קריסטין
ברור לי שרוי הוא לא מהטיפוסים "המתחתנים." העובדה שאני נראית מיליון דולר היא הסיבה שהוא איתי. מתאימה לו אחת כמוני לידו. הסיבה שאני משקיעה בעצמי כך היא בדיוק בגלל גברים כמוהו שזה מה שמושך אותם. ברור לי שאין לנו הרבה במשותף, אבל בינתיים אני נהנית מהבילויים המשותפים איתו.
לכבוד חגיגות יום האהבה מתוכנן לנו טיול לבקתת הנופש של משפחתו באחד מאתרי הסקי.
אני בטוחה שאתם תוהים מה הוא קנה לי לוולנטיין. הוא הקדים ונתן לי את השרשרת שקנה לי. אמנם היא יקרה, אבל אין בה מסר כל שהוא, פרט ל"תראו מה קניתי לה." הודיתי לו יפה, בלעתי את עלבוני ואמרתי לו שהיא מדהימה.
לצאת איתו לבלות זה משהו אחד, אבל שלושה ימים איתו ועם חבריו זה כבר יותר מידי בשבילי.
"זה בסדר מצידך שאביא איתי חברה?" אני שואלת את רוי.
"אחת כזו שמחפשת לצוד גבר עשיר?" הוא שואל ואינני יודעת אם הוא צוחק או לא.
"דווקא לא," אני עונה לו ברצינות, "אמנם היא סיימה מערכת יחסים ארוכה לפני זמן מה, אבל היא לא אחת כזו." כמובן שבא לי להוסיף כמוני.
"כל עוד היא תדע את מקומה. בכל מקרה זה טוב שתהיה מי שתשעשע אותך בזמן שאנחנו יוצאים לגלוש," הוא עונה.
"תודה," אני אומרת, ולא מספרת לו שאני עצמי גולשת.
רוי הוא הבוס שלי ולכן אני דוחה את השיחה עם לילי לסיום העבודה. במקום אני שולחת לה מסרון.
קריסטין: נפגש בחמש ועשרה במקום הקבוע. ?
לילי: יתכן שאאחר מעט. חכי לי. ?
אני רוצה לשאול אותה אם הכל בסדר. זה מוזר שענתה לי כך, אבל מחליטה להתאפק עד שנפגש.
בואו אספר לכם קצת על לילי. היא שונה ממני בתכלית. גברים בחליפות ומבט שחצני לא עושים לה את זה. בעצם כן, הם בדיוק אלא שמאתגרים אותה להראות להם כמה היא לא בעניין שלהם. היא תעדיף גבר עם ג'ינס וחולצה משובצת, בתנאי שיהיה לה מעניין לדבר איתו.
אני כבר מזמן התייאשתי לדבר עם גברים. אני נהנית מהבילויים שיש להם להציע לי, מתשומת הלב שהם מעניקים לי, מהמתנות והפינוקים, אבל נהנית לישון במיטה שלי לבד. אולי זה אומר עליי שאני בחורה שיטחית, אבל זה מה שמתאים לי כעת. כשיש לך מודל של נישואין כמו בבית בו גדלתי, שבו אמא היא עבד של כולם, אז אולי אפשר להבין אותי.
"לי הכל בסדר?" אני שואלת מיד כשהיא נכנסת לבית הקפה האהוב עלינו.
"בטח," היא עונה לי מופתעת, "למה חשבת שלא?"
"את אף פעם לא מאחרת," אני עונה לה.
"הרי הודעתי לך מראש," היא עונה לי, "הבוס רצה לדבר איתי. הוא הציע לי קידום."
"ולמה נראה לי שאת לא שמחה?" אני שואלת.
"את מבינה שאם מציעים לי את התפקיד, זה אומר שיש סיכוי שמי שמחזיקה בו כעת תפוטר. הרי לא היה מזדרז להציע לי אותו סתם כך. מדובר בצ'נדרה. יש כל מיני שמועות עליה אבל אני לא מאמינה לאף אחת. זה די מרגיז אותי שממהרים לשפוט אותה," היא עונה לי.
"למה זה קשור?" אני שואלת.
"אומרים שמכרה מידע," עונה לי לילי, "ביקשתי כבר ממישהו שיבדוק אם יש אמת בהאשמות האלה. בינתיים אמרתי לבוס שאני צריכה לחשוב על ההצעה כיוון שזו אחריות מאד גדולה. הוא כמובן אמר לי שאני מתאימה מאד לתפקיד ואינו רואה סיבה שאהסס. לא יכולתי לומר לו שאני רוצה להיות בטוחה קודם בקשר לצ'נדרה."
"יש לי הצעה בשבילך," אני עונה לה, "החבר שלי הזמין אותי לכמה ימים לבקתה בהר. מה דעתך להצטרף?"
"חסר לך מי שיחזיק לכם את הנר?" עונה לי לילי וצוחקת. אני אוהבת את הצחוק שלה הוא כזה אמיתי.
"הוא הודיע לי שהוא הולך לבלות רוב הזמן על ההר," אני עונה לה.
"הוא לא יודע, נכון?" שואלת לילי.
"לא. ולא בא לי לספר לו," אני עונה.
"קריסטין מתי תשתני כבר. למה את לא מוכנה להראות למי שאיתך מי את באמת?" שואלת לילי.
"מי שמדברת. מתי את בדיוק נתת למישהו לראות לך את הלב?" אני שואלת.
"אני שרוטה קריסטין ואת יודעת זאת היטב," אומרת לילי.
"את יודעת מי החבר שלי? בדיוק אחד שאת בחיים לא היית יוצאת איתו. אז כן, אנחנו מנצלים אחד את השני וזהו," אני עונה לה.
"אוף איתך, למה את עושה את זה לעצמך?" אומרת לילי, "לא פלא שאת מוצאת לך כאלה. את לא מעריכה כמה שאת שווה. את אוהבת אותו?"
השאלה של לילי נשארת תלויה באוויר. אני שוקעת בהרהורים. על מה שאמרה עליי, ועל מה שאני אמורה לענות לה. "לא לי. את צודקת אני באמת לא אוהבת אותו. אני אוהבת את החיים שהוא נותן לי כשאני איתו, אבל זו לא אהבה."
"ומה אנחנו עושות בקשר לזה?" היא שואלת.
"דבר ראשון אנחנו נענות להזמנה לסוף השבוע ומתפרעות לנו כמו שרק אנחנו יודעות. אני מניחה שזה יעלה לנו בהשתתפות בשלוש ארוחות ערב," אני אומרת ושתינו מתגלגלות מצחוק.
"את יודעת כמה זה לא אני," עונה לי לילי, "אבל החופשה הזו קורצת לי. את ואני וההר. אני כבר רוצה לראות את המבט שלו כשהוא רואה את שתינו גולשות."
"אז אני מבינה שזה כן, מה שאומר שאנחנו הולכות כעת למסע קניות מטורף ב"מיו מילאן" ו"לולו למון."
אנחנו נכנסות ל"מיו מילאן" וניגשות לבחור לנו שמלות. כל כך כייף לי ללכת עם לילי. היא היחידה שמקבלת אותי כמו שאני. אני לא צריכה להעמיד פנים לידה. יש לה גם טעם מעולה בבגדים כך שכשהיא אומרת לי שבגד מונח עליי טוב אני יודעת שאגרוף מחמאות על איך שאני לבושה.
לילי בוחרת לי שמלה נוצצת בצבע זהב. "שיתאים לשיער הזהוב שלך," היא אומרת ומוצאת לי תיק ערב תואם. לזה היא מוסיפה זוג עגילים ארוך שנראים כמו יהלומים. "לא נראה לי שאיש יבחין שהם לא אמתיים," היא אומרת לי, "זה מה שאני אוהבת כאן. איש לא יודע להבחין בין אמיתי לחיקוי"
לעצמה היא בוחרת שמלה שחורה פשוטה אבל חשופה בגב כאשר כמה שרשראות מקשטות אותה מאחור. היא מתאימה לה צמיד עם אבני קריסטל צבעוניות "שישבור את הרצינות של השחור." היא משתובבת עם סרט שחור, שלמראה הפלא מתאים לה להפליא.
משם אנחנו הולכות להתחדש לנו בבגדי ספורט. המוכרת מזהה אותנו ולוקחת אותנו לראות את הדגמים החדשים שהגיעו רק היום לחנות. אנחנו בוחרות לנו שלושה סטים, אחד לכל יום, ויוצאות מרוצות מהחנות.
רוי מתקשר. אני מסתכלת על לילי ומחליטה לא לענות לו. ברור לי שבא לו להשתעשע קצת ולא בא לי להיענות לו.
לילי מביטה בי ולא אומרת מילה. "אני אכתוב לו אחר כך שהטלפון היה ב"שקט" כי… אני אמציא לו כבר תרוץ."
"את מבינה מה זה אומר כשאת צריכה להמציא לו תרוץ?" אומרת לילי, "מגיע לך להיות מאושרת, להיות מאוהבת."
"נו די לילי, אל תקלקלי לי את הערב. כבר הסכמתי איתך," אני אומרת, "ואת הסכמת לבוא איתי וליהנות בכפר הנופש להזכירך."
"ברור. הרי אין עלינו כשאנחנו יחד," אומרת לילי.
*
"איך את מגיעה היום?" שואל אותי רוי.
"אני נוסעת עם החברה," אני שולפת לו תשובה מומצאת. אני כזו טיפשה שחשבתי שהוא יבוא לאסוף אותי.
"אז נתראה שם," הוא זורק לעברי, "אני יוצא."
אני מוציאה מיד את הנייד ושולחת הודעה ללילי.
קריסטין: החצוף לא הציע לבוא לקחת אותי היום.
לילי: עדיף שכך. החלפתי הבוקר את הגלגלים לגלגלי חורף. אבוא לאסוף אותך עוד שעתיים.
קריסטין: מה הייתי עושה בלעדייך?
לילי: אולי היית יותר מחושבת אם לא היתה מי שמחלצת אותך כל פעם מהשטויות שאת עושה.
קריסטין: כך או כך אני שמחה שאת שם עבורי. אחכה לך.
עכשיו כבר ממש אין לי חשק לעבוד. לשמחתי אני לא היחידה שמחכה שהיום הזה יגמר. הרי סוף שבוע ארוך לפנינו.
"סגרנו?" שואלת אותי אחת המזכירות.
"סגרנו," אני עונה לה בלי לחשוב פעמיים. אני יוצאת מהמערכת, סוגרת את המחשב ויוצאת מיד הביתה. כיוון שחשבתי שרוי יאסוף אותי הכל כבר ארוז, לכן אני עוצרת בדרך בחנות המכולת בפינה והולכת לקנות לנו חטיפים. אני כל כך כועסת עליו, שאני לוקחת מכל הבא ליד. אני מכירה את לילי כל כך טוב ויודעת בדיוק מה היא אוהבת. אני ניגשת לשלם את תכולת העגלה עמוסה חטיפים.
"יש הלילה מסיבה?" שואלת אותי בהבנה המוכרת.
"כן," אני עונה לה בחיוך. ממש אין לי חשק להסביר לה מה עובר לי כעת בראש. 'ובעצם,' אני חושבת לעצמי, 'זו הולכת להיות מסיבה שמחה, כי עם לילי זה תמיד כך.'
"בהחלט," אני אומרת לה שוב.
קריסטין: עוד חמש דקות אני בבית. מחכה לך.
לילי: רבע שעה אצלך.
**
לילי
אני ממתינה לקריסטין מחוץ לבניין המגורים שלה. המבט על פניה אומר הכל. אני יוצאת לעזור לה להכניס את המזוודה הענקית שהביאה, וצוחקת למראה שקיות החטיפים.
"אני חושבת שלא הבנתי להיכן אנחנו נוסעים," אני אומרת לה, "כי לא ארזתי כל כך הרבה."
"תצחקי עליי," היא אומרת לי, "אני לא כמוך שיודעת כמה ומה לארוז. אז כן הבאתי כמעט את כל הארון איתי."
"כל מה שהיית צריכה זה לבקש שאבוא לעזור לך," אני עונה.
"זה מאוחר מידי," היא רוטנת.
"זה לא," אני אומרת, "כנסי לרכב."
במקום לצאת לכביש אני נכנסת לחניה התת קרקעית ומחנה בחניית האורחים של הבניין. קדימה, בואי נוציא את המזוודה ונלך לארוז אותה כמו שצריך."
אנחנו עולות לדירה של קריסטין. הסלון מבולגן ואני מרגישה חוסר שקט. "את רצינית? ככה את משאירה את הבית לפני שאת יוצאת לחופש?" אני שואלת אותה.
"לילי תעזבי את זה. אנחנו נאחר," היא מתחננת.
"נראה לך? למה בדיוק נאחר? הרי יצאת שעתיים לפני הזמן מהעבודה. חוץ מזה עכשיו היציאה מהעיר עמוסה, כך שלא יזיק לנו אם נמתין קצת. עכשיו לכי תביאי לי שקית זבל גדולה. אני לא יכולה לסבול את הבלאגן שלך."
בלית ברירה עוזרת לי קריסטין לנקות את הסלון. למרות מזג האוויר הקר אני פותחת את החלונות ומבקשת ממנה שתביא לי את סמרטוט הרצפה. אני יודעת שיש לי בעיה עם ניקיון, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה. אני אפילו לא שואלת מתי פגשה ריצפת העץ הזו פעם אחרונה סמרטוט, אני פשוט מנקה אותה וריח מבשם הניקוי מתפשט בכל החדר. "לא יותר נעים לך כך?" אני שואלת.
אני ניגשת לחדר השינה פותחת את המזוודה ומרוקנת את תוכנה עליה. אני ממיינת את הבגדים. מהחדשים אני מורידה את התוויות. "באמת קריסטין, כל אחד צריך לראות שזה בגד חדש?" אני רוטנת.
"מי בדיוק רואה?" היא עונה.
"אני מניחה שאת עתידה לישון עם החבר שלך, לא כך?" אני שואלת.
"אה, כן," היא עונה לי, כאילו שכחה מקיומו. "את תמיד חושבת על הכל."
"יש לי ברירה?" אני עונה לה, "את לא נראית לי בדיוק במצב שאת מסוגלת לחשוב, למרות שאת לא פחות חכמה ממני."
אני שולחת את קריסטין למצוא מזוודה בגודל סביר בשעה שאני מכניסה לארון שלה את עודפי הבגדים. מאד מדגדג לי בידיים לעשות לה גם כאן סדר, אבל אני שולטת בעצמי. "אני יודעת לילי, לא לכולם יש ארון מסודר כמו שלך, ועוד לפי צבעים. את יודעת כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני צריכה ללמוד ממך. כשאת רוצה גופיה שחורה בשנייה את מוצאת, ואילו אני הופכת חצי ארון בשביל למצוא," היא אומרת לי.
"תבטיחי לי רק שכשאת נמצאת עם החבר שלך בחדר, תשתדלי לשמור על המזוודה מסודרת," אני אומרת, "ועכשיו הגיע הזמן לצאת לדרך."
*
אנחנו מגיעות לכפר הנופש ולא מתקשות למצוא את הבקתה של משפחתו של רוי. כמה לא מפתיע שהיא הגדולה מכולן וממוקמת במקום מבודד על הגבעה. קריסטין מלאת התפעלות מגודלה מה שגורם לי לחשוב שזו לה הפעם הראשונה שהיא כאן וזה משום מה מכעיס אותי. אני יודעת שאני צריכה לעטות חיוך על פניי למענה, אבל כבר מצטערת שהגעתי לכאן.
קריסטין שולחת לו הודעה שהיא כאן. אנחנו כבר חצי שעה ברכב, והוא עדיין לא טורח לענות לה. "הוא בטח גולש," אומרת קריסטין.
"אני מניחה," אני עונה לה.
כאשר עוברת עוד חצי שעה אני מאבדת את הסבלנות, מתניעה את הרכב ואומרת לה: "בואי נלך מכאן."
"את לא יכולה לעשות לי את זה," היא מתפרצת עליי.
אני לא עונה לה ונוסעת לכיוון בית המלון במרכז כפר הנופש. "אני לא יוצאת מהרכב," היא אומרת לי.
"את מוזמנת להישאר בו," אני אומרת ומושיטה לה את המפתחות, "אני הולכת להזמין לי חדר."
"אבל למה? הרי את מזומנת איתי לבקתה," היא אומרת.
"אנחנו ממתינות יותר משעה שכבודו יענה לך," אני אומרת, "אם בעיניך זה מקובל זה בסדר. אני רוצה להיכנס להתקלח ולהחליף בגדים. להזכירך ניקיתי לך את הבית."
קריסטין מתרצה ומגיע איתי ללובי. "לילי," קוראת לעברי פקידת הקבלה, "לא ידעתי שתבואי, איזה כייף לראות אותך."
"אני כאן לשלושה לילות," אני אומרת.
כל אותו הזמן מביטה בי קריסטין ולא מבינה מה קורה.
"בואי," אני אומרת לה. היא הולכת בעקבותיי. אני רואה שמשהו מציק לה. "מה קרה קריסטין?"
"שכחת לקחת מפתח," היא אומרת לי.
"הכל בסדר," אני עונה לה ושולפת את המפתח מהתיק.
"בחיי שלא שמתי לב שלקחת אותו," היא אומרת.
"לא לקחתי, הוא איתי כל הזמן," אני עונה לה, "זו דירה של הוריי."
"אף פעם לא אמרת לי שיש לכם כאן דירה," היא אומרת.
"תמיד באנו רק לכמה שעות כך שלא היה צורך לעלות לדירה," אני עונה לה.
"כמה שנים אנחנו חברות ומעולם לא ידעתי ש.." היא אומרת לי.
"שמה קריסטין, שאני באה מבית מבוסס?" אני עונה לה.
"כן," היא עונה לי מבויישת, "את הרי לא סובלת את כל העשירים האלה. הייתי בטוחה שזה בגלל.."
"בגלל מה?" אני שואלת. אבל קריסטין לא עונה.
**
רוי
"הייתי מוכן לגלוש כאן כל הלילה," אני אומר לג'ונסון חברי.
"אמרו שעומדת לפרוץ שוב סערה," אומר לי ג’ונסון, "לכן הם סוגרים את המסלולים. בכל מקרה כבר עשר בלילה. אולי ניגש לפאב לשתות משהו?"
"רעיון מעולה," אני עונה לו, "נעבור בבקתה ונחליף בגדים."
אנחנו נכנסים לרכב. מתוך הרגל אני מסתכל על הנייד ורואה שקריסטין שלחה לי הודעה לפני שעות.
קריסטין: אני כאן.
"הסתבכת," אומר לי ג’ונסון, "איך שכחת דבר כזה?"
"אומר לה שלא הייתי עם הטלפון," אני עונה לו ברוגע.
"אתה לא אמיתי," אומר לי ג’ונסון, "אם אתה לא רוצה אותה, זרוק אותה."
"היא מתאימה לי כשהיא מתאימה לי," אני עונה לו, "גם היא מנצלת אותי ואת מעמדי. זוכה בנופש על חשבוני."
"אתה נראה מאד בטוח בעצמך שהיא בכלל מחכה לך," עונה לי ג’ונסון.
"נו באמת, למה שלא תחכה?" אני עונה לו.
אנחנו מגיעים למקום. שלוש נשים מחכות כאן, אבל אף אחת מהן איננה קריסטין. "הגיע לכאן מישהי בלונדינית?"
אני שואל אותן.
"לא," הן עונות.
רוי: "לאיפה בדיוק הגעת? כי כאן את לא."
קריסטין לא עונה.
עוברות עוד כמה דקות ואין תשובה.
רוי: על ההתנהגות שלך את תשלמי.
קריסטין: באמת בוס? חשבת לעצמך שאחכה בחוץ שש שעות?
קריסטין: אגב, איך בכוונתך להעניש אותי?
"היא לא נורמלית," אני אומר לג'ונסון והולך להתארגן.
"מה איתה ?"שואל ג'ונסון.
"אין לי מושג," אני פולט כבדרך אגב.
אנחנו מתארגנים בזריזות ויוצאים חזרה למרכז הכפר.
אנחנו נכנסים לפאב. המסיבה שם בעיצומה. להקת הבית מרקידה את המבלים. אנחנו מפלסים לנו דרך ומתיישבים באחת הפינות. המלצרית מבחינה בנו מיד וממהרת לקחת מאתנו הזמנה. היא מדקלמת את המיוחדים להערב. היא מקפידה שאראה את המחשוף הפתוח מידי שלה, ומחייכת מרוצה כשהיא רואה את מבטי תקוע עליו.
אחרי שהיא רושמת את המשקאות שהזמנו היא עוזבת, אבל בכל זאת מעיפה מבט לאחור ותופסת אותי נועץ מבטים חמדנים בגופה.
"מה קורה עם החברה שלך?" שואל ג’ונסון.
"חברה שלי? אני משתעשע אתה אבל בוא לא נסחף," אני עונה לו, "אין לי מושג מה קורה אתה."
אנחנו מבלים כמה שעות בפאב. השולחן שלנו מתמלא בנשים יפות. אני עייף מהיום הארוך הזה ומחליט שלא להזמין אף אחת אליי הלילה.
בדרך חזרה אנחנו עוברים ליד המלון. מבעד לחלונות הגדולים נראה שיש כאן מסיבה עליזה. למרות שאני עייף אני אומר לג’ונסון: "בוא נכנס."
*
קריסטין
"אל תהיי עצובה," אומרת לי לילי. היא מוציאה את הנייד שלה ושולחת הודעה לקבוצת הגולשים שלנו. "מישהו נמצא בכפר?"
הנייד לא מפסיק לצלצל. "תראי מה זה כמעט כולם כאן היום," אומרת לילי.
"איזה צרוף מקרים," אני אומרת.
לילי מחייכת. "נו מה חשבת לך שלא אודיע לכולם שאנחנו פה?"
"איך את עושה את זה? אני לא מכירה הרבה שיודעים לשמור סוד כמוך," אני אומרת לה.
"אחרי שדיברת כמו שדיברת, היתה לי הרגשה שסוף השבוע הזה לא הולך להיות להיט," היא עונה לי, "עכשיו זו שעת המבחן של החבר הזה שלך. כעת שיראה מי את ומה את שווה נראה איך הוא יתנהג, ונראה אם את בכלל עוד תרצי להיות איתו."
"ואת כל המידע הזה שמרת לעצמך," אני אומרת.
"קריסטין, לא נראה לי שהיית מקשיבה לי, את עם החומות שבנית סביבך, כך שהחלטתי במקומך," היא עונה לי.
"את מכירה אותי כל כך טוב," אני עונה, "הרי ידעת שאני לא הייתי בראש אחד איתך."
"את יודעת שגברים מסוגו של רוי הם לא בדיוק כוס התה שלי, אבל אני לא יכולה להחליט בשבילך. אולי הוא בדיוק מי שאת צריכה. אני רק מאירה עליו פנס גדול שתראי ותחליטי," היא עונה לי.
"עם כל התובנות האלה איך זה שאת לבד לילי?" אני שואלת.
"בגלל כל התובנות האלה אני לבד," היא עונה לי, "ועכשיו חבל על הדיבורים. שמלת הזהב מחכה לך שתלבשי אותה."
אני מביטה בה בחברה האהובה שלי. היא תמיד שם בשבילי, הרבה יותר ממה שאני בשבילה, ועדיין אין בינינו חשבונות. אני רואה אותה לובשת את השמלה השחורה שלה, מתאימה לה נעליים עקב גבוהות. אני נזכרת שלא חשבתי כלל על נעליים, ומחייכת למראה הנעליים שלילי ארזה לי במזוודה. שנים אנחנו חברות ועדיין היא סוג של מיסתורין בעיניי. אני לא מבינה איך אחת כמוה לא נמצאת בזוגיות. היא יפה, ומוצלחת, בעלת משרה מכובדת, כל מה שצריך בשביל להצליח. ושוב אני חושבת כמה בעצם אני לא מכירה את העולם הזה שלה. כמה אני שופטת אותו באופן חומרי, בשעה שלילי תמיד היתה שונה ממני.
מעניין אותי לראות אותה נפגשת עם רוי. "שיהיה לך ברור שהוא עוד ייפגש איתך כאן," היא אמרה לי קודם, "ולכן את חייבת להראות כל הזמן במיטבך." אני מקפידה הקפדת יתר על האיפור שלי ומביטה מרוצה במראה.
אנחנו יורדות למועדון שבבית המלון. פתאום אני קולטת כמה הייתי חסרה את האווירה הזו, את החברים שלנו מקבוצת הגלישה. הם ממהרים לקבל את פנינו, מחמיאים לי על איך שאני נראית ומעלים לי את מצב הרוח. לילי לא מחכה ומיד ניגשת לרקוד. היא מושכת אותי אחריה והאווירה במקום מחשמלת.
כמו תמיד, שתינו במרכז העניינים ואני משילה מעצמי את כל המסכות ששמתי עליי בחודשים הרבים שהייתי עם רוי וחבריו. "חזרת אלייך," לוחשת לי לילי, "ותראי איזו מהממת את. תראי כמה את אהובה כאן."
"איזה כייף שבאת," אומרים לי חבריי, "התגעגענו."
"גם אני," אני עונה, "רק עכשיו אני מבינה כמה."
אין לי חשק לרדת מרחבת הריקודים. ריקוד מתחבר לריקוד ואני מרגישה מרחפת. לילי מעיפה אליי מבטים מידי פעם ומחייכת כמו אומרת לי: "אמרתי לך שזה מה שאת צריכה."
בין לבין עולות בי המחשבות. "איך ויתרתי על כל זה ובשביל מי."
אני רואה את המבטים של חברותיי מופנים לעבר הכניסה אבל שום דבר לא מעניין אותי. אני שקועה ברקוד, כאילו אין מחר.
ואז אני מריחה את הבושם היוקרתי הכה מוכר מאחורי…
"לא ידעתי שהילדה שלי יודעת לרקוד כל כך יפה," הוא לוחש לי.
"סליחה?" אני עונה לו, "ילדה שלך? אני חושבת שהתבלבלת."
אני מפנה את גבי אליו וממשיכה לרקוד. הפעם אני יודעת שהוא צופה בכל תנועה שלי.
להפתעתי אני לא מרגישה את מבטיו חורכים לי את הגב. אני לא מרגישה כלום, רק את המוסיקה זורמת לי בעורקים, בדיוק כמו פעם, בדיוק כמו שאני אוהבת.
בזווית עין אני רואה את לילי מחייכת מרוצה. אני מניחה שרוי שם לב לזה כיוון שהוא מישיר מבטו אליה. ולילי, היא רואה רק אותי רוקדת ושמחה.
דקות ארוכות אנחנו רוקדות עד שהמוסיקה מתחלפת למוסיקה איטית. אנחנו יורדות מהרחבה וניגשות לקחת לנו לשתות.
"לימדת אותי לקח," אומר לי רוי וטורף אותי במבטיו, "את מטריפה אותי כשאת רוקדת."
"אני לא חושבת שהבנת," אני עונה לו, "אני רוקדת בשבילי. בשבילי בלבד."
"בואי נלך לישון," אומרת לי לילי, "ההר מחכה לנו."
בר אבידן
מאמינה באהבה
13.2.2019