אם עד עכשיו חיפשתי
את ההגדרה המדוייקת
למה שאני מחפשת
עכשיו תמו חיפושיי.
ב.א.
סופיה
אני שומעת צלצול פעמון בדלת. אני תוהה מי בא לבית הורי בשעה כזו. אני מציצה מבעד לחלון הצדדי ורואה שלושה גברים לבושים במדים כחולים.
"מענין מה השוטרים עושים פה?" אני חושבת לעצמי. בגלל שאני אדם אופטימי אני לא נותנת למחשבות רעות לרוץ לי בראש. "הכל בסדר," אני אומרת לעצמי בשעה שאני ניגשת לפתוח להם את הדלת. אני מופתעת לראות שאחד מהם מחזיק סולם ירוק. רק בשעה שאני מסתכלת על הסמל על זרועו אני רואה שהם שייכים לכוחות הצלה של מכבי האש.
אחד מהם עומד בפתח הדלת והשניים האחרים עומדים במרחק מה מאחור. אינני מחפשת לראות את התג עם שמו רק דבר אחד עובר לי בראש בשעה שהוא מסביר לי שהם עורכים בשכונה בדיקת תקינות של גלאי עשן.
"אני יכול לשאול אותך שאלה?" הוא שואל אותי בחיוך.
"בודאי," אני עונה בלי לחשוב.
"את פוחדת מאתנו?" הוא שואל, "אני יכול להציג לך את תעודת איש כוחות ההצלה שלי."
"לא, מה פתאום," אני עונה לו, "אני לא פוחדת."
"אז למה את מסתכלת כך על המדים שלי?" הוא שואל.
"אתה ודאי תחשוב שאני משוגעת," אני עונה לו נבוכה.
"תנסי אותי," הוא אומר. עכשיו הוא נשמע סקרן.
אני נאנחת. הוא לא מוריד את עיניו ממני. איזה עינים יפות. "אני תוהה איך זה שהצבע על הבגד שלכם נשמר כל כך טוב ולא דוהה."
הוא פורץ בצחוק. "אני שמח שזה מה שמעסיק אותך."
"להורי יש מכבסה," אני אומרת לו בשעה שחבריו משמיעים את צפצופי גלאי העשן מכל פינה בה הם מותקנים, "זו בעיה לא קטנה לשמר את הצבעים הכהים."
"אני מניח שאת יודעת לעשות זאת," הוא אומר.
"מגיל אפס אני מתרוצצת להם בין הרגליים במכבסה. אז התשובה היא כן," אני עונה.
"אם כך להוריד כתמים את יודעת," הוא אומר לי.
"אני יכולה לכתוב על זה ספר," אני עונה בצחוק.
"אז אני מניח שגם מהשיער שלך שנצבע באדום את יודעת," הוא אומר מצביע על קבוצת שיער שנצבעה.
"כן, וגם מהידיים," אני עונה לו ומראה לו את ידי הצבועות, "אני באמצע צביעה כעת."
"את צובע את הקיר בצבע כזה?" הוא שואל מופתע.
"לא, מה פתאום," אני עונה לו, "אני מציירת על רהיטים."
"אפשר לראות?" הוא שואל כאילו אנחנו לבד בעולם, כאילו הוא לא באמצע ביקורת שכונתית.
"אתה מוזמן מתי שמתחשק לך," אני עונה.
"מתחשק מממ… זה לא עובד ככה," הוא עונה לי, "אולי בסוף היום?"
"אני פה," אני עונה לו, "הבטחתי לסיים את הצביעה עד יום חמישי."
"אם כך קבענו," הוא אומר, "אני תיאו."
"אני סופיה," אני עונה לו.
"הכל בסדר," אומרים חבריו של תיאו שסיימו את הבדיקה. הוא חותם על הטופס ומגיש אותו לי. "להתראות סוף."
אני חוזרת לאט לחדר. "האם כל זה קרא באמת או שחלמתי." המחשבה על העיניים שלו גורמת לי לחייך.
*
אז כדי שלא תחשבו שאני משוגעת אני אספר לכם קצת על עצמי. קוראים לי סופיה. אמא שלי, כמו כל איטלקיה ממוצעת, מעריצה נלהבת של סופיה לורן. אז יותר אני לא צריכה להסביר. המכבסה המשפחתית שלנו הוקמה על ידי סבא של אבא. דון לוציאנו הגדול. "לונדירטה" עברה בירושה מאב לבן ועכשיו זה אבא שלי שמנהל אותה. אחי פאביו לא מעוניין לעבוד בה. "יש לו חלומות גדולים מאלה," הוא אמר והלך לעבוד במאפיה של דודי לוצ'יאנו, מה שאילץ אותי לעבוד במקומו.
פאביו ניסה לנחם אותי "שכביסה וגיהוץ זה בכלל מקצוע של בנות." ממש כעסתי עליו: "אתה אומר סבא של אבא, וסבא שלנו ואבא שלנו הם בנות?"
כך קרה שאני עוזרת להוריי במכבסה. אמא תמיד צוחקת שכל גבר ירצה להתחתן עם אחת כמוני שיודעת לכבס כל כך טוב, להוריד את הכתמים העקשניים ביותר, וכמובן מגהצת מעולה. "את יודעת כמה נשים היו רוצות להיות מסוגלות לכבס את השמלה השחורה שלהן ושהצבע שלה לא ידהה?"
זה מה שגרם לי להתחיל להסתכל על צבעים. עם הזמן התחלתי לשחק עם מכחול, ואת הסוף אתם כבר יודעים. כשאני לא עובדת במכבסה, שזה רוב הזמן כעת, אני מציירת על רהיטים לפי הזמנה.
*
נותרה לי רק מגירה אחת והשידה שאני עובדת עליה תהיה גמורה. בתחילה אני צובעת הכל בלבן, אחר כך מתחילה לעטר אותה בפרחים האדומים. אני מוסיפה מעט אבקת זהב סביבם ומניחה למגירה להתייבש. כל אותו הזמן המחשבות שלי נודדות אל תיאו שהגיע היום משום מקום לבית שלנו בשעה שרק אני הייתי בבית. אני מביטה בידי הצבועות באדום של פרחי האמריליס ומחייכת למחשבה שחשב שאני צובעת בצבע הזה את הקיר. אני סקרנית כבר לראות מה תהייה תגובתו למראה השידה המוכנה.
מצד אחד אני שמחה לסיים את מלאכת הצביעה. מלאכת היצירה משולה בעיני להריון ארוך ומתיש הגורם לך אושר גדול כאשר הוא מסתיים. מצד שני אני מתקשה להיפרד מהרהיט שתבעתי בו חותם מנשמתי. אני תוהה האם ליאו יצליח לראות אותי בשידה הגמורה או זה יהיה בשבילו סתם פריט שציירו עליו.
אני מניחה בזהירות את המגירה לייבוש. אני נוהגת להשתמש בצבעים שמתייבשים מהר. אני יודעת שהזמן שדרוש לי להתקלח הוא הזמן שדרוש לה להתייבש. אולי כי אני אוהבת להתקלח ארוכות. הזמן הזה שבו אני מצויה בפרטיות מוחלטת תחת זרם המים, ודבר לא קיים מסביבי, הוא הזמן שאני מרשה לעצמי להתמסר למגע המלטף ולעוף במחוזות הדמיון. בדיוק כאן לפני שבועיים חלמתי את הדוגמא של פרחי האמריליס האדומים על השידה, והנה הם כאן מצוירים בצורה מושלמת. אני נזכרת שמרוב מחשבות על ליאו שכחתי לחתום את שמי.
עכשיו אני כבר לא מרוכזת, ממהרת לסגור את המים, עוטה עליי את המגבת, וכיוון שאני לבד בבית יוצאת כך עטופה בה וניגשת לחתום את שמי.
אני חוזרת לחדר האמבטיה, פותחת את החלון מעט כדי לגרש את האדים. אני מנגבת בכף ידי את המראה ובודקת אם הצלחתי להוריד את הצבע מהשיער. אני נוגעת במקום בו היה השיער צבוע, במקום בו נגע תאו במגע מרפרף וכולי מתמלאת צפייה. "האם באמת יחזור אליי?"
אני מבינה שהביקור של הכבאים משפיע עליי יותר משהבנתי. אני יודעת שעליי להרגע. אומרים שכגודל הצפייה כך גודל האכזבה. אני מסתכלת בראי ומזכירה לעצמי שוב מי אני. אולי הרגשתי כמו נסיכה מהאגדות לרגע, אבל מי שניבטת אלי עכשיו מהראי זו אני. ומה כבר יש לי להציע? ברור לי שלא חסרות לו נשים בחייו. אולי סתם נשמע לו העניין מסקרן, ואולי חשב שאני תמימה, מין ילדה טיפשה שאפשר להשתעשע בה.
אני שוב חוזרת למי שאני. בלי אשליות וחלומות בהקיץ.
אני ניגשת לבדוק את המגירה ורואה שהצבע התייבש. אני מתיזה עליה חומר שמשמר את הצבע, מייבשת אותו במייבש השיער ומכניסה את המגירה למקומה. אני לוקחת צעד לאחור ומתבוננת בסיפוק. אני אוספת את המכחולים, שוטפת אותם , נותנת למים לחדור מבעד שערות המכחול העדינות, ומניחה אותם על הדלפק להתייבש. אני אוספת את ניירות העיתון הפזורים על הרצפה, ניירות שצבעי השידה הותזו עליהם וניגשת לזרוק אותם לפח המיחזור.
אני מחייכת כשאני נזכרת במרקו בן דודי שעובד העירייה שאמר לי פעם בעת שבא לאסוף את פחי המחזור : "עוד פעם שיחקת עם צבעים ילדה?" הוא מעריץ נלהב של העבודות שלי וגרם לי לצייר אפילו על קירות חדר הילדים בביתו. בעקבות כך קיבלתי הזמנות לבוא לעטר קירות של חדרי ילדים נוספים אבל סירבתי. אני אוהבת את העבודה לבד, רחוק מעיני כל. השקט שסובב אותי בשעה שאני מציירת יקר לי מפז.
הצלצול בפעמון הדלת מעיר אותי ממחשבותיי. אני ניגשת לפתוח אותה ורואה את תיאו עומד מולי ובידו עציץ עם פרחי אמריליס אדומים.
אני פותחת את הדלת לרווחה, נותנת לו להיכנס. הוא מושיט לי את העציץ. "אני לא מפסיק לחשוב עליך," הוא אומר לי להפתעתי.
אני מסתכלת עליו ושואלת בלי לחשוב: "עליי?"
הוא צוחק. "כן ילדה. אני לא יכול להסביר לך במילים. זה פשוט כך."
אני משפילה את עיני במבוכה. לא רק שלא חשבתי שהוא מתייחס אליי ברצינות, מעולם לא דיבר אליי גבר כך. אני מרגישה שכח הדיבור ניטל ממני ואני עושה את הדבר היחיד שעולה במוחי. אני אוחזת בידו ומובילה אותו ללא מילים לעבר מרפסת השמש בה מונחת כעת השידה.
לא רק שזה לא מקל על המבוכה שלי להיפך. המגע המחשמל של ידיו מבעיר את כולי. אני רוצה למשוך את ידי ממנו, אבל לא רק שאינו נותן לי לשחרר את היד, אלא מחזק את אחיזתו בי.
"ניסיתי להגדיר לי את הצבע האדום בשערך. בדרכי לכאן עברתי ליד חנות הפרחים ליד המאפייה. הפרח הזה כאילו קרא לי בצבעו האדום המושלם."
עכשיו אני מחייכת. "זה בדיוק הפרח שציירתי," אני אומרת לו, "קוראים לו אמריליס."
"אני לא מאמין," הוא אומרת, "תקשיבי. את מוכשרת בטרוף."
"תודה. איש מבאי המכבסה לא יאמין לך אם תספר לו שאני יודעת לצייר."
"לא הבנת אותי," אומר תיאו, " אני לא מאמין שבחרתי לך את הפרח שאת ציירת. זה שאת מוכשרת אני בהחלט מאמין. עם התוצאה המדהימה הזו אי אפשר להתווכח."
"זה לא חוכמה," אני אומרת, "ראית את הצבע על השיער שלי"
"אז אני מבין שלא מגיע לי שום קרדיט על זה," הוא אומר ומדרג את ראשו.
"ברור שמגיע לך," אני אומרת לו, "האמת היא שאני המומה מכך שקשרת בין הצבעים, שזכרת."
"זכרתי? אני לא יכול להפסיק לחשוב עליך," האו עונה לי.
**
תיאו
מעולם לא קרה לי דבר כזה. מעולם לא חרגתי וניהלתי שיחה אישית בשעה שבאתי לבדוק את גלאי העשן בבתים הפרטיים בעיר. יש בה משהו באשה הצעירה הזו שהוריד ממני את ההגנה ומשך אותי אליה. היא נראתה כל כך חמודה. תמימה משהו, פראית משהו, עם הצבע האדום בשיערה. המבט בעיניה היה סקרן. היא הביטה על המדים שלי, נראה היה לי שהיא מאשרת לעצמה מי אנחנו. אני הייתי מהופנט וכל מה שראיתי זה זוג עיניה הגדולות. היה בהם עומק וחכמה שעמדו בסתירה לגילה הצעירה. ניסיתי להעריך את גילה , ולא הייתי בטוח אם היא נערה או אשה. ״את רוצה שאראה לך את תעודת כוחות ההצלה שלי?״ אני שואל אותה, חושב שאולי היא חוששת שאנחנו לא מי שאנחנו. היא מדהימה אותי עם התשובה שלה. זה הצבע של המדים שלנו , צבע שלא דוהה בכביסה שמושך את תשומת לבד. מסתבר שלמשפחתה יש מכבסה. אני בוחן אותה ביסודיות היא בהחלט יותר מבוגרת ממה שחשבתי, וזה מוסיף לה קסם מיוחד בעיניי. אני מבחין שבשערה יש פס אדום. בלי לחשוב אני נוגע בקווצת השיער הצבועה ומסב את תשומת ליבה לכך. היא לא מתרגשת. ״זה מהצבע שאני צובעת איתו כעת.״ אני מתפלא. מי צובע קיר בצבע אדום חזק כזה. ״ אני מציירת על רהיטים, ״ היא מסבירה לי. עכשיו אני סקרן לראות את זה. ״ אני יכול לראות?״ אני שואל ואנחנו קובעים להיפגש מאוחר יותר. אנחנו מסיימים את הביקורת. הכל מתפקד כראוי ואני נותן לה אישור על הביקורת ותקינות הגלאים. לבית השכן אבל המחשבות שלי נשארות איתה. אני מעביר את היום הזה והריכוז ממני והלאה. איך זה שמישהי זרה לגמרי תופסת חלק כל כך נכבד מחשבותיי? ״היי ליאו איפה הראש שלך?״ שואל אותי מרקוס חברי לעבודה.
"את האמת?" אני אומר ומחייך, "הראש שלי בבחורה הזו מהבית השכן."
"שמתי לב שההתנהגות שלך היתה שונה. היית מהופנט על ידה," הוא אומר לי.
"אני לא יכול להגדיר את זה לעצמי. משהו בה, בעיניים הגדולות והממות שלה, ערער אותי לגמרי. כל החומות שלי התמוטטו מולה," אני עונה לו.
"ומה אתה מתכונן לעשות עם ההבנה הזו?" שואל מרקוס.
"קבענו להפגש בסיום יום העבודה," אני עונה, "מסתבר שהיא מציירת. ביקשתי לראות את העבודה שלה."
"ליאו, אני לא מכיר אותך. איפה הזאב חסר הלב, שמשחק עם הנשים כאילו היו בובות סמרטוטים?"
"היה ברור שיום אחד מישהי תשחק איתי באותה צורה לא?" אני עונה לו, משתוקק כבר לסיים את השיחה המביכה הזו מבחינתי.
אנחנו עוברים את כל הרחוב. מצאנו כמה גלאים שיש צורך מידי להחליפם. אני דואג לשים גלאים זמניים ומורה לבעלי הבית לדאוג להתקנה של גלאי קבוע. אנחנו חוצים את הכביש ומתחילים לעבור על הבתים מעבר לכביש. הפעם אני יותר מרוכז. אני יודע שכל בית שאנחנו בודקים מקרב אותי חזרה לתחילת הרחוב, לבית שלה.
אנחנו מסיימים את הבית האחרון. אני מרגיש את פרפרים של התרגשות נבנים בתוכי. אני יוצא מהבית ומבחין בשיח של פרחי אמריליס אדומים. אני לא זוכר מתי התעכבתי להסתכל על פרחים. משהו בהם גורם לי לעצור. פתאום אני מבין שזה הצבע שלהם שמזכיר לי את שערה הצבוע. אנחנו נוסעים להחזיר את הרכב לתחנה ואני יוצא מיד חזרה לשכונה. בדרך אני עובר ליד המאפייה. הריחות המשכרים שלה תמיד גורמים לי להעיף מבט לעבר חלון הראווה העמוס עוגות. אבל הפעם מה שמושכת את תשומת ליבי זו חנות הפרחים לידה, או אם להיות מדויק העציץ עם הפרח האדום שניצב ליד דלת הכניסה. זו כבר הפעם השנייה שהוא מופיע לנגד עיניי. האם אני צריך סימן ברור מזה? אני נכנס לחנות ומשלם עבורו. אני רוצה שתדע שחשבתי עליה, שאני זוכר את הרגע הקסום הזה שהיה בינינו. עכשיו כבר דחוף לי ממש לראות אותה.
**
סופיה
כיוון שלא באמת האמנתי שיגיע לא הכנתי כלום. אני נבוכה מגילוי הרגש שלו כלפיי ומחפשת איך לשבור את השתיקה.
"לא באמת האמנתי שתחזור," אני אומרת לו, "אחרת הייתי אופה עוגיות, מכינה משהו לאכול."
"באמת?" הוא עונה לי מופתע, "לא חשבת שאחזור. לא שמת לב להשפעה שלך עלי?"
"אתה מביך אותי תיאו. אני לא רגילה שמדברים אליי כך," אני עונה לו.
"היה לך פעם חבר?" הוא שואל.
אני נאנחת. "אתה בטח חושב שאני תמימה. אני לא. יש לי ניסיון עם גברים, אבל אף אחד לא כמוך."
"תגדירי כמוני," הוא אומר לי. הוא מביט עמוק לתוך עיני, "אני גורם לך לאי נוחות?"
"זה בדיוק העניין. שאני מרגישה כל כך טוב לידך שזה מפחיד אותי. אני מרגישה שעד היום הייתי מבולבלת ופתאום אני רואה הכל בצורה הכי בהירה שאפשר."
"אני שמח לשמוע ילדה," הוא אומר לי. הוא עומד ומתבונן בריכוז בציור על השידה. "אפשר לגעת?" הוא שואל.
"כן," אני עונה, "זה התייבש כבר." אני לוקחת את ידו, מפרידה את אצבעו משאר האצבעות ומוליכה אותה על הפרח.
"וואו, זה מרגיש כאילו זה פרח אמיתי," הוא אומר, "את באמת מוכשרת בטירוף."
"ומה אתה עושה בשביל להרגיע את הנפש?" אני שואלת.
"אני מנגן," הוא עונה לי, "את רוצה לשמוע?"
"זו בכלל שאלה?" אני שואלת אותו.
"חשבתי שנלך לפאב שאני מנגן בו עם החברים. אני אוהב את המטבח שלהם," הוא אומר לי.
"תן לי רגע," אני אומרת והולכת להחליף את הבגדים לשמלת טריקו נוחה.
"את יפיפיה," הוא אומר לי ורוכן לנשק אותי. הוא מתקרב ללחי , אבל ברגע האחרון מגניב לי נשיקה מרפרפת על השפתיים. אני נושכת את שפתיי. אני כל כך רוצה לומר לו שאני רוצה עוד כאלה טעימות אבל רק נושכת את שפתיי. "בואי נלך," הוא אומר ומושיט יד לאחוז בשלי.
"השארתי את הרכב בתחנה, זה ממש קרוב, אכפת לך שנלך ברגל? יום יפה היום ומזג האוויר נפלא," הוא אומר. אנחנו הולכים ומפטפטים לנו בנחת. הוא משתף אותי מחויות יומו.
"בטח הזקנה מהבית הירוק לא נתנה לכם להיכנס," אני אומרת, "היא מאד חשדנית."
"תתפלאי אבל מרקוס הפעיל עליה את קסמיו והיא נענתה ברצון," הוא אומר לי, "היא כל הזמן כרכה סביבו בכל מיני תירוצים."
"כל עוד לא סביבך אז מה אכפת לי," אני אומרת.
"ומה אני צריך להבין מזה?" הוא שואל וחיוך מרוצה על פניו.
"נו באמת? אני יודעת שהבנת," אני עונה לו.
"ואני שמח מאד עם מה שהבנתי," הוא אומר ולא מוריד את החיוך המרוצה מעל פניו, "שרק תרגישי כך לנצח."
"ספרי לי עוד עלייך," הוא מבקש.
"אתה יודע, אף פעם לא שאלו אותי שאלה כזו. אני לא יודעת מה לענות," אני אומרת לו, "אתה יודע שעבדתי במכבסה של הוריי. היום אני רק עוזרת שם כי הנושא של צביעת הרהיטים תפס תאוצה. כייף לי שאני יכולה לפרנס את עצמי." הוא מקשיב לדבריי בריכוז. אני לא רכילה שמישהו מקשיב לי כך. "אני משעממת אותך?" אני שואלת אותו מבוישת אחרי שאני קולטת שאני מדברת על עצמי.
"מה פתאום ילדה, איך אני אכיר אותך אם לא תספרי לי?" הוא אומר ומלטף את שערי.
אנחנו מגיעים לפאב. "איך זה שאף פעם לא ראיתי אותך?" אני אומרת, "רגע אני דווקא כן! אני לא מאמינה. אתה מנגן על פסנתר נכון?"
"באמת?" הוא שואל בשעה שאנחנו נכנסים והולכים לשבת על הבר.
"צ'או בלה," קורא לעברי מריו אחראי משמרת.
תיאו מסתכל עליי, מנסה להבין מה קורה בינינו. "הוא יצא פעם עם אחותי," אני מנדבת לו מידע.
"אבל לא איתך," הוא עונה לי. הטון הרכושני שלו מחמיא לי.
"לא איתי," אני עונה לו, "הוא לא הטעם שלי." אני שמה לב שהמשפט הזה גורם לו להיות מתוח. "כלומר זה לא שיש לי הגדרה מדוייקת של מה שאני מחפשת אני אומרת לו, אבל זה ממש לא משנה, כי מצאתי אותך."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
18.10.2018