*לי*
צלצול הודעה נכנסת מסיח דעתי. אני לקראת סיום תכנות המשחק החדש. אני יודעת שהוא יהיה הלהיט החדש ברשת ומתקשה להפסיק לעבוד.
"ולנטיין דיי כמעט פה! נפגשים במועדון לערב שירי אהבה מתקתקים," כותבת לי פז.
אני שולחת לה תשובה: "כל עוד לא תבקשו ממני לשיר לכם את השיר על לב שבור שאתם אוהבים, אני באה."
"תתקשרי," היא שולחת לי הודעה ואני מתקשרת.
"אני חייבת לספר לך," אומרת לי פז, "לא רוצה שתשמעי זאת ממישהו אחר. השמועות אומרות שעידן עומד להציע נשואין הלילה לשירי".
"שיהיה לו בשעה טובה. הגיע הזמן בכל זאת הוא גבר קשיש בן שלושים," אני עונה, לא מסגירה דבר מסערת רגשותי. "אם כך, אני חושבת שלא אגיע הערב," אני אומרת.
"נראה לך שהייתי מזמינה אותך למקום שהוא חוגג בו?" עונה לי מיד פז, "הם הולכים הערב לאיזו מסעדת פאר בתל אביב, כיאה למעמדם".
אני סוגרת את הטלפון ושוקעת בהרהורים. ולנטיין דיי 2016 היה אחד הימים הקסומים בחיי, היום בו ייצרנו יחד את ילדי האהבה שלנו, הילדים שהוא אינו מודע כלל קיומם. הוא ירד אז על שתי ברכיו ואמר לי שאני החיים שלו ואין לו חיים בלעדי. הוא ענד טבעת על אצבעי משובצת חמישה יהלומים קטנים.
ספרתי את מספר האבנים ואמרתי לו "חמסה? זה ממש לא מסתדר לי עם מי שאתה."
הוא חיבק אותי ואמר "שתיים, זה את ואני ושלושה..זה מה שאני מתכנן עבורינו." הוא נשא אותי על כפיים למיטתינו המשותפת והחל מנשק אותי באיטיות מטריפה.
*עידן*
הדבר האחרון שבראש שלי הלילה, זה ללכת "לחגוג" את הולנטיין דיי הזה. מאחורי גבי שמעתי ששירי מצפה שאציע לה נשואין היום. אני לא מבין כמה אני צריך להסביר לה. אני לא אוהב אותה, אין לי שום כוונות להיות חבר שלה. נכון, אנחנו יוצאים ביחד באותה חברה. אין לי בעיה לאסוף אותה מביתה, כמו שאין לי בעיה לשלם עליה כאשר אנחנו מבלים יחד. העובדה שהורינו שייכים לאותו מעמד חברתי, העובדה שלפי הספר היא השידוך הנכון בשבילי, לא מזיזה לי. המגע הכי אינטימי בינינו היה שנתתי לה נשיקה על הלחי. מעולם לא לקחתי אותה לביתי, ואני שומע שהיא כבר מעיינת בירחונים של שמלות כלה, ומתעניינת באולמות חתונה.
אני נזכר בולנטיין דיי 2016, במעשה האהבה שלנו. למרות שלי הטריפה אותי עד כלות, אמרתי לה שאנחנו צריכים לעשות את זה נכון. כל כך רציתי ליצור את ילד האהבה המושלם שלנו.
נישקתי את שפתיה היפות, מצצתי אותן בתאווה גדולה, מנסה למלא את עצמי בה, שיהיה לי כח להאריך את מעשה האהבה שלנו. לשוני ירדה באיטיות לאורך גופה המושלם. כל אותה זמן אמרתי לעצמי "תשלוט בעצמך, תענג אותה, תכין אותה לקראתך". באיטיות שהטריפה את שנינו ליקקתי את בטנה השטוחה, מדמיין בעיני רוחי את ילד האהבה שאשתול בתוכה. וככל שירדתי יותר, היא היתה חסרת סבלנות יותר. "בוא אלי כבר" היא לחשה. אבל אני לא ויתרתי, והיא לא יכלה יותר ונרעדה מתחתי. ראיתי את גלי האושר על פניה היפות, וחיוכה המסופק האיר את פניה. גם אז לקחתי אז הזמן במעשה האהבה שלנו, וכאשר היא לחשה לי שוב שהיא קרובה, רק אז פרקתי את עצמי בתוכה. "אני כל כך אוהב אותך לי," לחשתי לה.
"אני כל כך אוהב אותך לי," אני לוחש היום שנה אחרי, ויודע מה עלי לעשות.
*לי*
אני נכנסת לחדר הילדים, ניגשת למיטות של ילדי האהובים. הם נראים כל כך שלווים ומסופקים. זו הפעם הראשונה שאני עוזבת אותם לבד. אנחנו כבר חודשיים בבית, לאחר שבועות רבים של אשפוז ביחידת הפגים בבית החולים ליולדות. אני משתדלת לא לחשוב על עידן. כמה פעמים לאחר פרידתינו ניסיתי ליצור איתו קשר, לידע אותו על דבר הריוני. היום הוא עומד להתארס. היום זה כבר לא חשוב. לפחות אני יודעת שהיום הוא לא יגיע למועדון האהבה, המועדון בו בילינו בדיוק לפני שנה.
אני מעיפה מבט אחרון בראי, אני מרוצה ממה שנגלה לנגד עיני. אני נועלת את המגפיים גבוהי העקב ושמלה שחורה קצרה. מי שיביט בי לא יוכל לנחש שהייתי בהריון ועוד עם תאומים.
אני מגיעה למועדון וכולם שמחים לקראתי, מקיפים אותי וממטירים עלי הרבה אהבה. "את ניראית נפלא", זה מה שאני שומעת כל הזמן. אנחנו ניגשים מיד לבחור את שירי האהבה הכי מתקתקים שישנם. זה בדיוק מה שאני צריכה בשביל לא לחשוב עליו. אנחנו מתחילות לרקוד ולהשתולל ואני מרגישה משוחררת כמו שלא הרגשתי הרבה שבועות.
*עידן*
ידעתי שהיא תהיה פה. אני מביט בה שרה ומשתוללת, כמו לי שאני מכיר. היא באה לבד וזה משמח אותי. אני נוגע בתחבושת שעל ידי. איכשהוא הידיעה שמה שמתחתיה מרגיע אותי. ההחלטה ללכת עם זה השקיטה אותי.
עכשיו היא מול עיני, לא מבחינה בי בכלל. היא נראית מעולה, אבל כל כך רזתה. אני מתבונן בפניה היפות האהובות עלי כל כך. היא מאופרת קלות, אבל עדיין ניתן להבחין שהיא חיוורת. עיניה עייפות כל כך. אני מקווה שהיא בסדר.
משום מקום אומר לי דור ליד כולם: "ראית את לי? נראה לי שהיא עשתה משהו עם החזה שלה, הוא ממש גדל". למרות שזה היה חוסר רגישות משווע מצידו, אני מבין מה נראה לי כל כך שונה אצלה. זה ממש לא מסתדר לי עם לי. בחיים היא לא היתה עושה הגדלת חזה. אני חושב עליה וידי לא זזה מהתחבושת של ידי. פתאום זה מכה בי.
אני מוציא מכיס חולצתי את השקיק הלבן ובו שלוש הטבעות.
אני פותח אותו ומלטף את הטבעות. טבעת אהבה אחת, ושתי טבעות נשואין מוזהבות ששמותינו חרוטים בתוכן. אני לא שם לב לשירי, עד שהיא נוגעת בי ועיניה מוצפות דמעות.
"ידעתי שתבין בסוף. אני כל כך מתרגשת" היא מסתובבת לחברותיה ואומרת: "אמרתי לכן כשהוא אמר לי אתמול שיש לו משהו לעשות, שהוא יציע לי נשואין היום?"
אני מסתכל עליה בשתיקה ואומר לה בקול קר: "האם פעם נתתי לך להרגיש שאני רוצה אותך?"
"לא מותק. אבל כל זה לא משנה כעת," היא אומרת ומושיטה לי את ידה.
"את ממש לא בכיוון," אני אומר לה וקורע את התחבושת מעל זרועי, חושף לעיני כולם את שמה של לי מקועקע עליה, בתוספת לב קטן.
אני משאיר את כולם המומים ורואה רק אדם אחד בחדר, את האשה שאני אוהב. אני הולך לעברה ורואה שחבריה מסביבה מתלחשים ומפנים את תשומת ליבה לכך שאני מתקרב. היא מפסיקה לשיר ולרקוד.
*לי*
הוא יורד על שתי ברכיו, בדיוק כמו שעשה לפני שנה הוא מושיט לי את טבעת האהבה שהחזרתי לו בעת הפרידה. "אני מבקש לבנות לנו ולתינוק האהבה שלנו בית," הוא אומר לי.לא מעניין אותו אף אחד. עיניו ננעלות בקעקוע של שמו בתוספת לב על ידי. "ילדת את התינוק שלנו, נכון יפה שלי?"
אני יורדת על ברכי ומתיישבת לידו. ולפני שאני לוחשת לו: "ילדי האהבה שלנו, שני הבנים שלנו," אני כבר עטופה בזרועותיו ואיני יודעת עם הדמעות על לחיי הם שלו או שלי.
הפי ולנטיין דיי !
ב.א.
מאמינה באהבה
10.2.2017
הסיפור מבוסס על ה"לב שלי" מתוך סדרת משחקי הבקבוק.