מיקה
יום חמישי הזה בא לה ממש בזמן. היא ממש מותשת מהשבוע הזה. כל כך הרבה תקלות אירעו במערכת הישנה.
כאשר הציעה למנכ"ל להקים מערכת חילופית, הוא סרב. "אתה לא מבין שלפעמים קל יותר להקים משהו מהתחלה? ביחוד שבמערכת ההפעלה הזו יש המון חורים וכל הזמן יש בה תקלות."
אבל הוא בשלו. צעיר גאון שהקים סטארט אפ ומזמן שכח מה זה להיות מתכנת. "את תדאגי לתקן את התקלות, אני אדאג לשאר." היא שותקת. מה כבר יש לה לענות לו. הרי הוא הבוס. הפתרון שלו לכל דבר הוא להוסיף עוד כמה "צעצועים" לחדר המנוחה, או איזה מנה בעלת שם מפוצץ לתפריט ארוחת הצהריים.
היא מריצה את התכנה פעם אחרונה, מציינת בסיפוק שאין בה תקלות. בנג'י הוא התורן לסוף שבוע זה, היא שולחת לו אישור שכעת בשעה 21:34 המערכת עובדת כראוי, מאחלת לו שיהיה לו סוף שבוע רגוע ושלא יהיו לו שום פניות בענייני עבודה.
נותרת לה כעת רק לשנות את קוד האבטחה למערכת שלה, לסגור את המחשב ולכבות את האור. רגע לפני היא מעיפה מבט אחרון לחדרה. השולחן מבריק ומסודר, התריסים מוגפים, אם כי פתוחים מעט כדי שיכנס אור לקקטוס שלה, שגם גם כך מעדיף צל. היא סוגרת בשקט את דלת משרדה, ונועלת אותה פעמיים.
היא רעבה אבל אין לה חשק ללכת הביתה לבשל, מה גם שאיננה בטוחה שיש בכלל משהו במקרר. כמה היא שמחה שמסרה את החתולה האפורה שקיבלה מעידו מתנה כשבוע לפני שנפרדו. היא לא חייבת לאיש דבר.
היא הולכת לכיוון החניה החשוכה, נזכרת שהבוקר עברה בזארה וקנתה לה כמה בגדים. כיוון שהחניון ריק היא ניגשת לתא המטען, מוציאה ממנו את שקיות הקניות, משאירה אותו פתוח שיסתיר אותה מעיני מצלמות האבטחה פושטת את חולצתה ומכנסיה ולובשת את השמלה הכחולה שקנתה. היא מודה על כך שהיא עובדת במשרד ממוזג כהלכה, כיוון שאין היא מזיעה ואפילו ריח הבושם מהבוקר עדיין מריח מעורה הנקי.
היא נכנסת לרכב. עכשיו יש לה זמן לקרוא את ההודעות הפרטיות שוודאי התקבלו בנייד שלה. זה היום שכל הבנות יוצאות. היא רק צריכה לגלות להיכן החליטו ללכת. כבר מזמן התייאשו ממנה ."הגברת מנהלת אף פעם לא עונה לטלפונים בזמן העבודה," הן נוהגות לומר לה ולכן לא מתייעצות איתה אלה מודיעות לה לאן להגיע.
היא מתניעה את מכונית המיני מינור החדשה שלה. נהנית מרעש המנוע המגיב לה בלחיצה קלה. איש לא יבין זאת. כאשר אבא שלך היה בעל מוסך את לומדת להקשיב לצלילים האלה. ביחוד שאבא שלה התעקש שתעבוד אתו במוסך למרות שהיא בת.
**
כאשר היתה אימה של מיקה בהריון, אמר אלבר אביה. "אני מקווה שהבן הזה ירצה לעבוד במוסך, לא כמו האחים שלו."
"הפעם זו בת, אני יודעת," ענתה לו מרסל.
"מה את מקשקשת אשה. בשביל מה אני צריך בנות? אני צריך שמישהו יעזור לי סוף סוף במוסך. מה את חושבת שכסף גדל על העצים? מאיפה אביא כסף לאוכל אם לא יהיה מי שיעזור לי במוסך."
אבל מרסל צדקה. זו היתה בת. הוא התעקש לקרוא לה מישל, על שם אחיו שנפטר. "בסדר, בסדר," אמרה לו מרסל ורשמה אותה בשם "מיקה." כשהייתה מיקה קטנה היתה קוראת לה מישל בפניו, אבל כשלא שמע קראה לה בשמה. יום אחד שמע אותה קוראת לה מיקה ואמר לה: "דווקא מיקה שם יפה."
עם זאת הוא לא ויתר על החלום שלו שתעבוד במוסך. ומיקה, שגם כך היתה בת-בן כזו, שמחה לעזור לאביה. היה לה כשרון לתקן כל דבר, ולא היתה מכונית שלא יכלה להתניע.
בהתחלה כעס אביה על רצונה ללמוד באוניברסיטה מחשבים, אבל כשראה שהיא מתעקשת ויתר לה. כמה שרצה שתהיה ה"בן" שירש את המוסך, היא היתה הנסיכה שלו והוא היה מוכן לעשות בשבילה הכל, בדיוק כפי שהיא בשבילו.
**
חברותיה הרימו גבה כאשר קנתה את המיני. העובדה שהיא עם גג נפתח ומערכת שמע מאובזרת לא שינתה את דעתן. "מנהלת שכמוך צריכה לנסוע לפחות במרצדס. הרי כסף לא חסר לך." הן כולן היו חברות מימי האוניברסיטה שלא הכירו את ימי המוסך שלה. לא היה להן מושג שאם יש משהו שלא קונה אותה זה מכוניות פאר.
עם הזמן גילתה שהגג הנפתח היה סתם מיותר. כשחם השמש קופחת לה על הראש, כשרוח שיערה הארוך מתפרע ולעיתים נכנס לה לעיניים באמצע הנהיגה, וכשקר זה ממש מיותר. היא למדה את הלקח שלה לרכב הבא. חוץ מזה היא אהבה את המיני הקטנה שלה. ביחוד את העובדה שהייתה חדשה לגמרי ואיש לא נהג בה לפניה.
עכשיו היא עוברת על ההודעות בקבוצת של "החברות". היא צוחקת למראה הויכוח שמתנהל שם ביניהן.
סיוון שהיא גרגרנית לא קטנה: בא לי איטלקית. בואו נלך לאכול פסטה. היא מוסיפה אימוג'י של סיימלי שמלקק את השפתיים.
מירית: אולי סושי?
רוני : בואו נלך לפאב לרקוד
שרי: תחליטו כבר!
את השורה התחתונה אין למיקה צורך לקרוא. היא תמיד אותו דבר. "נלך למועדון."
מיקה: בדרך אליכן.
רוני: הגיע הזמן גברת מנהלת. שמחה שאת זוכרת שיש עולם שלם מחוץ לעבודה.
מיקה: שמחה שאת קיימת להזכיר לי.
רוני: מצחיקה שכמוך. מה להזמין לך?
מיקה: כרגיל. אני גוועת.
רוני: ברור.
מיקה יוצאת מהחניון, פותחת את גג המיני ומאיצה. היא בודקת במכשיר הניווט ורואה שיש עיכוב רציני בזמן ההגעה. "מעניין מה קרה שם?" היא חושבת לעצמה. היא נוסעת לכיוון כביש החוף וכאשר היא יורדת מהמחלף להשתלב בו היא רואה אורות מהבהבים.
"דווקא עכשיו שאני גוועת מרעב?" היא רוטנת. כיוון שהיא נאלצת לעצור מאחורי שיירה ארוכה של מכוניות מתאפשר לה להושיט ידה לתיק שלה שמונח על הרצפה מאחור ולהוציא ממנו חטיף בריאות. היא מתחילה לכרסם אותו, לוגמת מבקבוק מים שנמצא שם תמיד במחזיק הכוסות שלה ומחפשת מוסיקה שתנעים לה את ההמתנה המתישה.
"כמה זמן עוד נצטרך לחכות כאן?" היא שומעת קולו של גבר. היא מביטה הצידה ורואה לשמאלה מרצדס שחורה. החלון מורד וגבר לבוש חולצת בד כחולה כהה מביט עליה במבט כועס.
"מה הוא רוצה ממני?" היא חושבת לעצמה.
"תראה את הרכב שלי, נראה לך שאני עובדת במשטרה ויכולה לספק לך תשובה?"
"נראה לי," הוא רושף לעברה, "שבעלך קנתה לאשתו מתנה מיני קטנה שתוכלי ללכת להיפגש עם החברות שלה לכוס קפה בכיכר. תגידי היא הגיעה עם סרט אדום?"
"וואו, זה משפט פתיחה הכי מקורי ששמעתי," היא עונה לו, "מצטערת חמוד תצטרך לחשוב שוב. אין לי בעל כזה, ואבאל'ה לא קנה לי אותו, גם לא מחזר נלהב. אתה יודע יש נשים שיודעות לקנות רכב לבד. אני מקווה שלא זעזעתי אותך עם המידע הזה."
היא לוחצת על הכפתור של הגג כדי שייסגר. כל שהיא רוצה כעת הוא להסתגר בתוך הרכב ושיניחו לה בשקט. "אולי באמת הייתי צריכה לקנות ג'יפ כמו שאבא אמר."
היא ממשיכה לאכול ושומעת שוב את קולו של הגבר מהמרצדס השחורה. "אני מבין שנהיה תקועים פה לפחות שעה. כך אמרו בחדשות."
מיקה מדוממת את המנוע ושולחת הודעה לבנות.
מיקה: היתה תאונה גדולה. הכביש חסום, אומרים שייקח לפחות שעה עד שיפתחו אותו חזרה לתנועה. כנראה שכבר לא אגיע.
"תראי מה זה," אומר לה הגבר, "לא יודע מה גרם לי היום להזמין אוכל כשיצאתי מהמשרד. את מזומנת להצטרף. יש מספיק"
"אתה רציני?" היא ממלמלת. היא לא מגיבה ומתעסקת עם הנייד שלה.
היא שומעת נקישה על החלון. "את באה לאכול איתי?". היא לא מגיבה. "מה הוא רוצה ממני?"
להפתעתה הוא מקיף את הרכב. "תפתחי בבקשה את הדלת," הוא אומר לה כיוון שהדלת ליד הנהג נעולה. הוא מראה לה את השקית שבידו. היא נושאת שם של מסעדה תאילנדית ידועה. "פליז?"
היא מחייכת למראה המבט הכלבלבי שהוא עוטה על פניו, ומתרצה.
הוא פותח את השקית ומסביר לה שבשקית אחת יש מוקפץ עם נתחי עוף ובשניה עם סלמון. "תבחרי," הוא אומר לה ומוציא צ'ופסטיקס, מפריד ביניהם ומגיש לה אותם.
"לא יודעת מה לבחור," היא עונה לו.
"אז נחלוק," הוא עונה לה. "אני אלמוג," הוא מציג את עצמו, "אמא שלי בחרה בשם לפני שידעה אם יהיה לה בן או בת." הוא מספק לה מידע בקשר לשם שלו.
"זה מצחיק שאתה אומר את זה . כי לי רצו לקרוא מישל על שם דוד שלי. כי זה שם של בן וגם בת," אני אומרת לו.
"רצו, אבל איך קראו לך בסופו של דבר?" הוא שואל.
"מיקה," אני עונה כאילו זה מובן מאליו.
"אז את מיקה. וכולם קוראים לך?" הוא שואל.
"מיקה, בלי קיצורים, בלי שמות חיבה," אני עונה, "כאילו שרצו להשאיר את השם הזה כמו שהוא אחרי שאמא שלי לא רשמה אותי בתור מישל."
"מיקה זה יפיפה," הוא עונה לי, "כמוך."
"תגיד לי אלמוג מאיפה באת לי עכשיו?" היא שואלת אותו, לא מאמינה שמה שקורה כאן זה אמיתי. היא בטוחה שבטח אתעורר ותגלה שהכל חלום.
"זה מאד עצוב שהייתה צריכה לקרות כזו תאונה כדי שאפגוש בך, אבל זה מה שנקבע לנו," אומר אלמוג, "היה לי יום כזה מחורבן שאם לא הייתי עובר אותו בעצמי הייתי בטוח שהמספר מגזים."
"רוצה לדבר על זה?" שואלת מיקה ולוקח עוד חופן מהנודלס.
'ראשית ישנה מישהי שכבר הסברתי לה מיליון פעם שאני לא בקטע שלה, גם לא הגופני, אבל היא לא מרפה. אולי שמונה פעמים התקשרה אליי. אחר כך התגלתה פירצה במערכת במשרד. אמרתי לשותף שלי שכדאי שנחליף את התוכנה בתוכנה מתקדמת, אבל הוא מתעקש לבזבז את זמנם של אנשי התוכנה. כל יום העבודה הלך לפח בדיוק כשאני צריך להגיש הצעה למכרז חשוב," הוא מפסיק לרגע, "מה מצחיק אותך?"
"אתה מתאר כל כך יפה את היום שלי. כלומר עם התוכנה, לא הבחורה," היא עונה לו.
"אז את מבינה למה אני מרוט מעצבים," הוא אומר, "בכל מקרה אני מתנצל על ההתפרצות שלי כלפיך. את ממש לא אשמה ביום שלי ובטח לא בתאונה הזו."
הם שומעים דפיקה על החלון ורואים שוטר תנועה שמזרז אותם להתחיל לנסוע.
"תן לי רגע," מבקש אלמוג.
"שום רגע לך תזיז את הרכב שלך. אתה מפריע לתנועה."
**
מיקה מחנה את המיני בחניה הצפופה של המועדון. "לפחות יש לה יתרון של גודל," היא חושבת לעצמה, למרות שבינינו היא היתה יכולה להחנות בחניה הזו רכב בכל גודל.
היא יוצאת מהרכב ומתמתחת ארוכות, מותחת את שמלתה שהתרוממה למעלה ונושמת עמוק. הישיבה הארוכה ברכב מורגשת לה כעת בכל הגוף. היא נכנסת למועדון ומזהה מיד את חברותיה שרוקדות במרכז הרחבה וסביבן חבורה של גברים.
"חשבתי שלא תבואי," אומרת לה רוני בהפתעה, "אני מצטערת אבל ביטלתי את ההזמנה שלך."
"זה בסדר כרסמתי משהו בדרך, אני כבר לא רעבה," עונה מיקה. היא בוחנת את השולחנות מסביב ורואה ששרי יושבת עם מישהו ומדברת. היא ניגשת אליה ונושקת לה לשלום. "אני משאירה כאן את התיק, זה בסדר?"
"כן," עונה שרי, "לא מתחשק לי לרקוד היום." ברור שלא. הרי אף פעם היא לא רוקדת. זה לא שהיא לא יודעת, אבל יש משהו שגורם לה להתבייש לרקוד בחברה.
מיקה עולה לרחבת הריקודים. המוסיקה מתחלפת במוסיקה סוערת והבנות רוקדות כאילו אין מחר. פתאום רוני תופסת אותה ביד. "תראי את החצוף הזה. מה הוא עושה פה?"
מיקה מסתובבת ורואה את אלמוג.
"מי אתה חושב שאתה שתתעלם ממני ככה?" צועקת עליו רוני.
"אני פעם הבטחתי לך משהו?" הוא עונה לה בשלווה.
"חמש פעמים אני מצלצלת אליך וכל פעם אתה אומר לי.." רוני משתתקת.
"שמונה פעמים," הוא עונה לה, "אבל מי סופר. את לא חושבת שזה כבר גובל בהטרדה, ביחוד שהסברתי לך שאני לא מעוניין בך, בשום חלק ממך."
הוא מסיט ממנה את מבטו ומסתכל על מיקה. "הנה את!"
"אל תגידי לי שיש ביניכם משהו," יורה לעברה רוני, "את סתם חברה עלובה. אין מספיק גברים בעולם שהיית צריכה דווקא להתחיל אתו."
"תקשיבי רוני," אומרת מיקה.
"לך אני לא מקשיבה יותר גברת מנהלת שחושבת שמגיע לה הכל. הגיע הזמן שאומר לך. רק בגלל שנולדת עם כפית זהב בפה זה לא הופך אותך לטובה ממני."
"כפית זהב?? אין לך בכלל מושג מי אני," עונה לה מיקה, "אבל את את שלך כבר אמרת." היא ניגשת לשולחן, לוקחת את תיקה ויוצאת מהמועדון.
ידו של אלמוג משיגה אותה ועוצרת מבעדה להכנס למיני. "את לא עושה לי את זה שוב. מספיק פעם אחת איבדתי אותך היום."
"איבדת? מעולם לא הייתי שלך," עונה מיקה, "תן לי ללכת."
**
שתיים בלילה
"מיקה, הכל בסדר?" שואל אותה אביה.
"תחזור לישון אבא," היא אומרת, "התגעגעתי ובאתי, נדבר בבוקר."
"לא פרינססה. כשאבא רואה את הילדה שלו עם עיניים אדומות את חושבת שהוא יכול לישון?"
"אני לא נסיכה!" היא עונה לו בכעס.
"חמישה בנים נולדו לי לפני שאת באת אלינו. אמנם רציתי בן אבל כשנולדת הבנתי כמה היית חסרה לנו במשפחה. את יכולה להגיד מה שאת רוצה, את הפרינססה שלי. לא אמרתי שאת מפונקת, אלא רק שאת היהלום של המשפחה שלנו. בלעדיך הבית הזה היה חסר. ובינינו את הרי יודעת שמבין כולם את הכי לא מתפנקת."
"רבתי עם רוני בגלל בחור שאני בקושי מכירה. כלומר יותר נכון היא רבה איתי כי הוא דיבר איתי," היא מספרת לו.
"הוא מוצא חן בעיניך?" שואל אבא.
"היי, אל תלך לתפור חליפה. שמעת על התאונה בכביש החוף? הייתי בפקק שם והגבר הזה דיבר בזמן שהיינו תקועים שם והזמין אותי לחלקו אתו את האוכל שקנה. הוא סיפר לי על מישהי שמציקה לו כל היום. מתברר שזו רוני. היא החליטה שיש בינינו רומן מאחורי גבה."
"אני לא מבין. חשבתי שהוא לא מעוניין בה," אומר אבא.
"והיא…. לא יודעת מה היא חשבה, הרי אמר לה שאינו מעוניין. עכשיו היא לא רוצה לדבר איתי ואמרה שאני מפונקת כי גדלתי עם כפית זהב בפה."
"אני מאד שמח," עונה אבא, "סימן שגידלתי אותך טוב."
"אני לא מבינה," עונה מיקה.
"אני שמח שלא סיפרת לכולם כמה קשים היו חייך בתור ילדה כדי לזכות ברחמים שלהם. אני לא יודע איפה הייתי היום אם לא היית עוזרת לי לקנות את המיחשוב החדש ועוזרת לי לפתוח את החברה לשיווק מכונות למוסכים..את לימדת אותי כל כך הרבה על החיים ואהיה אסיר תודה לך לעולם. והרוני הזו רק הפסידה. אם היא מיהרה לשפוט אותך כך היא לא ראויה להיקרא חברה שלך."
*****
אלמוג
אם כעס על כל העולם בתחילת הערב, עכשיו הוא משתגע. הוא חוזר לדירתו באחד מהמגדלים בלב העיר. "איך זה יכול להיות שמצאתי אותך ואיבדתי אותך באותו יום?" הוא ממלמל לעצמו. הוא כל כך כועס שכל מה שהוא יכול לזכור זה שקוראים לה מיקה. הוא מנסה להיזכר באיזה רכב נהגה. הוא זוכר שהוא היה אוטו קטן עם גג נפתח, אבל המוח שלו אטום כעת ואיננו זוכר.
הוא נכנס לרשת החברתית לחשבון של רוני. 4400 חברים יש לה. הוא ניגש למקרר, מוציא בקבוק בירה ומתיישב לעבור אותם אחד אחד. מיקה לא מופיעה ביניהם. כמובן ששמה לא נמצא שם כי אחד הדברים הראשונים שרוני עשתה הוא לחסום את מיקה. הוא לא חושב בבהירות, אחרת היה נכנס לתמונות והיה רואה את תמונתה של מיקה בכל מקום.
הוא מתקשה להירגע. הוא שם לו סרט מתח דמיוני ומנסה להתרכז בו.
"בוא אליי," הוא מבקש מאחיו אמיר, "אני משתגע. אני זקוק לך."
"כבר מגיע," אומר אמיר. הוא לא שואל את אחיו מה קרה. תמיד זה אלמוג שבא להציל אותו. זו הפעם הראשונה שהוא מבקש ממנו עזרה. אלמוג נשמע לו מאד מתוח, מה שמריץ אלפי מחשבות בראשו של אמיר של מה זה כבר יכול להיות.
אמיר מגיע למגדל דירתו של אלמוג הנמצאת כעשר דקות משלו. האחים מחזיקים כל אחד את מפתח דירתו של האחר כך שאין לו צורך לבקש אישור לעלות למעלה. הוא משתמש במפתח שלו לפתוח את דלת הכניסה לבנין , ומקיש עם המפתח המיוחד במעלית.
דלת דירתו של אלמוג פתוחה מעט. הוא נכנס בעדה ומיד מתחיל אלמוג לדבר.
"אני אמרתי לה שאין לא מעוניין בה. גם לא לשכב איתה, אבל היא לא מפסיקה להציק לי. עכשיו היא התנפלה גם עליה וגרמה לה לברוח ואני לא ידוע איך למצוא אותה. ורוצה אני מאד רוצה," אומר אלמוג.
"לא הבנתי אף מילה. אולי נתחיל בזה שתאמר לי איך קוראים לה?" אומר אמיר.
"למי? לה או לה?" שואל אלמוג.
"גם וגם."
"טוב אז ברוני אני לא מעוניין. היא זו שמציקה לי. ומיקה היא משהו מיוחד," עונה אלמוג.
"ואיך השתיים מתקשרות?" שואל אמיר.
"רוני כנראה חברה של מיקה," עונה אלמוג, "כלומר עד היום. היא חשבה שמיקה גנבה לה אותי."
"אז מה בעצם הבעיה שלך אם אתה יודע במי אתה מעוניין?" שואל אמיר.
"ואיך אני אמצא בדיוק את הבחורה של כל מה שאני יודע עליה שקוראים לה מיקה?" הוא עונה לו.
"ברשת החברתית אולי?" מציע אמיר.
"היא לא אצל רוני," עונה אלמוג.
"מה אתה עוד יודע עליה?" שואל אמיר.
"שהיא מדהימה, ויפה, וכייף לי להיות איתה והיא מצחיקה," עונה אלמוג ומחייך לרגע.
"נהדר. עוד מהו?" שואל אמיר.
"היא נוהגת ברכב קטן בלי גג. לא זוכר איזה," עונה אלמוג.
"מעולה זו כבר ממש פריצת דרך," אומר אמיר, שלא בדיוק מבין איך זה יעזור להם למצוא אותה.
"תקשיב אלמוג, אתה עובד קשה מידי. אנחנו מתכננים לרדת מחר לאילת. מה דעתך שנצא שנינו כבר עכשיו. אני אנהג, אתה נראה לי עייף מידי."
"יודע מה? אני חושב שזה באמת לא יזיק לי," עונה אלמוג, "להתרחק מכל הטירוף הזה. אני הולך לארוז כמה דברים."
"אז סגרנו. אני אלך להתארגן ונפגש למטה," אומר אמיר.
*
כעבור עשר דקות הם נפגשים למטה. אלמוג מגיש לו את מפתחות המרצדס והולך להתיישב במושב ליד הנהג.
"מה שצריך להיות יהיה," הוא אומר, "אם אני צריך לפגוש אותה, היא תקרה שוב בדרכי."
אמיר מתניע את הרכב ומשתלב בתנועה הסואנת של חמישי בלילה. תוך זמן קצר הוא מוצא את עצמו על הכביש המהיר ביציאה מהעיר לכיוון דרום. אלמוג לידו יושב מהורהר. אמיר מבין שאין לו כל רצון לדבר כעת ולכן שם מוסיקה שקטה שמתחלפת למוסיקה רועשת. הם מביטים אחד על השני ומיד מתחילים לשיר בקולות קולות.
"הבאתי חטיפים לדרך," אומר אמיר, "וגם בקבוקי מים. הם על הספסל מאחור, ליד התיק שלי."
אלמוג מסתובב לאחור ומושיט יד ארוכה. "הבאת חטיפים לגדוד," הוא אומר ומסתובב חזרה.
רגע לפני שהוא שומע את המכה בפח, הוא רואה את האורות המסנוורים שבאים ישר מולו.
"אמיר אתה בסדר?" הוא אומר בשעה שהוא מוריד מעצמו בפראות את החגורה.
"אני בסדר," אומר אמיר בקול רועד, "אבל נראה לי שהרכב שלך הלך."
"זה מה שמטריד אותך??" הוא אומר לו ובודק שאמיר בסדר.
"המניאק הזה סטה פתאום עלינו," אומר אמיר. אלמוג לוקח בקבוק מים, פותח את הפקק ונותן לאמיר לשתות.
על שניהם יש כתמי דם מפציעה שעדיין הוא לא מצליח להבין היכן היא, אבל שמח לראות שאמיר נשמע בסדר.
קול הסירנות לא מאחר לבוא. הוא מדבר כל הזמן אל אמיר: "אתה תהיה בסדר, רק אל תירדם לי."
"מה פתאום," עונה לו אמיר, "אני בסדר. גם אתה אל תירדם. עוד לא הגענו לאילת."
**
מיקה
היא יושבת עם אבא במטבח. כבר הרבה אחרי חצות. אבא מפנק אותי עם חליטה של תה עם נענע מה"גינה" במרפסת. אמה נמה את שנתה לא שומעת כלום. כזו היא אמא שלה. גם אם יעבור לידה בולדוזר היא לא תתעורר. כשהיא ישנה היא ישנה. זה תמיד היה אבא שלה שקם אליהם כשהיו קטנים. לא פלא שכולם אומרים ש"מרסל היא המלכה של אלבר."
הם מספרים אחד לשני סיפורים ומתגלגלים מצחוק. "אני שמח לראות שאת שוב צוחקת", אומר לה אלבר, "דאגתי לך פרינססה."
פתאום מצלצל הטלפון. זה די מבהיל כשהבית שקט כל כך והוא מצלצל. אלבר ניגש מהר לענות.
"היתה תאונה בצומת," הוא אומר לה, "אחיך שי התקשר וביקש שנבוא לעזור. הוא בא לאסוף אותנו עם האמבולנס."
הם חוטפים מהארון בכניסה את החולצות של מתנדבי מגן דוד וממהרים לצאת החוצה. היא עוד מספיקה לרשום פתק לאמה בשעה שאביה נכנס רגע לשירותים.
הלב שלה נעצר במקום כשהיא רואה את המרצדס השחורה מעוכה כמו אקורדיון. היא רצה למושב הנהג ושמחה לראות שזה לא אלמוג.
"מיקה," היא שומעת קול קורא לה. היא מקיפה במהירות את החזית המעוכה של הרכב ופותחת את הדלת. "את פה," הוא אומר ומלטף את פניה, "כמה תאונות את חושבת שאני צריך לעבור בשביל להגיע אליך."
"בוא נתחיל מזה שתתן לי לבדוק אותך ולהבין למה יש לך דם על הפנים," היא אומרת לו.
"בשום פנים ואופן לא," הוא עונה לה, "קודם את מכניסה את מספר הטלפון שלך לנייד שלי."
"בוא נסכים על כך שאני אכתיב לך אותו בשעה שאבדוק אותך," היא אומרת.
היא לוקחת פד ומנקה את פניו ואנחת רווחה משתחררת ממנה. "הבהלת אותי כהוגן," היא נוזפת בו.
"אבל הבאתי לך חטיפים," הוא אומר לה והיא פורצת בצחוק.
"מזל גדול," אומר לה שי, "זה רק כמה שריטות לשניהם. הרופא יבדוק את שניכם, אבל אני מניח שתשוחררו עוד מעט," הוא אומר לאלמוג.
כעבור שעה לא ארוכה משחרר אותם הרופא ומיקה מזמינה אותם לבלות את הלילה בבית הוריה.
"את שי אחי כבר הכרתם," היא אומרת להם, "וזה אלבר אבא שלי."
"אבא זה אלמוג, האחד שסיפרתי לך עליו," היא אומרת לאביה.
"הצעירים של היום. הם יעשו הכל כדי למשוך תשומת של בחורה," הוא אומר בפנים רציניות.
למרות שברור לו שהוא צוחק, עונה לו אלמוג: "אני דווקא מהדור הישן. באתי לכאן כדי לבקש את רשותך לצאת עם הבת שלך."
"את רואה מיקה? כך צריך לעשות," אומר אלבר, "נראה לי שהבת שלי מסכימה, אבל נצטרך לדון בזה בכובד ראש על כוס תה ונענע. אני באמת רוצה להיות בטוח שאתם בסדר."
שי מחזיר אותם לדירה ונפרד מהם לשלום. "פרניססה את לא נוסעת חזרה בלי לומר לי שלום, אני מקווה שזה ברור לך?"
הארבעה נכנסים לדירה ואלבר הולך להרתיח שוב מים לתה.
"מה זה יש פה מסיבה באמצע הלילה ולא הזמנתם אותי?" אומרת בקול מנומנם מרסל שהקיצה משנתה.
"אני אף פעם לא אבין אותך. שעתיים אני יושב כאן עם מיקה ואנחנו צוחקים בקול רם ואת ישנה. ודווקא עכשיו שאנחנו מדברים בלחש את מתעוררת?" אומר אלבר.
"מה יש פה להבין. הדברים שנאמרים בלחישה הם הדברים המעניינים," אומרת מרסל ומסתכלת בסקרנות על הגברים הזרים בבית. "מיקה?"
"כן אמא?" אומר מיקה בפנים רציניות.
"מיקה?" חוזרת אמה.
"את רוצה לשאול אותי משהו או רק לקרוא לי?" עונה לה מיקה.
"תצחקי עליי," אומרת אמה. עכשיו היא כבר ערנית.
"מה פתאום אמא. עכשיו שאני יודעת שאת באמת ערה אני רוצה שתכירי את אלמוג, הוא בא לבקש מאבא לצאת איתי."
"מיקה!" אומרת לה אמה, "אז זה הגבר מהמועדון?"
"על מה את מדברת?" שואלת מיקה.
"שעה בכתה לי רוני בטלפון על כמה שהיא מטומטמת, וכמה שהיא אוהבת אותך, וכמה שהיא מצטערת, וכמה שהגבר הזה מתאים לך," עונה אמה.
"למה שתתקשר אליך?" שואלת מיקה.
"כי את לא עונה לה בטלפון," עונה אמה.
"את יודעת שאני לא כזו," עונה מיקה והולכת להביא את הנייד מתיקה.
"תראי בעצמך," היא אומרת לה.
"את צוחקת עליי? הטלפון שלך כבוי," אומרת לה אמה.
מיקה מנסה להדליק אותו אבל הוא בלי סוללה. היא ממהרת לחבר אותו ותוך כמה דקות מתחילות ההודעות לעלות.
"תעני לי!" כתב לה בנג'י פעם אחר פעם.
היא מחייגת אליו: "מצטערת נגמרה לי הסוללה."
"בגללך נאלצתי להתקשר למנכ"ל," אומר לה בנג'י.
"אתה טועה. לא בגללי, בגלל המערכת הדפוקה הזו. אבל יודע משהו בנג'י, גם לי יש חיים משלי, ואני לא בטוחה שהחבר שלי יתלהב שאשב כעת כמה שעות לפתור לך את הבעיות, ביחוד שזו המשמרת שלך."
"מיקה, אני יודע שנפרדת מהחבר שלך," הוא עונה לה.
"באמת?" היא עונה לו. היא נעמדת מאחורי אלמוג מקיפה אותו בזרועותיה. "תחייך," היא מבקש מאלמוג ולוחצת על המצלמה. "ברשותך אני שולחת את התמונה לכונן שלי שטוען שאין לי חבר."
"בתנאי שקודם אלי," אומר לה אלמוג.
"אתה והתנאים שלך. זה אצלך?".
היא שולחת את התמונה לבנג'י. "ועכשיו תסלח לי כי אנחנו יושבים עם הורי לתה עם נענע של ארבע בבוקר. שיהיה לך בהצלחה."
"נו מיקה מתי תלמדי שתה עם נענע מגישים עם עוגיות? איך אפשר לשתות אותו בלי לטבול בו את העוגיות האלה שנמסות לך בפה. אלבר אני אומרת לך הצעירים של ימינו…"
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות