בלייק
"תזמינו אמבולנס," נשמעות צרחות היסטריות של אישה שמתפרצת לתוך הלובי. "נו כבר, תזמינו אמבולנס."
מרי פקידת הקבלה ממהרת לעברה. "את לא מבינה? תזמיני אמבולנס."
"את מוכנה להסביר לי מה קרה?" שואלת מרי.
"את לא מבינה שזה עניין של חיים ומוות, תזמיני כבר אמבולנס!"
"הבנתי אותך," אומרת מרי, "הנושא כבר מטופל. את יכולה לספר לי פרטים?"
"מישהו עלה על מישהו והרג אותו," היא צועקת בהיסטריה.
אני מביט סביבי, בודק מי מחבריי נמצא בלובי. כולם יושבים מסביב לאח הבוערת במרכזu’ כל אחד עסוק בנייד שלו. זה מעלה חיוך על פניי, ההתמכרות הזו לניידים. אני לעומתם שקוע בסיפור שהתחלתי לקרוא אתמול ואינני יכול להפסיק לקרוא.
אני שמח לראות שכולם בסביבה, חששתי לחברי הקבוצה. בכל זאת אני מעיף מבט נוסף וסוקר את כולם. אבל מישהו בכל זאת חסר. "איפה פיטר?" אני שואל בקול רם.
"עלה על ההר," עונה לי גבריאלה חברתו, "לפני שעתיים."
אני מרגיש שאין לי אוויר. אני שומט את הספר על הספה וממהר לכיוון היציאה. קר מאד בחוץ והרוח מכה על פניי. אני ממהר לסגור היטב את המעיל שלי ולובש את הכפפות. אני מוציא את משקפי השמש שלי, כיוון שהשלג מסנוור בלובנו של שמש שקרנית הצולפת על ההר ללא רחמים.
הסירנות מחרישות את השקט של כפר הנופש על ההר הלבן. הצופרים צופרים בחוסר סבלנות, מבקשים מהמתקהלים לפנות להם מקום כדי לגשת למקום התאונה.
החשש שלי מתאמת בשעה שאני רואה את פיטר מוטל פצוע, כולו מדמם, על השלג הלבן.
"הרגתי מישהו," הוא ממלמל.
אני מביט על הפצוע השני. לפי צבעי חליפת הסקי הבהירים נראה לי שזו בחורה. גם היא שוכבת מדממת, מגפיה עדיין מחוברuת לסנובורד עליו גלשה.
הפרמדיקים מתחלקים לשתי קבוצות. אני מפנה מקום, נותן להם לגשת לפיטר. "אני כאן אתך," אני אומר לו ופונה לראות מה קורה עם הבחורה. אני נושם לרווחה כשאני מבין שהיא עדיין בחיים, למרות שאין לי מושג מה היא חומרת פציעתה.
אמנם פיטר סובל משברים, אבל על פניו נראה שהוא אינו בסכנת חיים. "מישהו אתך?" שואל אותו הפרמדיק. פיטר מצביע עליי.
"תבוא איתי?" הוא שואל אותי.
"וודאי," אני אומר. אני שולח הודעה קצרה לחבריי. "פיטר נפצע. אין סכנה לחייו. נוסע איתו לבית החולים."
אני מעיף מבט לעבר הבחורה. אין לי ספק כעת שהיא בחורה כיוון ששיערה הארוך מציץ מבעד לכובע שלה. היא לא מגיבה. אני רואה גם שאין איש לידה. אין ביכולתי לעזור לה כיוון שהפרמדיקים מאיצים בי להיכנס לאמבולנס.
"דבר אתו כל הזמן," מבקש ממני הפרמדיק שממלא בינתיים את הטפסים, "אסור שיירדם."
"זו אשמתי," ממלמל פיטר, "גלשתי במדרון הלא נכון. הכל בגלל שהייתי חסר סבלנות. עכשיו מישהו מת בגללי."
"היא לא מתה. היא תהיה בסדר," אני אומר לו, למרות שאין לי מושג מה מצבה.
"זו בחורה?" הוא אומר ופניו מתעוותות מכאב. אין לי מושג אם בגללה או בגלל הכאבים שהוא עצמו חש.
"מטפלים בה כעת, ואתה תתרכז בהחלמה שלך," אני אומר לו.
"ראית איך השלג הפך אדום. הכל בגללי," הוא אומר ודמעות זולגות מלחייו.
"אני שמח שזה מה שמטריד אותך כעת," אני אומר לו, "אני מבטיח לך שכשנחזור השלג יהיה שוב בוהק מלובן." לפי איך שפיטר נראה כעת זה כנראה ייקח לא מעט זמן.
הכאבים מתגברים וכעת פיטר מרוכז רק בהם. הוא גונח בקול ואני מבקש מהפרמדיק שייתן לו משהו להרגעת הכאב.
"אנחנו מגיעים תוך כמה דקות," הוא עונה לי, "יטפלו בו בבית החולים."
הכל מתנהל בקצב מטורף. פיטר מתחיל לאבד קשר עם המציאות וממלמל משהו בלתי מובן. "תישאר איתי," אני אומר לו, "אל תירדם."
אבל אז מפרידים בינינו ומכניסים אותו לתוך חדר רפואת החירום ואני נשאר לבהות בדלתות הגדולות הלבנות שעומדות לבלוע אותו לתוכן.
כעבור כמה דקות יוצאים הפרמדיקים עם האלונקה. "תשב באזור ההמתנה יקראו לך. מסרתי להם את שמך."
אני מכווץ את מצחי. לא זוכר שאמרתי להם אותו. אבל זה לא הדבר היחיד שאינני זוכר. כל האירוע הזה מתערבב במוחי ואני מתיישב מותש על הכיסא הכי קרוב שאני מוצא.
אני מביט בנייד. שמונה שיחות שלא נענו. מסתבר שכל אחד מחברי שלח לי הודעה בנפרד.
"הוא בטיפול. כשיהיה מה לספר אעדכן." אני שולח הודעה בקבוצת הצ'אט שלנו.
אני עוצם את עיני וכנראה נרדם. אני מתעורר בבהלה לשמע קולות הולכים ומתקרבים אלי. הם נשמעים במצוקה, בשעה שהם מטפלים שבמישהו על האלונקה. "תישארי איתנו!" הם צועקים ופתאום אני קולט שזו הבחורה מהתאונה שעל ההר.
אני קם מיד ונעמד. "אתה מכיר אותה?" שואל הפרמדיק.
"כן," אני עונה, "לא," אני אומר.
"תחכה כאן. נודיע לך מה קורה."
מה עבר לי בראש כשקישרתי אותי עם הבחורה האנונימית הזו? מה אם ישאלו אותי שאלות לגביה? הרי לא אדע לענות. אבל בעצם גם אמרתי "לא." אומר להם שהייתי מבולבל כי התעוררתי, כי אני לחוץ לשמוע מה קורה עם פיטר. אומר להם שפשוט לא הבינו אותי. ובכלל יש סיכוי שעד אז יקראו לי בגלל פיטר ואז בכלל לא אצטרך להתמודד איתם.
עכשיו אני כבר חסר מנוחה. מצד אחד ההודעות של החברים שלא מפסיקות לזרום, מצד שני אני באמת חרד לפיטר, אין לי מושג מה באמת מצבו.
כעבור זמן שנראה לי נצח מודיעה לי האחות שפיטר הועבר לחדר ניתוח ומסבירה לי איך להגיע לשם. "מעריכים שזה ענין של שעתיים שלוש," היא מוסיפה.
אני מעדכן את החברים והולך לקנות לי קפה בבית הקפה בקומת הכניסה. אני לא רעב אבל לוקח לי בכל זאת כריך. אני אפילו לא מסתכל מה הוא מכיל. רק כאשר אני מגיע לקופה והקופאי אומר לי: "קפה אחד וכריך טונה," אני יודע מה בחרתי. "אתה יכול להוסיף לזה שקית של צ'יפס במחיר מוזל. כדאי לך זה דיל טוב ומי יודע מה מחכה לך כאן."
למרות שבדרך כלל אני לא מתפתה לדילים כאלה אני אומר לו שיוסיף.
אני טועם את הקפה. למרות שהוא מחברה לא מוכרת הוא עשוי בדיוק כמו שאני אוהב. אני נותן למשקה החם לרדת במורד גרוני וסוף סוף מתחיל לשחרר את המועקה של היום הזה.
כשאני מגיע לאזור ההמתנה ליד חדרי הניתוח אני רואה שמובילים לשם חולה. את השיער הזה אני מכיר. "היא תהיה בסדר?" אני שואל את מי שמוביל אותה.
הוא מביט בי מופתע.
"היא הגיעה מההר הלבן," אני אומר, רוצה להראות שאני יודע מי זו.
"היא תחייה אם זה מה שאתה שואל. יותר מזה אני לא מוסמך לומר לך," הוא עונה לי.
"בהצלחה לך," אני לוחשת אחריה בשעה שהיא מובלת לתוך האזור של חדרי הניתוח.
אני שמח ששמעתי לעצתו של הקופאי בבית הקפה. כבר ערב והרעב עדיין מכרסם בי. אני לא רוצה לעזוב את המקום. אני מקווה שהניתוח של פיטר יסתיים בקרוב.
עוברת עוד חצי שעה בלתי נסבלת עד שיוצא אליי הרופא המנתח. "שמך בלייק?" הוא פונה אליי.
"כן," אני אומר וקם ממקומי.
"הוא ריסק את עצמו כהוגן," הוא אומר, " הוא יהיה בסדר אבל החורף הזה כבר לא יחזור לגלוש. מצפה לו שיקום לא פשוט."
" מתי אוכל לראות אותו?" אני שואל.
"הוא עדיין בהשגחה בטיפול נמרץ," הוא מסביר לי, " הוא מורדם כך שאין טעם שתחכה פה."
אני מסתכל עליו והוא מבין שאני רוצה לשאול משהו לכן הוא ממתין.
"הבחורה, מה איתה?" אני שואל.
"אתה מכיר אותה?" הוא שואל.
"לא," אני מודה, "היא היתה מעורבת אתו בתאונה. ראיתי שאף אחד לא בא איתה."
"כן, לא הצלחנו לאתר איש מקרוביה," הוא עונה לי.
"זה יהיה בסדר אם אשאר לראות מה איתה?" אני שואל, "אני אבין אם תאמר לי לא, אבל מרגיש צורך לעשות זאת."
"כפי שבעצמך אמרת זה לא נהוג, אבל אמסור למנתח שלה שאתה מתעניין בשלומה."
אני לא יכול להסביר לעצמי מדוע אני ממתין שעות ליד חדר הניתוח לאחת שאין לי שמץ של מושג מי היא.
"אתה עוד פה?" שואלת אותי האחות שפגשתי מקודם למטה. "מעלים עכשיו את החבר שלך למחלקה."
"תודה," אני אומר וממהר לעלות למחלקה. אני רואה בזה סימן שאני צריך להרפות מהאישה האלמונית הזו.
"הרגתי אותה?" זו המילה הראשונה שלוחש לי פיטר.
"תרגע פיט," אני אומר לו, "היא היתה בחדר ניתוח כשאתה היית. אתה מבין שאסור להם למסור לי מידע עליה. אני רק יודע שחייה לא בסכנה."
אני רואה את הצער על פניו של פיט, אבל אך שהוא הן נראות יותר שלוות. "אני כזה מטומטם. הייתי כל כך חסר סבלנות. התור היה כל כך ארוך ולא רציתי לחכות. הייתי כבר עייף ורציתי עוד החלקה אחרונה במדרון. אני כזה עקשן. גבריאלה אמרה לי שמספיק להיום ואני רציתי להוכיח ש…לא יודע מה."
"את התאונה אתה לא יכול לשנות, אז תסתכל קדימה. עכשיו אנחנו צריכים להתרכז בשיקום שלך," אני אומר לו.
"תבטיח לי שתלך לבקר אותה," הוא מבקש, "הרי ברור לך שלא הייתי מבקש אם הייתי מסוגל ללכת בעצמי. תתנצל בפניה על המעשה הפזיז שעשיתי. אני אשא בכל נזק."
ובמילים האלו הוא שוב מחזיר אותי לנקודת המוצא שניסיתי להתחמק ממנה. לא רציתי להיות מעורב רגשית בתאונה הזו.
"נו כבר," הוא מאיץ בי.
"אתה לא צריך כלום? אני יכול להביא לך משהו. כל דבר," אני שואל.
"כבר אמרתי לך מה אני צריך. אני צריך שתלך אליה," הוא עונה לי.
"אני לא מבטיח לך שבכלל יתנו לי לגשת אליה," אני עונה, "אנסה מאוחר יותר."
"עכשיו," הוא אומר ומפנה ממני את מבטו.
בלית ברירה אני ניגש לתחנת האחיות ומבקש לדעת האם היא הגיעה למחלקה.
**
רוז
אני נאבקת להתעורר. אני מרגישה שאני מרחפת מעט. אני מצליחה לראות שאני מחוברת לעירוי. אני זוכרת שהייתה תאונה שם על ההר. גבר חסר אחריות ירד עם מחלקי הסקי שלו באזור המסומן לגולשי סנובורד בלבד. אני זוכרת את הצעקה המקפיאה שלו כאשר הגיח מהמסלול שהתמזג לשלי, זוכרת שעפתי באוויר ואז זוכרת שהתגלגלנו שנינו למטה, והמסלול נצבע בדם. את זה ראיתי רגע לפני שהתעלפתי. מין ציור סוריאליסטי כזה באדום על השלג הצחור.
אני זוכרת גם עיניים ירוקות שמסתכלות עלי בדאגה, וזוכרת ששמעתי שאומרים שאני חיה. רציתי לצעוק שבטח שאני חיה ושאין לי כוונה למות בגיל כזה צעיר, אבל קולי לא נשמע. הכאב היה בלתי נסבל ורציתי לישון. הפרמדיק לא נתן לי וצעק עלי כל הזמן: "אל תירדמי לי! אל תירדמי לי!"
רציתי לומר לו שקל לו להגיד את זה, הרי אינו סובל כמוני מכאבי התופת האלה. אז עצמתי את עיני לרגע רק כדי להתפלל שיתנו לי כבר משככי כאב.
מאות פעמים גלשתי על מורדות ההר הזה. זו הפעם הראשונה שהגעתי לבד. רציתי לשכוח את שון. ידעתי שאם אצטרף לחברים שלי שהגיעו לפני שבוע איך שהוא יעלה נושא פרידתנו. לכן בחרתי להגיע שבוע אחרי לגמרי לבדי. הרי בכל מקרה הגלישה היא לא בזוגות, כל אחד לעצמו. לכן הגעתי לכמה שעות ותכננתי לחזור הביתה אחרי הצהריים. הייתי צריכה לסיים את הפרויקט וחשבתי שהגלישה על ההר תעזור לי לנקות את הראש.
מה שבטוח שעכשיו אין לי מה לדאוג לפרויקט כי פספסתי את מועד ההגשה שלו. לפחות יש לי תרוץ טוב לכך.
כל המחשבות האלה עוברות לי בראש בשעה שאני נאבקת להיות ערנית. אין ספק שמשככי הכאבים משפיעים עליי כי איני חשה בכאבים. מצד שני אין לי מושג כמה חמורה הפציעה שלי.
אני שומעת את הדלת נפתחת בשקט. אני מסובבת בקושי את ראשי ורואה את העיניים הירוקות מסתכלות עליי בדאגה.
"מי אתה?" אני לוחשת בקושי רב.
"אני בלייק," הוא עונה לי, "איך את?"
"אני לא יודעת בלייק," אני עונה לו וחוזרת על שמו, "אין לי מושג מה קרה לי. לך יש?"
"היתה לך תאונה על ההר הלבן," הוא אומר לי ומתקרב אליי בצעדים מהוססים.
"אני זוכרת," אני עונה לו, "התכוונתי מה חומרת הפציעה שלי."
"מסתבר שהיה לך מזל גדול," הוא עונה לי, "אמנם חטפת מכה רצינית, אבל הפגיעה הרצינית היתה בברך. חוץ מזה שידך נשברה."
"איזה חוסר מזל," אני אומרת כאשר אני קולטת שזו ידי השמאלית שנשברה. "אני שמאלית," אני מסבירה לו. "אני לא יודעת מה הוא חשב החוצפן הזה שהחליט לגלוש במסלול שמיועד לסנובורד," אני אומרת ומרגישה איך הכעס מתגבר בי.
"אין לך מושג כמה הוא מלא חרטה. לכן אני פה לבקש סליחה בשמו," הוא אומר לי.
"ואני חשבתי שאתה מתעניין בי בכנות," אני עונה לו בכעס.
"הוא את העונש שלו קיבל. הוא פצוע הרבה יותר קשה ממך ונכונו לו חודשים ארוכים של שיקום. אני יודע שזה לא מנחם אותך. זה לא אמור. אני רק משתף אותך."
"אתה מסכים איתי שהוא היה חסר אחריות ?" אני שואלת אותו, לא מבינה בעצמי למה זה חשוב לי לשמוע את זה.
"בהחלט," הוא עונה לי ללא היסוס. "אם לרגע חשבת שאני בא לשכנע אותך אחרת, אז לא. באתי להתעניין בשלומך. דאגתי לך."
"באמת? ולמה שתדאג לי. הרי אינך מכיר אותי," אני עונה לו.
"ראיתי אותך אחרי התאונה, אני לא יכול להסביר לך למה, אבל פחדתי שקרה לך משהו יותר גרוע," הוא אומר.
"תגיד לי אתה עורך דין?" אני שואלת, אני מרגישה עירנית יותר וכועסת הרבה יותר.
"לא, מה פתאום?" הוא עונה.
"סוכן ביטוח?" אני שואלת.
"אני וטרינר," הוא עונה לי, "רופא של חיות," הוא מוסיף כאילו איני יודעת מה זה. הוא שולף מכיס מכנסיו את הנייד שלו, מדפדף ומציג בפני את כרטיס הביקור שלו. "ד"ר בלייק בולטון, ויטרינר."
"אני שמחה מאד שאתה וטרינר," אני עונה לו, "יש לי משימה בשבילך. הכלבה שלי לייקה אצל הוריי. הייתי אמורה לאסוף אותה אחרי הצהריים. הם לא אוהבים במיוחד שאני משאירה אותה אצלם. אז הבנת כבר מה אני מבקשת ממך."
"תתני לי את הכתובת אסע לשם מיד," הוא עונה לי.
"יודע מה," אני עונה, "אני צריכה להודיע להם מה שקרה, לכן אבקש מהם שיביאו אותה לכאן."
"החולה צריכה לנוח מר בולטון," אומרת לי האחות שנכנסת לחדר.
"אני בחדר 814 אצל פיטר וולט במידה ואת צריכה אותי," הוא אומר לי.
"קוראים לי רוז," אני אומרת לו.
"רוז," הוא חוזר על שמי.
עכשיו אני צריכה לעשות את השיחה הקשה הזו עם ההורים. אני קולטת שאני לא בדיוק יכולה להתקשר בעצמי ומצטערת שנתתי לבלייק ללכת.
"אני צריכה להודיע להוריי שאני פה," אני אומרת לאחות. אין ספק שהוא הרשים גם אותה כיוון שהיא עוקבת בעיניה אחריו. "אני צריכה.."
"שמעתי אותך רוז," היא עונה לי ומסבה את ראשה אליי, "יש לו עיניים מדהימות לגבר הזה. יש ביניכם משהו?"
אפילו שאני ממש לא במיטבי אני מרגישה מין תחרות סמויה עם האחות, אחת שאני מתכוננת לנצח בה. "זה לא ברור?" אני עונה לה.
אני רואה את האכזבה על פניה. "כל הטובים תפוסים," היא אומרת לי בחיוך. אין לה מושג כמה המילים האלה הופכות לי את הבטן. אלו המילים שהייתי שומעת על שון כשהיינו יחד, ואותן מילים נאמרות עליו עדיין רק בהקשר למישהי אחרת, אחת שלא הייתה עסוקה בשבועות האחרונים בפרויקט גדול ויכלה להקדיש לו מזמנה.
**
בלייק
"היא תהיה בסדר," אני אומר לפיטר שמתנפל עליי בשאלות מיד עם היכנסי. אני יושב לידו אבל המחשבות שלי נודדות אליה. "היא מתוקה אמיתית."
פיטר מסתכל עליי, לא מבין מהיכן באות המילים האלה. "אמרת לה מה שביקשתי?" הוא שואל.
"ברור," אני עונה לו בלי להסתכל עליו, בלי להראות לו שאינני מרוכז במה שהוא מדבר. כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שאני רוצה להיות איתה כעת. אני מוצא את הנייד, שולח הודעה לקבוצה: "פיטר במחלקה. חדר 814. אתם יכולים לבוא לבקר."
"רוז מבקשת שתבוא," אומרת לי האחות.
אני קם מיד וממהר לחדרה. "ההורים שלה אצלה. נראה לי שיש ביניהם חילופי דברים קשים."
"תראי למה הפכת מאז שנפרדת משון. בשביל מה היית צריכה להתפרע כך על ההר," אומר לה אביה.
"היא לא אשמה בתאונה," אני ממהר לומר כאשר אני נכנס לחדרה.
אני ניגש אליה ורואה את עיניה מוצפות בדמעות. אני אוחז בידה ומלטף את זרועה.
"אני מבין שאתה הוא החסר אחריות שדחף אותה להשתולל כך על ההר," הוא אומר לי בכעס, "ועכשיו אנחנו תקועים עם הכלבה שלה."
"רוז לא אשמה בתאונה," אני אומר לו, "מישהו סטה ממסלול הגלישה ופגע בה."
"אין צורך שתשקר עבורה. זה לא מוסיף לך נקודות," הוא אומר לי.
"אני לא מבין למה אתה חושב שאני משקר," אני עונה לו , "ראיתי אותו במו עיניי. הוא פצוע הרבה יותר קשה ממנה."
אביה מעוות את פניו לעברי. "מאיפה את תמיד מוצאת לך את אוסף הלוזרים האלה. אני מקווה שלא שיתפת אותו מאיזה בית עשיר אתה באה."
"אני לא," היא עונה לו מחזקת את אחיזתה בי כדי לקבל אומץ, "אבל אתה כן, ברגע זה."
"אני מבין שהבאת את לייקה, את הכלבה של רוז," אני אומר לו, "אני אשמח לקחת אותה ממך."
אביה לא מגיב ויוצא החוצה. אני מסתכל על רוז והיא רומזת לי בראשה שאלך איתו.
אני ממהר לסמס לדולי האסיסטנטית שלי : "תגיעי לבית החולים בעיר. אני מבקש שתשגיחי על כלבה שבעליה מאושפזת כאן עד שאתפנה."
אנחנו יורדים בשתיקה את שמונה הקומות ויוצאים לחניון. הוא פותח את הרכב ומושך את הכלבה משם החוצה. אני רוצה לומר לו שיהיה פחות אגרסיבי איתה, אבל שותק. אני מסמן בידי לדולי שתתקרב עם הרכב. היא נעצרת לידינו וניגשת לקחת את לייקה.
"מה אתה חושב שאתה עושה? אתה לא יכול למכור את הכלב רודף בצע שכמוך."
אני מצביע על השלט שעל גבי הג'יפ : ד"ר בלייק בולטון, מרפאה ויטרינרית. "לייקה תהיה בידיים טובות," אני אומר לו בשקט, "אני חושב שרוז זקוקה לי יותר."
"אני כל כך רגיל שהיא מוצאת לעצמה את הגברים הלא נכונים," הוא אומר לי, "אני מצטער שמיהרתי לשפוט אותך."
אנחנו חוזרים חזרה לתוך המבנה של בית החולים. "בוא נקנה משהו לשתות. אולי יש להם לאטה כמו שרוז אוהבת," הוא אומר לי. הוא מציע לקנות לי קפה. אני מסרב בתחילה אבל למראה המבט מלא החרטה על פניו אני מתרצה.
"חזרת," אומר לי רוז בשמחה, מתעלמת לגמרי מאביה.
"שלחתי את לייקה עם דולי האסיסטנטית שלי. היא בידיים טובות. את יכולה להיות רגועה."
"ברור שאני יכולה להיות רגועה כי אתה פה," היא אומרת לי ומושיטה לי יד שאגע בה.
"אביך קנה לך לאטה," אני אומר לה, בשעה שאביה עומד שותק. "הכל בסדר עכשיו." היא מסתכלת לתוך עיני לראות שהבינה נכון. אני מהנהן בראשי.
"תודה אבא," היא אומרת לו, "אני אצטרך עזרה לשתות אותו."
אני מפנה את המקום לידה ואביה מתקרב אליה.
"אני קופץ לראות את פיטר," אני אומר.
"תחזור מהר," היא מבקשת, "אני אתגעגע."
*
*
רוז
"אתה יודע אבא, אני חושבת שבאמת עשיתי לך תמיד דווקא. כל מה שלא רצית שאעשה עשיתי. כמו ילדה קטנה ומפונקת. מצד שני תודה שאתה אף פעם לא האמנת בי. גם עכשיו שאני עובדת במחקר חשוב, זה בעיניך לא משהו כי לא למדתי רפואה," אני אומרת.
מרגע שנכנסה לחדר לא הוציאה אמא מילה מהפה. ראיתי את הפחד בעיניה בשעה שראתה אותי כך שוכבת שבורה ומחוברת לכל הצינורות. אני מביטה לעברה ורואה את המבט בעיניה משתנה. כמו לביאה שקמה להגן על גוריה היא עומדת מולו בפעם הראשונה. "תקשיב למה שרוז אומרת. מתי היה לך דבר טוב לומר לה?" אבא מביט באמא בפליאה. "כן, אל תסתכל עליי כך. אין לך מושג כמה נדהמתי לראות שאתה בכלל יודע מה רוז אוהבת לשתות. למה היא צריכה להגיע לכאן כדי שתאמר לה משהו. מה אמר לך הבחור הזה שגרם לך לעשות זאת?"
"אני אדם נורא," אומר אבא, "אני עיוור וממהר לשפוט אנשים. את יודעת כשראיתי שהוא מוסר את הכלבה שלך למישהי חשבתי שהוא מכר אותה עבור כסף?"
אני נסערת רק מהמחשבה שכך דיבר אל בלייק. אני מקווה שהוא לא נעלב ושיחזור אליי. אני אשתגע אם לא. אני מרגישה את הדמעות חונקות אותי. "קוראים לה לייקה, לכלבה שלי קוראים לייקה." זה כל מה שאני מצליחה לומר.
"ואז התברר לי," אבא ממשיך לדבר, "שהגבר הזה הוא וטרינר. זה כל כך היה ברור לי שהוא חייב להיות לוזר כי רוז אתו. אני ממש אבא נורא. אני מצטער רוז, על היום ועל כל השנים שפספסתי אותך."
"ביקור רופאים. כולם מתבקשים לצאת," מכריזה האחות.
אני רוצה לומר שאבא שלי רופא, אבל הוא מסמן לי בראשו שלא אומר דבר.
אני לא מרוכזת במה שהרופאים מדברים. המחשבות שלי כולן עסוקות בבלייק. ככל שעוברות הדקות אני מבינה שהוא רצה רק לדעת שאני בסדר.
כאשר יוצאים הרופאים והדלת נפתחת עיניי נודדות מבעד לחלונות. שוב אני בוכה.
"למה את בוכה," אני שומעת את קולו של בלייק, :"הכאיבו לך?"
"חשבתי שלא תחזור," אני אומרת לו.
"זה לא יקרה," הוא אומר לי ונושק לי על ידי.
"תראה מה הייתי צריכה לעבור. חיים שלמים של טרוף, כמעט להיהרג בתאונה על ההר כדי שאמצא אותך."
"הייתי מוותר על כמה תחנות בדרך," הוא עונה לי, "אבל הייתי צריך להיות מוכן גם אני. ואני מודה בפנייך שכבשת אותי בסערה. אין לי הסבר למה שקרה פה ביממה האחרונה. דבר אחד אני מבטיח לך. אני כאן כדי להישאר בחיים שלך לתמיד."
בר אבידן
מאמינה באהבה
4.2.2019