14.2- ולנטיין דיי מחלקת ילודים בית חולים "הר סיני"
ד"ר אווה סנטוריני עומדת מול הגוף הקטן והקפוא ומנסה להחיות את תינוקת שהובאה זה עתה לחדר הטראומה.
"מי זה חסר הלב הזה שהשאיר את התינוקת לקפוא למוות," היא אומרת בכעס. היא לא שולטת ברגשותיה ועיניה מתמלאות דמעות. "כל כך הרבה אנשים סובלים מבעיות פוריות ומתחננים שיאשרו להם לאמץ ילד. למה לא הביאו אותה לכאן לפני?"
אווה לא מוותרת היא נלחמת על חייה של התינוקת הקטנה ומצליחה להעלות את חום גופה ואתו את סימני החיים החיוניים. "לא נותר אלא לראות אם לא נפגעו איבריים חיוניים, וכמובן תפקוד המח."
**
שבוע אחריי..
"היפיפיה הקטנה הזו בריאה לחלוטין," אומרת אווה למרקורי העובדת הסוציאלית.
"אני שמחה לשמוע," עונה לה מרקורי, " כיוון שלא נמצא אפילו רמז למי הם הוריה, היא מועמדת לאימוץ."
"אני אשמח לאמץ אותה בעצמי," אומרת אווה, "למרות שאני מבינה שהעובדה שיש לי שלושה בנים משלי ואני בת שלושים וחמש היא לא בדיוק לטובתי. בכל זאת אני מרגישה צורך לומר לך זאת."
"ראיתי אותך איתה וחשבתי שכך תרצי ולכן המלצתי עלייך," עונה לה מרקורי, "אני מחכה לשמוע מהוועדה."
"באמת? איזה יופי," עונה אווה. לראשונה היא מרשה לעצמה לחשוב איזה שם תיתן לקטנה הזו.
"אני יודעת שתהיי שלי," היא לוחשת לקטנה בשעה שהיא מאכילה אותה, "מיה אקרא לך. מיה, זה "שלי" בשפת אימי."
**
עשר שנים אחריי
"למה את בוכה?" שואל אווה את מיה בשעה שהיא חוזרת שטופת דמעות מבית הספר.
"אמרו לי שאני ילדה לא אהובה. שהוריי זרקו אותי לפח כשרק נולדתי. נכון שהם משקרים?"
ליבה של אווה ניצבט. "ברור שאת ילדה אהובה," אומרת אווה. היא מרגישה צורך לסדר את מחשבותיה לפני שתענה לה. "את באה לעזור לי להכין עוגיות למחר?"
מיה מנגבת את דמעותיה, ניגשת לרחוץ את פניה וידיה ונעמדת ליד הדלפק במטבח.
"הנה הקמח, הביצים והסוכר," אומרת אווה, "בואי נראה כמה דרוש לנו מכל דבר למתכון הזה."
בשעה שהן מערבבות ולשות את הבצק בוררת אווה את המילים. "את יודעת שכשאימא בהריון ונולד תינוק, אין לה אפשרות בחירה אם לאהוב אותו או לא. היא אינה יכולה להחזיר אותו אם הוא לא נראה בעיניה. האימא שילדה אותך לא יכלה לגדל אותך. אני לא יודעת מי היא ולא יודעת למה לא יכלה. היא הניחה אותך מיד אחרי שנולדת במקום כזה שימצאו אותך ויטפלו בך טוב. אני הייתי הרופאה שטיפלה בך ומהרגע הראשון התאהבתי בך. אני בחרתי בך כי רציתי אותך. אל תתני לאף אחד לומר לך שאת לא ילדה אהובה."
"לכן אני לא דומה לכם," אומר מיה, "אף פעם לא הבנתי למה אני שונה מכם."
"את מבינה מיה, אימא היא האשה שמגדלת אותך. לא תמיד היא האימא שילדה אותך."
"אני אוהבת אותך אימא," אומרת מיה ומחבקת את אווה, "אני שמחה שבחרת בי. לא הייתי מחליפה אותך באף אימא בעולם. גם אם אני נראית בדיוק כמוה."
***
עברו שמונה שנים מאז שיחה..
מיה
זה השבוע הראשון שלי במעונות. אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שאהיה כל כך מבולבלת וחסרת בטחון הייתי צוחקת לכם בפרצוף. "אני? מיה? אתם מתבלבלים."
שלא תבינו לא נכון, הלימודים הם לא הבעיה. אני שוחה בחומר, ואפילו מתפלאת באיזו קלות אני מסיימת את המטלות הרבות שאנחנו מקבלים. בכל זאת לימודי מדעים בקדם רפואה הם לא משחק ילדים. אני בדרך להגשים את החלום שלי להיות רופאת ילדים. בדיוק כמו אימא שלי.
אני זוכרת שיחה שהייתה לנו בגיל עשר, בשעה שגיליתי שהיא לא אמי הביולוגית. היא אמרה לי אז שאימא היא מי שמגדלת אותך. אני יודעת שגנטיקה זה דבר חזק, אבל יודעת גם שאני כל כך דומה לאימא אווה שזה מדהים. אנחנו מתחילות את אותם משפטים יחד, יש לנו אותו טעם באוכל ובעצם בכל דבר, אך בעיקר מרגישות אחת את השנייה גם מרחוק. בשיחת היומית שלנו הערב אימא שואלת למה אני כזו חסרת מנוחה ולא ידעתי לענות לה. "מתגעגעת קטנה שלי?"
"ברור מאמי שאני מתגעגעת, אבל זה לא זה. בלימודים כבר אמרתי לך הכל בסדר. יש לי שותפה לחדר נהדרת. אני ממש לא יודעת מה מסעיר אותי."
"את חושבת עדיין על בן?" מנסה אימא לגשש מה מצבי אחרי הפרידה ממנו.
"ממש לא," אני עונה, "אני מאד שלמה עם ההחלטה הזו. זו היתה אהבת ילדות, אבל ידעתי כל הזמן שאנחנו לא מתאימים. אנחנו לא רואים את החיים אותו דבר."
"זה נשמע מאד עמוק מפי ילדה צעירה שכמוך," עונה לי אימא, "אני שמחה שכך את מרגישה. אהבה ראשונה ובעיקר פרידה ראשונה נחוות בצורה מיוחדת. אני מבינה שהחלטת להישאר במעונות בסוף השבוע."
"כן. מירה השותפה שלי אמרה שיש כאן כל מיני אירועים חברתיים והציעה שנלך יחד. חשבתי שזה יהיה נחמד להכיר פה עוד אנשים," אני עונה לה.
את יום שישי אני מתחילה כרגיל בביקור בחדר הכושר. אם יש משהו שאחיי הגדולים הטביעו בי זה זה. אמנם הם גם מתאמנים בקרבות מגע, ולשם לא סחבו אותי איתם, אבל לאימוני הכושר היומיים כן. הייתי כל כך רגילה ללכת לפחות עם אחד מהם לאימון שזה נראה לי מוזר לבוא לבד. מה גם שפתאום אני מרגישה לא מוגנת. כמו כבשה שנכנסת ליער מלא זאבים. הבנים כאן בוחנים אותי במבטים שאני לא אוהבת. כל יום אני מנסה לשכנע את מירה לבוא איתי, וכל יום היא עונה לי מחר.
ישנו רק אחד שכאילו לקח את חסותו עליי ומרחיק את הזאבים הצעירים האלה ממני. בהתחלה חשבתי שהוא מנסה להתחיל איתי, אבל לא. הוא רק משקיף עליי מרחוק ולא יותר מזה.
אחרי האימון אני הולכת לחנות הסטודנטים. עדיין לא ביקרתי בה ומכיוון שאין לי שעורים היום, אני מנצלת את הזמן להיכרות איתה. אני בוחרת כמה חטיפים שיהיה לנו לסוף השבוע, וכרטיס ברכה לחברתי ברנדה שחוגגת יום הולדת בעוד שבוע. אני רואה קבוצה של בנות שמצטופפת ליד דוכנן השבועונים. מדורי הרכילות אף פעם לא היו חביבים עליי ואני מדלגת עליהם. את תשומת ליבי מושך גיליון של הנשיונל ג'אוגרפיק. התמונה בשער היא של טוסקנה.
אני לוקחת את הגיליון ומדפדפת בו. אני חושבת על כך שלמרות שמשפחתי ממוצא איטלקי מעולם לא ביקרתי במחוזות ילדותם. מעטות הן המילים שאני יודעת באיטלקית ורובן סובבות סביב כינויי החיבה שאימא נוהגת לקרוא לי.
"היית פעם באיטליה?" שואל אותי הבחור שעומד לידי.
אני מסתכלת ורואה את "השומר" שלי ממכון הכושר. אני רוצה לענות לו שמוצא משפחתי מאיטליה, אבל משהו עוצר בעדי. לראשונה אני חושבת על כך כמה אני לא נראית כמו המשפחה שלי, ואין לי חשק להסביר לו מדוע. "לא הייתי מעולם, אבל היא נראית לי ארץ יפיפיה."
"אין ספק שהיא כזו," הוא אומר ומחייך אליי.
"ואתה?" אני שואלת.
"הייתי בה לא פעם. בין הקורסים שאני לוקח יש שם ארכיטקטורה קלאסית ואני אוהב לחזות בה במו עיניי," הוא עונה לי.
"נשמע מעניין," אני אומרת לו, " מה אתה לומד?"
"אני לומד לתואר שני באדריכלות," הוא עונה לי. אני מסתכלת עליו ומקמטת את מצחי. "את תוהה לשם מה לי ללמוד אם אני כבר אדריכל," הוא צוחק.
"אתה ממש קורא מחשבות," אני עונה לו, "מסתבר שאני לא יודעת הכל על כל המקצועות שלומדים כאן."
"מה את לומדת?" הוא שואל ואני מספרת לו על רצוני להיות רופאת ילדים.
"וואו, מסלול לא פשוט בחרת לך ובכל זאת יש לך זמן להתאמן כל בוקר. אני מעריץ אותך," הוא אומר.
"זה כוחו של הרגל," אני עונה לו, "האחים שלי אומרים שזה כמו לקום ולצחצח שיניים או לשטוף פנים בבוקר."
"חינוך טוב קיבלת," הוא אומר ומוסיף מיד: "אני חייב לזוז."
הוא משאיר אותי לעמוד כך. אני תוהה אם פספסתי משהו. אני מחליטה שזו הייתה סתם שיחת נימוסין. אני מניחה את גיליון "איטליה" חזרה ורושמת לפני לשאול את אמי בהזדמנות איך זה שמעולם לא נסענו לאיטליה.
כשמגיע הערב אני מתייעצת עם מירה לגביי מה ללבוש. "מה אומר לך מיה, כל מה שאת לובשת נראה עליך נפלא. הלוואי שהיה לי גוף כמו שלך. "
"מה את מדברת, את תמיד לבושה כמו דוגמנית," אני עונה לה, למרות שאני מודעת לעובדה שלא יזיק לה להוריד כמה קילוגרמים עודפים.
"אין לך מושג כמה זמן אני משקיעה בבחירת בגדים," היא נאנחת.
"רוצה לנסות משהו ממני?" אני שואלת.
"את צוחקת עלי? זה לא יעלה עליי," היא עונה .
"אם כך, את באה להתאמן איתי," אני קובעת, "בכלל אני צריכה את דעתך לגבי מישהו."
"עכשיו זה נשמע מעניין," היא אומרת, "ספרי לי עליו."
"אין הרבה," אני אומרת לה ומספרת לה עליו.
בשעה שהיא הולכת להתקלח אני מתקשרת לאימא שלי. "אימא למה לא לקחת אותנו אף פעם לאיטליה?" אני שואלת.
אימא נאנחת. היא שותקת לרגע. "זה סיפור ארוך ומפותל. אני לא בטוחה שזו שיחה לטלפון."
"אני מצטערת אימא," אני אומרת מיד, "לא התכוונתי לחטט. לא היה לי מושג."
שקט מעיק משתרר בינינו.
"נפגש מחר לצהריים?" שואלת אימא, "אני אגיע לאסוף אותך."
כבר אין לי חשק לצאת הערב. אני מרגישה מועקה גדולה, בעיקר בגלל שגרמתי אי נוחות לאימא שלי בלי להתכוון לכך.
"תקשיבי, זה לא יעזור שתשבי בבית ותאכלי את עצמך," אומרת לי מירה, "בואי נצא. אני מבטיחה לך שאם תרצי לחזור מוקדם אני אחזור אתך. הרי את כבר אחרי מקלחת ולבושה."
אני מתרצה והולכת איתה. אני שמחה שהלכתי מפני שאני פוגשת חברות מהכיתה שלי, והאווירה מאד שמחה.
"חשבתי לעצמי מה שותה ילדה פה כמוך," אני שומעת את קולו של ה"שומר" שלי, "והחלטתי לא להסתכן ופשוט לשאול אותך."
"אני אשמח לשתות מים," אני אומרת, "אני נפגשת מחר עם המשפחה שלי ועדיף שאהיה צלולה."
הוא שולף בקבוק מים מאחורי גבו. הוא פותח את הפקק ומגיש לי. המחווה הקטנה הזו גורמת לי לחייך. "ידעת," אני אומרת לו.
"ניחשתי שאחת כמוך שמכורה לכושר בטח תעדיף מים," הוא אומר , "באותה מידה יכולת גם לרצות בירה, הרי סוף שבוע כעת."
אני מביטה על בקבוק הבירה שבידו. גם בזה הוא צדק זו הבירה האהובה עליי, לא שאני שותה הרבה, אבל מידי פעם. "גם בזה צדקת," אני אומרת לו. "אני חושבת שמירה תשמח לאחת."
הוא מושיט למירה את בקבוק הבירה, לוקח ממני את בקבוק המים, אחרי שלגמתי ממנו, סוגר את הפקק ומגיש גם אותו למירה. "אני מקווה שלא אכפת לך לשמור אותו ליפה הזו בשעה שארקוד איתה."
הוא מושיט לי את ידו: "בואי נרקוד מיה," הוא אומר לי, "אל תנסי להיזכר מתי אמר לי מה שמך, כי לא אמרת. ראיתי במכון את הכרטיס שלך בשעה שהתאמנת. ומכיוון שאת ממש משתוקקת לדעת מה שמי אומר לך שקוראים לי דיוויד."
המוסיקה הקצבית מתחלפת במהרה למוסיקה איטית ואנחנו רוקדים צמוד. אני נהנית מהמגע החם של ידיו, מריחה את הריח הנעים של חולצתו שמריחה ממבשם נוזל הכביסה. כמה שאנחנו קרובים, הוא עדיין שומר מעט מרחק שלא ארגיש לא בנוח. אני מודה לו בליבי על כך. מזמן לא נפגשתי עם גבר שלא מתנהג בחוסר רגישות. זה מאד מוצא חן בעיני. דיוויד מאד מוצא חן בעיניי.
אני עוצמת את עיני ומתמכרת למוסיקה. Nothing Else Matters של להקת מטליקה מתנגן עכשיו ואני שרה בשקט את המילים. "רואים שאת אוהבת מוסיקה ואוהבת לרקוד," הוא אומר לי, "זה משמח אותי. המוסיקה היא חלק חשוב מחיי. תמיד בשעה שאני עובד אני שם מוסיקה שתעזור לי להתרכז. את שומעת מוסיקה כשאת מכינה שעורים?"
"תלוי במה השעורים והיכן," אני עונה לו, "לספריה אני לפעמים שוכחת להביא את האוזניות."
המוסיקה שוב מתחלפת למוסיקה קיצבית יותר. הרוקדים מצטרפים בשירה בקולי קולות וזה בלתי אפשרי לנהל כך שיחה. "בואי נצא לפטיו שנוכל לדבר," אומר לי דיוויד, "לכי תאמרי לחברה שלך שלא תדאג לך. אני אקח בינתיים משהו לשתות. להביא לך גם?"
"אני בסדר," אני עונה לו, "זוכר שהבאת לי מים?"
אני ניגשת למירה ואומרת לה שאני יוצאת עם דיוויד החוצה. "את רואה טוב באת. הגבר הזה מעלף. הוא ממש מאוהב בך."
"מירה. נו באמת," אני אומרת, "זה שהוא הזמין אותי לרקוד זה עדיין לא אומר כלום."
"צודקת," עונה לי מירה, "אבל המבט שהוא מביט בך אומר הכל."
*
דיוויד
הייתי חייב להתרחק רגע ולקחת לעצמי משהו לשתות. מהיום הראשון שנכנסה למכון הכושר היא משכה את תשומת ליבי. באמת שלא היתה לי כוונה להתחיל כעת מערכת יחסים חדשה עם מישהי. רציתי להתרכז בלימודים ולהשתעשע לפעמים. כמובן שאני לא היחיד שהיא תפסה את עינו ומצאתי עצמי נלחם עליה. הראיתי לה שאני כאן כדי לשמור עליה מהזאבים הטורפים.
נפגשנו באקראי בחנות הסטודנטים והחלפנו כמה מילים, אבל עדיין לא הרגשתי בנוח להזמין אותה לצאת איתי. כמה שמחתי לראות שבאה למסיבה ולבד. הפעם כבר ידעתי שאם לא אעשה צעד לקראתה זה עלול להיות מאוחר.
לא חשבתי שהלב שלי יגיב כך לידה. עכשיו היא מתקרבת אליי אחרי שהלכה לומר לחברתה שאנחנו יוצאים לפטיו. אני מגיש לה את זרועי והיא ניתלת עליה. המגע שלה כל כך נעים לי וכל כך נכון.
אנחנו מוצאים לנו ספסל בפינה מרוחקת, אך עדיין מוארת. אני לא מתאפק ושולח יד ללטף את שיערה. יש לה שיער אדמוני ועיניים כחולות. זה נראה לי כל כך מוכר, כאילו ראיתי אותו כבר. ואז אני נזכר. "לאח הצעיר של השותף שלי יש שיער בדיוק כמו שלך, ואותו צבע עיניים," אני אומר לה.
"באמת?" היא עונה, "וחשבתי שכמוני יש רק אחת." אמנם היא מחייכת אבל משהו בעיניה משתנה. "בן כמה הוא?"
"הוא בגילך, בן שמונה עשרה," אני עונה לה.
"רק אל תגיד לי שהוא נולד בפברואר," היא אומרת. כל שפת הגוף שלה משתנה, למרות שהחיוך המתוק על פניה לא נמחק.
"את יום ההולדת שלו אי אפשר לשכוח," אני עונה לה, "הוא נולד בחג המולד."
"אז מסתבר שהוא לא יכול להיות התאום שלי," היא עונה, "איזה פספוס."
"למי את דומה?" אני שואל.
"אני חושבת שאני דומה לאימא שלי. אנחנו מאד קרובות. באתי לעולם אחרי שלושה אחים שהצעיר גדול ממני בעשר שנים.," היא עונה לי.
"צבע השיער זה ממנה?" אני שואל.
"אין לי מושג ממי זה. כולם במשפחה בעלי שיער שחור ועיניים כחולות כהות, לא בהירות כמו שלי," היא עונה ומשתתקת.
"זה לא באמת משנה. כמו שאמרת כמוך יש רק אחת, ואני שמח שאת איתי," אני אומר לה ומסתכל לתוך עיניה. "אני עומד לנשק אותך," אני אומר ורוכן לעברה. השפתיים שלה רכות , אבל ניכר שהיא מהססת. אני זז מעט לאחור מביט בה, ורואה את עיניה מחייכות אליי. עכשיו אני כבר בטוח בהסכמתה ומנשק אותה ארוכות.
היא מניחה את ראשה על כתפי ואנחנו מדברים, לא שמים לב שכבר מאוחר מאד.
"הנה אתם," קוראת לעברינו מירה, "אני הולכת לישון."
"אבוא אתך," אומרת לה מיה, "אני חושבת שכדאי שגם אני אלך לישון."
"אני אלווה אתכן," אני אומר לה, "ובינתיים תוכלי להכניס לנייד שלי את המספר שלך," אני אומר ומגיש לה את הטלפון שלי.
כאשר אנחנו מגיעים אני נושק לה על מצחה. "לילה טוב בנות," אני אומר ומחכה לראות שהן נכנסות לתוך המעונות.
אני לא מתאפק ושולח לה הודעה בווצאפ:
דיוויד: "מאד נהניתי מהערב. תשלחי הודעה כשתקומי. מנשק אותך, ד."
מיה: "גם אני. תודה לך. חלומות מתוקים. מ."
אני חוזר לדירה. אדם, השותף שלי לעבודה וללימודים, שרוע על הספה, קערת פופקורן בידו והוא צופה בסרט בדיוני.
"איך היתה המסיבה?" הוא שואל.
"הייתי עם מיה," אני עונה לו.
"הילדונת ממכון הכושר?" הוא שואל.
"היא ולא אחרת. היא פשוט מקסימה," אני עונה לו, "זוכר שאמרתי לך שיש בה משהו מוכר? אולי תחשוב שאני משוגע היא מאד דומה לג'ושוע אחיך."
"נו באמת דיוויד, מאיפה הרעיון המטורף הזה?" אומר לי אדם ופורץ בצחוק.
"תראה בעצמך," אני אומר ומראה לו את תמונתה של מיה כפי שהיא מופיעה בווצאפ.
"לא יאומן," אומר אדם ומתיישב, "היא כאילו התאומה שלו. מין ג'וש בבת."
"טוב, זה בלתי אפשרי, היא צעירה ממנו בחודשיים," אני עונה לו.
"אני מניח שלא," הוא עונה מהורהר, "הרי אם הייתה לי עוד אחות הייתי יודע עליה."
*
מיה
אימא באה לאסוף אותי. אני רואה שפניה לא רגועות. "הכרתי מישהו," אני אומרת לה כדי לפתוח בשיחה, "קוראים לו דיוויד והוא אדריכל. הוא עושה כעת תואר שני בשימור מבנים." על אהבתו לתרבות הקלאסית אני לא מספרת.
"יופי," אומרת אימא, אבל ברור לי שהמחשבות שלה נתונות הרחק מכאן.
"מה בא לך לאכול קטנה?" היא שואלת.
ברור לי שגם לי וגם לה אין תאבון. "מתאים לי קפה עם עוגה. בואי אראה לך את בית הקפה החביב עליי," אני אומרת ולוקחת אותה לבית הקפה מרחק שני רחובות מכאן. אנחנו בוחרות שולחן ליד החלון ומזמינות לאטה עם עם קרואסון שוקולד.
"אני מצטערת אימא, לא ידעתי שאני נוגעת בנקודה רגישה כל כך. את לא צריכה לספר לי מה שאת לא רוצה," אני אומרת לה.
"אין לי סודות ממך מיה. איך שהוא הנושא הזה מעולם לא עלה," אומרת אימא ואוחזת בידי.
"אימא שלי היתה ילדה קטנה כאשר התחילה השואה באירופה. כשסבא וסבתא שלי הבינו מה עומד לקרות הם ביקשו מהשכנה הנוצרייה שתחביא אותה. זמן קצר אחרי כן הוריה נלקחו למחנות וכנראה נרצחו. אמי הוברחה באנייה לאמריקה. האחות שבדקה אותה עם הגיעה היתה איטלקייה והיא החליטה לאמץ אותה. כיוון שידעה שאימי יהודייה היא שלחה אותה לבית ספר רגיל ולא קתולי. כשהייתה אמי בת שש חזרה יום אחד בוכה הביתה וסיפרה שילדים מקללים אותה וקוראים לה יהודייה. אימה המאמצת סיפרה לה שהיא באמת יהודייה. היא אמרה שכיוון שהיא עצמה נוצרייה איננה יכולה ללמד אותה דבר על יהדות. היא רק יודעת שהנשים מדליקות נרות בליל שבת."
"אני לא מבינה. הרי אנחנו חוגגים את חג המולד," אני אומרת בפליאה.
"לא בדיוק," אומרת אימא, "יש לנו עץ. הוא למראית עין. האם הלכנו פעם לכנסיה?"
"ומה זה אומר לגביי?" אני שואלת.
"היהדות עוברת מאימא לבת, לכן גם את יהודייה," היא אומרת.
"את יודעת שמירה חברתי לחדר יהודייה? גם היא מדליקה נרות בערב שבת," אני מספרת לאימא, "אני חושבת שגם אני אתחיל."
"אם כך אני אלמד אותך איך מברכים," היא אומרת.
"אף פעם לא שמעתי אותך מברכת," אני אומרת.
"אני תמיד מברכת, רק בלי קול," היא עונה, "הזמן הזה הוא זמן לבקש ברכות ואני תמיד מבקשת בשבילך שתהיי מאושרת."
"התפילה שלך עוזרת," אני אומרת לה, "אני מאד מאושרת. ביחוד שיש לי אותך."
"עכשיו את מבינה קטנה שלי מה היא איטליה עבורי. היא מסמלת עבורי דברים שהייתי רוצה לא לדעת שקרו בעולם ואין לי שום רצון לבקר בה."
עכשיו משסיפרה לי אימא את סיפור חייה פניה רגועות והחיוך המוכר והאהוב שב על שפתיה. "בואי נלך לקניות. מזמן לא חגגנו לנו כך ללא סיבה." כרגיל, אימא משכנעת אותי שבגד זה או אחר נוצר במיוחד בשבילי, ובתמורה אני מעודדת אותה לקנות גם לעצמה.
כבר אחרי הצהריים ועדיין לא שלחתי הודעה לדיוויד. כל תשומת ליבי היתה נתונה לשיחה עם אימא שלי וכעת שאנחנו אחריה אני מרגישה שאני רגועה.
מיה: "נפרדתי כעת מאימא שלי. אם בא לך להיפגש אני פנויה. מ."
דיוויד: "אם בא לי? מה דעתך ארוחת ערב אצלנו? תביאי את החברה שלך. ד."
"את לא תאמיני מירה איזה בוקר עברתי," אני אומרת בשעה שאני פותחת את דלת החדר שלנו. מירה בוחנת אותי בעיון, מביטה על השקיות שבידי. "הבאתי לך צעיף. מקווה שתאהבי."
"זה מה שאת עושה כאשר את מתוחה? הולכת לקניות?" היא שואלת.
"גיליתי שאני יהודייה," אני ממהרת לספר לה, רוצה כבר להוציא את זה ממני.
"ובגלל זה יצאת למסע קניות?" היא שואלת.
"לא טיפשונת, נפגשתי עם אימא שלי. היא סיפרה לי על ההיסטוריה של המשפחה שלנו, ועל השואה, ועל זה שאנחנו יהודים. רק אחרי הלכנו לקנות כמה דברים." אני אומרת, "משבוע הבא אני רוצה להדליק אתך נרות שבת."
"תראי מה זה," אומרת מירה.
"אגב, דיוויד הזמין אותנו לארוחת ערב," אני אומרת לה.
"אותנו?" היא שואלת.
"כן," אני עונה, "בא לך?"
מיה: "תשלח כתובת ושעה ונגיע. מ."
דיוויד: "אבוא לאסוף אתכן בחמש. ד."
*
אדם
היה לי ברור שאם דיוויד מתלהב ממישהי היא צריכה להיות מיוחדת במינה. אני מכיר אותו כבר שנים ומעולם הוא לא היה נרגש כך ממישהי. שמחתי גם שהיא מביאה איתה חברה, כך שלא ארגיש לא בנוח. מי יודע, אולי גם היא מקסימה כמוה.
אני שומע את הצחוק שלהם ליד הדלת, רגע לפני שהם נכנסים.
"תכיר זו מירה," אומר לי דיוויד ומצביע על חברה של מיה.
"וזו החברה שלי מיה," הוא מציג את מיה בפניי.
"אתה יודעה שמיה באיטלקית זה שלי? יכול להיות שם מושלם מזה?" הוא אומר לי.
"אני אדם," אני אומר.
ואז היא מרימה עיניה ומשירה מבטה אליי.
את העיניים האלה אני מכיר כל כך טוב. אני כל כך נסער. מרגיש גוש תקוע לי בגרון. דיוויד לא הגזים. מיה דומה שתי טיפות מים לג'וש. איך יכול להיות דבר כזה? הרי ברור שהיא לא יכולה להיות אחות שלי, ובכל זאת היא ממש העתק שלו.
"תראה איזה צרוף מקרים. היום מיה גילתה שהיא יהודייה," אומר דיוויד, "ואני חששתי מה תאמר שתגלה שאני כזה." הוא כל כך נרגש שלא שם לב עד כה למה שעובר עליי. "היי אדם מה קורה לך, אתה חיוור."
"אני בסדר," אני עונה, "כנראה שהגזמתי בצפייה של הסדרה הבדיונית הזו. לא ישנתי כל הלילה והיום עבדתי."
אני רואה שדיוויד לא קונה את ההסבר שלי. הוא ניגש מביא לי בקבוק מים, פותח את הפקק ומגיש לי. "תשתה."
אני עושה כדבריו ולוגם מהמים.
"ועכשיו ספר לי מה באמת קורה?" הוא אומר לי.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
7.2.2019