טורי מסיימת לשלוח מייל בשעה שהיא מכרסמת את הכריך שלפניה. היא לא רעבה אבל יודעת שלא יהיה לה הרבה זמן לאכול מאוחר יותר, ולכן היא מכריחה את עצמה לאכול. היא לא רוצה להזדקק שוב לתרופות כדי לחזק את בריאותה. היא יודעת שאביה לא יוותר לה על הבדיקות בחודש הבא. ככה זה שאת בת של רופא ומתגלה אצלך חוסר בברזל.
מורי והלן מפטפטים משהו, אבל הראש של טורי במייל ששלחה זה עתה. היא מקווה שהמרצה תאשר לה את בקשתה לעבוד כעוזרת הוראה גם בסמסטר הבא.
מחשבותיה נודדות והיא מרימה עיניה להביט מבעד לחלון. בית הקפה כמעט ריק חוץ מהם ישנו הזוג שתמיד יושב בפינה קרוב קרוב, מתלחשש ונוגע כל הזמן אחד בשנייה. הלן שלומדת משחק, אוהבת להמציא סיפורים והיא מחליטה שהם זוג בוגדים. "לו יש אישה יבשה שלא מבינה אותו, והבעל שלה כל היום בעבודה. בטח שהם מנהלים רומן מהצד."
"למה את תמיד ממציאה סיפורים כאלה?" שואלת טורי, "ואולי הם זוג אוהבים שגונבים רגעים מתוקים בשעת הפסקת הצהריים?"
"אוף אתך. את תמיד הורסת את כל הכיף. בכלל אין לך זכות דיבור. מתי הרכיב אותך לאחרונה אביר על סוסו הלבן?"
"נו באמת הלן. זה שאין לי חבר זה עדיין לא עושה ש זוג הזה הוא מה שהמצאת עליו," עונה לה טורי.
חוץ מהזוג נשוא הויכוח יושבים ליד שולחן פינתי שני גברים. הם מדברים בשקט, כך שאי אפשר לשמוע על מה הם מדברים. שניהם לבושים חליפות יקרות, נעלים מצוחצחות, ואם מסתכלים טוב מקומו של שעון יקר לא נפקד. לפניהם ערימה של מסמכים והם דנים בהם. הם לוגמים קפה. רק קפה בלי תוספת של עוגה או כריך. לבסוף הם קמים, לוחצים ידיים והולכים. אחד מהם ניגש לשלם את החשבון ויוצא.
טורי מבחינה שליד השולחן בו ישבו מונחת על הרצפה מעטפה. היא ממהרת להרים אותה ויוצאת החוצה. אבל אין איש בחוץ. היא מסתכלת על המעטפה. אין עליה כל כיתוב. היא ניגשת לבן, אחראי המשמרת. "ללקוח שלך נפלה המעטפה הזו על הרצפה."
"אני לא מכיר אותו," עונה לה בן.
"הוא שלם לך עכשיו על הקפה ששתה," אומר טורי, "הגבר בחליפה."
"הוא שילם במזומן," הוא עונה לה, "תפתחי את המעטפה. אני מניח ששמו מופיע על המסמך שבה."
טורי מהססת תחילה אבל לבסוף מבינה שאין לה דרך אחרת לדעת מי הוא. היא פותחת את המעטפה ומוצאת בתוכה שיק לפקודת: טיילור ביילי . לשמחתה מופיעה גם הכתובת. היא לא מתקשה לאתר אותו ומתקשרת מהטלפון בבית הקפה..
"שלום לך מר ביילי. אנחנו לא מכירים אבל אני חושבת שמצאתי משהו ששייך לך", אומרת טורי.
"מי את?" שואל טיילור.
""שמי טרויה ורציתי לדעת איפה היית היום אחר הצהריים," היא שואלת.
"ולמה את מצפה שאענה לך?" הוא שואל.
"ישנה בידי מעטפה ואני חייבת לברר אם אתה האדם לו היא שייכת. כדי שלא תחשוב שאני סתם מטורפת אחת אומר לך שאם אתה האיש שאני מחפשת, היית היום בפגישה בבית קפה. מה שמו?"
"אמדאוס," הוא עונה.
"אם כך זה אתה. יש בידי שיק שלך. רק ענה לי על עוד שאלה. מה הסכום הרשום עליו?" שואלת טורי.
"חמישים אלף," הוא עונה לה.
"אני לא יכולה לחכות כאן ובית הקפה נסגר עוד מעט. לאן אתה רוצה שאשלח אותו?" שואלת טורי.
"תני לי כתובת היכן שאת נמצאת ואבוא בעצמי לקחת אותו," הוא עונה לה.
"אהיה ב"בית המרק החם." אני בתורנות היום עד שעה תשע," היא עונה לו וסוגרת את השיחה. אין לה כל רצון לתת לאיש הזר את מספר הטלפון שלה.
טורי מנסה להיזכר איך הוא נראה. כל שהיא זוכרת זו החליפה המהודרת שלו והנעליים המצוחצחות. היא מתנערת מהמחשבות עליו. הרי לא תמסור לו את השיק אם לא יציג בפניה תעודה מזהה. כעת היא כועסת על בן שהשאיר לה להתמודד עם זה. "חבל שלא השארתי את זה לבן שיתמודד אתו בעצמו," היא חושבת לעצמה, "תמיד אני מתנדבת לעזור לכולם."
טורי מכניסה את המעטפה לתא בתיקה וסוגרת את התיק. היא נוסעת לביתה להחליף את בגדיה. חשוב לה לבוא עם בגדים פשוטים ולא עם מיטב האופנה כפי שהיא נוהגת להתלבש. היא לובשת ג'ינס וחולצת טריקו ונגשת לענות למיילים.
פרופסור מרקוס ענתה לה כבר להפתעתה על המייל ששלחה לה לא מזמן. "לא עלה בדעתי לקחת עוזרת הוראה אחרת יקירה," היא כותבת לה ומאשרת לה בכך שהעבודה מובטחת לה גם בסמסטר הבא. היא יודעת שאביה לא מבין מדוע היא צריכה לעבוד, אבל היא לא רואה את עצמה לא עובדת ומתפרנסת בכוחות עצמה.
טורי פותחת את המסמך המצורף ועוברת על החומר הנלמד. זה בהחלט חומר שהיא שוחה בו כך שאין לה הרבה מה להתכונן. כעת היא פנויה ללכת ל"בית המרק החם." כיוון שהשעה עוד מוקדמת היא נועלת את נעלי הספורט שלה והולכת ברגל. היא יורדת לאורך הטיילת, נהנית מהאגם הרגוע, מהשחפים שמשתזפים להנאתם על מעקה הברזל. הברווזים רואים אותה ומגעגעים לעברה בבקשה לאוכל.
"היי מולי," היא קוראת לעבר חברתה לספסל הלימודים, "לא ידעתי שאת מוציאה כלבים לטייל. מי זה החתיך זה?"
"קוראים לו דינגו, והבעלים שלו הוא גבר מדהים. רק חבל שהוא לא רואה את האשה שבי," אומרת מולי.
"הפסד שלו יפה שלי, מי שלא רואה אותך לא ראוי לך," אומרת טורי ומתכופפת ללטף את דינגו. הוא ניגש אליה ומלקק את פניה. "היי חמוד," היא אומרת לו, "כבר אמרו לך היום שאתה כלב טוב?"
"את ממש טובה עם כלבים טורי, אותי הוא אף פעם לא מלקק," אומרת מולי.
"נראה לי שאת צריכה לקחת אותו לשיחה," צוחקת טורי.
"בינינו אני עושה זאת רק בגלל שהתשלום טוב. לא כולם כמוך זוכים למשרת עוזר הוראה," אומרת מולי.
"כל עבודה שמכניסה כסף לכיסך היא טובה. הרי כל אלה עבודות זמניות. בסוף השנה כבר נתחיל לעבוד," אומרת טורי.
טורי מעיפה מבט לשעון. "אני חייבת לברוח," היא אומרת.
היא חוזרת שוב לכביש הראשי. שעת העומס בכבישים בעיצומה. את הרמזור בצומת המרכזית היא עוברת כמעט בריצה. מעולם לא הבינה מדוע הרמזורים של הולכי הרגל הם כה קצרים. כל המתחים שאנשים צברו במשך יום העבודה מתפרצים על הכביש. הנהגים חסרי סבלנות, מצפצפים ומקללים. כל אחד ממהר הביתה והאווירה רווית מתח. טורי חומקת לכביש צדדי, חולפת על פני החנויות השכונתיות. היא נכנסת לחנות של מישל גרסיאס. כל שבוע הוא מכין לה שקית הפתעות עבור הילדים הבאים לאכול ב"בית המרק החם."
"השגתי לך גם כמה בובות ומכוניות," אומר לה מישל, "מצטער שלא יכולתי להשיג יותר."
"זה נפלא," היא אומרת לו, "אתה עושה מעל ומעבר בשבילם. הרי אי אפשר לרצות את כולם. אני חושבת שאשמור את זה לאירועים מיוחדים כמו יום הולדת. מה דעתך?"
"אני חושב שזה רעיון טוב טורי. את תמיד גורמת לי להרגיש טוב יותר," אומר לה מוריס.
"על מה אתה מדבר. יש לך לב כזה גדול. אני כל כך מעריכה מה שאתה עושה בשבילם, זה לא מובן מאליו. אנשים שיש להם הון לא תמיד נדיבים כמוך. תאמין לי , אני מכירה אותם היטב," אומרת טורי.
היא לוקחת את השקית וממשיכה בדרכה.
"היי טורי," אומר לה רובן מחנות הירקות, "בואי אלווה אותך, יש לי ארגז של פירות עבורכם." בדרך מספר לה רובן שהוא עומד להציע נישואין לחברתו ומוציא מכיסו את הטבעת שקנה.
"אני בטוחה שהיא תאהב אותה. היא טבעת יפיפיה," אומרת לו טורי, "ואין לי ספק שתאמר לך כן. היא אוהבת אותך מאד."
"ולך טורי יש חבר?" הוא שואל אותה.
"אין לי. אני עסוקה כעת בסיום התואר. מי ירצה חברה שעובדת כל כך הרבה שעות?" היא עונה לו.
"אני מכיר הרבה שרוצים אותך טורי, רק שאת לא קולטת את הרמז," עונה לה רובן., "זה מוזר לראות אותך לבד. תמיד היה לך חבר. אני חושב שהיה לך אחד כבר כשהיינו בגן."
"נו באמת רובן. זה שדיברתי עם בנים זה לא אומר כלום," אומרת טורי.
"בכל מקרה אני יודע שמי שיזכה בך יהיה בר מזל," הוא אומר.
טורי שמחה שהם הגיעו למקום. היא לא אוהבת להיכנס לשיחות האישיות האלה. היא יודעת שהיא מאד בררנית, ומאמינה שיום אחד יגיע הגבר הזה שהיא מחכה לו.
השניים נכנסים דרך הכניסה האחורית שמובילה למטבח. המקום כבר מוצף בריח של מרק ירקות טרי, מעורבב עם ריח של העופות בתנור ופסטה ברוטב עגבניות. שולחנות ההגשה כבר מסודרים ועוד רגע יונחו עליהם התבשילים.
טרי ניגשת למחשב ומעיפה מבט מהיר ברשימה ומגלה שבטי חוגגת היום חמש ורומן בן ארבע. היא מחייכת לעצמה. "תראה רובן, יש לנו שנים שחוגגים היום יום הולדת. אתה יכול להישאר כמה דקות ולתת להם את המתנות שלהם?"
רובן משיב בחיוך וטורי הולכת להתארגן. היא שמה את תיקה בתוך הארון ונועלת אותו.
הדלתות עומדות להתפתח וטורי ממהרת לרדת במדרגות. "טורי," קוראת לעברה מריה מנהלת המקום, "תמיד את רצה במדרגות כאילו עדת זאבים רודפת אחריך." טורי שרגילה לשמוע את המילים האלה מאיטה את הקצב ואת המדרגות האחרונות יורדת בשקט ולאט.
"הנה את רואה מריה, שום זאבים לא הולכים בעקבותיי." היא ניגשת לדלפק בדיוק כאשר הדלק נפתחת.
טורי שמכירה את כולם מתעניינת בכל אחד מהם באופן אישי. היא מכירה את ההעדפות של כל אחד ומשתדלת למלא את הצלחת שלהם בהתאם מהמבחר הלא גדול שיש לה להציע. היא כל כך מרוכזת בהם שאיננה מבחינה בגבר שנכנס למקום. היא גם לא שמה לב לרחש שעובר באולם כתוצאה מהתלחשויות של האנשים בו. הרי לא כל יום מגיע למקום גבר שלבוש בצורה אופנתית כמוהו.
"אמרת שאין לך חבר," אומר לה רובן שעוזר בהגשה.
"ולמה שאשקר לך. אין לי," עונה טורי, "מאיפה צצה הקביעה הזו פתאום?"
"מהסיבה הפשוטה שלא נראה לי שהגבר הזה בא לבית המחסה שלנו כדי לסעוד," עונה לה רובן.
טורי מרימה עיניה ורואה את טיילור עומד ליד הדלת. הוא לבוש עדיין בחליפה האופנתית. היא מנפנפת אליו בידה כדי למשוך את תשומת ליבו, ומסמנת לו עם חמש אצבעותיה: "תן לי חמש דקות."
היא ממשיכה עוד כמה דקות להגיש את האוכל עד שפוחת הלחץ ומבקשת מאחת המתנדבות שתבוא להחליף אותה. "רוב האנשים כבר כאן. יבואו אולי עוד עשרה," היא אומרת לה, "אני צריכה ללכת לסדר משהו במשרד."
היא מסמנת לטיילור ללכת לכיוון המדרגות ופוגשת אותו בתחתיתן. היא לא מבזבזת זמן. "אני צריכה לראות תעודה מזהה שלך," היא אומרת.
טיילור מגיש לה בשתיקה את רישיון הנהיגה שלו. היא מעיפה בו מבט מהיר ומחזירה לו. אין לה שום עניין לדעת את פרטיו. "יש לך כרטיס ביקור עם הכתובת שעל השיק?" טיילור מגיש לה את הכרטיס הביקור שלו. היא בודקת רק את הפרטים ההכרחיים. לא מעניין אותו מהי הגדרת תפקידו.
היא ניגשת לארון, מוציא מכיסה את המפתח ופותחת אותו. היא מוציאה מתיקה את השיק ומוסרת לו. "הנה לך" היא אומרת.
"תודה לך. אני מעריך את יושרך," הוא אומר לה ומושיט לה מעטפה.
טורי פותחת אותה ורואה בה ערימה של שטרות. "מה פתאום! אתה לא צריך לתת לי כלום," היא אומרת.
"אפילו לא ספרת. את חושבת שעשרה אחוז לא מספיק? אתן לך יותר," הוא אומר לה.
"אתה לא תיתן לי כלום. זה הכסף שלך ואין לי צורך בו," היא עונה לו, "ועכשיו תסלח לי אני באמצע משמרת."
"ודאי יש משהו שאני יכול לעשות כדי להודות לך," אומר טיילור.
"הכל בסדר. העיקר שהאבידה הושבה לבעליה. פעם הבאה תהיה יותר זהיר," היא אומרת ויורדת בריצה כהרגלה. רק לקראת הסוף היא נזכרת ב"רדיפת הזאבים" ומאיטה את צעדיה.
מבחינת טורי הסיפור הסתיים. היא חוזרת לפעילות וטיילור יוצא לגמרי ממחשבותיה. האמנם?
**
טיילור מרגיש מאד לא בנוח. הוא לא רגיל להישאר חייב. הוא מסתכל על טורי שעסוקה עם הסועדים במקום. הוא מבין שאין סיכוי שתדבר אתו היום. הוא מעולם לא נתקל באדם שמסרב לכסף. הוא מסתכל עליה ומנסה לפענח מי היא. בדרך כלל זה בא לו בקלות והוא תמיד קולע, אבל טורי חידה בעיניו. הוא לא זוכר שראה אותה בבית הקפה והדבר מטריד אותו. הוא תמיד שם לב לפרטים, ובטח לנשים יפות כמוה. איך זה שפספס אותה?
בלית ברירה הוא עוזב את המקום ומרים טלפון לבריאן חברו. הוא קובע להיפגש אתו בפאב.
"אתה שותק הלילה. לא מתאים לך," אומר בריאן, "הכל בסדר?"
"תשמע מה קרה לי היום," אומר טיילור ומספר לו את הסיפור על השיק, "האשה הזו חידה בעיני. הצעתי לה כסף אבל היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. ברגע שהשיק היה בידי היא התעלמה ממני לחלוטין."
"מה ציפית שיקרה?" שואל אותו בריאן.
"למען האמת אני לא יודע, אבל אני מרגיש שאני חייב באיזושהי דרך להביע את הערכתי," עונה לו טיילור.
"תקשיב טיילור. הרי ברור מאיך שאתה נראה שאתה אדם שלא חסרים לו אמצעים. לו רצתה משהו ממך כבר היית יודע. תקבל את זה שלא כולם מתרשמים מהלבוש שלך," עונה לו בריאן, "אגב, מה היא לבשה?"
"היא לבשה סקיני ג'ינס וחולצת טריקו עם ציור של ילדים רוקדים במעגל," עונה טיילור, "היא נראתה כל כך טוב. היא ממש יפה. אני מתפלא שלא הבחנתי בה קודם לכן."
"לו רצתה היתה משאירה לך את מספר הטלפון שלה אתה לא חושב?" שואל בריאן.
"אני מניח שאתה צודק. ועדיין היא לא יוצאת לי מהראש," עונה טיילור.
השעה כבר עשר בלילה ועוד חברים מצטרפים אליהם. אוירה של סוף שבוע עוטפת את הפאב. גם הבנות מצטרפות., והמוסיקה מתחילה למלא את המקום, מזמינה את כולם לרוקד.
"טיילור אני יוכל להתייעץ אתך בקשר למשהו?" שואל מרק. הוא מספר לו על עסק שהוא רוצה להשקיע בו.
"תקשיב מרק. אל תתן להופעה החיצונית שלי לסנוור אותך," אומר לו טיילור, "זו עבודה מאד קשה. ואם חשבת שזה מה שגורם לנשים ליפול לרגליך, אז אתה טועה. תשב עם איש כספים שינתח לך את הנתונים ויראה לך אם העסק הזה כדאי. אתה מבין שרעיון לא מספיק. ברור שאתה יכול לקחת הלוואות, אבל אתה צריך להיות בטוח שלא תיפול."
"אז מה לא כל הנשים נופלות לרגליך טיילור?" הוא עונה לו וצוחק. טיילור שותק. "היי טיילור צחקתי אתך. אני לא עיוור, אני רואה שכולם מסתובבות סביבך."
"אתה טועה," עונה לו טיילור, "הן מסתובבות סביב הארנק שלי."
"היי בריאן, מה יש לו היום?" שואל מרק.
"אתה יודע, יום עבודה ארוך. להיות בעל חברה זה לא פשוט," הוא עונה לו. טיילור מודה לו במבטו. "ברור," אומר בריאן לטיילור בשקט. אין לו צורך להוסיף שברור שתמיד ישמור על דיסקרטיות בכל מה שקשור לחייו של טיילור.
"אתה זוכר שמחר יש ארוחת ערב אצל משפחת ויליאמס?" שואל בריאן.
"נראה לך שאבא שלי לא שלח לי תזכורת היום?" עונה לו טיילור בחיוך. ליבו של מרק נצבט בקנאה. הוא מנסה בכל דרך להיכנס לעולם של עשירי העיר, אבל מבין שאם לא יעשה הון , אין לו סיכוי. להפתעתו אומר לו טיילור: "אולי תצטרף גם אתה? אני יכול להכיר לך כמה אנשים שאולי יעזרו לך לגבש את הרעיון שלך."
למחרת בשעה הנקובה מתחיל הרחוב בקרבת הבית הגדול של משפחת ויליאמס להתמלא במכוניות. אחד אחרי השני הם מתקבלים במאור פנים על ידי בני משפחת ויליאמס. טיילור מגיע עם הוריו ומתקבל בלחיצת יד חמה על ידי מר ויליאמס שמקווה בסתר ליבו שבתו אבלין תכבוש את ליבו של טיילור.
"ערב טוב אבלין," הוא אומר לה מודע היטב לעובדה שהיא מאוהבת בו. אבלין מסמיקה ומשהה את אחיזתה בידו שהושטה אליה ללחיצת יד מנומסת.
משפחת ביילי נכנסת לחדר האירוח העצום. כל אחד מהם לוקח כוס יין מידי המלצר שעובר בין האורחים עם מגש של משקאות. עד מהרה הם פוגשים מכרים ומתחילים לדבר.
גם אחותו של טיילור מגיעה. "אמנדה את נראית נפלא," מחמיא לה טיילור, "אם לא הייתי יודע שילדת, לא הייתי יכול לנחש זאת."
"אתה תמיד יודע לעודד את מצב רוחי. בינינו, זו רק הגזרה של השמלה שמסתירה את מה שהיא צריכה להסתיר." הם עומדים ומשוחחים. טיילור מתעניין בילדים ואמנדה מנצלת את ההזדמנות שניתנת לה לדבר ומפליגה בסיפורים. "אתה תהיה אבא נפלא," היא אומרת לו, "כמובן כשיגיע היום."
"תרשו לי להציג בפניכם חבר טוב שלי," פונה אליהם מר ויליאמס, "פרופסור קאלאס, מנהלת מחלקה קרדיולוגית." שתי המשפחות מתחילות לדבר וכעבור זמן קצר מצטרפים גם הבנים של משפחת קאלאס, אדריאן וכריסטוף.
"איפה הילדה?" שואלת אתנה קאלאס.
"ככה זה," צוחק פרופסור קאלאס, "גם בגיל עשרים ושתיים היא קוראת לבת שלנו ילדה. הילדה," הוא אומר בהדגשה, "משוחחת קרוב לוודאי עם חבריה."
"הנה הילדה שלך באה," אומר אדריאן. עיני כולם מופנים לעברה.
"אני לא מאמינה," אומרת אמנדה, "זו המיילדת שלי."
"היי אמנדה. תראי אותך, את נראית נפלא . איך התינוקת שלי?" שואלת טורי.
"את לא צעירה מידי להיות רופאה?" שואלת רוז ביילי, אימו של טיילור.
"אני אחות מוסמכת ומיילדת בחדר לידה," עונה לה טורי.
"הייתי מצפה שבתו של מנהל מחלקת לב תהיה רופאה," אומרת רוז.
"אם יורשה לי גברת ביילי. רוב הלידות מתבצעות על ידי אחיות ומיילדות ולאו דווקא על ידי רופא. רק במקרה של מצוקה אנחנו מזעיקות רופא," היא עונה לה.
"עדיין לא מבינה למה בחרת להיות רופאה," עונה לה רוז בזלזול.
"אמא. מה יש לך?" אומר לה טיילור שלא יכול להסיר את עיניו מטורי. היא לבושה שמלת ערב ארוכה בעלת מחשוף גב עמוק, ונועלת נעלי עקב גבוהות, ונראת כמו שונה מהאשה שראה בבית המחסה.
טורי מביטה על אמה. "ספרי לה טורי מדוע בחרת במקצוע." טורי מביטה על אביה והוא גם מהנהן בראשו להסכמה.
"הבחירה נובעת מהרצון שלי לכפר על נסיבות לידתי. אימי הביולוגית נפטרה בעת לידתי. אני רוצה לעשות כל שביכולתי שאף אשה לא תצטרך לחוות את זה," אומרת טורי, "שלא יובן לא נכון. בשבילי יש רק אימא אחת. מעולם אמא שלי לא נתנה לי להרגיש שאני לא בתה הביולוגית. אני אוהבת אותה והיא הכל בשבילי. אבל אי שם במוחי אני זוכרת שהיתה אשה אחרת שנשאה אותי תשעה חודשים ברחמה ולא זכתה להכיר אותי."
"עכשיו מובן לי מדוע את לא נראית כמו בני משפחתך," אומרת רוז, אך אינה מתנצלת על התנהגותה. איש מהנוכחים לא ידע מה עובר על רוז ברגעים אלה..
אביה של טורי רואה את הסערה על פניה של רוז ולפתע מבין. "רוז," הוא ממלמל. "הייתי שם ולא יכולתי להציל אותה," הוא אומר ספק לרוז, ספק לעצמו.
"אני בטוחה שעשית כמיטב יכולתך," אומרת לו רוז בקול חנוק, "תראה איזו מתנה מהממת קיבלת."
לטורי אין מושג מה שקורה. זו לה הפעם הראשונה שהיא מדבר על מה שקרה. היא בעצמה מאד נסערת ומבקש מאחיה אדריאן שיתלווה אליה.
**
למחרת יוצאת טורי עם חברותיה לבלות ליד האגם. עם רדת החשיכה מתחיל מרתון של סרטים ישנים והן יושבות על שמיכה שהביאה מולי. טורי מניחה לפניהן קפה קר שקנתה בסטארבקס יד עם עוגיות חמאת בוטנים ועוגיות נטיפי שוקולד. הסרט הראשון מתחיל. האיתורית בכיסה של טורי מצלצלת והיא לוחשת למולי: "חייבת לברוח."
טורי מוצאת את דרכה החוצה לכוון היציאה. בדרכה היא פוגשת את טיילור. "היי טרויה, מה מעשיך פה?"
"אני ממהרת," היא עונה לו.
טיילור מאוכזב. הוא מביט בה נבלעת בתוך מונית וחושב לעצמו שהיה צריך להציע לה שיסיע אותה. עכשיו זה יותר מידי מאוחר. הוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה. למרות שהיה בדרך לבלות עם חבריו הוא סב על עקביו חוזר לדירתו. הוא מבלה את סוף השבוע לבדו.
הימים עוברים ושוב מגיע יום חמישי. מהאתר של "בית המרק החם" הוא מבין שהערב יש חלוקת מזון. הוא מגיע למקום ומבקש לדבר עם בעלת המקום.
"אני רוצה לתרום כסף לפרויקט שלכם. הייתי רוצה שזה ירשם על שמה של טרויה," אומר טיילור.
"אני בטוחה שטורי לא תסכים," עונה לו מריה, "חוץ מזה שזה בלתי אפשרי. אני חייבת לרשום את התרומה על שמך."
"אני לא מבין למה?" הוא עונה לה, "הרי בשבילך העיקר שתקבלי תרומה."
"אם טורי רוצה לתורם היא יכולה בעצמה," היא עונה לו, "בשבילי חשובה יותר הכוונה שלך והאמונה שלך במפעל שלנו. כשתהייה מוכן לתרום בשם עצמך, אם בכלל, תחזור אליי."
בלית ברירה טיילור עוזב. הוא חוזר שוב במשמרת של טורי. הפעם הוא לובש חולצת טריקו וזוג מכנסי ג'ינס עם קרעים.
טורי מבחינה בו ומחייכת. "אז מה הנחת שאם תבוא עם ג'ינס קרוע תשתלב במקום?"
"לא חשבתי על זה," הוא אומר ומבין שטעה בבחירה שלו, "אני מופיע הערב ואלה בגדי ההופעה שלי."
"מופיע?" שואלת טורי.
"כן אני והחבר'ה מנגנים היום בפאב," הוא עונה.
"ועל מה אתה מנגן?" היא שואלת.
"זה לא ברור? על גיטרה חשמלית," הוא אומר, "חשבתי שהג'ינס מסגיר אותי."
"האמת שאף פעם לא הבנתי את הקטע. אתה משלם יותר על מכנס גזור. היית קונה לך ג'ינס רגיל והייתי גוזרת לך אותו בעצמי", היא אומרת לו.
"אם כך בפעם הבאה שאלך לקנות תבואי איתי," הוא אומר.
"לא הצעתי לך, רק הבעתי את דעתי," היא עונה לו, "לפעמים אני כזו שלא חושבת לפני שאני מדברת."
"ואני רק בקשתי," הוא עונה לה, "לא קבעתי עובדה. באמת אשמח אם תבואי. האמת שאני לא אוהב לקנות בגדים לבד."
"נראה לי שעד היום הסתדרת לשביעות רצונך," אומר טרי.
"ועל סמך מה את אומרת זאת?" הוא שואל.
"בוא נסיים את השיחה הזו," אומרת טורי לאכזבתו.
"לאחר שדחית כל דבר שהצעתי, באתי לעזור כאן.," הוא אומר לה.
"אני לא מבינה למה אתה חושב שאתה חייב, " אומרת טורי.
"אני רוצה," הוא עונה לה, "אני חושב שאתם עושים פה עבודה נפלאה. הצעתי עזרה כספית שנדחתה והבנתי שהדרך היחידה לעזור היא להתנדב וזה מה שאני עושה."
"ואתה עושה את זה בגללי?" היא שואלת.
"הייתי היום אצל מנהלת המקום," הוא אומר לה ומתלבט מה לספר.
"שמעתי על השיחה שלכם. אולי תפסיק כבר להרגיש חייב לי. אני מניחה שהיית עושה את אותו הדבר לו היית מוצא מעטפה זרוקה כך," היא עונה לו.
"זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט אם באמת בזה זה היה נגמר. העניין הוא שאני מוצא את עצמי חושב עליך כל הזמן. בכל מקרה אני מבטיח לא להציק לי. כבר הבנתי שאת לא מעוניינת. אני כאן עכשיו באמת כדי לעזור," אומר טיילור.
"הגיטרה שלך איתך?" היא שואלת.
"היא ברכב שלי," הוא עונה.
"לך תביא אותה ונגן לנו קצת," היא מבקשת.
טיילור ניגש לאחד הנערים שבמקום. "אני זקוק לעזרתך אתה מוכן לעזור לי להביא ציוד מהרכב?"
פניו של הנער מתמלאות אושר. הוא ממהר בעקבות טיילור שמבקש ממנו שיישא את הגיטרה עבורו בשעה שהוא מביא את המגבר.
"היי ילדים מישהו יודע לנגן פה?" הוא שואל למרות שהוא מנחש את התשובה.
"בואו נלמד היום את השפה של המוסיקה," הוא אומר ,"לציורים האלה שמסמנים את הצלילים קוראים תווים והם נראים כך….הוא לוקח עט ומלמד אותם את התוים על גבי מפת השולחן. אתם רואים התו הזה על הגיטרה נמצא כאן. תהיו בשקט ותקשיבו. זה דו."
טורי מגניבה אליו מבטים בשעה שהיא מגישה אוכל לבאי המקום. היא רואה שהוא מתרכז בהם ומבינה שהוא באמת פותח פניהם את ליבו.
"עכשיו אני אנגן לכם שיר שכתבתי בסוף השבוע. הוא מוקדש לאשה שאני אוהב," אומר טיילור. הפעם הוא מרים עיניו לטורי ורואה את עיניה נוצצות. היא מתקשה לשלוט בעצמה ויוצאת החוצה.
כעבור זמן קצר יוצא טיילור לחפש אותה.
"בהתחלה כשראיתי אותך חשבתי שאתה עוד אחד מהגברים העשירים והמנופחים האלה שחושבים שזה שהם הולכים בחליפות תוצרת איטליה גורם לכל הנשים להתעלף. בארוחת הערב אצל ויליאמס ראיתי אותך באור שונה. אין לך מושג ,אבל דווקא הנוכחות שלך היא שחיזקה אותי להיפתח ולדבר על האמא הביולוגית שלי. מעולם לא דיברתי עליה. הייתי מאד קרובה לבקש ממך שתצא איתי החוצה לנחם אותי כי הייתי מאד נסערת. אבל הדרך שאמא שלך דיברה איתי גרם לי להסגר שוב בפניך. אני חושבת שאמא זה הדבר הכי חשוב בעולם. לכן אני לא רואה את עצמי אתך."
"אוי טורי," הוא אומר ומחבק אותה. אמנם טורי מופתעת אבל מתמסרת לו.
"לא הקשבת למה שאמרתי לך," היא אומרת..
הוא מוביל אותה בידו לספסל שבגינת המקום. "אין לך מושג איך התפרצתי על אמא שלי למחרת האירוע.," אומר טיילור, "חלוקת הארוחות כבר הסתיימה. אני מבקש שתבואי איתי."
טורי ניגשת להיפרד וחוזרת לטיילור. הם נוסעים לשכונה במזרח העיר. טורי מביטה בעניין בבתים הגדולים שמסתתרים מאחורי שערי ברזל גדולים. "בבקשה תגיד לי שאתה לא גר כאן."
"כבר לא," הוא עונה לה בשעה שהוא פונה לאחד הבתים ופותח את השער באמצעות השלט ברכבו. הם עולים בשתיקה את חמשת המדרגות. הוא פותח את הדלת בעזרת מפתח המצוי בכיסו ונכנס. "שלום אמא," הוא אומר בשעה שהוא מתקרב לרוז.
טורי רוצה לפנות ולהסתלק משם אבל רוז ניגשת אליה ומחבקת אותה בחום. "אני כל כך מצטערת, לא ידעתי ששרדת את הלידה. הנחתי שגם את. לו ידעתי."
"אני לא מבינה," אומרת טורי ומרימה את מבטה אליה. היא רואה את הדמעות זולגות מעיניה של רוז והיא מבולבלת לגמרי.
"היילי, אמך הביולוגית היתה חברתי הטובה ביותר. כשנודע לי דבר מותה הייתי בהלם. כמובן שלא חשבתי בהגיון וכעסתי על אביך. הרי הוא רופא כיצד לא הציל אותה? הייתי בטוחה שאת בתה של אתנה. אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם בשבילך כל השנים."
"את מבינה שלא גדלתי כיתומה. אתנה היא אמא שלי," עונה לה טורי שנסערת ממה שקרה כעת.
רוז אוחזת בידה ומובילה אותה לחדר העבודה. על השולחן מונחים אלבומים ישנים. "את רוצה להכיר את אמא שלך? את בטח יודעת שאת דומה לה כמו שתי טיפות מים."
שעה ארוכה יושבות השתיים מרוכזות בעולמן , מסתכלות על התמונות ורוז מספרת לה על היילי.
"כל השנים הדחקתי את העובדה הזו שהייתה לי אמא אחרת. בארוחת הערב דיברתי עליה פעם ראשונה. עכשיו את סגרת לי מעגל. נראה לי שלא רק מבחינה חיצונית אני דומה לה. תמיד תהיתי למה אני שונה כל כך מהמשפחה. עכשיו הכל ברור לי. מסתבר שכן יש לאמא שלי חלק גדול בחיי למרות שלא היתה שותפה להם."
"אני חושבת שדברנו מספיק להיום. בואי אכין לך משהו לאכול, את נראית לי קצת חיוורת. את כל כך מזכירה לי את היילי. היא תמיד הייתה חיוורת. היו לה בעיות עם רמת הברזל בדם."
"אז גם את זה היא נתנה לי?" אומרת טורי והפעם היא מחייכת.
"את בסדר טורי?" שואל טיילור בדאגה.
"זה בסדר רוז שאני אצא לטייל בגינה עם טיילור עד שהארוחה תהיה מוכנה?" שואלת טורי.
"בוודאי," עונה רוז.
טיילור יוצא עם טורי לחצר. הוא מתוח ממה שטורי רוצה לומר לו. שעה ארוכה הסתגרו אמו וטורי בחדרה העבודה ואין לו מושג מה נאמר ביניהן.
היא מביטה בו בחיוך ביישני . "האמת היא שהתאהבתי בך ברגע שראיתי אותך עומד בפתח עם החליפה היוקרתית שלך. כעסתי על עצמי שאני מתאהבת באחד כמוך, אבל ללב יש רצון משלו."
"אני מודה ללב שלך שהקשיב לשלי. כי גם לי זה קרה באותו רגע עצמו." הוא מתקרב אליה ומנשק אותה.
"ועכשיו בואי נאכל משהו כי את לא רוצה לאחר להופעה של החבר שלך," הוא אומר, "ותדעי לך שזה זמני, כי אני מתכוון לשנות את הסטטוס הזה בקרוב מאד."
בר אבידן
מאמינה באהבה©
כל הזכויות שמורות
10.8.2018