ילדת יום הולדת

אתם מכירים אותי בתור אחת

שכותבת רגשות ואהבה על כל גווניה.

אני גדיה.

כן אלה הרציניים, היסודיים, שהולכים קדימה בעקשנות,

וגם אם מחליקים אחורה הם לא מוותרים.

ובכל זאת,

בתור פרס על התנהגות טובה,

חסו עלי ואת האופק מאיר לי הקשת

שמאפשר לי להתנתק מהקרקע ולעוף.

מכירים את הסיפור על גברת בטן?

(מאה סיפורים ראשונים)

הסיפור שאמא מציצה לתוך הגוף של ילדתה הקטנה

כדי להבין למה אין לה מקום לאורז

אבל לממתקים תמיד כן?

היא פוגשת בגברת בטן שמסבירה לה

שיש בגוף מגירות לכל סוגי האוכל

זו של האורז קטנה ואילו המתוקה היא הגדולה מכולן.

זה הסבר בהחלט הגיוני על מה שקורה לנו בגוף הפיזי.

אז אני כאן לספר לכם על הנפש.

ולא, אני לא פסיכולוגית. ממש לא.

בגוף שלנו יש מדפי רגשות בגדלים שונים

ועליהם מונחות תיבות.

את חלקן אפשר לסגור

ולכן קוראים להן הפנדורות.

הן מסומנות כפנדורה אלף, פנדורה בית וכולי.

טרם הולדתנו,

אני עדיין זוכרת כי זה לא היה כזה מזמן,

פחות מאלף שנה,

אנחנו מקבלים תוויות ועליהן כתוב:
אהבה,

שמחה,

יופי פנימי

וגם קינאה,

שנאה,

עצב,

דכאון

ועוד.

עלינו להשתמש בתוויות האלה בחוכמה

כיוון שגודל התיבות מעיד על גודל תוכנן.

אני אסביר.

אם בחרנו בתיבה הגדולה ביותר

למלא בה את הקנאה,

האהבה תהיה קטנה ממנה

וחבל.

אני אישית הדבקתי את

הקנאה והשנאה והדיכאון

בתיבה אחת הכי פיצית שמצאתי,

כזו שאין בה מקום לכלום,

נעלתי במפתח והקאתי אותו ממני.

הייתי קצת חצופה

וביקשתי שינפיקו לי כמה מדבקות של אהבה,

כי אחת לא הספיקה לי.

כי יש אהבה לעצמי,

ואהבה למשפחה,

ואהבה לחברים

ואהבה לגבר.

לא רציתי להתחלק בהן

אז חייכתי את החיוך הכי מתוק שלי

והמלאך התרצה והעניק לי מדבקות עם לבבות

אפילו יותר ממה שביקשתי.

"אני מאמין לך," הוא אמר לי ושלח אותי לדרכי.

ומאז אני תמיד חותמת "מאמינה באהבה."

אמנם בר אבידן הוא שם העט שלי,

אבל כל השאר זו מי שאני באמת.

מברכת אתכם לרגל יום הולדתי ובכלל

בכל הטוב והאהבה שבעולם.

באהבה

בר

מאמינה באהבה

16.1