"יש עוד משהו שאני צריך לדעת עליה?" עונה רועי באדישות. "דווקא שם יפה," הוא חושב לעצמו ומגלגל במוחו את שמה, "שם יפה לילדה יפה." עכשיו הוא גם סקרן לדעת בת כמה היא, אבל הוא לא יתן לד"ר המעצבנת הזו את הסיפוק הזה.
חגית יודעת שגם הפעם לא תצליח לנהל איתו שיחה אישית. "הייתי צריכה להחמיא לו שהוא נראה נפלא אחרי החופשה בקריביים. השיזוף הזה מבליט עוד יותר את עיניו הבהירות. כמה שהוא יפה," היא חושבת ונושכת את שפתיה.
"את מוכנה לתת לי את התיק?" הוא מבקש.
היא מסתכלת עליו. "לו ידע איפה היו מחשבותיי כעת," היא חושבת לעצמה ומסמיקה.
"את התיק," הוא מבקש שנית ומושיט ידו.
היא מתעלמת ומתחילה למסור לו את המידע על מאי. "נמצאה מחוסרת הכרה במקום עבודתה (היא לא תספר לו שהיא ציירת, ונמצאה בסטודיו שלה). לידה קופסת כדורים פתוחה. לא ידוע כמה לקחה בטרם ניסתה ליטול את חייה. בקיצור עוד ניסיון התאבדות פתטי," היא אומרת לו.
*מאי*
"על מה היא מדברת?!" מזדעקת מאי, אבל קולה לא נשמע. היא מנסה לפתוח את פיה ולדבר, אבל מגלה שהיא כלואה במקום לא מוכר בתוך הגוף שלה/. היא רואה את שערי הברזל הכבדים המונעים ממנה לפתוח את פיה. היא מתאמצת מאד ואיך שהוא מצליחה להריח ריח של תרופות, ושקט מאד גדול מסביב. היא שומעת שוב את קולו של הרופא. יש לו קול נמוך וגברי כזה. "מסקרן אותי לדעת איך הוא נראה," היא אומרת לעצמה בשקט בתוכה, למרות שהיא יודעת שקולה לא נשמע. האישה נשמעת לה מין אשה ממורמרת כזו. "למה היא כועסת עלי ככה. יותר מזה, למה היא אומרת שניסיתי להתאבד? אני כבר אראה לה מי אני כשרק אמצא את הדרך להשתחרר מכאן. איפה בדיוק זה כאן?"
היא שומעת שקולה של האישה מתרכך: "רציתי לאמר לך רועי.."
הגבר קוטע אותה מיד ואומר: "ד"ר ליבנה בשבילך."
"אז רועי הוא הרופא שלי," מדברת מאי לעצמה, "נעים לי מאד אני מאי, אבל אתה כבר יודע את זה. יש לך קול מאד נעים."
*
חגית ניגשת למאי, מניחה את הסטטוסקופ על גופה ומתחילה להקשיב לפעימות ליבה. המוניטורים מתחילים להשתולל.
"אני אסיים כאן, את משוחררת," אומר ד"ר ליבנה ונעמד ליד מאי. הוא מקשיב לפעימות ליבה.
"תרגעי ילדה," הוא אומר לה כשהוא מרגיש את פעימות ליבה של מאי נרגעות למגעו, "זה רק אני איתך."
הוא מחכה מעט שתרגע והוא ממשיך בבדיקה. "אני דווקא חושב שהשם שלך מאד יפה, אל תקשיבי למה שהרופאה הרעה אמרה עליך." איך שהוא נדמה לו שגופה של מאי נירפה תחת ידיו. "אני לא יודע מה בדיוק קרה שם ביום ההוא, אבל אנחנו נטפל בך ונדאג שתהיי שוב שמחה." הוא היה רוצה לאמר לה אני אטפל, אבל מבין שהוא לא יכול כך לדבר אליה.
הוא לוקח את התיק ורושם את הנתונים, מודע לעובדה שהאחיות עומדות ונועצות בו מבטים מבעד לחלון המשקיף אל החדר. הוא מתייק במוחו את נתוניה. בת עשרים וארבע, רווקה, משפחה גרה בצרפת, ציירת.
הוא מבין שהוא לא יכול להתעכב יותר מידי, יוצא מהחדר וסוגר אחריו בשקט את הדלת. "ההצגה נגמרה," הוא אומר לאחיות שצפו בו בחוץ.
האחיות הנבוכות וחוזרות לתחנת האחיות, בדיוק בשעה שחברותיה של מאי מגיעות ושואלות באיזה חדר היא מאושפזת. האחיות לא טורחות כלל לאמר להן שהן לא יכולות להכנס יחד, ומתעסקות בעניניהן.
**שיחת בנות**
"מה עבר לך בראש מאיוש, הגיא הזה לא שווה שתתאבדי בשבילו," אומרת לה מיכל, "אין לנו זמן לשטויות האלה. הלכנו לקניון בלעדייך. לקחה לי שעה לבחור לק, את קולטת? איתך לוקח שתי דקות מקסימום ואנחנו מחוץ לחנות." היא אוחזת בידה של מאי ואומרת "שירלי, את רואה כזה לק רציתי. אוף..למה היא עשתה את זה." היא מוציאה את בקבוק הלק ואומרת באכזבה: "שעה בחנות, ולא הצלחתי למצוא לק כמו שלה. את מבינה שהוא אדום לא כהה כמו ..כמו..לא יודעת, ולא בהיר כמו …נו בחורה זולה."
"טוב מיכלי, מאיוש צרפתיה אל תשכחי, ולהן יש טעם משובח," עונה לה ענבל.
"מה זה שייך" עונה שירלי, "זה לא שלנו אין טעם טוב. זה רק שהיא, נו..מה את מצפה היא ציירת היא מכירה את כל האדומים בשמם. זה אדום דובדבן, זה אדום תות, זה בכלל בורדו. מאיפה אנחנו צריכות להכיר את כל הגוונים של האדום בעולם?"
"זה מוזר," אומר ענבל, "דווקא אדום זה לא הצבע של מאיוש, היא הולכת עם צבעים אחרים לגמרי. אתן חושבות שזה אומר משהו? מעניין מה עבר לה בראש?"
**מאי**
"מה שעובר לי בראש כעת, זה שהייתי רוצה שיהיה כאן קצת שקט. הבעיה שזה תקוע בראש שלי ואני לא מסוגלת לאמר לכן את זה. אף פעם לא שמתי לב כמה פטפטניות אתן אהובות," חושבת לה מאי. "אולי כי אנחנו מאזנות אחת את השניה. ואת ענבלי אהובה שלי, שוב את מראה לי למה את הכי קרובה אלי." מאי כל כך משתוקקת שידעו שלא ניסתה להתאבד. "בגלל גיא? בגלל אף גבר לא הייתי מתאבדת, וגיא בכלל דוגמן שלי. אתן באמת חושבות שאחרי יום שלם שאני מציירת אותו לפרטי פרטים, אני יכולה להתרגש מהגוף שלו?" היא לא חושבת אפילו לספר להן, שגיא היופיוף נשוא אהבתן אוהב בכלל גברים, ורק גברים.
מאי שומעת את הדלת נפתחת, ומרגישה שהגוף שלה מתרגש. היא לא צריכה להמתין הרבה כיוון שקולו של רועי נשמע: "שכחתי כאן את העט," הוא אומר להן. "חוץ מזה רועש כאן מידי, בחדר הזה מותר שישהה רק מבקר אחד כל פעם."
"אנחנו כבר הולכות, ד"ר.." היא שומעת את מיכלי אומרת, "ד"ר ליבנה?" עכשיו היא כבר מדמיינת את המבט של מיכל הסוקרת בעניין את הרופא שלה. "הוא הרופא שלי," היא רוצה לאמר לה.
"ראית איזה רופא חתיך," אומרת מיכלי, "כמה מתאים לה למאי לבחור אחד כזה שירפא אותה."
"את השתגעת לגמרי," עונה לה ענבל בשעה שהן יוצאות תוך כדי ויכוח, ולא אומרות למאי שלום. ברגע האחרון מאי שומעת צעדים מתקרבים אלה. "אני אוהבת אותך יפה שלי," היא שומעת את קולה של ענבל, "תחזרי אלינו מהר חברה שלי." היא מרגישה את שפתיה של ענבל על מצחה.
"אשתדל," היא אומרת בתוכה, "גם אני אוהבת אותך אהובה שלי."
***ביקור משפחתי***
"מה פטיט" אומרת מאדאם מדליין לבתה השוכבת מחוסרת הכרה על המיטה.
"הם אומרים שניסית להתאבד. מאיפה להם הרעיונות המטופשים האלה. אני מחכה שהרופא יבוא ואספר לו מה קרה. על הבת שלי אף אחד לא יספר סיפור כזה. מה בל, כמה שאת יפה. אני מצטערת שלא הגעתי קודם, הייתי צריכה לדאוג שמישהו יהיה בגלריה במקומי, וגם למצוא סידור לכלבים, שזה היה מאד מסובך."
מדליין מרימה מעט את ראשה של מאי, מטיבה את הכרים מתחת לראשה ומניחה אותו שוב בזהירות. היא מוציאה מתיקה מסרק, ומתחילה לסרק את שיערה הארוך של מאי, ובזמן שהיא עושה זאת היא שרה לה.
קולה הערב של מדליין נשמע ברחבי המחלקה, ומגיע לאזניו של רועי, שעומד וממלא הוראות בתיק של אחד החולים. הוא מזדקף ומנסה להבין מהיכן באה השירה.
"משפחה שכזאת," פולטת חגית בזעם עצור, "הצרפתיה הקטנה הזו אמנם חסרת הכרה, אבל האורחים שלה מאד רעשנים."
"לא הייתי קורא לשירה של אדג'יו רעש," אומר לה רועי בזלזול. מה לא היה נותן בשביל להיות שם בחדר איתה. המחווה של מדליין לבתה מאד מרגש אותו. הוא עושה עצמו מרוכז בתיק שלפניו, אבל מחשבותיו נודדות לחדר של מאי.
"סליחה ד"ר ליבנה, אתה הרופא של מאי?" הוא שומע קול של גבר בעל מבטא צרפתי.
רועי מסובב אליו ועונה לו: "כן." מולו עומד גבר צעיר שדומה מאד למאי. הוא מביט עליו בסקרנות.
"אני אילן אח של מאי, רציתי לשאול מתי אתה פנוי, אימי מבקשת לדבר איתך." כל אותו זמן מביט רועי על עיניו של הגבר הצעיר, מנסה לנחש אם עיניה של מאי יפות כשלו.
אילן מביט על מבטו השואל של הרופא ומנסה להבין מה הוא רוצה לאמר לו. "מיד אגש לחדרה," עונה רועי, "אני צריך לסיים את ההוראות בתיק הזה." הוא מחזיר את מבטו לתיק שלפניו, אבל ליבו הולם. הוא ממהר לסיים עם התיק ונכנס לחדרה של מאי.
"נעים מאד אני ד"ר ליבנה, שמעתי שאת רוצה לדבר איתי." הוא מושיט ידו למדליין ולוחץ אותה. הוא מורה לה לשבת על הכסא ומתיישב לידה.
"מאד חשוב לי שתדע שהיא לא ניסתה להתאבד!" אומרת בקול נמהר מדליין. היא חייבת להוציא מתוכה את המילים האלה, ולמחוק בכך את ההגדרה הנוראית שנרשמה בתיקה של מאי.
"זו היתה ההנחה כיוון שמצאו לידה קופסה פתוחה עם כדורים," הוא אומר לה
מדליין משסעת את דבריו: "זו בדיוק הבעיה. אתם מניחים הנחות וחורצים גורלות," היא אומרת לו בכעס. בשעה שהיא מדברת בהתרגשות, בולט יותר המבטא הצרפתי שלה.
"תרגעי מאדאם," הוא עונה לה, "שום דבר לא נחרץ. אנחנו מחכים שמאי תתעורר. רק כך נוכל לדעת מה קרה שם." הוא מניח יד מרגיעה על ידה של אמה , "אני מבטיח לך." כמה היה רוצה לאמר לה שהוא, יותר מכולם, רוצה שתתעורר. אחרי שראה את עיניו של אילן, הוא כל כך סקרן לראות את עיניה.
***מאי***
"אני שומעת שמאמא מדברת עם רועי. היא מספרת לו על השיחה שניהלנו לפני שכל זה קרה. היא מספרת לו שהתלוננתי על סחרחורת, ובחילה. היא אומרת שאמרתי לה שיש לי כאב ראש חזק. היא אמרה לי לקחת מיד כדור. מאמא יודעת שאני אף פעם לא סובלת מכאבי ראש. היא מספרת לו שאמרתי לה שיש לי רק טיילנול רגיל, והיא הציעה שאקח מיד שניים. "היא כנראה לא הספיקה לקחת כדור לפני שהתעלפה," אומר לו מאמא.
"אני אבדוק את הענין," אני שומעת את רועי מבטיח למאמא. סוף סוף מישהו שמבין אותי. אני חושבת. אם רק היתה מסבירה לי גם איך לצאת מהמקום שאני כלואה בו, הכל היה מושלם."
****שיחת רופאים****
"אני לא מאמין ד"ר יהלום ששבועיים שוכבת כאן חולה, וכל מה שהצלחתם לקבוע הוא שהיא אובדנית," אומר רועי.
"לא צריך להיות רופא בשביל להבין שכאשר מוצאים מישהי על הרצפה.." אומרת חגית.
"קשה לך לאמר זאת? על ריצפת הסטודיו שלה, שמרוחה בחומרים שיכולים לגרום לכל אדם בריא להחליק עליהם. כן, אני הייתי שם עם האח שלה, לבקשת המשפחה. לא צריך להיות רופא כדי להבין שהיא איבדה שיווי משקל וקיבלה מכה בראש!" הוא עונה לה בכעס.
"מה אתה אומר בעצם רועי?" שואל אותו ד"ר שי בראל, "מדבריך נובע שהיא שוכבת כאן ואיש למעשה לא מטפל בה?"
"זה בדיוק מה שאני אומר. אני לא מסיר אחריות מעצמי, כי אני הרופא שלה, ומעולם לא בדקתי את בדיקות הדם הראשוניות שלה. העובדה שלא אני קיבלתי אותה כי הייתי בחופשה, היא לא סיבה מספקת לא לעשות זאת. אבל אתמול כן קראתי ונדהמתי לראות שבדיקות הדם שלה היו נקיות מכימיקלים."
שי מרכיב את הסטטוסקופ וניגש לבדוק את מאי. רועי מעיף מבט לעבר המוניטורים והם מגיבים מיד למגעו של עמיתו לעבודה. היא לא רגועה. הוא הולך מצידה השניה של המיטה, ומניח ידו על ידה. הוא מעמיד פנים שהוא בודק את הדופק, אך למעשה הוא מנסה להרגיע אותה, ולהפתעתו מצליח. עכשיו הוא כבר לא יכול לחכות שיזדמן לה להיות איתו לבד. הוא כל כך משתוקק ללטף את ידה ולאמר לה שהוא כאן. הלב שלו הולם חזק, ועכשיו הוא מנסה להתאים את פעימות ליבו לשלה שנרגע בזכותו. הוא נושם עמוק ומרוכז רק בדבר אחד. פעימות הלב של מאי הפועמות תחת אצבעותיו.
****מאי****
"הללויה" מוחאת כפיים דימיוניות מאי. "סוף סוף אני נשמעת. לו רק יכולתי לאמר לו כמה נעים לי המגע שלו. לו רק יכולתי להרגיש רק אותו. אני לא אוהבת שנוגעים בי, והרופאים האלה כל הזמן נוגעים. אני כבר יכולה לדרג אותם לפי איך שהם מרגישים לי על הגוף. ברור שרועי עומד גבוה גבוה מעל כולם. עכשיו אני מרגישה שהדופק שלו משתולל. עכשיו התור שלי להרגיע אותו. אני חייבת להתרכז, כדי שירגיש היטב את פעימות ליבי, שדופק עכשיו רק בגללו ובשבילו."
***** שיחה אישית *****
מאי שומעת את הדלת נפתחת בשקט. היא שומעת צעדים שקטים מתקרבים למיטתה. היא מריחה ריח של קפה טרי.
"איזה יום עמוס," היא שומעת את קולו השקט של רועי, "אני כל כך שמח שאמא שלך דיברה איתי. אני ממש מצטער שלא בדקתי את זה קודם. אני כועס פה על כולם, ילדה יפה. אילו רק הייתי בודק זאת. מאמך הבנתי שעוד הספקת לאמר לה שנפלת וקיבלת מכה בראש. הבדיקות מראות שאת בסדר. עכשיו את רק צריכה להחלים ולחזור אלינו."
הוא מביט על המוניטורים ורואה שהמילים שלו משפיעות על פעימות ליבה. היא רגועה יותר. "אז לא דימיינתי," הוא לוחש לה , "כשראיתי אותך מגיבה במתח לד"ר יהלום, וגם לעמיתי שי."
הוא מושיט ידו לגעת בה וללטף את ידה, כאשר הדלת נפתחת.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" מסננת לעברו חגית..
"תנמיכי את הקול," הוא עונה לה בשקט, "אני מדברת עם מאי." כלל לא איכפת לו שלא מקובל לקרוא לחולה בשמו הפרטי.
"ומאי," היא שואלת מדגישה את שמה בלעג, "עונה לך?"
מאי מושיטה את ידה, מניחה אותה על כף ידו של רועי, ואוחזת בה. היא פוקחת את עיניה ועונה לה: "הוא עדיין לא סיים את המשפט, לכן עדיין לא עניתי לו. אבל אם את חייבת לדעת, התכוונתי לענות לו שאני מרגישה בדיוק אותו הדבר."
"את מוכנה להשאיר אותנו לבד," מבקש רועי, "את השיחה הזו היינו רוצים להמשיך רק שנינו."
הוא לא מחכה שחגית תעזוב את החדר. הוא אוחז בידה של מאי, מביט לתוך עיניה היפות ונושק לה.
עכשיו הכל מובן לו. גם המוניטר מאשר לו שפעימות ליבם מותאמות.
ב.א.
מאמינה באהבה
10.8.2017(נשלח לתחרות הסיפור הקצר)