אריק ידע כל חייו שיש בו משהו שונה. הוא לא היה מסוגל להתרכז בדברים שלא עניינו אותו. אבל אם אהב משהו, היה מקדיש לו את כל זמנו והצטיין בו. המורים לא הבינו אותו. לא ידעו איך לאבחן אותו. "הוא תלמיד מבריק," אמרו המורים למדעים. "הוא כשלון. חבל להשקיע בו," אמרו שאר המורים.
היחיד שממש התחבר אליו היה המורה לספורט. דווקא במשחקי הכדור הוא לא היה טוב. בעצם זה לא נכון. הוא היה טוב בכל, רק שהיה מהיר חימה. היה מתפרץ מהר, תוקף את היריב, מה שהסתיים הרבה פעמים בפציעות. לעומת זאת כל מה שקשור לכוח ומהירות לא קם לו מתחרה.
הוא שרד 11 שנות לימוד. זה לא היה בית הספר ששבר אותו, אלא דווקא השעות שאחרי. המסגרת המשפחתית, הסביבה החונקת מסביבו. עובדת הבגידה של מי שחשב שהוא לו המגן שלו. האחד שהוא נתן לו את כל ליבו. ברגע האמת ההוא לא האמין לו שהוא אינו אשם ולקח את הצד של האשה שזה עתה הכיר.
עוד באותו הלילה הוא הוציא את הכסף שחסך מעבודות מזדמנות, כסף שהחביא מעיני כל לשעת צרה. והשעה הזו הגיעה. הוא קנה לו כרטיס רכבת ונסע הכי רחוק משם. הוא התגלגל ברחובות חיפש מה לעשות עם עצמו. ילד בן שבע עשרה, ללא השכלה, ללא משפחה וללא כסף.
הוא שטף כלים תמורת ארוחת ערב עלובה, וטאטא רצפות תמורת האפשרות להיכנס ולהתאמן בחדר הכושר. שם הוא פגש את ג'ו. ג'ו אבחן מיד את האש התמונה באריק, וראה את הפוטנציאל להרוויח על גבו כמה דולרים. הוא הזמין אותו לצפות באימון של קרב מגע והצית בו את הגפרור שיבער בו לנצח.
ג'ו ידע שעליו להציב גבולות לנער הצעיר וחסר הניסיון, אבל התאווה לכסף עיוורה אותו.
אריק לא היה טיפש. הוא ידע שג'ו מנצל אותו, אבל ידע גם שאין לו הרבה ברירות אם הוא רוצה שיהיה לו מקום קבוע לישון. עם הארוחות הוא הסתדר. תמיד היה מישהו שהזמין אותו להצטרף אליו.
**
הלילה הוא רעב מאד. מהבוקר לא אכל דבר. ג'ו נסע בענייני עסקים מחוץ לעיר ואין מי שדואג לו. הוא מרגיש ממש רע, אך בכיסו אין סכום כסף גדול. הוא ניגש לחנות נוחות וקונה דבר מה ואת השני מכניס לכיס בלי לשלם. לרוע מזלו המוכר בחנות מסוכסך עם ג'ו, מה שגורם לו להזעיק את השריף.
אריק מבין שאין מי שיגן עליו והוא מניח את ידיו מאחוריי הגב ומחכה להרגיש את המתכת הקרה ננעלת עליהם.
"יש לך שיחת טלפון אחת," אומר לו השריף.
"אין לי למי להתקשר," הוא עונה בקול חסר רגשות, "באמת."
השריף ממלא את פרטיו במחשב. באותה הזדמנות הוא מחפש פרטים עליו במאגר הארצי. ברגע זה מה שמטריד אותו הוא לא האם יש לו עבירות קודמות, הרי ברור לו שהגניבה הזו נעשתה בגלל שהיה רעב. מבט אחד על הנער המתבגר יכולה ללמד שהוא לא ישן ולא אוכל הרבה. מה שמעניין אותו האם מישהו דיווח על היעדרותו. ברור לו שהוא חצה גבולות רבים כדי להגיע לכאן.
"הוא כנראה צודק הילד הזה," הוא חושב לעצמו, "באמת אין לו למי להתקשר."
אריק יושב מולו, ידיו מאוגרפות בכיסיו. עיניו עצומות וכאב גדול על פניו. "אין לי מה להגיד להגנתי," הוא אומר ופוקח את עיניו, "דפקתי לעצמי את החיים."
"בגלל שעזבת את הבית?" הוא שואל.
פניו של אריק מתקשחים. "הבית? איני זוכר שהיה לי בית," הוא אומר לו, "אלא אם כן אתה מתכוון למאורה הזו שהיו בה כמה מבוגרים שעישנו סמים ולא ידעו להבדיל בין יום ללילה, והם קרויים ההורים שלי והאחים שלי." הוא נושם נשימה עמוקה. החרטה ניכרת על פניו. "לא שריף. בגלל חטיף אנרגיה אחד שלקחתי בלי לשלם." אפילו הוא אינו מוכן לומר שגנב.
"בגלל שהיית רעב?" הוא שואל.
"זו לא סיבה לקחת משהו ששייך למישהו אחר. חשבתי שאני אדם ששווה יותר, אבל טעיתי," אומר אריק.
"מה יש לך שם בתיק הגב?" שואל השריף.
אריק מוריד את התיק ומושיט אותו לשריף. "בגדי ספורט, כפפות אגרוף, בקבוק מים כמעט ריק," הוא אומר בקול רם. הוא מסתכל בתאים הצדדיים אבל הם ריקים.
"מה אכלת היום ילד?" הוא שואל.
"הייתי אמור לאכול את חטיף הבריאות שקניתי לפני ש… אתה יודע," אומר אריק, "אני כבר לא רעב."
"מייקל," קורא השריף לאחד מחבריו לעבודה, "תביא לי שני כריכים ושתיה מחנות הכריכים בפינה. ותגיד לו שלא יתקמצן וימלא את הלחמנייה כראוי."
"אז זה עוד מבחן?" חושב לעצמו אריק. השריף החליט להתעלל בי ולאכול לי מול הפרצוף. כמה רוע יש בעולם המבוגרים הזה." אמנם הוא עדיין צעיר, אבל כבר למוד ניסיון בעולם המנוכר הזה. הוא מאגרף את אגרופיו בחוזקה בתוך מכנסיו, ונושם עמוק. הדבר האחרון שהוא צריך כעת הוא להתפרץ על השריף הזה.
כשמייק חוזר, מורה לו השריף לתת כריך אחד לאריק. "בשבילי?" שואל אריק. וחושב בליבו: "מה הוא חושב שאני מטומטם. אני לא נוגע בכריך הזה גם אם עם ייתהפך העולם."
"תשאיר אותנו לבד מייק," מבקש השריף. עיניו נעוצות בדלת. הוא ממתין עד שהדלת תיסגר ורק אז מישיר מבטו לאריק. "יש לך שתי ברירות ילד," הוא אומר, "או שתעשה מה שאומר לך או שתמשיך לשחק."
"אני מצטער שריף אם אתה חושב שאני מזלזל בך. אני לא," עונה לו אריק, "אני מבין את חומרת מצבי."
"אתה צריך להתחייב בפניי שתעשה כל שאומר לך, בידיעה שאם לא תעשה, לא אוכל עוד לעזור לך," אומר השריף.
"אני מקשיב," אומר אריק. כולו דרוך לשמוע מה יפיל עליו עכשיו השריף.
השריף קם ממקומו והולך לעבר הדלת. "בוא איתי," הוא אומר.
אריק קם והולך אחריו. כאשר הוא מבין שהשריף מוביל אותו מחוץ לבניין, זיעה קרה מתחילה לזחול מעורפו לכיוון מטה. "יש שתי אופציות," חושב אריק לעצמו, "או שהוא הולך לגרום לי לבצע עבורו פשע, או שהוא הולך לזרוק את גופתי במזבלה." אף אחת מהאפשרויות האלה לא מוצאת חן בעינו ועדיין הוא ממשיך ללכת באגרופים קפוצים, מקווה שלא יצטרך להילחם אתו.
השריף אומר לו להיכנס לרכב, והוא מתיישב בפנים כשפניו כלפי החלון אבל אזניו כרויות לשמוע מה קורה. השריף מדליק את הרדיו ובוחר תחנה של מוסיקת קאנטרי. הוא מצטרף לזמר בשירה, ואריק אומר לעצמו שהוא שר ממש טוב. כמעט בא לו לומר לו שהוא יכול להיות זמר, ושגם הוא אוהב לשיר, אבל מבין שזה לא במקום.
הם יוצאים מהעיר לעבר שכונת מגורים על הגבעה. הבתים שם לא גדולים מידי, אבל השכונה מאד יפה. אריק לא זוכר מתי ראה פעם אחרונה שכונה שלווה כזו. השריף פונה לשביל הכניסה לאחד הבתים ועוצר את הרכב.
"בוא," הוא אומר לו, יוצא ועולה בדילוגים את מדרגות הכניסה. אריק ממהר בעקבותיו, סקרן לראות מי גר בבית הזה.
"הלן," הוא קורא, "יש לנו אורח."
עד מהרה מתגלה לעיניו הלן. "נעים מאד," היא אומרת ומושיטה לו יד, "אני הלן אשתו של דון." לפי המבט השואל בעיניו של אריק היא מבינה שאינו יודע מי הוא ומוסיפה, "אשתו של השריף."
"זה הבית שלך שריף?" ממלמל אריק.
"כן. ואתה נדרש לכבד את חוקיו," הוא אומר. "ועכשיו תסלחי לי יקירתי אני צריך לעבוד," הוא אומר להלן, נושק למצחה ויוצא מהבית.
"אני לא יודע מה אני אמור בדיוק לעשות," אומר אריק.
"לאכול את הכריך שלך, ללכת להתקלח ולישון," אומרת לו הלן. רק אז הוא שם לב לכך שהשקית עם הכריך שלו בידה.
"את נשמעת כמו אמא,"הוא אומר לה.
"אני לא כמו, אני אמא , וכעת אני בתפקיד אמא שלך," היא אומרת, היא מובילה אותו למטבח ומניחה לפניו את הכריך. "אני הולכת לסדר לך את המיטה. בינתיים תאכל."
"אני לא מבין למה," הוא עונה לה, "את מבינה שאם השריף הביא אותי," הוא לא מסוגל לומר את שמו הפרטי, "סימן שעשיתי משהו לא טוב? זה לא מטריד אותך?"
"תקשיב ילד. דון לא מביא כל יום מישהו הביתה. אם הביא יש לו סיבה טובה. אם הוא מרגיש מספיק בטוח להשאיר אותך לבד איתי ועם הבנות, אז אין לי סיבה לפקפק בו," עונה לו הלן.
"את יודעת, אף פעם לא התייחסו אליי ככה. כמו מישהו ששווה להשקיע בו," הוא עונה לה.
"תאכל," היא עונה לו, "ההמבורגר בטח מתקרר."
היא משאירה אותו לבד. הוא יושב במטבח ומעיף מבט מסביבו. המטבח מבריק מניקיון. אף פעם לא ראה מטבח כל כך נקי ומסודר. "בטח היא לא עובדת ויש לה זמן כל היום לנקות," הוא חושב לעצמו ומרגיש בנימת הביקורתיות במחשבה ומיד מתבייש בעצמו. "אז מה. זכותה לא לעבוד אם בעלה מרוויח משכורת טובה." הוא מסכם את השיחה בינו לבין עצמו. כל דבר אצלו נמדד בסופו של דבר בכסף, הדבר שהוא כה חסר אותו.
"אתה עייף?" הוא שומע שוב את קולה של הלן. הוא נבוך. בטח ראתה איך הוא מסתכל על המטבח. הוא רוצה להחמיא לה, אבל מפחד שלא תבין אותו נכון.
"ממש לא. ביחוד עכשיו אחרי שאכלתי," הוא עונה לה.
"היית תלמיד טוב בבית הספר?" היא שואלת.
"תלוי את מי שואלים. במדעים הייתי מצטיין, בהיסטוריה ואנגלית ממש לא," הוא עונה מנסה להבין למה היא שואלת. "רק שלא תנסה להכניס אותי לבית ספר." הוא חושב לעצמו. "בכל מקרה, אני עם בית הספר גמרתי.”
"מה מצב הריכוז שלך?" שואלת הלן.
"אני בסדר," הוא עונה לה. עדיין לא מבין לאן היא חותרת.
"אם כך בוא תעזור לי לבדוק מבחנים. כולם בשיטה האמריקאית, כך שאתה לא צריך לשלוט בחומר. תראה כמה ערימות הצטברו לי ועוד מעט יוצאים לחופשה," אומרת לו הלן.
אריק מביט בדף המבחן. "אני יכול לקבל אחד ריק? הייתי רוצה גם לעשות את המבחן."
הלן מתחילה לבדוק את המבחנים ומציצה לעברו של אריק. היא נהנית לראות אותו מרוכז במבחן ונדהמת לראות שגמר לענות על כל השאלות תוך רבע שעה. "או שאתה גאון, או שאתה חסר סבלנות. מיד נדע," היא אומרת לו. היא לוקחת את הטופס ובודקת אותו פעמיים.
"לך ולי ילד יש הרבה על מה לדבר," היא אומרת לו, "אבל קודם לעבודה."
"כל כך גרוע?" הוא לא מתאפק ושואל.
"אם מאה אחוז זה גרוע, אז כן," היא עונה לו. "עוד לא החלטתי כמה אשלם לך על כל טופס, אבל מבקשת בכל מקרה שתספור כדי שנדע," אומר הלן.
"אז ככה," הוא מתחיל למנות בפניה את טיעוניו, "ראשית ארשום את הציונים ברשימה כך שתוכלי לדעת. שנית, אני סומך עליך שתדעי. ובעצם את לא צריכה לשלם לי כלום. את נותנת לי לישון אצלך." בכוונה הוא מדבר בלשון יחיד, כאילו רוצה לא לקשר בינה לבין השריף.
"אני יודעת למה נעצרת. אני לא אתן שזה יקרה עוד פעם. אני רוצה שיהיה לך כסף משלך, שכן לא תשב כל היום בבית ותסתכל על הקירות," היא אומרת לו.
השנים יושבים שעות ארוכות ולאט לאט ערימת המבחנים מצטמצמת. "אני חושבת שמספיק להיום," אומרת הלן ומחניקה פיהוק. "בוא אראה לך את החדר שלך."
**
שבע שנים חלפו מאז
"אני לא יכול לעמוד בקצב שלך," אומר דון לאריק, "בוא נלך לשתות משהו."
"אני מקווה שאתה לא מצפה שאשתה איתך בירה," אומר לו אריק, "אני עלול להסתבך עם החוק. אתה מכיר אותנו הצעירים, בירה אחת לא מספיקה לנו."
"דווקא חשבתי על משקה חריף," עונה לו דון, "אתה יודע מה התאריך היום?"
אריק חושב מה מיוחד בתאריך הזה. הוא מריץ את כל ימי ההולדת ולא מצליח לזכור.
"שבע שנים מאז שנפגשנו. התיק שלך נקי לגמרי. איש לא יוכל לתבוע אותך," עונה לו דון, "וזה ראוי להרמת כוסית."
"שבע שנים, וואו," עונה אריק, "אני עדיין מתקשה להאמין שלקחת אותי תחת חסותך. תמיד סיקרן אותי לדעת מה גרם לך לעשות את זה. "
"המבט בעיניים שלך. מבט של זאב מובס," עונה לו דון.
"נשארתי זאב בודד, " עונה אריק.
"כן. רק שעכשיו אתה מוכן כבר להיות האלפא," עונה דון, "אגב, אם מותר לשאול כמובן, מה קורה עם בנות? לא ראיתי אותך עם מישהי."
"זה מסובך," עונה לו אריק. "מכל הבנות שבעולם הייתי צריך להתאהב בבלתי אפשרית," הוא עונה.
"הסבר," מבקש ממנו דון.
"מעניין שדווקא היום אנחנו מנהלים את השיחה הזו. ג'ורג' הבעלים של חנות הנוחות שבה הסתבכתי, הוא אבא של סטפני. אם לא די בכך, ג'ורג' הוא אויב מושבע עד היום של ג'ו המאמן שלי. היא יפה, מהממת, והכל אבל אתה מבין שאני לא יכול להרשות לעצמי להזמין אותה לצאת איתי."
"דיברת איתה?" הוא שואל.
"אני מתחמק ממנה כל הזמן," עונה אריק, "כלומר כשאנחנו לא לבד הכל זורם. רק כאשר אני נתקל בה כשאני לבד אני מקשיח את מבטי ומתעלם ממנה."
"זה ממש לא מתאים לך," עונה לו דון, "אתה אחד שנלחם על חייו. איך זה שאת לא נלחם על האהבה שלך?"
"אתה לא מבין שזה מלחמה אבודה?" עונה לו אריק.
"תאמר לי בבקשה," אומר לו דון, "תמיד כשאתה עולה על המזרון אתה בטוח שתנצח את היריב?"
"ברור שלא. אם כן זה לא היה אתגר בכלל," עונה לו אריק.
"אז ענית בעצמך לעצמך," עונה דון, "אני מצפה לראות אותה ביום שישי אצלנו לארוחת ערב." הוא קם ממקומו ולא נותן לאריק שהות לענות. הוא יודע שהוא חייב להשאיר אותו לבד, כל עוד המילים האלה טריות במוחו. כשהוא חוזר הביתה הוא מודיע להלן: "יש לנו אורחת לארוחת ליל שישי. סטפני הבת של ג'ורג'."
"ג'ורג' מהחנות ההיא?" שואלת, "ואיך זה בדיוק קרה?"
"הילד מאוהב בה, אבל לא מעז לעשות צעד לקראתה בגלל מה שקרה אז," עונה לה דון.
**
סטפני
"אז אתה לא מכיר אותו אבא, אם אתה מסוגל לומר כך," אני אומרת לאבא שלי אחרי שאמר לי שאריק סתם עבריין עלוב. הוא סיפר לי על דבר הגניבה שבגללה לקח אותו השריף תחת חסותו. "שבע שנים ואתה לא יכול לשכוח?! ומאז כמה פעמים נעצר?"
אבא מרכין את ראשו. כשאני צודקת אני צודקת.
"יש שם משהו הרבה מעבר לניסיון שלו לקחת חטיף בלי לשלם, אתה יכול להסביר לי מהו?" אני שואלת.
אבא נאנח. הוא מסתגר בתוך עצמו. כזה הוא כדוחקים אותו לקיר.
"אבא?" אני שואלת.
"את מבינה, המאמן שלו ג'ו חיזר אחרי אמא," הוא מתחיל לספר לי.
"ואמא נענתה לו למרות שהייתה נשואה?" אני שואלת. זה ממש לא מתאים לאמא שלי. לך תדע, אולי אני לא באמת מכירה אותה.
"זה היה לפני שאני התחלתי לצאת איתה," הוא עונה לי.
"עכשיו ממש בלבלת אותי. הרי אתה הוא זה שנשאת אותה לאשה," אני עונה לו.
"נכון. אבל תמיד יש לי הרגשה שהוא היה נותן לה יותר. שהיא היתה יותר מאושרת איתו," עונה אבא.
"מאיפה בא לך הרעיון הזה. אמא מאד אוהבת אותך," אני עונה לו.
"אנחנו לא מדברים על אהבה," הוא אומר לי.
"אולי הגיע הזמן." אני אומרת, "אתה לא יכול לחיות עם הרגשה כזו. אתה חייב לדבר איתה. אני בטוחה שתגלה שאתה טועה. אולי תזמין אותה למסעדה?"
"ומה אז?" הוא שואל. אני מסתכלת על אבא. הוא כמו ילד קטן פתאום. לא יודע איך להתנהג עם האשה שלה הוא נשוי מעל עשרים שנה.
"אני הולכת כעת להתאמן," אני אומרת לאבא. הוא מהנהן בראשו, "אני גם מתכוונת לדבר אתו." אבא מהנהן שנית.
הוא מסתכל עליי. בטח חושב לעצמו: "איך לילדה שלי יש בטחון ואומץ, הלוואי עליי." אין לו מושג שאני לא יודעת בדיוק מה לעשות כדי שאריק יסתכל עליי.
אני נכנסת למכון וניגשת להתלבש. אני בוחנת את עצמי שעה ארוכה במראה. "היי יפיופה. מה את מסתכלת כל כך הרבה בראי. את יודעת שאת מושלמת," אומרת לי חברתי דניאל.
"את חושבת?" אני שואלת בטון חסר בטחון.
"ברור. את לא רואה איך כולם מסתכלים עליך?" היא עונה לי.
"ממש," אני עונה לה. "מה זה משנה אם הוא לא מסתכל עליי?" אני חושבת לעצמי. כמובן שאני לא מעזה לומר בקול מה שעובר לי כעת בראש.
"בואי כבר האימון מתחיל," מאיצה בי דניאל.
אנחנו הולכות במהירות, כמעט בריצה ונכנסות לאולם.
"תביטי מסביבך, ברגע שנכנסת כל העיניים עליך," אומרת לי דניאל בתחושת נצחון, כאילו זכתה בהתערבות.
אני מרימה את עיניי ולהפתעתי נתקלת בעיניים של אריק שנעוצות בי. הפעם הן אינן קרות כמו תמיד. אני כל כך מופתעת שאיני מסירה את העיניים ממנו.
"עכשיו שכולכם כאן," אומר אריק , "אנחנו יכולים להתחיל. בואי אליי סטפני. היום את בת הזוג שלי לאימון."
אני לא מאמינה למשמע אוזניי. "לא היית ברור?" הוא שואל ומבטו עדיין נעוץ בי, "זה אומר שאת אמורה לגשת לכאן," הוא אומר ומצביע על המקום לצדו הימני.
אני קופאת לרגע, אבל כשרואה שכולם מסתכלים עליי, אני ניגשת אליו.
"ובכן. התרגיל הבא שנלמד הוא…." יותר אני לא שומעת. אני מרגישה את המגע שלו על זרועותיי ומקווה שאיש לא רואה כמה אני בוערת בפנים.
"תירגעי," הוא לוחש לי, "אנחנו עכשיו באימון. נפגש אחר כך ונדבר על הכל."
"נדבר על הכל?" למה הוא מתכוון.
"תתרכזי," הוא אומר לי שוב בלחש, "אני יודע שאת טובה."
אני לוקחת נשימה עמוקה, מציצה לתוך עיניו. יש בהן רוך שאני לא מכירה. "אני מוכנה," אני לוחשת לו חזרה.
מעולם לא היה לי אימון כזה טוב ומשחרר. עיניו היו נעוצות בי עמוק, והרגשתי כל כך בטוחה במה שאני עושה.
"היית מעולה היום," הוא אומר לי ומושיט יד להוריד ממני את כפפות האגרוף. לאחר מכן הוא מוריד ממני את החותלות הכרוכות סביב ידי ומגלגל אותן. הוא מסתכל עליי ולא איכפת לו כלל שהאחרים מציצים עלינו בסקרנות.
"רעבה?" הוא שואל אותי.
"קצת," אני עונה בביישנות.
"נפגש בכניסה," הוא אומר לי, כאילו זה ברור מאליו שאנחנו הולכים לאכול יחד. אני מסתכלת עליו.
**
אריק
"אני רוצה לספר לך עליי," אני אומר לה. "אני מרגיש שאני חייב להוריד את האבן הזו מהלב שלי."
"ברור לי שאתה אדם טוב," היא אומרת מיד כשאנחנו מתיישבים בדיינר.
"באמת? את כנראה לא שמעת עליי," אני עונה לה.
"אני בטוחה שהייתה סיבה שעשית מה שעשית לפני מיליון שנה בחנות של אבא שלי. אם הייתי צריכה להמר על הסיבה הייתי מנחשת שזה בגלל שהיית רעב."
"ואת עדיין מוכנה לדבר איתי?" אני שואל.
"אתה עדיין מוכן לדבר איתי למרות שאני הבת של האדם שהסגיר אותך?" היא עונה לי ומבט שואל על פניה.
"אבא שלך הציל את חיי. מי יודע איפה הייתי היום אם לא הייתי נפגש בלילה ההוא עם דון," אני עונה לה.
שתיקה משתררת בינינו. אני כל כך רוצה לשאול אותה בקשר לארוחה, אבל מפחד פתאום שתסרב לי.
"אז מה קרה היום?" היא שואלת, "שהתחלת לדבר איתי. הרי כל הזמן לא סבלת אותי?"
"יש לך חבר?" אני שואל בתשובה.
"כבר הרבה זמן לא. וגם כשהיה לי זה לא היה רציני לא הרגשתי אליו מה שאני…" היא עונה לי. אני מביט בה מחכה שתמשיך אבל היא משפילה מבט. "ולך?" היא שואלת לבסוף.
"החיים שלי עד היום היו מאבק אחד ארוך. אני יודע שהצלחתי להתגבר על הרבה מכשולים. מי היה מאמין שאני אסיים את לימודי באוניברסיטה ועוד בהצטיינות. אבל אני חייב להודות בפניך שאף פעם לא הערכתי את עצמי כגבר. אני מאוהב בך כבר הרבה זמן וחשבתי שלעולם לא תהיי מוכנה לצאת איתי בגלל מה שקרה."
"בכל זאת קרה משהו היום," היא עונה לי.
"האב המאמץ שלי שאל אותי האם יש לי מישהי מיוחדת וגרם לכל הרגשות שלי להשתולל החוצה. הוא מזמין אותך לארוחת שישי," אני אומר ומסתכל מבעד לחלון. אני לא מוכן לספוג את הסירוב שלה.
"ואני אבוא בתור מה? ידידה שלך?" היא שואלת.
"מה פתאום," אני עונה ושותק לרגע, מתקשה להוציא את המילים מהפה, "בתור חברה שלי."
"וכל זאת בכדי לרצות את השריף?" היא שואלת.
"כל זאת בשביל להשקיט לי את הלב שמשתולל כל פעם שאת נמצאת לידי," אני עונה לה.
"תשובה נכונה," היא אומרת וצוחקת.
ואז אני עושה את מה שאני חולם עליו חודשים רבים. אני מצמצם את הרווח בינינו, עוטף אותה בזרועותיי ומנשק אותה נשיקה ארוכה ובלתי נגמרת, עד ששנינו כבר חסרי נשימה.
"היו לי עוד הרבה מכשולים בדרך הפתלתלה, הרבה מלחמות שעוד אספר לך עליהן, אבל הן היו שוות כדי להיות ראוי לך, כדי לעמוד כאן מולך ולדעת שאת מאמינה בי גם."
כל כך פחדתי שלא אדע איך לאהוב אותה, שלא אדע איך לנשק אותה. מסתבר שגם אם אתה חסר את זה כל השנים, האהבה טבועה בך, וברגע האמת אתה יודע בדיוק מה לעשות.
"לא ידעתי שנשיקה יכולה להיות משהו כזה מדהים," היא אומרת לי. ואני רוצה לומר לה שזה היא שעשתה אותה כזו. אבל מה אני מבין. זו הרי הראשונה שלי. הראשונה מיני רבות שעוד תקבל.
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות