ד"ר אדם פירסון מרגיש את הצמרמורת עוברת לו בכל הגוף. הוא מתיישב על הכיסא ומנגב את הזיעה הקרה מעל מצחו.
"אדם, אתה בסדר?" שואל אותו חברו ד"ר דניאל סטון.
"ממש לא," הוא עונה לו. "תבקש שימצאו לי מחליף. אני לא יכול להיכנס לחדר ניתוח כך." הוא אומר ומביט בידיו הרועדות.
"אתה גם לא יכול לנהוג כך," עונה לו דניאל, "בוא אקח אותך הביתה."
את הדרך הביתה מעביר אדם בנמנום. "הגענו," אומר לו דניאל בשעה שהוא עוצר בפתח ביתו של אדם. אדם מביט בו לרגע מבולבל, מתקשה להבין היכן הוא. "הגעת הביתה," אומר לו שוב דניאל.
"תודה," אומר אדם ויוצא מהרכב. הוא מקיש עם המפתח את קוד הכניסה והולך באיטיות לעבר המעלית המובילה לדירת הגג שלו. הוא מרגיש הקלה בשעה שהמעלית עוצרת והדלת נפתחת. הוא ניגש להניח את נעליו במקום המיועד לכך. הוא מופתע לראות זוג נעליים אדומות עם עקב גבוה מונחות שם. "הגעתי לבית הנכון?" הוא שואל את עצמו ומסתכל מסביב. אלה בברור לא הנעליים של אשתו. למרות הפרשי הגובה ביניהם היא מסרבת לנעול נעלים גבוהות עקב. מה אם כן קורה כאן.
התעלומה נפתרת ברגע שהוא נכנס לחדר השינה שלו ורואה את אשתו ומישהי זרה באמצע מה שלא משאיר מקום לדמיון. היא כל כך עסוקה בענייניה שאיננה שמה לב לנוכחותו. רק כאשר הוא סוגר את הדלת של חדר השינה, לאחר שארז לו כמה בגדים היא מעכלת שהן לא לבד.
היא קופצת מהמיטה ורצה בעקבותיו. "לא היית אמור להיות כעת בניתוח?"
"מעניין שמכל הדברים בעולם זה מה שיש לך להגיד," הוא אומר לה בקור ועוזב את הבית בטריקה.
את הימים הבאים הוא מבלה בחדר במלון במרכז העיר. הוא נע בין זיעה ששוטפת אותו לבין צמרמורות מהקור שתוקף אותו. שלושה לילות ושלושה ימים הוא נע בין הזיה למציאות. ואז כאילו בלי הודעה מוקדמת הוא שם לב לקרני השמש שממלאות את החדר, הראש כבר לא מסתובב לו והרעב תוקף אותו. הוא קם וניגש להתרחץ. הוא ממלא את המים בגקוז'י המפנק ומתחיל לתכנן את מהלכיו.
לאחר ארוחת בוקר דשנה הוא עולה שוב לחדרו ומתקשר לפיטר. כל כמה חודשים מנסה פיטר לשכנע אותו להצטרף לצוות הרפואי באפריקה. "בבקשה תאמר לי שהחלטת לבוא," אומר לו פיטר מעבר לקו, עוד לפני שהוא אומר לו שלום.
"אני חושב שהגיע הזמן שאקשיב למה שיש לך לספר לי על היבשת המסתורית," עונה לו אדם בצחוק.
"אני לא מאמין. אתה באמת שוקל את זה," אומר פיטר.
"אני מציע שנפגש לארוחת צהריים. המסעדה במלון האורכידאה הלבנה מתאימה לך?" שואל אדם.
"יש לך מושג כמה יקר שם?" עונה פיטר.
"מעניין אם גם אני אדבר כך אחרי כמה חודשים באפריקה," הוא חושב לעצמו. הוא יודע שמבחינתו הוא כבר הגיע להחלטה. הוא רוצה ללכת מכאן כמה שיותר רחוק. הוא לא יודע איך לעכל את העובדה שאשתו בגדה בו עם אישה. "מה זה אומר עליי?"
נראה היה שהיה ברור לשניהם שזו רק פגישה פורמלית. שבעצם ההחלטה נפלה. מה שלא מנע מפיטר לבוא ולהתענג על מבחר מטעמי המטבח של "מסעדת האורכידאה הלבנה ניו יורק."
"אני לא אשאל מה גרם לך לשנות את דעתך," הוא אומר לי בשעה שהוא מנגב את פיו מרוטב הבשר על שפתיו, "האוכל פה מעולה בדיוק כמו שסיפרו לי."
אני תוהה איך זה שלא היה פה עד היום. הרי הוא חבר של אלכס בעל המלון כמוני. הוא גם רופא כמוני, ואני יודע כמה רופא מרוויח. "אני חושב שהגיע זמני לתרום," אני אומר לו, למרות שעצם עבודתי כמנתח הוא עזרה לזולת.
"אהיה כנה אתך," אומר לי פיטר, "לא האמנתי שאצליח לשכנע מנתח כמוך לעזוב את אזור הנוחות שלו ולנסוע ליבשת השחורה."
"מסתבר שאפריקה קוראת לי ואני שמעתי את קולה," אני עונה לו בחיוך.
אני מביט בשעוני. פיטר משך את הארוחה יותר ממה שציפיתי. למרות שלא נאמר בה הרבה. "אני חייב לברוח, יש לי פגישה חשובה," אני אומר לו.
"לא שמתי לב איך שהזמן רץ," הוא אומר בהתנצלות ודוחף את כסאו לאחור.
"קח את הזמן," אני אומר לו, "עוד לא טעמת את הקינוחים המדהימים שלהם. אגב, החשבון עליי אז שב ותהנה לך."
אני קם לוחץ את ידו וממהר להפגש עם עורך דיני ארן רוטשיילד.
"אני לוקח פסק זמן," אני מספר לו, "אני נוסע לאפריקה ואינני יודע מתי אהיה זמין. אני סומך עליך ומשאיר בידך את הטיפול בתיק הגירושין שלי. אני יודע שתייצג אותי כהלכה, העיקר שהעניין יסתיים בשקט ומהר."
"אולי תיתן לי רמז מה קרה? זה יקל עליי במשא ומתן," הוא אומר, "יש לך אישה אחרת?"
"ממש לא," אני עונה, "לאשתי יש אישה אחרת. מה שמעניין אותי הוא להתנתק ממנה. אתה יודע מה אמרה לי כשתפסתי אותן במיטה?" אני שואל, "היא שאלה האם לא הייתי צריך להיות בחדר ניתוח. אלה המילים האחרונות שאזכור ממנה."
ארן מביט בי בתדהמה. "תשאיר לי אותה. טוב שלא תהיה פה."
ארן ואני חברים מימינו באוניברסיטה. אמנם אינו עוסק בענייני גירושין אבל אני סומך עליו בעיניים עצומות ויודע שמבחינתי העניין סגור.
**
שבועיים עברו מהיום בו חתמתי חוזה עם פיטר, מיום שסיימתי את התקשרותי בבית החולים הר סיני בניו יורק. החיסונים שקיבלתי נכנסים היום לתוקף ואיני רוצה לבזבז אפילו יום אחד. אני מגיע לרחוב בו ממוקמת דירתי. אני חונה במרחק מה ממנה ועיני נעוצות כל הזמן בחניון. זו בדיוק השעה שאשתי עומדת לצאת לעבודה. כעבור דקות אני רואה את מכוניתה האדומה בפתח החניון. אני לא מעיף מבט לראות אם היא לבד או לא. היא לא קיימת יותר בשבילי. אני חומק לחניון, עולה במעלית לדירתי ומתחיל לארוז את בגדיי. אני מכניס את כל ספרי הרפואה שלי לארגזים שהבאתי מראש, מוריד את התעודות מהקיר ושם הכל ליד הדלת.
דניאל מגיע כדי לעזור לי להוריד את הכל לרכב, ותוך כדי מנסה לשכנע אותי להשאר בניו יורק.
"אני זקוק לזה כמו אויר לנשימה," אני אומר לו, "מיום שנכנסתי לגן הלכתי במסלול שהותווה לי מראש. אני מרגיש שאיבדתי את עצמי."
"אתה לא אשם במה שקרה," הוא מנסה לנחם אותי.
"אני חושב שזה קרה כדי להעיר אותי," אני עונה לו, "בעצם אני לא מאשים אותה בכלום. זו זכותה לבחור בדרך חיים שמתאימה לה. זו גם זכותי."
אנחנו נוסעים יחד לחברת השילוח ומוסרים את הדברים. אני מוסר להם את הכתובת של ארגון הרופאים המתנדבים באפריקה. "תרצה לאסוף את המשלוח משדה התעופה?" שואלת אותי פקידת הקבלה.
"יש דרך לשלוח אותו אליי עד הדלת?" אני שואל.
"בתשלום הכל אפשרי," היא עונה לי ומחייכת.
אני מושיט לה את כרטיס האשראי שלי.
דניאל מסיע אותי לשדה התעופה ע"ש ג'.פ. קנדי. הוא עוצר ליד השלט המפנה לחברת התעופה דלתא. הוא יוצא מהרכב ומחבק אותי. "אז זהו זה סופי. אתה באמת עושה את זה."
"כן," אני אומר. אני משתוקק כבר לעבור את דלתות הכניסה לנמל ולהיבלע מאחוריהן. אני לא מעיף אפילו מבט אחד לאחור. למרות שאינני יודע מתי, אם בכלל, אשוב לראות את העיר בה נולדתי וגדלתי.
16 שעות טיסה לפני. דווקא נשמע לא רע בהתחשב בעובדה שיש טיסות שאורכות יממה ויותר.
אני עובר בחנות הנוחות, קונה לי כמה חטיפים לדרך והולך לסקור את העיתונים והספרים. אני מתחיל להבין שאני עומד להיפרד מהעולם המערבי ולחצות לעולם שכה זר לי. האם אני חושש? ממש לא. אני נרגש כולי. אני זקוק לתהליך הזה שיפשוט ממני את כל השכבות שעטיתי סביב עצמי, שיתן לי לעמוד ערום מול הרוח ולהוולד מחדש.
*
גרייסי
אני קופאת על מקומי. כל כך הייתי מרוכזת לתפוס את הזווית הנכונה של השמש שלא שמעתי את אות האזהרה שהשמיע הנחש. כמו בהילוך איטי אני רואה אותו פוער את פיו, חושף את שן הארס שלו ומזנק עליי. אני משמיעה צרחה, המצלמה נשמטת מידי. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו הוא שלא הספקתי לסגור את הכיסוי על העדשה וחסר לי שיקרה לה משהו. ואז אני מתמוטטת.
ברגעים האלה לפני שאתה מת, כך אומרים, החיים עוברים לך כסרט מול עינייך. שום סרט לא עבר לי מול עיניי בטרם הן נסגרו.
"מיס, מיס תתעוררי," אני שומעת קולות מרחוק ומרגישה כף יד מזיעה סוטרת לי על לחי. אני מרגישה שגופי מיטלטל, אבל לא קולטת מה בדיוק קורה.
בפעם הבאה שעיניי נפקחות אני מסונוורת מאורות חזקים ורואה מישהו בחלוק לבן רוכן מעל פלג גופי התחתון. אני מרגישה כאב חד, עם זאת השריפה שבתוך גופי נחלשת.
"תגידי לי מה עלה בדעתך בשעה שהלכת כך יחפה וללא מכנסיים במקום כזה? אני בטוח שבניו יורק היית מטופפת לך עם מגפים גבוהות עקב, למה חשבת שבאפריקה הולכים יחפים וחצי ערומים," הוא מסנן לעברי בכעס.
"סליחה??" אני עונה לו בשארית כוחותיי, "אין לי מושג מאיפה אתה ממציא את הסיפורים האלה."
"ממציא??" הוא כועס עליי עוד יותר, "עוד ילדה מפונקת."
הוא ממשיך לתת הוראות לאחות שאתו ולא מדבר איתי יותר. אני מותשת ואין לי כח להתווכח אתו. אני עוד אעמיד אותו על טעותו.
"איפה המצלמה שלי?" אני שואלת.
"המצלמה שלך? זה מה שמעניין אותך? את לא עזבת אותה לרגע. תסתכלי היא ביד שלך. אילו לא היית מכורה לסלפי אולי היית חוסכת הזמן שאני מבזבז בלהציל את חייך."
"באמת סליחה," אני אומרת, "לידיעתך לא אני ביקשתי שתטפל בי."
"את ילדה חצופה וחסרת אחריות," הוא עונה לי ומסובב אליי בהפגנתיות את הגב.
בקושי רב אני מושכת אליי את המצלמה. לשמחתי היא נשארה שלמה. אני מפעילה אותה ומדפדפת בה.
"תקראי בבקשה לרופא," אני מבקשת מהאחות שחובשת את רגלי.
היא מפסיקה את החבישה וממהרת לקרוא לו.
"תסתכל," אני אומרת לו ומפנה אליו את המצלמה ובה תמונתי לבושה מכף רגל ועד ראש. "נראה לך שלא הייתי לבושה מספיק?" אני לא שומעת את התשובה כיוון שאני מרגישה מסוחררת. ההתעסקות עם המצלמה גבתה ממני כח רב. אני שוקעת בתנומה.
כאשר אני פוקחת את עיני אני רואה שהרופא עומד לידי ובוחן את רגלי. הוא שם לב שהתעוררתי. "אני מצטער," הוא אומר לי. אני רואה שהמבט בעיניו עצוב.
"אני עומדת למות?" אני שואלת אותו בקול חנוק.
"מה פתאום! להיפך אני מאד מרוצה מההתאוששות שלך. את מותשת כי עברת אירוע מאד לא פשוט," הוא אומר, "מיהרתי לשפוט אותך. אני מתנצל."
"אני עדיין לא מבינה לאיפה נעלמו הבגדים שלי," אני אומרת. אני ממששת את ידי ומגלה שגם הטבעות שענדתי אינן. אני כבר לא צריכה לבדוק. אני מבינה שגם השרשרת איננה שם. המזכרות האחרונות שלי מבעלי המת. אני נעצבת. אינני רוצה שאיש יראה זאת, בטח לא הרופא הזה שחושב שאני ילדה מפונקת. אני עוצמת את עיני ומנסה להרגע.
"כמה אתה חסר לי ג'וני," אני מדברת אל אהובי שאיננו עוד. "בטח לא הייתי פה אם היית איתי. בטח לא עם הרופא המעצבן הזה." שעה ארוכה אני מנהלת את השיחה בליבי. שוב אני נופלת לשינה.
כאשר אני מתעוררת אני קצת מבולבלת ולוקח לי רגע להתאפס היכן אני נמצאת. הקולות מסביב מתחילים לחדור להכרתי, האורות כבר לא מסנוורים אותי. ואז אני מבחינה בנחש עצום על גבי אחת השולחנות. צעקה נמלטת מפי. הרופא רץ אליי ומביט בי בשאלה. "יש כאן נחש!" אני צועקת.
"הכל בסדר ילדה, הוא מת" הוא אומר לי. אני רועדת מפחד. שיני נוקשות. "זה הנחש שהכיש אותך. אלה שהבהילו אותך לכאן לכדו אותו והביאו אותו כדי שנחלוב אותו. הוא מת, הוא לא יוכל לפגוע בך. אני מבטיח לך."
הוא מבקש מהאחות שתביא לו שמיכה ועוטף אותי בה. הוא לא מרפה מאחיזתו בי עד שהוא מרגיש שאני מפסיקה לרעוד. "עוד מעט אסיים פה. את נשארת פה היום להשגחה, אינך כשירה לצאת עדיין חזרה. אתן לך לישון בביתי."
כאשר מגיעה השעה לעזוב מסתבר לי שלא נותר דבר מחפציי פרט לתרמיל ובו ציוד הצילום שלי. אני מסתכלת על עצמי. אפילו נעליים אין לי. "אין לי מה ללבוש," אני ממלמלת.
הרופא צוחק. "כמה זמן לא שמעתי את המשפט הזה."
"ממש מצחיק!" אני אומרת לו בכעס, "תראה אותי עם חולצה קרועה, בלי מכנסיים, ויחפה." הוא כל כך מעצבן אותי. "אני לא הולכת אתך לשום מקום. אני אשאר לישון כאן."
"מאלה," הוא קורא לעבר צעירונת מקומית שרצה אליו במהירות,. הוא אומר לה משהו בשקט והיא יוצאת במרוצה מבנין המרפאה. היא חוזרת כעבור דקות ספורות ובידה שמלה וזוג כפכפים.
הרופא מושיט לי את הבגדים. "מרוצה?" הוא אומר לי, "או שאם זה לא מותג עילית את לא לובשת."
"אני לא סובלת אותך," אני אומרת לו מיד בלי לחשוב.
"זה ברור לך שגם אני לא. ילדה מפונקת שכמוך."
**
אדם
בלית ברירה גרייסי הולכת אחריי מיד עם סיום יום העבודה. הייתי צריך לשכנע אותה שזה לא בטיחותי להשאיר אותה כאן לבד. היא מסרבת ללבוש את השמלה שהביאה לה מאלה. אני אפילו לא מנסה להבין למה. מפונקת שכמותה. את הכפכפים היא דווקא כן נועלת בלית ברירה. היא מבינה שההליכה על האדמה כאן יכולה לפצוע את רגליה העדינות.
כאשר אנחנו מגיעים לבית, היא מתכרבלת על הספסל במרפסת, מכסה את עצמה בשמלה הארוכה ונרדמת. אני משאיר אותה כך ונכנס הביתה. אני שוטף את עצמי, כהרגלי בסיום יום עבודה וניגש להכין משהו לאכול.
מידי פעם אני מציץ לעברה לראות שהיא בסדר, שלא חל שינוי לרע. היא נראית לא רגועה בשינה, כאילו היא נלחמת בשדים דמיוניים. אני מעיר אותה כאשר האוכל מוכן, אבל היא מסרבת לאכול. אני מניח לה וחוזר לתוך הבית.
אני פותח את המחשב הנייד ומתחיל להקליד דוח יומי. אחר כך אני חוזר למאמר שהתחלתי לכתוב. רק בשעה שרוח קרירה מרעידה את החלונות ומובייל הזכוכית שעליהן משמיע צלצול עדין, אני מרים את עיניי. אני ניגש לסגור את החלון ושם ליבי לכך שכבר חושך בחוץ. פתאום אני נזכר בגרייסי שישנה על הספסל. היא ישנה מכורבלת. אני נוגע בה במצחה. חום גופה נורמלי. אור הפנס שבמרפסת מאיר עליה ואני רואה שגם צבעה תקין.
"גרייסי," אני קורא בשמה.
"מממ.." היא אומרת אך לא פוקחת עיניה. אני נוגע בה אבל היא לא מגיבה.
בלית ברירה אני מרים אותה, נושא אותה פנימה, ומניח אותה בזהירות על המיטה. היא מסתובבת עם פניה לקיר וממשיכה לישון מכורבלת. כיוון שאני חי לבד יש לי מיטת יחיד. ברגע זה אני לא מוטרד מזה. אני ניגש לסגור את החלונות וממשיך לעבוד.
גרייסי כנראה חולמת כיוון שהיא מתחילה למלמל משהו בלתי מובן. היא מוציאה אותי מהריכוז. אני מתיישב לידה ונוגע בה בראשה, אבל היא לא נרגעת. אני מסיר ממנה את השמלה אותה היא אוחזת ועוטף אותה בשמיכת היחיד הדקה שלי.
"ג'וני, באת אליי," היא אומרת ונצמדת לידי.
אני מסניף את השיער שלה. כמה נדיר כאן להריח ריח של שמפו עם בניחוח וניל, ריח מוכר של בית. "זה אני אדם, ד"ר פירסון," אני אומר לה. אין לי מושג אם היא בכלל יודעת מי אני.
היא פוקחת עיניה והן שטופות דמעות. "רציתי שאתה תהיה ג'וני. אני כל כך מתגעגעת אליו."
"אני מצטער ילדה. זה רק אני," אני אומר לה וממשיך ללטף את שיערה.
"הוא חלם לבוא איתי לכאן," היא אומרת לי בקול שקט, "הוא היה המנטור שלי הרבה לפני שהיה בעלי. מי יכול היה לחשוב שדווקא באמצע ניו יורק הוא יסיים את חייו."
"את רוצה לספר לי על זה?" אני שואל.
"ג'ונתן היה צלם בנשיונל ג'אוגרפיק. הוא זה שקיבל אותי לעבודה בתור צלמת. היינו נוסעים כמה חודשים, אוספים חומר לכתבה וחוזרים לכמה חודשים לניו יורק. אפריקה היה היעד הבא שלנו." היא מניחה את ידה סביב מתני וממשיכה. "היינו נשואים חצי שנה. האביב רק החל, והפריחה כבר קישטה את העצים בעיר. אני הקדמתי לבוא הביתה להכין את ארוחת הערב ולערוך תמונות של העצים שצילמתי בדרך. ג'ונתן נשאר לעבוד שעתיים אחרי. הוא התקשר אליי ואמר שהוא יוצא הביתה, ושהוא אוהב אותי הכי בעולם. כעבור חצי שעה קיבלתי טלפון מהמשטרה שהוא נפצע על ידי נהג שיכור. שבועיים נאבק על חייו, אבל הוא לא שרד."
אני מאמץ אותה אליי והיא פורצת בבכי. אחרי דקות ארוכות של בכי היא מרימה עינייה אלי. "תודה," היא אומרת לי, "תודה שהקשבת." אני מלטף את שערה ולאט לאט היא נרגעת, מסתובבת עם גבה אלי ונרדמת. אני מחבק את ביטנה ונופל לשינה מיד.
אני מתעורר כאשר אני מרגיש מישהו נוגע בי. הדבר האחרון שאני צריך הוא שמאלה תהיה כאן.
"אמרתי לך מאלה לא לבוא לכאן יותר," אני אומר לה, אבל היא לא מקשיבה ומנסה להתכרבל לרגלי.
"לא מאלה," אני אומר לה, "זה לא קשור אליה. אני אמרתי לך שהפעם ההיא היתה טעות. אני לא רוצה אותך כאן." מאלה מביטה בי בעיניים עצובות ויוצאת מהבית.
כל אותו הזמן גרייסי ישנה. היא לא שומעת דבר מהמתרחש. אני שוקע בהרהורים על מאלה. פעם אחת היא הצליחה לסחוף אותי אתה, פעם אחת יותר מידי. אמרתי לה שאני אוהב את זה שאני ישן לבד ולא מעוניין בחברתה, ועדיין מידי פעם, מסיבה שאינני יודע מהי, היא שוב מנסה. אולי זה טוב שראתה אותי כך עם גרייסי, אולי סוף סוף תבין.
ואיך היא בכלל יכולה להבין מה האשה הזו שישנה כאן לצידי עושה לי. רק לגעת בעור הרך שלה, לנשום את ריח השיער שלה למרות שהיא טרם התקלחה. כל זה כל כך מוכר לי. מעורר את געגועיי למה שהיו החיים שלי פעם.
**
גרייסי
אני מתעוררת. אני נמצאת בבית זר וכיוון שחשוך לוקח לי זמן להבין איפה אני. אני מרגישה את חום גופו וידו המחבקת אותי. חם לי ונעים לי. כמעט שלוש שנים לא הייתי בקרבה כזו עם גבר. מצד שני אני מזכירה לעצמי שהוא הרופא שלי וזה לא באמת סיפור אהבה. שלפוחית השתן לוחצת עליי ואני מנסה לקום לחפש את השירותים.
"עוד מוקדם," הוא ממלמל בלי לפתוח את העיניים.
"אני צריכה פיפי," אני אומרת לו.
הוא מסיר מעליי את השמיכה, מתיישב לרגע ולבסוף קם והולך להראות לי היכן השירותים. הוא מסביר לי היכן המגבות והסבון, ואיך עובדת מערכת המים.
"זה בסדר אם אתקלח?" אני שואלת.
"בודאי," הוא אומר לי ומתיישב על הריצפה ליד הדלת. "אני כאן אם את צריכה משהו."
אני צוחקת למראה הסבונים בניחוח גברי שיש כאן, אבל מה כבר יכולתי לצפות. למדתי כאן להתקלח בזריזות. אני נזכרת בסקר שקראתי. "אם יכולנו לכווץ את אוכלוסיית העולם לכפר של בדיוק 100 אנשים היינו מגלים ש:"
43 חיים ללא תברואה בסיסית 18 חיים ללא מים נקיים
אני מקרצפת את עצמי ביסודיות כפי יכולתי, חופפת את שיערי עם השמפו אולד ספייס שלו ויוצאת עטופה במגבת.
"את רעבה?" הוא שואל אותי מבעד לדלת.
אני עוטפת את עצמי במגבת. "לא," אני עונה. פתאום נזכרת שאין לי מה ללבוש. אני מתלבטת מה לעשות.
"השארתי לך חולצה שלי על הדלת," הוא אומר לי כאילו קרא את מחשבותיי, "זכרתי שאמרת לי שאין לך מה ללבוש." אני לא יודעת אם ההערה שלו צינית, אבל מודה לו בליבי שזכר.
אני מושיטה יד וחוטפת את החולצה. אני מודה על הפרשי הגובה בינינו כיוון שהחולצה היא מעין שמלה קצרה עבורי ומכסה על העובדה שאני עירומה מתחתיה.
אני שוטפת את בגדי וניגשת לתלות אותם על המעקה של המרפסת. אני מבחינה בו מרוכז במחשב שלו. הוא לא מתייחס אלי יותר. אני עדיין עייפה וחוזרת למיטה ונרדמת.
כאשר אני מתעוררת השמש כבר מאירה במלוא חומה. אחרי למעלה מיממה שלא אכלתי אני חשה ברעב. אני קמה ומתחילה לטייל בבית. להפתעתי הוא בית די גדול, אבל אני לא מתקשה למצוא את המטבח. אני מופתעת לגלות שיש בו אפילו מקרר רגיל. אני פותחת אותו ובודקת את תכולתו. אני מוצאת בו מגירה מלאה בירקות. בזמן שאני מכרסמת פרוסת לחם אני קוצצת ירקות ומכינה מהם תבשיל. אני שמחה לראות שלא חסר כאן דבר, ומוצאת אפילו תבלינים שאני מכירה.
בזמן שהתבשיל מתבשל לאיטו על הגז אני מכינה לעצמי קפה. כמה זמן לא שתיתי קפה! למרות שהוא מריר הוא ערב מאד לחיכי. עם הספל החם בידי אני יוצאת למרפסת וגומעת בעיני את המרחקים מסביב. כאשר הגעתי לכאן אמש הייתי מטושטשת. בינינו, אין לי מושג איפה אני בכלל. אני זוכרת במעומעם שהוכשתי על ידי נחש רשע ומפחיד. הדבר הבא שאני זוכרת אלה הם האורות החזקים של בית החולים. זה כל מה שאני זוכרת. גם לא את הלילה שהעברתי כאן.
מחשבותיי נודדות אליו. למה בכלל טרח להכניס אותי לביתו? הרי ברור שאינו סובל אותי. ובינינו גם אני לא אותו. הוא שוכח דבר אחד חשוב. אני לבנה כמוהו. שלא יחשוב שהוא יכול להתנשא עלי.
**
אדם
שעת צהריים
אני מעיף מבט על השעון. איך שהזמן רץ! הכל מתנהל היום יותר לאט כי מאלה מחליטה ל"העניש" אותי על כך שאיני רוצה אותה. ואז אני נזכר בגרייסי. היא נראתה בסדר. כל כך שלווה אחרי הלילה שעבר עליה. מעניין אם היא זוכרת בכלל מה קרה בו. אני מבין שאני עצמי פשוט הדחקתי את הסערה שהיא חוללה בי. את הכמיהה שלי למגע של גוף רך ונעים של אשה. השעות המעטות שישנתי איתה עד שקמה לשרותים היו הרגועות שישנתי מזה חודשים רבים. פתאום דחוף לי לגשת לראות מה מצבה.
אני מוותר על האוכל שהכינו כאן העובדים ומודיע להם שאני קופץ הביתה לראות מה עם החולה שלי.
"בטח חולה," מסננת מאלה.
אני מסתובב אליה במהירות. "מה בדיוק ראית אתמול, תגידי? אשה חולה ישנה במיטה היחידה שיש לי בבית. מה ציפית שאתן לה לישון על הריצפה? את לא מבינה מה שאני אומר לך כל הזמן, אולי עכשיו תביני."
"זה בגלל שהיא לבנה," היא קוראת אחריי.
"גם אני לבן להזכירך כך שאת לא מצליחה לפגוע בי. אני לא חושב שאני צריך לחזור על דבריי. היא חולה שלי ואני מחוייב לדאוג לה. מה ציפית שאשאיר אותה בלילה כאן לבד?" אני אומר לה, ומתחיל כבר להבין שאני בעצם מגן בדבריי על גרייסי.
"אני לא עובדת פה יותר," אומרת מאלה.
"מה קרה?" אומרת לה רוזי בלעג, "הד"ר הלבן לא רוצה אותך אז את עוזבת?"
אני לא נשאר להקשיב לשיחה וממהר לצאת משם. אני נכנס הביתה. ריח של אוכל ביתי מציף אותו. אני ניגש למטבח ורואה את הסיר המתבשל. אני מרים את המכסה ושואף את הריח. נעימות מתפשטת בכל גופי. אינני זוכר מתי היתה הפעם האחרונה בה אכלתי אוכל כזה. התבלינים מתמזגים בשלמות עם הירקות.
"התבשיל מוכן," אני שומע את קולה של גרייסי, "בדיוק התכוונתי לכבות את הגז."
"זה מריח נפלא. אני מת מרעב " אני אומר לה, "איך את?"
"אני בסדר," היא אומר ומרימה את כתפיה, "אני מניחה."
אני רואה שהיא אוחזת בידה בלוק ציור. היא ממהרת להסתיר אותו. "את גם מציירת," אני אומר לה.
"גם," היא עונה ועדיין לא מראה לי את הציור. היא מניחה אותו הפוך על השולחן. היא ממלאת קערה, מניחה אותה לפניי, וניגשת למלא גם אחת עבורה.
"איך ישנת?" אני שואל אותה. מסקרן אותי לדעת מה היא זוכרת.
"היה לי לילה רצוף חלומות הזויים," היא עונה.
"כמו למשל?" אני מתעניין.
"חלמתי עלייך," היא אומרת לי כמעט בלחש, "זה לא הזוי? אתה הרי לא ממעריצי הגדולים."
"מה חלמת עליי?" אני שואל אותה. לא מגיב על מה שאמרה. אני חושב שתשובתי תפתיע לא רק אותה, אלא גם אותי.
"אני מתביישת אפילו לספר," היא אומרת לי.
"חלמת שאני לצדך במיטה ואת מספרת לי עלייך?" אני שואל.
"באמת? זה לא היה חלום?" היא אומרת לי בפליאה, "כי אתה היית…מרגיע כזה."
"די נחמד לא?" אני צוחק אליה. אני קם ופורש זרועותיי. "בואי אליי."
*
*
כבר חודשיים שגרייסי נמצאת כל בוקר במרפאה. היא יושבת ומציירת את הבאים למרפאה, והציורים שלה הופכים שם דבר. ברוב חוכמתה היא הצליחה להחזיר את מאלה לעבוד שוב והן הופכות לחברות טובות, עד כדי כך שכל יום חמישי הן נוסעות יחד לשוק המקומי ומעמיסות את הרכב בכל טוב.
כיוון שגרייסי כאן אני מצרף גם אותה לבדיקות התקופתיות של הצוות. למחרת הגיעו התוצאות. אני עובר על כולן וגם על שלה. אני מבין שהגיע הזמן לחזור הביתה.
כאשר אני מוצא רגע לעצמי אני מרים טלפון לארן רוטשיילד. "אדם," הוא קורא לעברי בשמחה, "יובלות שלא דיברנו."
"הגיע באמת הזמן," אני עונה לו, "אף פעם לא ביררתי מה קרה עם הגירושין שלי, הם סופיים?"
*
בסיומו של יום אני חוזר הביתה. אני מוצא את גרייסי במקומה הטבעי מול כן הציור על המרפסת.
"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לה. היא מסתובבת אלי ועיניה מתמלאות בדמעות. "למה את בוכה?"
"אתה חושב שהגיע הזמן שאלך," היא אומרת ומרכינה את ראשה.
"הגיעו התוצאות של בדיקות הדם שלך," אני אומר לה ומושיט לה את הנייר.
"אני עומדת למות?" היא שואלת.
"למה תמיד את חושבת שאת עומדת למות?" אני אומר לה, "את בסדר גמור, את.."
"אז יופי," היא עונה לי בעצב, "אז אני אלך לארוז."
"גרייסי? את לא יודעת מה אני מרגיש כלפייך?" אני שואל, "אני אוהב אותך. מה שאני מנסה לומר לך
הוא שאת בהריון עם הילד שלנו. וכן, את תצטרכי לארוז כי אנחנו נוסעים חזרה הביתה. אבל לא היום.
עוד לא סיימת את הציור שלך."
"אני עומדת להיות אמא," היא ממלמלת לעצמה, "אז זה מה שאני מרגישה. הבחילות והחולשה והכל."
"למה לא סיפרת לי?" אני שואל.
"כי זה היה רק בבוקר אז חשבתי ש…" היא עונה לי.
"אז עכשיו אני מבקש ממך שתחשבי על התשובה הנכונה ועליה בלבד. תתחתני איתי?" אני שואל.
חיוך גדול נמרח על פניה. "ואני חשבתי ש…" היא לא משלימה את המשפט, קופצת עליי ומנשקת אותי.
היא ניתקת ממני, נעמדת על המרפסת ופורשת ידיה. "תודה אפריקה על המתנה היפה מכל שהבאת לי."
בר אבידן
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
18.1.2019