזמן לא היתה.
היא לא רואה את שני הגברים שנכנסים למועדון. שניהם לבושים בחליפות ומיד מושכים את תשומת הלב של הנשים, אך גם של הגברים. המבט של אחד מהם ננעל על קריסטין ואני מבינה מיד שזה רוי. אני משתדלת שלא יראו על פני מה שאני חושבת. הגבר הזה מעלף ברמות. ומי אומרת את זה? אחת שלא אוהבת גברים בחליפה. מבנה הפנים שלו, העיניים המדהימות שלו. מה לא עובר לי בראש כעת. איך היא לא מצליח לאלף אחד כמוהו?
המבט שלו נמשך אליי, אבל אני מישירה מבט לתוך עיניו ומסיטה מיד. שלא יחשוב שאני מעוניינת בו.
כשהמוסיקה מתחלפת למוסיקה שקטה אנחנו ניגשות לקחת משהו לשתות.
"לימדת אותי לקח," אומר רוי לקריסטין. הוא טורף אותה במבטיו. "את מטריפה אותי כשאת רוקדת," הוא אומר לה, אבל אני מבחינה בדקויות של הקול שלו, ולא מאמינה לו שהוא מתכוון למה שהוא אומר.
מבט חטוף עובר בינינו. נראה שהוא מבחין באי האמון שלי בו.
"אני לא חושבת שהבנת," היא עונה לו, "אני רוקדת בשבילי. בשבילי בלבד." אני שמחה שהיא לא הבחינה בחילופי המבטים האלה בינינו.
"בואי נלך לישון," אני אומרת לה, "ההר מחכה לנו." אני מרגישה שהשהות לידו לא עושה לי טוב.
אנחנו עולות לחדר, בקושי מתפשטות וקריסטין נרדמת מיד.
אני שמחה שאנחנו לא ישנות באותו חדר מה שמאפשר לי להדליק את האור ולשוטט ברחבי האינטרנט.
אני נכנסת לרשת החברתית. אני מוצאת את עצמי משוטטת ברשימת החברים של קריסטין. רוי לא נמצא ביניהם. אני נכנסת לתכנת המידע העסקי של החברות המובילות בטורונטו ולא מתקשה למצוא שם את רוי. עכשיו אני יודעת ששמו רוי לונדון.
אני חוזרת לרשת החברתית לראות אם הושארה לי הודעה בקשר לצ'נדרה. לצערי מרקוס מאשר את החשדות נגדה. "שלחתי לך למייל האישי מסמכים. אין ספק שנעשו על ידה דברים לא חוקיים ." הידיעה הזו גורמת לי לעצב. צר לי על צ'נדרה. מי יודע מה גרם לה לנהוג כפי שנהגה.
אני מתכוננת לצאת מהרשת כאשר מתקבלת בקשה לחברות מרוי. אני נכנסת לפרופיל שלו. כפי שחשדתי אין שום אזכור של קריסטין. מצבו מוגדר כרווק.
"מה את עושה?" אני גוערת בעצמי בלב, ומתכוננת לצאת משם.
רוי: היי אישה יפה.
אני מתנתקת מיד. כולי רותחת עליו. חצוף, איך הוא מעז.
אני סוגרת את המחשב, לוקחת את קורא הספרים שלי וצוללת לתוך סיפור שהתחלתי לקורא.
למרות שישנתי רק שעתיים אני מתעוררת עם עלות השחר. קריסטין ישנה עדיין. אני נכנסת להתקלח ומתלבשת. קריסטין עדיין ישנה. אני משאירה לה פתק: "ירדתי לקנות קפה."
אני יורדת למטה ופונה לעבר סטארבקס במרכז הכפר.
"קיוויתי לפגוש אותך כאן," אני שומעת את קולו של רוי.
"היה לך קר במיטה אז קמת מוקדם?" אני עוקצת אותו.
"יכולתי לענות לך באותה מטבע," הוא אומר, "אבל לא. לא יכולתי להפסיק לחשוב עליך."
"אתה יודע שאתה חצוף?" אני עונה לו בכעס, "אני חברה טובה של קריסטין אך אתה מעז?"
"בתור שכזו את בוודאי יודעת שלא סיפור אהבה מחזיק בינינו," הוא עונה לי, "אלא מערכת של ניצול הדדי." אני מסתכלת עליו במבט זועם. "אל תסתכלי עליי כך. את יודעת שזה נכון."
"אתה חייב לה התנצלות," אני יורה לעברו, "מה עבר לך בראש בשעה שהזמנת אותה לכאן והתעלמת מקיומה במשך שעות."
"אני מבטיח לך להתנצל בפניה, הוא עונה לי, "זה רק מוכיח לך כמה היא היתה רחוקה ממחשבותיי."
"בשביל מה אם כך בכלל הזמנת אותה לכאן?" אני שואלת, "הרי אתה מתכוון להיות לך כל היום על ההר. מה חשבת שיקרה איתה כל היום. שהיא תשב ותחכה לך בבית?"
"בגלל זה הסכמתי שהיא תביא איתה חברה," הוא עונה לי, "לא ידעתי שהיא תביא איתה מישהי שתסחוף את כולי כמוך. אני לא הרגשתי כך אף פעם."
"תשכח מזה," אני עונה לו. כבר אין לי חשק לשתות ואני ממהרת לחזור לחדר.
אני חוזרת לחדר. קריסטין שוכבת על הבטן על הספה ליד האח הבוערת ושקועה עמוק בתוך המחשב.
"הבאת לי קפה?" היא שואל בקול מתפנק ומושיטה יד לעברי שאתן לה את הכוס.
"לא," אני עונה, "לא הגעתי לשם."
היא מרימה עיניה אלי. "הלחיים שלך אדומות. נראה כאילו הסמקת," היא אומרת לי לחרדתי.
אני יודעת שאני צריכה להמציא לה תרוץ. אני לא אוהבת לשקר. מצד שני איך אספר לה מה קרה כעת. "תראי מה זה," אני אומרת לה, "יצאתי החוצה לא לבושה מספיק. כמעט קיבלתי כוויה מהקור." אני נוגעת בלחיי ומרגישה אותה בוערת. אני שמחה שהיא קונה את ההסבר שלי.
"לך זה באמת לא מתאים," היא אומרת.
אני רואה את העיניים הנוצצות שלה בשעה שהיא מתבוננת במסך. "מה?" אני שואלת באגביות.
"אף פעם לא שמתי לב כמה מרק חמוד," היא אומרת.
"מרק מהקבוצה?" אני שואלת.
"כן," היא עונה לי בחיוך ביישני, "תמיד הנחתי שהוא דלוק עלייך ולא חשבתי שיש לי סיכוי אצלו."
"מאיפה לך הרעיון הזה?" אני צוחקת.
"נו באמת לילי, הרי כל מי שפוגש בך נסחף אחריך," היא עונה לי.
"מה זאת אומרת," אני עונה, "ממש לא הגזמת עכשיו." אני מרגישה שלחיי שוב בוערות. מילותיו של רוי שוב צפות מול עיניי.
"זה בסדר שאקבע אתו בסטארבקס?" היא שואלת.
"מה עם רוי?" אני שואלת אותה.
"אולי הייתי צריכה להגיע לכאן כדי להיזכר מה באמת חשוב לי. רוי לא מעניין אותי," היא עונה, "אני לא הולכת לבד, בואי איתי. רק אל תשכחי להתעטף בצעיף."
אני יורדת איתה למטה. בליבי אני מתפללת שרוי כבר לא שם. אני מתבדה.
הוא מבחין בנו וניגש לקריסטין. "אני חייב לך התנצלות. ההתנהגות שלי כלפייך היתה בלתי נסלחת."
"אני מבינה שאתה לא רגיל שמתעלמים ממך ככה, בכל זאת גבר אלפא שכמוך, אבל אין צורך. אני לא מעוניינת בקשר אישי אתך," עונה לו קריסטין, "תסכים איתי שמה שהיה בינינו לא היה באמת קשר בעל משמעות."
"ועדיין," אומר לה רוי, "בלי שום קשר לא הייתי צריך להתנהג אליך כפי שנהגתי. מאחר שהזמנתי אותך לכאן, הייתי צריך לאסוף אותך מביתך, או לפחות לחכות לך כאן בשעה שהגעת."
קריסטין מסתכלת עליו המומה. "חשבתי ש…" היא מתחילה לומר אבל שותקת. "בכל מקרה אני שמחה שהגעתי לכאן. רבים מחבריי כאן ואנחנו עומדים לנצל כל רגע."
"השמועה אומרת שעומדים לסגור את ההר בגלל סופה שהקדימה לבוא," הוא אומר לה.
"אז זו הסיבה שאתה מתנצל, כי התוכניות שלך התבטלו ואתה מחפש מי שתשעשע אותך?" שואלת קריסטין.
"זה מגיע לי," הוא עונה לה, "אבל לא. אני חושב שאחזור העירה."
"זה מאוחר מידי," אומר לו ג'ונסון, "הודיעו כעת שהגישה אל ההר וממנו נסגרה."
כל אותו הזמן אני עומדת ושותקת. הפעם אני מסוגלת לשלוט ברגשותיי.
רק כאשר קריסטין פונה ממנו וניגשת להזמין קפה, מישיר רוי מבטו אליי. עומק הרגשות שאני רואה בהן מעתיק את נשמתי. הוא מביט בי ולא אומר מילה. אני פונה ממנו וניגשת גם כן להזמין.
קריסטין מסתובבת אליי. "הזמנתי לך צ'אי לאטה עם כריך ארוחת בוקר כמו שאת אוהבת," היא אומרת אני רואה שמבטה מוסט ממני לרגע והיא ממהרת להסתכל שוב אליי. לתוך עיניי.
"הוא אף פעם לא הסתכל עליי כמו שהוא מסתכל עלייך," היא אומרת לי בשעה שאנחנו יוצאות מהחנות.
"על מה את מדברת?" אני שואלת. אני לא אראה לה שאני מבינה היטב במה מדובר. אני חייבת לקנות זמן.
"רוי," היא עונה, "איך לא חשבתי מעולם להכיר ביניכם."
"את שומעת את עצמך," אני עונה לה מיד, "הרי בעצמך אמרת שאינני אוהבת טיפוסים כמוהו."
"כן," היא עונה לי מהורהרת, "אבל עדיין, משהו במבט שלו אומר לי שזה יכול לעבוד."
"קריסטי, הוא היה חבר שלך עד לפני כמה דקות. נראה לך?" אני מתרעמת. בתוך תוכי אני מרגישה לגמרי אחרת, אבל אסור לי שתדע.
"מי כמוך יודעת שזו לא היתה באמת מערכת יחסים," אומרת לי קריסטין, "את לא לוקחת ממני כלום, כי הוא לא היה מעולם שלי."
*
רוי
פעם ראשונה בחיי שאני מרגיש שאני לא יודע מה עושים כעת. איפה הגבר הזה בעל הביטחון המופרז, שלא היה אכפת לו מכלום, ששיחק עם נשים כאילו היו קלפי משחק. איפה הסתתר כל השנים האלו הגבר שהלב שלו הולם בפראות רק בגלל שהוא רואה אישה שאין לו באמת מושג מיהי.
היא גרמה לי להתנצל בפני קריסטין. האמת שהיא צודקת הייתי ממש נבזה. עם זאת אני יודע שאם היה מישהו אומר לי אתמול שכך אנהג, הייתי לועג לו.
אני חוזר חזרה לבקתה של הוריי. החברים שלי יושבים סביב האח, מדברים וצוחקים. אני חומק לחדרי למעלה ונועל אחרי את הדלת. אני נכנס למחשב וגולש לרשת החברתית. אני מתרגש לראות שהאור ליד שמה של לילי דולק.
רוי: אפשר לדבר?
היא לא עונה.
רוי: אני רוצה להכיר אותך.
שתיקה.
לילי: אני לא יודעת מה לומר לך.
זה מוזר. עד לפני זמן קצר היית חבר של ק.
רוי: את יודעת שזה לא כך.
בכל מקרה היא המשיכה הלאה.
לילי: היא אומרת שלא איכפת לה ממך.
האם זה נכון? לא יודעת.
רוי: אז תשאלי אותה.
היא ראתה בעיניי שאני רוצה אותך.
היא יודעת.
לילי: אתה מתכוון שאתה רוצה להשתעשע איתי.
זה לא יקרה.
רוי: אני יודע שייקח זמן עד שאקנה את אמונך.
את שווה את זה שאחכה עד שזה יקרה.
את מאד מיוחדת.
לילי: אתה לא מכיר אותי.
רוי: זה בדיוק מה שאני מבקש.
תני לי להכיר אותך.
לילי: אני לא בטוחה.
רוי: אחכה.
לילי מתנתקת ונעלמת לי. אני נשאר לבהות במסך.
אני כל כך חסר מנוחה ומחליט לחזור לכפר לראות מה חדש בקשר למסלולים. אני מחנה את הרכב בחניון התת קרקעי ועולה למעלה. אני הולך לחנות השכרת הציוד הממוקמת מול המדרונות.
"אני מבין שגם אתה חושב שאולי יש לי חדשות טובות," אומר מדריך הגלישה, "אני מצטער ידידי אין לי בשורות טובות."
"יש עוד משוגעים כמוני?" אני שואל בצחוק.
"משוגעת אחת שאוהבת מאד את ההר ומסרבת לקבל את העובדה שכנראה סוף השבוע הארוך הזה יתנהל בדלתיים סגורות. הסופה מאד קרובה אלינו."
אני ניגש לחלונות הגדולים וצופה בערגה בהר. כמה אני אוהב לגלוש בו. המחשבה להיות סגור כאן עם חבריי בשעה שהלב שלי בסערה גדולה ממש לא מתאים לי.
"אתה יודע שקריסטין גולשת מקצועית?" אני שומע את קולה של לילי מפינה רחוקה.
"זה לא משנה כלום ממה שאני מרגיש כלפיה, ובעיקר כלפיך," אני עונה לה מיד, "מצד שני זה משמח אותי לדעת שאת גם."
"זה כמו להסתכל על הארץ המובטחת ולדעת שאינך יכול להיכנס אליה," היא אומרת ומתקרבת אליי ומצביעה על המסלולים.
"אולי זה קרה כדי שאוכל להכיר אותך," אני עונה לה, "את יודעת ימים כאלה הם המושלמים לשיחות נפש."
"לא הייתי מצפה לשמוע משפט כזה מפיך," היא עונה לי, "חשבתי שתדבר על שיחות הגוף."
"את לא קולטת מה את עושה לי," אני עונה לה, "אני עוד אלמד אותך שיש ממני יותר מאשר גבר שמשתמש וזורק."
"אז זה מה שעשית עם קריסטין, השתמשת וזרקת?" היא אומרת לי.
"את תאמיני לי אם אומר לך שלא שכבתי איתה? יצאתי איתה, ביליתי איתה, אבל לא הגעתי איתה למיטה. בכל זאת היא המזכירה שלי," אני עונה לה.
"ואיך זה יהיה עכשיו שהכל התפוצץ ביניכם?" מקשה לילי.
"בעצמך ראית שהיא כבר שכחה ממני. בעניינים האלה אני מבין, מתי זו העמדת פנים ומתי לא," אני עונה לה.
היא מביטה בי מהורהרת. "לא רצית בעצם לשאול מה יהיה עכשיו כשאני מחזר אחריך?"
"אתה לא מבין," היא עונה לי ולא מסבירה.
"אז תסבירי לי," אני עונה לה.
"אתה בדיוק מסוג הגברים שאני מתרחקת מהם," היא עונה לי ונאנחת.
"ולמה את נאנחת כשאת אומרת את זה," אני אומר ומחניק חיוך.
"אני שמחה שאני משעשעת אותך," היא עונה לי ברוגז.
"בואי נמצא לנו מקום שקט לדבר בו," אני אומר לה, "אני רוצה להראות לך מי אני. אולי אני לא כזה כמו שאת חושבת."
"רוי, מה אתה רוצה ממני," היא שואלת.
"פשוט מאד. אני מתאהב בך. כל רגע יותר ויותר," אני עונה לה.
"אתה יודע מה," היא עונה לי אחרי דקה של מחשבה, "אתה בדיוק הטיפוס שאני משוגעת עליו, אבל אני לא מעוניינת." היא פונה ללכת ממני, אבל אני תופס את ידה, עוצר מבעדה לברוח.
"את באמת חושבת שאת אתגר בשבילי ולכן אני אמרתי לך את מה שאמרתי?" אני שואל.
היא מושכת ממני את ידה והולכת.
אני מתיישב על הספסל מול החלון המשקיף על המדרונות. "זה מגיע לי," אני ממלמל, "היא הנקמה של כל אלה ששיחקתי איתן."
*
קריסטין
"היי מה קרה לך," אני שואלת, "את נראית כמו מישהי שראתה רוח רפאים."
"אני סתם עצובה שאנחנו תקועות פה ולא יצא לנו לגלוש אפילו פעם אחת. הייתי במועדון ואמרו לי שאין סיכוי. שגם את הפעילויות בכפר הם ביטלו. את יודעת המופעים בחוץ, המדורות הכיפיות. בקרוב כולם ינעלו בפנים," היא עונה לי.
"משהו אחר מציק לך," אני עונה לה מיד. "את כועסת על מה שקורה ביני לבין מרק?" אני שואלת אותה.
"נראה לך," היא עונה לי בפליאה.
"קבענו לצהריים, אם זה בסדר מבחינתך," אני שואלת.
"אז זהו מחקת את רוי מליבך?" היא שואלת.
"רוי? הוא אף פעם לא היה שם. הוא שלך אם את רוצה," אני עונה לה.
"נראה לך?" היא עונה לי.
"למה לא בעצם? זה שאני כבר לא מעוניינת בו זה לא אומר שהוא לא מעלף, מצחיק ו.. נו את יודעת," אני אומרת לה.
"עשיר?" היא עונה לי ונימת לעג מסוימת מסתננת לקולה בלי שהתכוונה.
"לילי את איומה. את פוסלת אנשים רק בגלל שהם עשירים. ועכשיו שגיליתי משהו עליך אני בכלל לא מבינה את זה," אני אומרת לה.
לילי שותקת ושתיקה מעיקה משתררת בינינו. אני מרגישה שחציתי את הגבול איתה.
"שלחתי את השמלות שלנו לניקוי יבש, חשבתי שאולי נזדקק להן שוב, כעת שאנחנו תקועות כאן על ההר," אני אומרת לה.
"תודה," היא עונה, "זה באמת רעיון טוב. כמובן שבחוגים של אנשים במעמד שלי זה לא היה מתקבל שאשה תלבש אותה שמלה פעמיים."
"אני מצטערת לילי. לא הגיע לך מה שאמרתי," אני אומרת וקמה לחבק אותה, "סולחת לי?"
"את לא צריכה לבקש סליחה. את צודקת," עונה לי לילי, "אני באמת פוסלת אנשים בגלל שהם עשירים. יש לזה סיבה. אני מתעבת את אנשי האצולה האלה שחושבים את עצמם למלכי העולם, ששופטים אחרים בדיוק כך."
"וזו הסיבה בדיוק שהיה לי חשוב לכבוש אותם," אני עונה לה, "אני שלא באתי מבית כמו שלהם. הייתי צריכה להראות לעצמי שאני שווה. אבל היום כשדיברתי עם מרק, ואנחנו מדברים כבר מרגע שהתעוררתי, גיליתי כמה רדוד זה היה מצדי. לא פלא שרוי התייחס אליי כך, כי אני התייחסתי אל עצמי באותה צורה. בכל מקרה אני מוצאת עצמי מתאהבת במרק ופעם ראשונה אני מרגישה שלמה."
"אני מאושרת בשבילך," עונה לי לילי ופונה ממני.
"ומה אתך לילי, מתי את תהיי מאושרת?" אני שואלת.
"אמרתי לך שאני שרוטה," היא עונה לי בחיוך עצוב.
"יש לך סופה שלמה למצוא לך מישהו שיכבוש את ליבך בסערה. אני יודעת מישהו שהיה רוצה," אני אומרת לה.
"באמת מי?" היא שואלת מופתעת.
"רוי," היא עונה לי.
"נראה לך שאני אהיה עם רוי?" היא עונה לי.
"תני לי סיבה, אפילו שתיים או שלוש מדוע לא," אני עונה לה.
"אוף אתך," היא אומרת.
"תשובה נהדרת," אני אומרת ומחייכת, "שמחה לשמוע."
לילי ניגשת לחלון הגדול, ויושבת על הכיסא מולו בשתיקה. היא מסתגרת עם מחשבותיה. אני לא יודעת מה באמת עובר עליה. שלא כהרגלה, היא אינה פותחת את המחשב, לא קוראת ספר, כלום. יושבת כך בשתיקה, מחבקת את עצמה ואת ברכיה.
"אני יוצאת," אני אומרת לה. היא מנפנפת בידה לשלום. "את רוצה שאביא לך משהו לאכול?"
"אני ארד עוד מעט, תהני," היא אומרת לי מבלי להסב את מבטה אליי.
*
לילי
אני מחכה שהדלת תיסגר וניגשת למחשב. אני גולשת לרשת החברתית ומחכה לי הודעה .
רוי: רק רוצה לדעת שאת בסדר.
לילי: יש רק שני מקומות פתוחים בכפר. המסעדה במלון, שאני מניחה שהיא מפוצצת,
והאיטלקית בכפר.
רוי: צדקת. האיטלקית כמעט ריקה. שנזמין פיצה?
לילי: בא לי להתפרע עם הרבה תוספות.
רוי: מה שתבקשי אישה יפה. בא לאסוף אותך.
לילי: אחכה לך ליד סטארבקס.
אני מעיפה מבט במזוודה שלי. פתאום אני לא בטוחה מה אני רוצה ללבוש. לבסוף אני לובשת טרנינג של "לולו" ומעליו את חליפת הסקי שלי. עננים של שלג כבר נראים מתקרבים במהירות, והדבר האחרון שאני רוצה זה להיות חולה כאן.
מסתבר שרוי חשב בדיוק כמוני וגם הוא בא עטוף כולו. הוא מושיט לי יד ואנחנו ממהרים לעבר האיטלקייה שנמצאת ממש ממולנו. הרוח מתחזקת והדלת נטרקת מאחורינו.
רוברטו בעל המסעדה מקבל את פנינו בשמחה. "הנה האמיצים הגיעו," הוא אומר ומוביל אותנו לשולחן שצופה על הכיכר בכפר, ונמצא גם הכי קרוב לאח. "כאשר רוי הזמין את הפיצה אמרתי לאישתי: לילי פה. רק את מזמינה כך את הפיצה שלך. בלי הוראות רק עם בקשה למלא תוספות. אז כיוון שכך היא החליטה לפנק אותך והכינה לך גם מאזטים."
אנחנו מתיישבים ופושטים מעלינו את חליפות הסקי. האח מלאה בעצים ומפיקה חום רב.
לינדה, אשתו רוברטו מגישה לנו את האוכל בעצמה. היא מביטה עליי בחיוך. "אז מה לילי ספנסר, את ורוי לונדון. אני שמחה לראות שאתם יחד."
"כן," אני עונה לה, ומושיטה יד לאחוז בשלו.
אני רואה את עיניו מתכהות ומוצפות רגש. הוא מקרב את ידי לפיו ונושק לאצבעותיי אחת אחת. '"את מבינה שאת האחת בשבילי," הוא לוחש לי, "כל כך הרבה חיכיתי שתבואי ואפילו לא ידעתי זאת."
"אני לא קלה," אני אומרת לו, "יש בי הרבה שריטות. סימנים של גברים שרצו אותי בגלל כל הסיבות הלא נכונות, ובעצם בגלל סיבה אחת שנקראת כסף."
"את זה אני דווקא מכיר היטב," הוא עונה לי, "נשים שרואות בך רק את סממני העושר. אני יודע שאת לא כזו, ולא בגלל שגדלת במשפחה כזו, כי כזה הוא הלב שלך."
"אני פתאום כל כך רעבה," אני אומרת לו.
"האמת שגם אני. עכשיו שיש לי אותך אני מרגיש בו ברעב," הוא אומר. "יש לי אותך, נכון?"
"כן רוי," אני עונה לו, "ויהיה לך יותר ממני אחרי שתרפא אותי."
"אני מבטיח לך שאעלים כל אחת מהשריטות שעל ליבך. אדאג שלא תזכרי בכלל שהיו לך חיים לפניי," הוא אומר לי.
"רגע, היו לי פעם חיים בלעדייך?" אני עונה לו רגע לפני שהוא קם ומנשק אותי, מורח על פני את רוטב העגבניות שלו.
בר אבידן
מאמינה באהבה
13.2.2019