המפיקה

 קלואי

יש לכם מושג כמה קשה לשמור סוד כאשר את מוקפת אנשים שמהם את מסתירה אותו?

אני מעיפה מבט בתוכן המעטפה שנמסרה לי כעת וממהרת לשים אותה במגירה במשרדי, רחוקה מעיני כל.

אני נושמת עמוק וחוזרת לחדר הישיבות של מערכת החדשות ממנו יצאתי בתירוץ שאני חייבת ללכת לשירותים.

חברת החדשות בה אני מפיקה את המהדורה המרכזית של החדשות הניצפת ביותר במדינה, שוברת שיאים חדשים מידי יום. היום נשבר עבורי שיא השיאים. גולת הכותרת שלה הן השמועות בדבר מעורבותו לכאורה של סנטור מרפי בשערוריית מין. שערורייה מהסוג ש-#ME2  בטח יעוטו עליה.

"מים מינרלים תוצרת… "  מתחילה להקריא לי רייצ'ל העוזרת שלי את דרישותיו של הסנטור, בשעה שאנחנו יוצאות מחדר הישיבות.

"שימי את הרשימה בצד," אני אומרת לה, "שישתה מה שמגישים לו, או שלא ישתה בכלל."

"את מבינה שהולכת להיות פה מהומה רצינית," היא אומרת לי.

"רייצ'ל," אני אומרת לה ונאנחת, "אני לא קובעת מה ישודר. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שהשידור יעבור ללא תקלות, ואם מתעורר משהו לפתור אותו מידית. זה נכון, לעיתים אנחנו צריכות להיות מאד יצירתיות, אבל ככה זה כשאת עובדת בשידור חי. אני צריכה אותך מפוקסת. אל תחשבי על מה שיכול לקרות, תחשבי איך את פותרת את זה."

"אני לא יודעת איך את כזו רגועה," היא ממלמלת.

סנטור מרפי נכנס כרוח סערה. הוא בהחלט גבר מרשים. הוא בטוח בעצמו ומתנהג כאילו כולן מתעלפות מעצם המחשבה שהן בחדר אתו. הוא סוקר אותי באריכות מפניי, דרך החולצה הצמודה שלי, מתעכב על אזורים מאד מסוימים בגופי. הוא מביע הערכה לטעמי המשובח באופנה על ידי מנוד ראש.

אני מתעלמת ממנו ומורה למאפרת לקחת אותו לחדר האיפור.

"את המפיקה?" הוא שואל אותי.

"כן," אני עונה לו

"את לא באה לפקח על עבודת האיפור?"

"אני בטוחה שתדע לבחור לבד את הצלליות לעיניים," אני עונה לו בחיוך ופונה ממנו.

"הוא לא מוריד ממך את העיניים," אומרת רייצ'ל בעיניים נוצצות.

"זה בדיוק הגברים שמהם את צריכה להיזהר יקירתי. אל תסתנוורי מהמילים שלו. הוא נחש לא קטן," אני עונה לה.

"את פוסלת את כולם," היא אומרת.

"אצלי כולם בחזקת חפים מפשע, אלא אם כן הוכח אחרת," אני עונה לה, "אני רוצה שתראי משהו." אני לוקחת אותה למשרד שלי. "אני משביעה אותך שאת לא פוצה את הפה שלך," אני אומרת לה בטון חמור. אני מוציאה מהמגירה את המעטפה שנמסרה לי לפני זמן לא רב ובה תוצאות בדיקת די.אן.איי. אין ספק שדגימת הזרע מגופה של המתלוננת שייכת לסנטור הנכבד. השאלה היא רק אם זה היה בהסכמה.

"יש לי עוד הרבה מה ללמוד," אומרת רייצ'ל.

אני מתיישבת על הכיסא ומורה לה לשבת על זה שמולי. "תביני רייצ'ל, חברת החדשות עושה כל שביכולתה לאמת את הידיעות מתקבלות אצלה. יש הרבה מאד ידיעות שהן פייק ולכן התחקירנים שלנו משתדלים לעשות כל שביכולתם לוודא שהידיעה אמיתית. הרי תמיד זוכרים את הידיעה הראשונה ולא את ההכחשה הגורפת שבאה במקרה של טעות. את רואה שלמרות שיש בידי את המסמכים האלה, עדיין אנו מעלים אותו לשידור שיספר את חלקו."

"אני לא סובלת אותו," היא אומרת, "סתם גבר מנופח שחושב את עצמו."

"את רואה למדת משהו. אולי בשביל זה הוא הגיע לכאן," אני אומרת לה וצוחקת, "שתלמדי לא להתרשם מכל גבר שנראה טוב ולבוש בחליפה יוקרתית."

"את צודקת קלואי," היא עונה לי, "אני מרגישה בחורה כל כך שטחית."

"את עוד ילדונת," אני אומרת לה ממרום עשרים ושמונה שנותיי.

מכשירי הקשר מתחילים בספירה לאחור לקראת תחילת המהדורה. אני לוקחת איתי את הטאבלט שלי ונכנסת עם רייצ'ל לחדר הבקרה.

שלוש- שתיים- אחד– מתחילים…

אני מרגישה את האדרנלין מתחיל לרוץ לי בגוף. אני בשיא הריכוז. הידיעות מתחלפות בקצב מסחרר.  עוד מעט יעלה הסנטור והמתח ניכר על פני כולם. כולם, פרט לפיטר שמגיש את החדשות. הוא יושב כרגיל עם פני הפוקר שלו. מחייך כשצריך, מפנים את רגשותיו. הכל מתנהל כצפוי.

גם הטוקבקים לא מפסיקים להגיע. אני נותנת הוראה לא להעלות אותם כעת לשידור. לתת לו לסיים את דבריו. הוא נראה כל כך זחוח, שאני ממתינה עם התגובות, מתכוננת להפציץ אותן מיד כשיסיים לדבר.

"תקפיד להדגיש לכאורה," אני דואגת להעביר לפיטר את ההודעה. "מה שקראת אצלי בחדר לא רלוונטי כעת."

פיטר מהנהן קלות בראשו כמסמן לי שקיבל את ההודעה.

לאיש אין מושג שיש מי שמחכה לסנטור מיד עם סיום הריאיון. לאיש פרט לי.

רק כאשר הוא מובל על ידי השוטרים דרך הדלת האחורית של האולפנים, אני מקבלת אישור מהקצין שמסר את החומר לידי לפרסם את דבר לקיחתו לחקירה. "אין לו מושג שידעת על זה קודם," הוא מאשר לי.

אני נושמת לרווחה. כמה קשה היה לי להסתיר את המידע הזה מכולם.

"את ידעת," אומרת לי רייצ'ל בשעה שאנחנו חוזרות למשרד שלי, "אני יודעת שידעת."

"צריך לדעת עם מי לקשור קשרים," אני עונה לה, "לשתות מידי פעם קפה עם קצין משטרה זה או אחר בהחלט יכול לעזור במקרים כאלה."

היא מסתכלת עליי. אני יודעת מה רץ לה כעת בראש. "לשתות קפה, זה הכל. לא צריך יותר בשביל לקבל מידע."

אני אורזת את המחשב שלי, בודקת שהכל מסודר ויוצאת ממשרדי.

"סוניה ביקשה להחליף אתך את המשמרת מחר," אומרת לי ג'סיקה מזכירת המערכת.

"שזה אומר שמתי אני אצטרך להחליף אותה?" אני שואלת.

"נראה לי," אומרת סוניה, "שזה אומר שיש לך חופש עד יום שלישי."

"מתאים לי," אני אומרת, שמחה על החופש הארוך שנפל עליי בהפתעה.

אני עוברת בדרך הביתה ב"נובלס ובארנס." לוקחת את הזמן, עוברת בין כל המדפים המציגים את רבי המכר החדשים, ובוחרת לבסוף כמה רומנים רומנטיים. כאלה שלא צריך להיות יותר מידי מרוכזים בהם.

אני עוברת במכולת השכונתית שפתוחה עד חצות, וקונה חלב, ביצים ולחם.

כשאני מגיעה הביתה אני נכנסת להתקלח ונכנסת למיטה. אני מדליקה את הטלוויזיה ומזפזפת בין התחנות.

אני נעצרת בערוץ הספורט. אני לא מסתכלת מי משחק ומשאירה את המשחק ברקע. אני מושיטה יד לשקית הספרים כדי לבחור ספר מבין הספרים שקניתי. אני לא מספיקה כיוון שהנייד מצלצל.

"קלואי זו מיירה, אני זקוקה לעזרתך."

מיירה היא חברתי הטובה מהתיכון. למרות שנפרדו דרכינו, אנחנו שומרות על קשר הדוק.

אני מתיישבת בזריזות, כולי דרוכה לשמוע מה קורה. "לחבר שלי יש יום הולדת ואני רוצה שאת תתכנני לו את המסיבה."

"סליחה?" אני אומרת לה, "ממתי אני מתכננת מסיבות?"

"את מפיקה, לא? אז מה זה בעיה בשבילך להפיק יום הולדת?" היא שואלת.

"יקירה, אני ממש לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל. את צריכה להבין שמארגני מסיבות יודעים איפה קונים כל דבר ובמחיר טוב," אני מסבירה לה.

"אני חושבת שהוא עומד להציע לי נישואין, כך שכסף לא תהיה בעיה. אתן לך כמה שתרצי."

"מה הקשר," אני עונה לה נעלבת, "ביקשתי ממך כסף? אין לי מושג מאיפה להתחיל אפילו."

"אני אצלך מחר בעשר," היא קובעת.

"את זוכרת שאני עובדת נכון?" אני עונה לה, ורק אחר כך נזכרת שאני בעצם בחופש. "נדבר בבוקר."

כיוון שלא נטרלתי את השעון, הוא מעיר אותי מוקדם.

אני מחליטה לנצל את השעה המוקדמת לריצה בפארק. אני לובשת את בגדי האימון שלי ונועלת נעלי ספורט גבוהות ויוצאת לריצה. זה מדהים כמה פעילות יש בשעה זו של הבוקר.

אני רצה ונהנית מהאוויר הצונן של הבוקר. מסלול הריצה לא עמוס יתר על המידה ואני רצה בקצב קבוע כאשר המוסיקה באוזניות מלווה אותי לכל אורך המסלול. אני כמעט מסיימת אותו כאשר בזווית העין אני רואה מרחוק קבוצה של צעירים משחקים כדורסל. המסלול עובר ליד המגרש, אבל אני לא מקדישה לו תשומת לב מיוחדת, עד שאני רואה את הכדור סוטה לעברי. אני קופצת ותופסת אותו.

אני עוצרת את הריצה מיטיבה את אחיזתי בכדור, מכוונת אותו לכיוון הסל וזורקת אותו תוך כדי קפיצה. אני שומעת את הרעש שלו בשעה שהוא נוגע בלוח של הסל והוא צונח פנימה לתוכו.

אני עומדת לשים שוב את האזניות ושומעת קול קורא לעברי. "מה זה היה?"  הוא שואל אותי.

אני רואה גבר לבוש בבגדי ספורט. הגופייה שלו רטובה מזיעה ודבוקה לגופו, כך גם קווצות שיער שמכסות את עיניו.

"מה זאת אומרת?" אני שואלת לא מבינה, "החזרתי לכם את הכדור. יש לך בעיה עם זה?" חצוף במקום שיודה לי יש לו עוד טענות.

"את ראית מה עשית?" הוא לא מרפה ממני בשעה שהוא מתקדם לעברי בריצה.

"אני לא מבינה על מה אתה כועס, הרי הכדור לא פגע באיש," אני עונה לו כעוסה. אני משתוקקת להמשיך לרוץ.

הוא מושיט יד ועוצר בעדי. "את לא מבינה כלום," הוא עונה לי, "את זרקת מפה ישר לתוך הסל."

"ועל זה אתה כועס?" אני שואלת. מה הוא רוצה ממני על הבוקר?

"כועס," הוא פורץ בצחוק, "אני מעריץ מספר אחד שלך."

 "אז בתור שכזה אני אאחל לך יום טוב. אני ממהרת," אני אומרת.

"את לא יודעת מי אני," הוא אומר.

"לא," אני אומרת ומתחילה להתרחק משם בריצה. אני מסובבת את ראשי לאחור ורואה אותו עדיין עומד במקומו ומגרד את הראש במבוכה.

באמת שאין לי מושג, אך כיוון שהוא לא הראה סימנים שהוא יודע מי אני העניין נשכח ממני.

למרות שערכתי קניות של מוצרים בסיסיים אמש, אני מחליטה לעצור בבית הקפה ולקחת איתי קפה וכמה עוגיות חמאת בוטנים. אני מתחילה לכרסם את הראשונה בדרך, ומגלה עד כמה אני רעבה. אני מסיימת את הדרך הקצרה עד לביתי בהליכה מהירה.

כאשר אני מגיעה אני ניגשת למחשב להתעדכן בכותרות היום. רק אחרי שעה ארוכה,  כאשר אני שמה לב שהנייד שלי דומם,  אני נזכרת שאני בחופש ושקבעתי עם מיירה בעשר. אני מכירה אותה כל כך טוב ויודעת שהיא לא תתקשר אלא תתייצב כמה דקות לפני השעה שקבענו.

אני ממלאת לי אמבטיה, זורה בה מלחים בריח לוונדר, ממלאת אותה בסבון ריחני וגולשת לתוך המים החמימים, לא לפני שאני בוחרת לי מוסיקה שקטה מהפלייליסט שלי. אני עוצמת את עיני ונותנת לראשי להתרוקן מכל מחשבה. כשהמים מתחילים להתקרר אני יוצאת, שוטפת ממני את הסבון והולכת להתלבש.

בדיוק כאשר אני מסיימת אני שומעת דפיקות חזקות על הדלת המכריזות על בואה של מיירה. בשעה שאני הולכת לפתוח לה את הדלת, אני מחייכת למחשבה שבטח הפעילה את קסמיה על השומר בכניסה שאישר לה לעלות בלי לבקש את רשותי.

"אז את שומעת, חשבתי," היא אומרת בשעה שהיא נכנסת כרוח סערה. היא מבחינה בחיוך הגדול שעל פני ושואלת: "מה?"

**

יש בה משהו מאד סוחף במיירה, שכן היא מצליחה לגרום לי להפיק לה את אירוע יום ההולדת לחבר שלה. כיוון  שאין  לי מושג למי לפנות, אני לא מהססת להשתמש בעובדה שאני מפיקת חדשות ברשת הניצפת ביותר.

"ספרי לי עליו," אני מבקשת.

"החבר שלי הוא שחקן הניקס.." היא אומרת לי את שמו, אבל אין לי מושג מיהו. המחשבה הראשונה שעולה לי בראש "הוא שחור?" כך הם בעיני כל שחקני הכדורסל. אבל אז אני נזכרת בקבוצה שראיתי בבוקר שכולם היו בה לבנים, גם המאמן שלהם.

היא מעלה את תמונתו בנייד. "את לא מכירה אותו?"  היא שואלת אותי נדהמת בשעה שאני רואה קבוצה של חמישה גברים עומדים סביב הסל. "עליך לא הייתי מאמינה."

"להזכירך אני עובדת במדור החדשות, לא מדור הספורט," אני ממהרת להתגונן.

בלית ברירה אני עושה את אחד הדברים השנואים עליי. אני נכנסת למדורי הרכילות וקוראת להשראה להגיע. אני מראה למיירה כמה דברים שנראים לי נחמדים, אבל יודעת בעצמי שזה לא הדבר שהיא מחפשת.

"אולי פשוט נעשה מסיבה על החוף. יש שם כמה מועדונים שסגורים בעונה זו של השנה. זה יכול להיות כייף כשבחוץ הים סוער ובפנים הכל לוהט," אני אומרת לה כבדרך אגב.

"את גאונה!" היא אומרת לי בהתרגשות, "זה בדיוק מה שנעשה ואני יודעת אפילו איפה. בחוף בו פגשתי את דון."

את השעות הפנויות שלי אני מקדישה כעת למסיבה. כבר שבוע שאני לא יוצאת לרוץ בפארק וזה מאד חסר לי.

אני מעבירה כל יום סיכומים למיירה לאישור וכמעט עד הרגע האחרון היא משנה דברים. היא כל כך לא החלטית ואני יודעת שאם לא הייתה חברתי הטובה כבר מזמן הייתי מתפטרת. כל ההתעסקות במסיבה הזו מכניסה אותי לחוסר שקט. דבר אחד ברור לי. זו לא רק המסיבה הראשונה שאני מארגנת, אלא גם האחרונה.

יום המסיבה מגיע. בחוסר חשק מוחלט אני הולכת להתארגן למסיבה. אני מזמינה את ויקי המאפרת שלי לעזור לי להתארגן. "אין לי סבלנות למסיבה הזו," אני אומרת לה, "לשבת כעת במכון יופי ושיתחילו לבלבל לי את המח זה מעל לכוחותיי."

"אני לא זוכרת שמתישהו  כן יש לך סבלנות להתעסקויות בטיפוח היופי," עונה לי ויקי, "מזלך שאת מאחורי הקלעים ולא משנה בעצם איך את מתלבשת .למרות שבינינו את תמיד גורמת לכולם להתפעל מאיך שאת לבושה ומאופרת."

"אמא שלי כל כך אובססיבית בקשר למראה שלה שזה גרם לי להיות בדיוק ההיפך," אני עונה לה.

"לפי מדורי הרכילות אפשר לומר שאת הטעם המשובח שלך באופנה רכשת ממנה, אז יש יתרון לאמא כמו שלך," היא עונה לי.

"אני לא מתלוננת," אני אומרת ונאנחת, "אבל זה לא פשוט להיות באור הזרקורים כל הזמן, בעיקר שלא היא בחרה את זה אלא אבי."

"ברור לי שאת היופי ירשת ממנו. הוא נראה כמו שחקן קולנוע," עונה לי ויקי.

"ויקי!" אני גוערת בה, "זה אבא שלי."

"כן," היא עונה, "אני בטוחה שזו הסיבה שהרבה נשים בחרו בו לתפקיד, העובדה שהוא כזה חתיך."

זה כבר יותר מידי בשבילי. אני שותקת וויקי מבינה את הרמז.

השעות עוברות מהר והשעה לצאת למסיבה מגיעה. אני מחליטה לנהוג לשם. הרי ברור לי שלא אשתה שם, כשם שברור לי שאבוא לפרק זמן קצר מאד.

אני חוצה את הגשר ללונג איילנד ועולה על הכביש המהיר. סוף כל סוף אני יכולה ליהנות מנהיגה מהירה בדיוק כמו שאני אוהבת. אני כמעט מתפתה להמשיך ישר לבית הוריי אבל יודעת שעליי למלא את חובתי קודם ולכן יורדת במחלף הפונה לעבר חוף האוקיינוס.

אני מגיעה למגרש החניה. הוא כבר עמוס מכוניות יוקרה. חלקן ג'יפים מפוארים וחלקן מכוניות ספורט נוצצות. בא לי לעשות סיבוב פרסה ולהסתלק מכאן. בדיוק כפי שחשבתי, זו לא עומדת להיות מסיבה מהסוג שאני אוהבת.

אני נשארת לשבת דקה ארוכה במכונית, מתקשה לגרום לעצמי לצאת  אך עושה זאת בלית ברירה. אני נכנסת ומאתרת מיד את מיירה. היא ממהרת להציג בפני את דון. אני מושיטה לו את השקית עם כמה בקבוקי גריי גוס. "תשימי את זה שם," הוא אומר לי ודי מתעלם ממני.

אני ניגשת ומניחה את זה על השולחן שעליו הצביע. "הנה את יפיפיה, כמה התגעגעתי אליך," אני שומעת קול של גבר מאחורי. אני מסתובבת אליו. אני מעיפה בו מבט זריז. הוא גבוה, מה שלא מפליא אותי הרי כולם כאן בטח שחקני כדורסל. גבר יפה תואר, מדיף ניחוח מי גלוח עדין, אבל עדיין.

"מעניין," אני עונה לו, "בהתחשב בעובדה שמעולם לא נפגשנו."

"אז את לא יודעת מי אני," הוא עונה לי.

"אני מצטערת אני לא מכירה שחקני כדורסל," אני עונה ופונה ללכת.

"אני מבין," הוא עונה לי, "הרי מי הם בסך הכל. כאלה שהדבר היחיד שיש להם בראש זה לשחק כדורסל."

"מצטערת שאני לא מתעלפת מהמחשבה שאתה שחקן, אבל באמת שאני לא מתמצאת בתחום הזה," אני עונה לו ופונה ללכת.

"ברור לי כבר שאני לא בליגה שלך," הוא עונה לי בזלזול.

"מה קורה פה?" שואל דון.

"הגברת הזו לא אוהבת שחקני כדורסל. הם בעיניה אפסים שרק רצים אחרי כדור," הוא עונה לו.

"זה ממש לא נכון," אני אומרת. אני מרגישה שעוד דקה כאן ולא אצליח לעצור את הדמעות שלי שמשום מה מאיימות לצאת.

"שיהיה לך יום הולדת שמח," אני אומרת לדון וממהרת לצאת משם.

"פעם הבאה שאת רוצה להזמין חברות תבקשי ממני רשות," אני שומעת אותו אומר בכעס למיירה.

 "אין לך מושג מי היא נכון?" עונה לו מיירה בכעס, "קלואי היא זו שארגנה לך את כל המסיבה הזו. לא כי היא מארגנת מסיבות, אלא כי היא חברה שלי. אתה יודע מי זו קלואי מק'מורן? שמעת פעם את השם הזה? פרט לעובדה שאיננה מתעניינת במדורי הרכילות והספורט, היא.."

אני מסתובבת אליה ומסמנת לה לשתוק.

**

אני יושבת בחוץ על הספסל. מחפשת לי מוסיקה שקטה בנייד. אני לא מסוגלת אפילו ללכת לכיוון הרכב שלי. אני מרגישה את החולשה בכל גופי. כל השעות הרבות של העבודה המאומצת של השבוע נותנות את אותותיהן. עוד סימן לכך שאני צריכה לחפש לי מקצוע אחר. העבודה הזו היא כבר לא בשבילי. כבר זמן מה אני משתעשעת במחשבה לעבור לסרטים דוקומנטריים. אולי הלילה זה היה הסימן.

אני מרגישה את הדמעות מתחילות לזלוג ממני ללא שליטה. אני לא מנסה לעצור אותן. במעומעם אני שומעת מישהו מדבר איתי. אני מרימה את עיניי ורואה שוב את הגבר הזה.

"את לא יכולה לנהוג כך," הוא אומר לי, "אני מצטער איך שדיברתי אליך."

"אני בסדר," אני עונה לו בקול לא ממש משכנע.

"בסדר מתוקה," הוא עונה לי, "ובכל זאת תני לי להביא אותך הביתה."

אני מביטה בו לראשונה. העיניים שלו כל כך יפות וכל כך מוכרות לי. ואז אני מבינה.

"נזכרת," הוא אומר לי ומחייך. "חשבת שאני מתחיל אתך בגלל שאת מפיקה. חברתך לא חסכה בשבחייך אחריי שיצאת. אני עדיין המום איך זרקת את הכדור ישר לסל.”

"אני מצטערת שכולכם חושבים שאני מתנשאת כזו. אני באמת לא מתמצאת בליגה של הכדורסל. הבית שלנו הוא בית של פוטבול. בשחקנים האלה אני דווקא כן מתמצאת,"  אני אומרת לו בקול מתנצל.

הוא מושיט לי יד ומוליך אותי לכיוון החניה. "בואי נראה. הג'יפים האלה מפוארים מידי לטעמך, גם הספורט, האופנועים זה לא את, למרות שאני מקווה שתאהבי את שלי, אבל הוא לא כאן היום. אז מה יש לך כלב?" הוא אומר בשעה שהוא ניגש לרכב שלי.

"לא," אני עונה לו, "ולמה אתה חושב שזה הרכב שלי?"

"מאד פשוט," הוא עונה לי, "יש בו את ריח הבושם המטריף שלך."

"נו באמת ,"אני אומרת.

"קוראים לך קלואי, נכון?" הוא אומר וצוחק.

"אני שמחה שהשם שלי מצחיק אותך," אני עונה לו, לא מבינה מה מצחיק בו עד שהוא מצביע על הלוחית של הרכב הנושאת את שמי. "אני מאד מקורית," אני עונה לו ומגישה לו את המפתחות.

הוא משהה את אחיזתו בידי. המגע שלו מחשמל אותי. "נעים סוף סוף להכירך. אני בן. ועכשיו את יודעת מה שמו של הקפטן. אגב לי יש כלב, אני בטוח שהוא יאהב אותך כמוני."

אני נבוכה מהמילים שלו. לא רגילה שמדברים אליי בצורה כזו ישירה. הוא כנראה מבחין בסומק הקל שעל לחיי. "את בטח תוהה מה גרם לי לצאת אחריך. אני מודה שאני לא רגיל שנשים לא נופלות לרגליי, כי בדרך כלל  נשים יודעות מי אני," הוא אומר וקורץ לי, "היו אלו המילים של החברה של דון שאמרה שצר לה שאנחנו השחקנים חושבים שנשים נמשכות אלינו בגלל שאנחנו שחקנים ולא בגלל האישיות שלנו. לא רציתי לומר לה שזה בדרך כלל מה שקורה, אבל ידעתי שאת לא כזו. וכמו שכבר אמרתי לך את יפיפיה והתגעגעתי אליך."

"אתה משהו מיוחד בן," אני אומרת לו. אני מפעילה את מכשיר הניווט ומבקשת שייקח אותנו ל"ורד הכחול" בפורט ג'פרסון.

"בחירה יפה," הוא אומר בהתפעלות, "המפיקה מבינה בבתי קפה."

אני מבינה שהוא מכיר את המקום כיוון שהוא מוביל אותנו לשם בדרך השונה מהוראות מכשיר הניווט. אנחנו מגיעים ומתיישבים במרפסת המוקפת חלונות זכוכית.

"כרגיל?" שואלת אותי ג'ולי המלצרית.

"כרגיל," אני עונה.

"שניים כרגיל," אומר בן. ג'ולי מסתכלת עליו לרגע. אין ספק שהיא יודעת מיהו והיא מתרגשת.

"אני לא אגלה לאף אחד שאתם פה," היא אומרת לבסוף, "רציתי להבין רק הכרגיל עבורך הוא…"

"הכרגיל שלה," עונה בן.

הוא מחייך למראה השוקו עם ערימת הקצפת שמונחת לפניו ועוגת התפוחים בקינמון החמה.  "הרשתי לעצמי להוסיף לכם בנפרד כדורי גלידה," אומרת ג'ולי בחיוך מבויש.

אנחנו מדברים שעות. לא שמים לב לשעון. רק כאשר מתחילים להרים את הכיסאות בפנים אנחנו קולטים שכבר מאד מאוחר. "בואי נלך לטייל בנמל," הוא אומר לי ואוחז בידי. כאשר אנחנו מתרחקים מבית הקפה הוא מחבק אותי וכך אנחנו הולכים על הטיילת לאורך הנמל.

בדרך חזרה הוא שוב עובר דרך השכונות הפנימיות ונעצר מול שערים של אחוזה גדולה. אני נושמת עמוק. זה הבית של סנטור מק'גריגור.

בן מבחין במצוקה שלי. "מה קרה מתוקה?" הוא שואל ומלטף את ראשי.

"אני הבת של סנטור מק'מרון," אני אומרת ונאנחת.

"אני לא אוהב אותך פחות," הוא אומר ומתקרב אלי. הוא מנשק אותי ברעב גדול, כאילו יש בכך לאשר את דבריו.

"זה דווקא אמור להיות משעשע," הוא אומר לבסוף, "החתונה שלנו."

"החתונה שלנו?" אני חוזרת על דבריו, "רק נפגשנו."

"זה לא נכון נפגשנו כבר לפני עשרה ימים בפארק. אני ידעתי כבר אז את שתהיי אישתי. זה רק את שלא יודעת."

הוא לוחץ על השלט והשערים נפתחים לפני שאני מספיקה לומר מילה. "יש אור בקומה התחתונה, מה שאומר שהם ערים," הוא אומר לי.

הוא מחנה את הרכב וניגש לפתוח לי את הדלת. "יהיה בסדר מתוקה," הוא אומר לי, "הם יאהבו אותך, אני בטוח."

הכל מתגלגל כל כך מהר ואני מרגישה שאולי זה לא נכון לבוא אתו פנימה, אבל הוא לא מוותר.

אנחנו נכנסים פנימה. הבית מרהיב ביופיו, דומה מאד לבית הוריי.

"היי אבא, אמא," הוא אומר ומניד בראשו לשלום, "לא תאמינו במי הבן שלכם התאהב," הוא אומר ידו אוחזת חזק בידי.

"תכירו זו קלואי מק'מורן הבת של הסנטור," הוא אומר מיד שלא יהיו ספקות.

אביו ניגש לעברי ומושיט לי את ידו. "אני שמח להכירך. אני מאד מעריך את אביך. אל תאמיני למה שכתוב בעיתונים על היריבות בינינו. אנחנו חברים טובים, רק כלפי חוץ מפגינים יריבות. את יודעת כמה התקשורת לא אמינה."

אני מחייכת.

אמו של בן ניגשת ומחבקת אותי, "נעים להכירך קלואי," אני מביטה בה באשה שמקבלת אותי כך, מביטה בעיניה ורואה את הבן שלה בהן..

אני מרגישה איך כל המתח שהצטבר בי שבועות נעלם. כבר לא מרגישה צורך להתגונן מכלום. דווקא בבית הזה שנחשב מעוז היריבות של אבי, אני מרגישה הכי בבית.

"תישארו לישון?" היא שואלת.

"עברנו רק לומר שלום," אומר בן וממהר לצאת איתי מהבית.

אני מביטה בו בחוסר הבנה. "למה הכיר אותי להוריו ועכשיו הוא ממהר לעזוב," אני חושבת לעצמי. "הכל בסדר?" אני שואלת.

"את באמת חושבת שאת הלילה הראשון שלי אתך אני צריך לבלות בבית הורי?" הוא עונה לי, "אני יודע מה אני מרגיש כשאני לידך, אני רוצה ללמד אותך להרגיש גם כך כלפיי. אני רוצה שתביני כמה אני רציני בקשר אליך. באמת התגעגעתי אליך מהרגע שנעלמת לי, ואני לא רוצה יותר להתגעגע אליך כך. עכשיו הבחירה בידך איפה את רוצה להעביר את הלילה הזה."

אני לוחצת על מכשיר הניווט, על הציור של הבית. "אני חושבת שאני מתאהבת בך כבר," אני אומרת לו ומקיפה אותו בזרועותיי.

"איפה הפאפרצ'י כשצריכים אותם," הוא לוחש לי בין נשיקה אחת לשנייה, "אני רוצה שכל העולם ידע כבר."

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות

2.2.2019