הדייג

ספנסר

הדייג

הוא נולד מול הים בשעה שאביו הדייג יצא לים יחד עם סבו. זו בכלל לא היתה אופציה עבורו להיות משהו אחר מאשר דייג. למרות שהיה תלמיד מצטיין ואתלט שיכול היה בקלות לקבל מלגת לימודים בכל אוניברסיטה שחפץ בה, הוא ידע שאם יעשה כך ישבור את ליבו של אבי.

"השכלה זה חשוב, אבל פרנסה יותר," חזר אביו על מה שאמר לו אביו, סבו של ספנסר.

כך מצא עצמו ספנסר, המכונה "לאקי", בבוקר שאחרי נשף סיום לימודיו, לובש את סרבל הג'ינס ועולה על סירת הדייג. את החליפה שלבש בלילה הקסום אמש תלה על קולב והכניס למקום הכי עמוק בחדר הארונות, מקום שאליו לא יגיע לעולם. יחד איתו קיפל את זיכרונות ילדותו ואת קשריו עם חבריו שאך החלו לפרוח. מעתה חבריו יהיו אלה שמפליגים לים בשעה שהעולם עדיין ישן את שנתו.

הוא התקשה לראות את צייד הלובסטרים מיום שראה אותם פעם ראשונה נזרקים חיים למים הרותחים. ועכשיו הוא הפך לאחד מלוכדיהם.

באותו בוקר יחד עם החליפה והזיכרונות והכל, השאיר ספנסר את ליבו בתוך כספת עמוק בתוך הארון. הוא לא זקוק לו יותר, עכשיו שהפך לאחד ה"ציידים."

כשהיה ילד עוד השתעשע ברעיון שיגדל לובסטר באקווריום שקנו לו הוריו באחד מימי ההולדת. "אולי כך יבינו שגם ללובסטר מגיעים חיים משלו, או לפחות סיום אחר," כך חשב אז בתמימותו. מאז הוא בגר והשכיל להבין שבמלחמה הזו לא יוכל לנצח.

כיוון שלא היה לו שיר בלב בשעה שיצא לים הוא הצטייד באייפוד ישן ובו הוסיף כל פעם שירים שאהב שינעימו את זמנו. הדייגים הוותיקים היו צוחקים מאחורי גבו שהוא שם אזניות על אזניו ומתמכר למוסיקה מהמכשיר הקטן כדי לא לשמוע את שירת הסירנות.  "בחור צעיר כמוהו יכול בקלות ללכת שבי אחרי שירתן הקסומה של בנות הים ולצלול בעקבותן למעמקים." אביו שתפס אותם באמצע דיבורים שכאלה היה מביט בהם במבט עם רצח בעיניו. לא בגלל ששמר על כבוד בנו, אלא בגלל שאותן דקות בוזבזו בחוסר מעש.

ספנסר בנה חומות גבוהות סביב ליבו ובכל זאת היה משהו שמשך אותו להשקיף מרחוק על החיים שבחוץ. לא שחשב שאי פעם יחזור להיות אחד "מהם." אולי כי קיווה שאם יראה את החיים שלהם יבין שבעצם לא הפסיד כלום.

הוא פתח חשבון בשם בדוי. הוא בחר תמונה מאלבום התמונות שלו שבה עדיין לא היה גופו שזוף כפי שהוא היום. המחשבה שעמדה בראשו בעת בחירת התמונה היתה שכך לא יצטרך להסביר מדוע עורו כה צרוב מהשמש.

אבל גם כשקיבל פניות מבנות יפות, והן הגיעו, ולא מעטות מהן, הוא לא התרגש. העולם שלהן נשמע לו כל כך ריקני. מורכב בעיקר מבילויים ואופנה. אף אחת מהן לא אתגרה אותו. זה לא שלא הבין מה הן רוצות ממנו, הוא הבין בהחלט.

"לשם מה?" הוא חשב לעצמו, "הרי ברגע שידעו מי אני יבינו שאין לי מה להציע."

**

ספנסר עולה לחדרו שמעל המוסך של הוריו. מצד אחד יש לו בו פרטיות, מצד שני הוא כמעט לא נמצא בו כיוון שרוב שעותיו הוא בים או בנמל, כך שאין לו באמת צורך בכך.

החדר אמנם מרווח דיו. יש לו חלונות לאורך הקיר הצופה אל הים, להם תפרה אמו וילונות מבד משבצות בצהוב בכחול, כי חשבה שיש בכך להעניק לחדר מראה חמים יותר. ספנסר ויתר על מיטה והעדיף לשים שני מזרונים גדולים אחד על השני. לא היה לו צורך ביותר מזה.

הוא ניגש לשטוף את ריחות הים ממנו ובדרך פתח את המחשב הנייד שלו המונח על מיטתו. הוא מקרצף ממנו את הריח של המים והלובסטרים שנדבק בו. רק כאשר ריח הסבון גובר על הריחות האחרים הוא מתרצה. הוא עוטף את פלג גופו התחתון במגבת והולך להוציא לו בגדים נקיים מהארון בפינה.

הוא מוציא זוג תחתוני בוקסר ומריח אותם. יש לו מין מנהג כזה לוודא שהם מריחים ממבשם הכביסה ולא מריח של ים. "אני צריך להפסיק עם המנהג הזה," הוא  נוזף בעצמו, "זה כבר נהפך לאובססיה." הוא בוחר לו זוג מכנסי ג'ינס והפעם מצליח להתגבר על הדחף ולובש אותם ישר. הוא מושך את אחת מחולצות הטריקו השחורות שלו, בלי לבדוק את הדפס שלהן, ומסיים להתלבש.

על המיטה כבר דלוק המחשב. הוא מקליד את קוד הכניסה ושם לב שיש לו כמה הודעות. הוא שוכח את הרעב שמכרסם בבטנו וניגש לקרוא אותן. "למה שלא תשלחי כבר תמונת ערום," הוא מסנן לעבר ההודעה הראשונה, "מה חשבת לעצמך ששמת תמונה כזו." הוא מוחק מיד את ההודעה וממשיך הלאה. הוא ממשיך לדפדף והמצב לא נהיה טוב יותר. "נו באמת?" הוא חושב לעצמו, "מה קורה לכל הבנות אחרי שהן מסיימות תיכון. עוד רגע הן תצאנה מהמחשב ישר למיטה שלי."

"ספנסר!" קוראת אמו ממורד המדרגות, "כמה פעמים אני צריכה לקרוא לך לבוא לאכול?"

"כמה פעמים אני צריך לומר לך שאני לא רוצה לאכול את האוכל שלך," הוא ממלמל בשקט. שלא תבינו נכון. אמו יודעת לבשל, בפעמים הנדירות כשזה קורה, בפעמים הנדירות שהיא לא חולה, או שתויה או מה שזה לא יהיה.

הסיבה היא דווקא לא הטעם של האוכל אלא מה שמתלווה אליו. תמיד אותן שיחות על "אבא שלך בוגד בי," אותן תמיד תשובות "אמא, הוא רוב היום על הספינה, מתי את חושבת שיש לו זמן?"

ספנסר יורד בחוסר חשק למטה. "לשם מה בכלל אנחנו באים לעולם הזה," הוא חושב לעצמו. בדרכו למטבח הוא מעיף מבט מבעד לחלון ומבין. יש עולם שלם שם בחוץ שכה שונה מהעולם שלו. עולם שבהחלט יש סיבה טובה לחיות בו.

למרות העייפות הגדולה והרצון שלו לישון הוא מחליט לרדת לחוף. "תודה על האוכל. היה מאד טעים," הוא אומר לאמו. הוא לא מזכיר במילה את הויכוח הסוער שהתנהל פה שוב בקשר לאביו. "אני יורד לנמל לפגוש חברים." הוא חוסך ממנה את המידע כמה בודד הוא.

אימו ניגשת אליו ונושקת על מצחו. "אני מצטערת ילד, אין לי עם מי לדבר ואני משתגעת פה לבד."

"אני חושב שאת צריכה למצוא לך עיסוק בחוץ. אולי תתנדבי לאיזו עמותה?" הוא אומר לה. הוא יודע את התשובה, כיוון שאין זו הפעם הראשונה שהשיחה הזו מתנהלת. הוא מקווה שביום מהימים היא באמת תקשיב ותעשה משהו למען עצמה.

כבר שנים שאיננה מתרועעת עם נשות הדייגים. הרי לכולן יש את אותן פחדים. "בגידת הבעל," ששב מהים ומסתובב עדיין שעות בנמל.

"אני לעולם לא אתחתן," הוא מבטיח לעצמו.

הוא עולה על אופנועו הכבד ויורד לנמל. הוא מחנה אותו ליד הפאב, אבל אינו נכנס. הוא חולץ את נעליו והולך לאורך החוף. הוא יורד בשביל בין הסלעים עד לקו המים. הוא נושם את האוויר מלוא ריאותיו. ברגעים האלה הוא מאד אוהב את הים. הים מרגיע את נפשו הסוערת. הוא רואה רק את היופי שבו, את ההוד שבעוצמתו וכזה היה רוצה גם הוא להיות, אבל מבין שלא כך יהיה.

הוא נזכר בלינדה. היא היתה היחידה שהחשיב באמת בתור חברתו. לא שחסרות בנות שחיזרו אחריו והיו מוכנות לתת לו את עצמן. כמה החיים היו שונים אז. הוא שפע בטחון בעצמו וביכולותיו. מה הפלא שלינדה היפה התאהבה בו. המקום הזה בין הסלעים היה המקום שלהם. כאן טעם לראשונה טעמה של נשיקה, כאן עשה איתה אהבה שסערה כמו הים בחורף. כאשר התברר לה שלא הגיש מועמדות לאף אחד מהאוניברסיטאות, קרנו ירדה בעיניה. היא לא ניסתה להבין אותו, אלא התחילה מאחורי גבו לצאת עם חברו הטוב ג'ארד. ג'ארד שלא היה יפה כמוהו ומוכשר כמוהו, לא חשב לרגע על החברות שלו עם ספנסר ונסחף איתה לרומן סוער.

הוא מסתכל על הגלים שמשחקים בתופסת עם החוף, לועגים לחוף על שאינו יכול לתפוס אותם. "ככה את שיחקת איתי," הוא ממלמל. טעם הבגידה עדיין מר בפיו למרות שחלפו חודשים רבים. מאז היה עם המון בנות רק כדי למחוק אותה ממוחו, אבל זה לא עזר. כל זה היה כמובן בימים שלמד בתיכון.

ספנסר כועס על עצמו ששוב הוא חושב עליה ועולה בזריזות למעלה. הוא מתיישב על הדלפק ומזמין לעצמו בירה מקומית מהחבית.

כיוון שאינו מעריך את עצמו הוא אינו שם לב לניסיונות של הברמנית לתפוס את תשומת ליבו. עיניו נעוצות אי שם בים. המלצרית מנסה לדובב אותו, אבל אינה יודעת שאין לה סיכוי אצלו ולו רק בגלל שיערה הבלונדי, כצבע שיערה של לינדה.

*

ג'ורג'ינה

לו רק לא הייתי בוחרת ללכת בקיצור הדרך הזה בשעה שהשמש היתה בשלבים אחרונים של שקיעתה, יתכן שהייתי עסוקה היום בהתלבטות איזה ממקצועות הרפואה עליי לבחור. למרות שחלמתי תמיד להיות רופאת ילדים, התחלתי לגלות התעניינות גם בתחומים אחרים, ביחוד עקב עידודו של פרופסור מורנינגסטון. הוא היה המרצה הנערץ עלי ביותר, לא בגלל הופעתו החיצונית המרשימה, אלא בשל התוכן המעניין שיצק בשיעורים. אין סטודנטית שלא היתה מאוהבת בו והנה אני זכיתי ליחס מיוחד ממנו.

לכן כאשר נפגשנו באותה שעת בין ערביים כשהייתי בדרכי לדירתי השכורה לא העלתי על דעתי איך יסתיים המפגש האקראי בנינו. "איך זה שילדה יפה כמוך הולכת לבד? איפה כל האבירים בימינו?"

צחקתי. כמה תמימה הייתי. הוא אמר לי שזה לא חוקי שאלך לבד והציע ללוות אותי. מה שלא ידעתי הוא שהוא הוביל אותי לכיוון הדירה השכורה שלו. הגשם שהתחיל לרדת בא לעזרתו בשעה שהציע לי להיכנס אליו ולהמתין עד שיפסיק. משם הדרך להפשיט אותי מבגדיי, ובמילים היפות שהוא יודע לומר לגרום לי לא לשים לב שזה מה שהיה לו כל הזמן בראש. ואז הוא כפה את עצמו עלי בכח.

נמלטתי משם בריצה מטורפת. לא היה אכפת לי שלאורך רגלי מטפטף נוזל הזרע שלו, לא היה איכפת לי שאני נרטבת עד לשד עצמותיי. הרגשתי מטומטמת ומחוללת. הגעתי לחדרי בדירה המשותפת עם עוד שתי סטודנטיות ונעלתי את עצמי בו. רק למחרת אחרי שהן עזבו את הבית נכנסתי למקלחת ושהיתי בה שעה ארוכה.

בצעדים כושלים חזרתי לחדרי, ארזתי את חפציי ועזבתי את הלימודים.

*

חמשה חודשים עברו מאז ועדיין אני לא מוצאת מנוח לנפשי הסוערת. אני עובדת בעבודות מזדמנות, בעיקר במשמרת לילה, רק כדי להעביר את הזמן. עד אתמול עבדתי בבר. בדרך כלל אני עובדת במטבח, עוזרת לבשל, מנקה את הכלים, כל מה שאפשר רחוק מעיני כל. מה שקרה אתמול מחזיר אותי לאחור, בשעה שהגברים השיכורים אומדים אותי כאילו הייתי סחורה עוברת לסוחר.

אני יושבת  ביני לבין עצמי, על כוס הקפה של הבוקר ומגיעה להחלטה שהגיע הזמן להפסיק לברוח.

"אני חוזרת הביתה," אני מודיעה לבוס שלי ונכנסת לחפש כרטיס טיסה הביתה. מתברר שיש לי שבע שעות עד לטיסה, מה שאומר שתוך חמש אני חייבת להיות בשדה. כיוון שאני ישנה במשרד של הפאב אין לי הרבה מה לארוז.

"אני חוזרת הביתה," אני שולחת הודעה לאמי ומצרפת את פרטי הטיסה. כולי תקווה למצוא אותה מחכה לי מעבר לדלתות היציאה, מה שאכן קורה.

"ג'ורג'י הכל בסדר?" אומרת לי אימא בבהלה אחרי שהיא מבחינה במה שאיני יכולה להסתיר. העובדה שירדתי מאד במשקל נראית בבגדים שנראים כמו שק עליי. "מה את מסתירה ממני?"

"אני בסדר מאמי," אני עונה לה, "אספר לך הכל בבית."

גם את הדרך מהשדה לבית אינני זוכרת כיוון שאני נרדמת מיד עם כניסתי לרכב.

"ג'ורג'י הגענו הביתה," היא אומרת לי בשעה שהיא נוגעת בי קלות כדי להעיר אותי. אני רואה שהמזוודה שלי כבר מונחת ליד הדלת.

רק כאשר אני עוברת את מפתן דלת הכניסה והיא נסגרת בשקט אחרי, אימא אוספת אותי לחיבוק.  היא לא שואלת שאלות רק מעניקה לי את מה שאני צריכה. את השקט ואת החום שלה. האימא הנהדרת שלי. כתפיי רועדות ואני מתפרצת בבכי בלתי נשלט.

"אני לא מבינה למה לא דיברתי אתך," אני מיבבת, "למה לא הגעתי קודם הביתה."

 "העיקר שאת בבית," אומרת לי אימא ומלטפת את ראשי, "כל דבר בעתו."

אבל אני מרגישה שאינני יכולה להשאיר את זה עוד דקה בפנים. אני חייבת להקיא את הכל החוצה.

*

כל הלילה אני יושבת מחובקת על ידי אימא. את הצעתו של אבא שישוב מיד מהמשמרת בבית החולים דחיתי, כשם שדחיתי את ההצעה להגיש תלונה או לקבל עזרה.

"הדבר היחיד שאני מבקשת," אני אומרת לאבא שחוזר לבסוף הביתה, "שתעזור לי להתקבל לאוניברסיטה כאן בשנה הבאה. כל כך לא רציתי להיות מזוהה כבת של פרופסור ברייטלינג, שנסעתי רחוק מכאן. זו היתה טעות  ענקית."

אימא קמה מהספה והולכת להכין לי שוקו חם בדיוק כמו שאני אוהבת. היא לא צריכה לומר זאת אני יודעת שהיא תעשה זאת. היא לא מאכזבת וחוזרת עם ספל שוקו ומאפין פירות יער שכנראה הכינה מיד כשהודעתי שאני חוזרת הביתה.

"את רוצה שאשאר אתך בבית?" היא שואלת בשעה שהיא מציצה בשעון.

"אין צורך מאמי," אני עונה לה, "אני אלך לפרוק את המזוודה בחדר, אלך להתקלח ואכנס למחשב. אני זקוקה לעבודה."

"ד"ר מרקוס זקוק לפקידת קבלה," אומר לי אבא כבדרך אגב, ומקפיץ לי את הלב מרוב שמחה.

ד"ר בן מרקוס הוא חבר טוב של הוריי. אני  יודעת שאין לי מה לחשוש מפניו.

"אני אשמח אם תדבר אתו," אני עונה לו מיד.

אני עולה להתקלח בשעה שאבא מדבר אתו בטלפון. "בן שואל אם יכולה להתחיל היום?" הוא שואל אותי מבעד לדלת חדרי.

"תן לי רק להתארגן ואגיע," אני עונה. למה לקח לי כל כך הרבה זמן לחזור הביתה? ממה בדיוק פחדתי?

אני מגלה שהעבודה מתאימה לי כמו כפפה ליד. בן שמח לקראתי ומתנהג כאילו זה מקומי הטבעי. כשיש לו מעט זמן הוא מסביר לי למה נקט בשיטה זו או אחרת. "אני שמח שחזרת," הוא אמר לי, "אנחנו נדאג שתסיימי את הלימודים ואז תחזרי אליי כשותפה." הוא קובע.

אין לי מושג מה אמר לו אבא שלי, אבל אני מרגישה מאד נינוחה לידו.

בסיום יום העבודה אני יורדת לנמל, תוהה את מי מידידיי העבר שלי אמצא כאן. אבל לפני כן אני הולכת לטייל לאורך החוף. אני יורדת דרך הסלעים הגדולים לקו החוף. אני חולצת את נעליי ומתהלכת יחפה. אני אוהבת להרגיש את החול הנעים, להקשיב לגלים ולהרגיש את הרוח על פניי.

אירועי היממה האחרונה שבים ועולים לפני, ואיתם המבטים שנשלחו לעברי שגרמו לי להחליט לחזור הבית. אמנם סיפרתי היום את הכל להורי, אבל אני מרגישה שעדיין לא עשיתי מספיק כדי לשכוח.

אני עולה חזרה ונכנסת לבר. מזמן לא ישבתי סתם כך, שתיתי בירה, או קמתי לרקוד לצלילי הלהקה שהופיעה בו.

המוסיקה גורמת לי לרצות לרקוד אבל אני מתאפקת. אני מתיישבת ליד הבר. הוא ריק פרט לגבר אחד שיושב שם. עורו השזוף וקומתו הגבוהה מושכים את תשומת ליבי. אני מסתכלת על עיניו וטובעת בכחול האוקיינוס שלהן.

הוא מסתכל עלי בסקרנות אבל לא אומר מילה, פרט לכך שהוא מרים לעברי את הכוס כאות ברכת לחיים.

יש בו משהו שמושך אותי לדבר אתו, ובו בזמן אני מרגישה פתאום ביישנות בלתי מוסברת. אני קמה , מתחילה לרקוד ומגניבה לעברו מבטים, לראות אם הוא צופה בי.

אני רוקדת לבד. אני רואה שהוא מסתכל עליי, לא מוריד את עיניו ממני. אני מסרבת להצעה של אחד הגברים לרקוד אותי. לא יודעת למה אבל חשוב לי שיבין את זה שאני לא כזו.

"את רוקדת כל כך יפה," הוא אומר לי כשאני חוזרת לשבת.

"אני ג'ורג'י," אני אומרת לו, "ואתה? אתה רוקד?"

"אני ספנסר," הוא מתחיל לומר לי, אבל אז נשמעת קריאה "לאקי! הנה אתה." גבר מגודל ושזוף ניגש לספנסר וטופח לו בחוזקה על גבו. ספנסר לא זז אפילו סנטימטר.

"היי מייקל," הוא אומר לגבר המגודל בשעה שהוא מושיט לי יד. "בואי נלך מכאן," הוא אומר לי.

*

ספנסר

"לאקי?" היא חוזרת על הכינוי שלי בפי הדייגים.

"אין לי מושג איך נדבק בי הכינוי הזה," אני עונה לה, "אני לא מחשיב את עצמי כבר מזל בכלל."

"למה?" היא שואלת.

אני מגרד את ראשי. בחורה יפיפיה, שגורמת ללב שלי לרקוד ועדיין. האם אני יכול באמת לפתוח את ליבי בפניה?

אני מוביל אותה לעבר הסלעים. היא שותקת ,מחזקת את אחיזתה בי וגומעת בעיניה את הנוף.

"אני כאן כדי לשכוח," היא אומרת בשעה שאנחנו עומדים מול המים. "חשוב שתדע מי אני."

אני מביט בה בסקרנות. על פניה משורטט כאב עצום. אני קופץ את אגרופיי. בא לי ללכת אל הגבר הזה שגרם לה לכאב. ואז היא מספרת לי מה שקרה. "אני מזוהמת," היא מסיימת את דבריה.

"איך את יכולה לומר זאת?" אני אומר לך, "הרי את לא עשית כלום." אני אומר ומצמיד אותה אליי. אני אוחז אותה בסנטרה ומנשק אותה. נשיקה כל כך נזקקת לה, ולא פחות לי.

"אני לא רוצה להגיש תלונה," היא ממהרת לומר לי, "פשוט רוצה שזה יעלם."  

היא מחפשת את עיניי. צוללת לתוכן, לתוכי. "אתה לא חושב עליי אחרת?"

"מה פתאום," אני ממהר לענות לה, "את יפיפיה ואמיתית וגורמת ללב שלי להתרגש." אני אומר לה בלי לחשוב מה יוצא לי מהפה.

"אתה תשמור עלי, נכון?" היא אומרת לי.

אני לא זוכר מתי ישבתי כך עם מישהי וסיפרתי לה הכל על עצמי, מתי הקשבתי למישהי כך.

"ברור שאשמור עליך," אני אומר לה ונושק על מצחה, "בדיוק כשם שאת תשמרי עליי. אז מסתבר שאני באמת לאקי."

*

בשבועות הבאים אנחנו מבלים את הלילות יחד. לפנות בוקר אני נוהג להחזיר אותה לביתה. "הלילה את נשארת איתי כל הלילה," אני מודיע לה, "הגיע הזמן שהמשפחה שלי תכיר אותך."

"באמת?" היא אומרת לי ומתנפלת עליי בנשיקות. "אתה באמת אוהב אותי."

"ברור," אני עונה לה ומראה לה כמה.

כאשר עולה השחר אנחנו יורדים יד ביד למטבח של הורי. "אני רוצה שתכירו את החברה שלי ג'ורג'י,"  אני אומר להוריי.

להפתעתי אבא ניגש אליה ומחבק אותה. "את גורמת לבן שלי לחייך," הוא אומר לה.

אני מופתע מהתגובה שלו ויחד עם זאת מאושר.

"מה את עושה בחיים?" הוא שואל אותה.

ג'ורג'י מספרת לו על העבודה במרפאה ועל כוונתה להמשיך בלימודי הרפואה בסמסטר הסתיו.

"אם כך, אולי תשפיעי על הילד להמשיך ללמוד?" הוא אומר לה, "הוא היה תלמיד מצטיין וחבל שלא המשיך ללמוד."

אני מסתכל על אבא שלי ולא מאמין למה שאני שומע. "אני בטח הוזה," אני ממלמל.

"אתה באמת לא יודע מה אני חושב עליך?" עונה לי אבא.

"חשבתי ש.." אני אומר ושותק.

"אתה מבין זו הבעיה ביניכם," אומרת אימא, "אבא שותק, אתה שותק ושניכם משלמים את המחיר."

"אם כבר מדברים על שתיקות, אני חושב שאת ואני צריכים לדבר על כל הסיפורים שאת ממציאה לעצמך עליי," אומר לה אבא. כאילו אני לא נוכח בשיחה. כאילו ג'ורג'י לא כאן.

"אני חושב שנלך," אני אומר מובך.

"הייתי שמח אם תסביר לאימא שלך שאני עובד שעות ארוכות ולא הולך עם נשים אחרות," אומר אבא. "את לא יודעת שאת האישה היחידה בחיים שלי?"

אני מאד נסער מכל מה שקורה כאן. אף פעם לא ראיתי את אבא שלי חשוף כל כך. את התשובה מספק לי אבא. "הרבה זמן לא ראיתי את העיניים שלך נוצצות כל כך, ספנסר, חיות כל כך."

*

*

הקיץ הגיע.

ג'ורגי' ואני נוסעים לחופשה בתאילנד. כשהחלטנו לצאת לחופשה היה לי ברור שאני רוצה מקום שיש בו ים. אמנם ירדתי מספינת הדיג, אבל האהבה העצומה שלי לים לא פחתה. 

ג'ורג'י היפה שלי שוכבת על החול ומתמכרת לקרני השמש. הפנים שלה כל כך רגועות ואיש לא יכול לנחש מה שעובר לה בתוכה. אני יכול להסתכל עליה שעות.

"בואי מתוקונת, הולכים לצלול," אני אומר לה ומושיט יד לעזור לה לקום. היא מפתיעה אותי ומושכת אותי אליה.

"נשק אותי," היא מבקשת. אני לא צריך שתשכנע אותי ומנשק אותה ארוכות.

"אני עייפה," היא אומרת לי בפינוק, "אני חושבת שאשאר כאן לנמנם."

 אני נושק לה על מצחה, שם עליי את הציוד ויוצא לצלול.

אני מרגיש את כל גופי נרגע מיד כשהמים נוגעים בו. אני צולל לעומק, מתפעל ממה שנגלה לעיני.

שעה ארוכה אני מבלה מתחת למים ואז אני רואה אותן. קבוצה של צדפות. הלב שלי מגיב בהתרגשות. אני יודע בברור מה שאני רוצה. אני שולה אחת מהן. פותח אותה בזהירות ומוציא ממנה את הפנינה. אני מניח אותה בחזרה בזהירות.

כשאני עולה חזרה לפני המים ג'ורג'י כבר ערה. "התגעגעתי אליך," היא אומרת לי ומושיטה לעברי ידיים לחיבוק.

אני מתקרב אליה, פותח את כף ידי ומראה לה את הפנינה.

"איזה יופי!" היא קוראת בהתרגשות.

"גם אני חשבתי שהיא יפה," אני עונה לה, "אבל היא לא מתקרבת לכמה את יפה בעיניי, כמה שאת עושה אותי שלם ורגוע."

"אתה הוא זה שעשית אותי שלמה," היא עונה לי.

"אני אוהב אותך," אני אומר לה וכורע ברך לפניה.

"כן!" היא עונה לי עוד לפני שאני מוציא את המילים מפי.

אנחנו עומדים חבוקים שעה ארוכה. קרני השמש השוקעת מפזזות על פני המים.

רגע לפני שאנחנו עוזבים את הים אני מביט בהם. "מבטיח שזו הפעם האחרונה שאני לוקח משהו שייך לך," אני לוחש, "יש לי כל מה שאני צריך."

בר אבידן

מאמינה באהבה

כל הזכויות שמורות©

15.1.2019

Blake Shelton – Came Here To Forgett

ttps://www.youtube.com/watch?v=FaWH5TWzDCk