אני יושבת מול המסך הלבן והריק. אף מילה לא עולה לי בראש שתעזור לי להתחיל לכתוב סיפור חדש. רק הבזקים של המילים שזרק לי רונן. מילים מלאות אש וגופרית, מילים מלאות שנאה.
*
אני נזכרת ביום ההוא שברחתי פעם ראשונה. היה לנו ריב קשה והחלטתי לשכור חדר בקיבוץ ליד הכנרת. חשבתי שאמצא שם שלווה ואוכל לשבת ולרקום סיפורי אהבה. התחייבתי בפני העורך שלי להעלות כל שבוע סיפור אהבה ומועד הדד ליין בעיתון הוא בלתי מתפשר.
הימים הראשונים דווקא עברו בשקט. שמתי את כל המחשבות שלי בקופסה נעולה והתיישבתי לכתוב במרץ. לאמא אמרתי שאני זקוקה לכמה ימי שקט ושלא תכעס אם איני עונה לטלפון. כך קרה שהינחתי את הטלפון על השידה ושכחתי ממנו לגמרי. הייתי מבלה את ימי בין טבילה במי הכנרת לכתיבה כאשר אני יושבת על הדשא מול המים.
אני מניחה שאת רונן זה הטריף שאינני עונה לטלפון ולכן עשה מעשה והגיע אליי לקיבוץ. אחרי שיחה של כמה שעות ארזתי את חפצי וחזרתי אתו לתל אביב.
*
זיכרונות מהפעם ההיא מציפים אותי כעת בשעה שמילות הפרידה שלו עדיין מהדהדות באוזניי. אני יודעת שזה רק לטובה. הרי לא נועדנו לחיות את חיינו יחד. אני דווקא חשה הקלה עם השחרור מהקשר המעיק הזה שבו חשב רונן שהוא יכול לשלוט בכל דקה ודקה מחיי, ולא הכיר בכך שיש לי נפש חופשיה שרוצה לנדוד במרחבי הדמיון. הרי לשם כך אני כותבת.
"למה שלא תיסעי לך לכמה זמן למקום מבודד?" שואלת חברתי מירית, "אולי השקט יעניק לך את היכולת להתרכז שוב. אני לא מאמינה שאת לא מסוגלת לכתוב. את, שגם באמצע בילוי בפאב את שולפת את הטאבלט שלך ורושמת התחלה או אמצע של סיפור. אני אגב, מאד שמחה שהרומן הבלתי נגמר הזה נגמר. הוא לא עשה לך טוב ומגיע לך טוב ממנו."
"זה מצחיק שבדיוק על זה חשבתי הבוקר. נזכרתי בנסיעה ההיא לקיבוץ," אני עונה לה, "נראה לי שאשמע לעצתך ואחפש לי מקום," אני אומרת.
"אני בדרך אליך," עונה לי מירית, "רק מביאה לנו קפה."
תוך כמה דקות אני שומעת את זמזום דלת הכניסה. "זו אני," אני שומעת את קולה של מירית ופותחת לה את הדלת. "הבאתי לנו גם קרואסונים שוקולד, חשבתי שזה ישפר את מצב רוחך."
"מצב רוחי בסדר גמור," אני עונה לה, "זה רק אזור היצירה שלי שרדום. מהבוקר לא כתבתי אפילו מילה אחת."
"ולשם כך התכנסנו," היא אומרת ומניחה לפני את הקפה והולכת להביא צלחת לקרואסונים.
"בואי הנה אין צורך. עד שתביאי צלחת נגמור כבר את כולם," אני אומרת לה.
מירית חוזרת וממלאת את פיה בחצי קרואסון. יש שני סוגים של אנשים בעולם. אלה שאוכלים בנגיסות קטנות ולאט, וכאלה, כמו מירית, שבולעים את החיים במנות גדולות. בשעה שאני רק מתחילה לאכול, הקרואסון שלה כבר עושה דרכו למטה במערכת העיכול. זו הסיבה שהיא לעולם לא קונה רק אחד. מה שקורה הוא שהיא אוכלת שלושה בשעה שאני מסיימת את הראשון. למזלה הרב היא תמיד נשארת גבעולית למרות הכמויות הגדולות שהיא אוכלת.
"בואי נגש לעניין שלשמו התכנסנו," היא אומרת לי וחוטפת מידי את המחשב שלי.
היא מקישה מיד: "בתים להשכרה ליד הים."
ככל אנחנו מגדירות יותר את מה שאנחנו מחפשות בשבילי, הרשימה מצטמצמת והיא מגיעה כעת לחמישה עשר בתים. אני מביטה בה וכבר יודעת את מי מהם אני רוצה. אני מחייכת לעצמי ובוחנת את מירית. אני חושבת לעצמי כמה היא מכירה אותי באמת, ומתי תגיע לבחירה שלי.
אני לא מתפלאת שהיא בוחרת לי לבסוף בית יוקרתי, בישוב יוקרתי, מאובזר ומעוצב כאילו יצא מתוך ירחון. ברור לי שהיא בוחרת את זה שמתאים לה, שהוא בדיוק ההיפך ממה שאני רוצה. אני רוצה בית פשוט ושקט, שמהחלון שלו רואים את המים, שהחצר האחורית שלו היא חול זהוב ורך. הבית הזה שמשך את עיניי נקרא "הבית של אמיר."
בעוד היא מסתכלת על התמונות אני מעתיקה לנייד את כתובת המייל של אמיר ושולחת לו הודעה:
היי אמיר
מעוניינת להשכיר את הבית לכמה חודשים. אבקש לקבל פרטים.
בתודה,
אלה חלמיש
תוך דקה מתקבלת התשובה.
היי אלה
מצרף לך את כל הפרטים בקובץ המצורף.
אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות.
בתודה,
אמיר הרדוף
אני ממהרת לפתוח את הקובץ ויודעת שמצאתי את מה שאני מחפשת.
"אני מתלבטת מה לכתוב," אומרת לי מירית כשהיא עדיין תקועה בבית ההוא. היא אמנם טובה בלבלוע את החיים אבל כשזה מגיע לכתיבה היא מתקשה מאד.
"אין צורך פיצי, כבר מצאתי לי את הבית שאני מחפשת." אני אומרת לה בשעה שאני רושמת מייל לאמיר. אני ממלאת את השאלון עם פרטיי. "מתי אני יכולה לקבל מפתח?"
תשובתו מתקבלת מיד:
היום בחמש מתאים לך?
אני עונה לו:
נתראה בבית בחמש.
*
עופר
"הדירה כולה שלך," אני שולחת הודעה לרונן. סוכם שאתפנה רק בסוף החודש, והיום רק הרביעי בו. לא אכפת לי ששילמתי שכר דירה מלא. שייהנה לו על חשבוני, העיקר שלא אראה אותו יותר.
שעתיים בלבד לוקח לי לארוז את חפצי בדירה שחלקתי עם רונן. אני מעמיסה הכל לתוך הג'יפ שלי ויוצאת לדרך. הבטן מתהפכת לי מהתרגשות ככל שאני מתקרבת למים. אני רואה ג'יפ בדיוק כמו שלי, רק בצבע כחול, חונה בשביל הגישה לבית. אני יורדת באיטיות לעבר הבית.
אני נזכרת בבילי הכלב שלנו. רונן התעקש לקחת אותו. שנינו יודעים שרונן לא אוהב אותו במיוחד, אלא עשה זאת רק כדי לפגוע בי. אני חושבת כמה בילי היה נהנה לרוץ כאן לאורך החוף.
אני מגיעה, מחנה את הרכב, ויוצאת ממנו. דלת הכניסה פתוחה ואני נכנסת בעדה.
"מישהו בבית?" אני שואלת, למרות שברור לי שכן.
"את אלה?" אני שומעת קול נעים של גבר. כשהוא מופיע לפני אני רואה שהוא נראה לא רע בכלל. אני מחייכת לעצמי. שלוש שנים אבודות ביליתי עם רונן. שנים בהן לא הסתכלתי על אף גבר אחר והנה הראשון שאני נפגשת אתו נראה כמו דוגמן. כמובן שאין לי כוונה להתחיל אתו אבל זו סתם מחשבה שעוברת לי בראש.
"נעים מאד להכירך אמיר, אני אלה," אני אומרת לו.
"אז ככה," הוא אומר, "אני אראה לך את המקום של אמיר. הוא לא יכול היה להגיע, אני עופר," יש משהו נבוך ומגומגם מעט בדיבור שלו. אני משייכת את זה לחוסר הנוחות שלו בשעה שהוא נתבקש להראות לי את הבית שאינו שלו.
אנחנו עושים סיור זריז בבית ואני אוהבת כל פינה ממנו. אני יוצאת למרפסת העץ המרוצפת ושואפת אויר נקי מלוא ריאותיי.
"אני אוהבת אותו מאד," אני אומרת ונשארת לעמוד בחוץ.
הנייד מצלצל והפעם מתקבל מסרון מאמיר: "אני מבין שאת רוצה אותו. את יכולה למסור את התשלום לחודש הראשון לעופר."
אני שולפת מתיקי את המעטפה ובה הכסף. "תספור," אני מבקשת מעופר.
הוא סופר פעמיים ומתבלבל. פעם יש פחות מידי, פעם יותר מידי. "אני לא מרוכז," הוא פולט, "עבדתי משמרת לילה."
"בוא נספור יחד," אני מציעה לו והוא מושיט לי חזרה את המעטפה. אני סופרת כל שטר לאט ומגיעה לסכום המדויק. "הנה לך," אני אומרת ומגישה לו את המעטפה, "תמסור לאמיר תודה ממני."
עופר לא ממהר לעזוב. "את צריכה עזרה להכניס את הדברים?" הוא שואל.
"תודה," אני אומרת, "אני לא ממהרת."
"אם כך, בואי נלך לסיבוב בישוב. אראה לך איפה המכולת, המרפאה, מרכז התרבות."
כיוון שאני באמת לא ממהרת אני מצטרפת אליו לסיור. "אז מתי החבר שלך יבוא?" הוא שואל את משפט הפתיחה שנועד לברר אם יש לי כזה.
"זו רק אני פה," אני עונה לו, "אני זקוקה לשקט."
"ברור, הרי בשביל זה את כאן," הוא אומר כמבין עניין. " יש כאן מלא אירועי חוף בקיץ, את מוזמנת לבוא. בעיקר בשלישי וחמישי. המסיבה הבאה מלאה בצעירים. תבואי שיכירו אותך."
*
דור
אני מתעוררת מוקדם בבוקר. אני אוהבת את הזריחות וכיוון שלבית יש ארבעה כיוונים, קרני השמש המלטפות אותי גורמות לי לקום מהמיטה. אני נכנסת למקלחת ושוטפת ממני את הלילה. למרות שיש שם מייבש שיער אני מעדיפה לתת לשיערי להתייבש בעצמו. אני ניגשת למטבח, ממלאת את הקומקום מים ומפעילה אותו. אני שומעת רעש של מכונית ורואה ג'יפ שחור נכנס לשביל הגישה. אני עוקבת אחרי הגבר שיוצא ממנו. הוא גבוה, שזוף וראשו מלא תלתלים שחורים וארוכים.אני ניגשת לדלת הכניסה ופותחת אותה רגע לפני שהוא מצלצל בפעמון. “כנס אמיר," אני אומרת לו, "אני מרתיחה מים לקפה, תצטרף אליי?״
״אני דור,״ הוא עונה לי נבוך, ״ההצעה לקפה עדיין בעיינה?״
״ברור,״ אני עונה לו, ״ כל חבר של אמיר הוא חבר שלי.״ הוא מביט בי במבט לא מבין. אני מניחה שהוא יודע שלא פגשתי את אמיר. ״נו אתה מבין. זה הבית של אמיר בסופו של דבר.״
״אמיר שלח לך לחמניות ומאפים לארוחת בוקר,״ הוא אומר ומגיש לי שקית נייר עמוסה בכל טוב.
״איזה פינוק,״ אני אומרת וניגשת למזוג קפה.
אני שולחת מיד מסרון לאמיר. ״ תודה על המשלוח. ממש לא היית צריך, אבל מודה שכייף לי. שיהיה לך יום נפלא״.
״אז מה אמיר חזר עייף אחרי תורנות לילה?״ אני שואלת, מנסה להבין מדוע אמיר לא בא בעצמו.
״משהו כזה,״ הוא עונה לי.
״סליחה,״ אני אומרת, ״זה לא היה במקום.״
אני מוזגת לנו קפה ויוצאת למרפסת. ״שלישי היום, שמעתי שיש אירוע היום.״
״כן, יש מסיבה על החוף. תבואי?״ הוא שואל.
״אני מניחה שאבוא,״ אני אומרת, ״ אם לא אכפת לך אני רוצה כעת לצאת לריצת בוקר. היום שלי רק מתחיל כעת, אני לא עובדת משמרת לילה.״
דור מבין את הרמז וקם ללכת ״תודה על הקפה,״ הוא אומר ומשתהה מעט ואז מוסיף, ״גם אני לא עובד משמרת לילה.״
״סתם, אל תקח ברצינות את עניין משמרת הלילה, זה סתם בדיחה טפשית.״
״הבנתי,״ הוא אומר למרות שברור לי שאינו מבין דבר, ״תבואי לחוף. כל הצעירים יגיעו הלילה. תוכלי להכיר את השכנים שלך.״
אני מחכה שדור יצא ואני הולכת לסדר את הבית. אין הרבה מה לסדר, כיוון שהגעתי רק אתמול והבית היה נקי כשקיבלתי את המפתח. רק אז אני נזכרת שרציתי לרוץ והולכת להחליף בגדים. אני יורדת לחוף. המגע של החול הנעים מרפה את שריריי ועושה לי חשק להתמסר כעת לשמש. אני נכנסת לתוך המים ומתחילה לשחות. המים מלטפים את גופי ואני מרגישה שבא לי לצעוק מרוב אושר. מזמן לא הרגשתי כל כך משוחררת, כל כך רגועה.
כשאני חוזרת בשחיה לחוף אני רואה מרחוק שתי דמויות שצופות בי. אני מנסה לזהות אותן אבל השמש מסנוורת את עיני. כאשר אני מביטה שוב אני רואה שאין שם אף אחד.
אני מוותרת על הריצה כיוון שבגדי ספוגים במי המלח של הים. אני מטפסת במדרגות לבית. כיוון שיצאתי את הבית ללא נעליים אני שמחה לראות שצמוד למדרגות צינור מים. אני שוטפת את רגליי ונכנסת הביתה. אני שוטפת את עצמי במקלחת וניגשת לקחת את המחשב. עכשיו כשאני רגועה מתחילות המילים להתרוצץ במוחי. אני מתיישבת על המרפסת ומתחילה למלא דפים שלמים ללא הפסקה. אני כל כך מלאת השראה שאינני שמה לב לזמן שעובר. רק כאשר הרמקולים מתחילים להשמיע מוסיקה בקולי קולות אני קולטת שהשמש עומדת לנשק את פני המים. פני המים נצבעים בזהב ואדום. איזה מחזה מרהיב יוצר הטבע.
אני נכנסת פנימה, לובשת שמלת טריקו כחולה עם הדפס של סוסי ים לבנים ויורדת לחוף.
״היי אלה!״ אני שומעת את קריאתו של דור, ״בואי לפגוש את החבר׳ה.״
אני הולכת לקראתו ורואה חבורה של צעירים יושבת סביב המדורה. בזווית עין אני רואה מישהו יושב רחוק מכולם עם עוד גבר. הוא מסתכל כל הזמן לעבר החבורה אבל לא מתקרב אליה. כשהוא רואה שאני מסתכלת הוא מפנה את מבטו ומצביע על משהו בכיוון השני. הוא מזכיר לי את הדמות שראיתי בבוקר, אבל אני בוחרת להתעלם ממנו. אני מצטרפת לחברים סביב למדורה. אחד מהם מביא מהאוטו גיטרה ומתחיל לפרוט עליה. כולם מצטרפים אליו בשירה ואני יושבת בעיניים עצומות ומפליגה על כנפי הדימיון. המסיבה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה ובאיזה שהוא שלב כולם מתחילים גם לרקוד ואני ביניהם.
*
גילי
הבוקר אני לא מתעכבת הרבה, נועלת נעלי ספורט ויוצאת לריצה. אני גומעת קילומטרים רבים וחוזרת אחרי שעה וחצי ספוגת זיעה ומותשת.
"הי אלה," מנפנף לי גבר עם קרחת ועיניים כחולות ירוקות כמו מי הים. "הבאתי לך כמה דברים מהמכולת," הוא אומר לי.
"ומי אתה?" אני שואלת.
"אני גילי חבר של אמיר," הוא עונה לי.
"איזה כייף לאמיר שיש לו כל כך הרבה חברים, רק חבל שהוא לא טורח לראות את מי הוא הכניס לבית שלו," אני אומרת, "תאמר לו שהוא לא צריך לדאוג לי לארוחות. זה ממש לא כתוב בחוזה," אני אומרת לו ומציעה לו להצטרף אלי לקפה של הבוקר.
"אני בטוח שלכשיתפנה יגיע לומר לך שלום. פשוט לא התאפשר לו היום לבוא," אומר לי גילי.
"ברור," אני עונה, "אני מבינה לגמרי. בסך הכל הוא לא חייב לי כלום," אני אומרת, "לא ראיתי אותך במסיבה בחוף."
"עבדתי משמרת לילה," הוא עונה לי.
"אתה צוחק עלי?" אני שואלת.
"לא באמת. אני עובד במשמרות. השבוע זה השבוע של משמרות לילה" הוא עונה לי, "ככה זה כשאתה עובד בבית חולים."
"עכשיו אני ממש כועסת על אמיר ששלח אותך אחרי שלא ישנת כל הלילה," אני אומרת לו.
"בשביל אמיר אני מוכן הכל," הוא אומר לי.
צלצול נשמע בדלת. אני נגשת לפתוח ורואה פיליפינית חייכנית. היא נכנסת לבית ואומרת לי "איי קליין האוז, אני מנקה בית"
"תודה," אני עונה לה, "אני מנקה את הבית."
"אמיר אמר אני מנקה בית," היא אומרת לי וניגשת לארון השרות להוציא את חומרי הניקוי.
אני שולחת מסרון לאמיר:
"בבקשה תסביר למנקה שלך שאין לי צורך בשרותיה. היא לא מוכנה להקשיב לי."
התשובה שלו מתקבלת מיד:"מישהו צריך לנקות את הבית, והמישהו הזה הוא לא את."
אני מרימה ידיים. נותנת לפיליפינית לנקות את הבית הנקי גם כך. אני נפרדת מגילי והולכת לכתוב. המחשבות על אמיר מפריעות לי להתרכז. מה בדיוק הסיפור שלו? אני נכנסת שוב לבית, מטיילת בין חדריו. אני מתעכבת מול הספריה הגדולה שלו בסלון. אין לי ספק שהוא אדם חכם ומעניין. למה בכלל הוא משכיר את הבית הזה? הרי יש את כל הסימנים שהוא חי פה בעבר. יש הרבה אישיות לבית הזה. הוא מאד מסודר ומכיל פריטים שלא מוצאים בדרך כלל בבתים. אני נכנסת לחדר שמשמש אותו לפי דעתי למשרד. אין שם תעוד על הקירות או בארונות של מה שהוא עושה.
"לא כועסת," אומרת לי הפיליפינית שנכנסת אחרי לחדר.
אני מחייכת אליה ומזיזה את ראשי ימינה ושמאלה לסמן לה שלא. אני סוקרת אותה. היא כל כך רזה שנראה לי שאת הג'ינס שהיא לובשת היא רכשה בחנות לבגדי ילדים.
אני חוזרת שוב למרפסת.
*
יובל
חודש ימים אני כאן ופעמיים בשבוע, שני וחמישי, מופיעים חבריו של אמיר לבקר. כל פעם חבר אחר. אני יודעת שגם היום צפוי לי ביקור. היום זה גם היום בו עליי להעביר לו את שכר הדירה.
אני מחכה כבר לשמוע את צלצול הפעמון, והוא אכן לא מאחר להגיע. אני פותחת את הדלת. לרגע אני לא רואה איש עד שאני מבחינה בגבר יושב על כיסא גלגלים.
"אני מניחה שאתה חבר של אמיר, ושאתה מביא לי קרואסנים טריים. האמת היא שלדברים כאלה קל מאד להתרגל," אני אומרת לו וצוחקת. הוא לעומתי לא חושב שמה שאמרתי מצחיק ופניו נשארות רציניות.
"אני מכינה לי קפה. חשבתי לשתות היום במרפסת, אפשר להזמין אותך להצטרף?" אני שואלת.
הוא מגלגל את הכסא לכיוון המרפסת. "תודה. כבר שתיתי קפה," הוא אומר לי מבלי להסתכל עליי.
"אני אלה, ומה שמך?" אני אומרת מנסה לשבור את הקרח.
אני שומעת צלצול של הודעה נכנסת. "יובל יעבור אצלך הבוקר. את יכולה לתת לו את התשלום עבור שכר הדירה."
אני לוקחת את ספל הקפה בידי ויוצאת החוצה. "אז אתה יובל," אני קובעת, "קיבלתי מסרון מאמיר. אני כבר מביאה לך את המעטפה עבורו." אני נכנסת חזרה, מוציאה את הכסף מהמעטפה ומבקשת ממנו "תספור."
"אין צורך," הוא עונה לי, "למה שלא תשלמי את הסכום המדויק?"
"אתה תמיד ככה רגזן? גם לחברה שלך אתה מדבר כך?" אני שואלת. מתחיל להמאס עליי טון הדיבור שלו.
"איזו חברה יכולה להיות לאחד כמוני," עונה לי יובל.
"לפי איך שאתה נראה, לא נראה לי שנולדת כך. אני לא יודעת מה קרה לך אם זה קרה בצבא או היתה לך תאונה, זה ממש לא משנה. הרי בשביל לאהוב זה לא משנה אם אתה הולך או יושב על כסא," אני אומרת לו.
"יושב בכיסא. לא סתם כיסא, זה כיסא גלגלים," הוא אומר לי בכעס.
"לכולם אתה מנפנף בעובדה שאתה לא יכול ללכת?" אני שואלת אותו, "כי זה ממש פתטי."
"תראו אותך יפת נפש שכמוך. את היית יוצאת עם אחד כמוני?" הוא שואל.
"אתך ממש לא. אבל אם מישהו שאין לו יכול ללכת, אם היה מקסים, מצחיק וחכם, זה לא היה משנה לי," אני עונה.
"טוב אני לא מקסים, מצחיק וחכם." הוא עונה , "אז ברור שלא."
"אני לא יודעת מאיפה כל זה בא לך. ראית את עצמך לאחרונה בראי?" אני שואלת.
"בשביל מה, בשביל לראות שאני מוגבל?" הוא אומר בכעס.
"רגע. תן לי להביא לנו טישיו, בשבילך ובשבילי, שנוכל לבכות יחד," אני עונה.
"את ממש מפלצת חסרת לב," הוא עונה לי.
"אני צריכה להכיר לך את רונן, זה שהיה חבר שלי עד לפני חודש. אני בטוחה שתוכלו להעביר ביקורת עליי יחד."
"אולי באמת," אומר יובל, "מעניין לשמוע ממנו את הצד שלו."
"אתה מכיר את זה ששנים נפגשים, יש התאהבות מהירה שגוועת רגע אחרי ובכל זאת הם מושכים יחד? שלוש שנים כאלה שלא היה בהן הרבה, זה מה שהיה בינינו. גם כשעברנו לגור יחד לא השתנה כלום."
"אז נפרדת ממנו," אומר יובל.
"האמת, שנפרדנו בעבר וחזרנו והפעם הוא אמר שזהו הוא לא מרגיש כלום יותר," אני אומרת לו.
הוא מביט בי בריכוז עוקב אחרי הבעות פניי. "את לא נשמעת עצובה בכלל."
"אני כותבת. יש לי טור בעיתון. הייתי יושבת שעות מול המסך ולא מצליחה לכתוב אף מילה. מצד שני פחדתי מה יהיה אם אקום ואלך. אתה מבין, הוא עשה לי טובה גדולה. הוא הפעמון המעורר שהייתי צריכה. לא, אני לא עצובה כי מזמן הרגש אליו לא היה קיים יותר. "
יובל בולע כל מילה ואני רואה אותו מהרהר בנאום הקצר שלי.
"אז מה אם יש לו את היכולת ללכת, אפילו לרוץ על שתי רגליו. הוא נראה מדהים והוא גבר מצליח מאד, זו סיבה מספיקה בשבילי להיות איתו?" אני שואלת.
"את מקלה ראש בעובדה שמישהו לא יכול ללכת," הוא רוטן.
"זה עצוב מאד שזה מי שאתה. גבר ששווה רק אם הוא יכול ללכת. דווקא נראית לי שווה הרבה יותר," אני עונה לו.
"את בעצמך אמרת שלא היית נמצאת עם גבר כמוני," הוא אומר לי.
"נכון ולמה? כי אתה לוזר. אתה לא נלחם על כלום. מהיום והלאה זה מי שאתה. הגבר בכסא גלגלים. לא יובל, לא הגבר יפה התואר שעומד, סליחה יושב מולי, לא הגבר החכם שעיניך מספרות שאתה, סתם אחד לוזר," אני אומרת. אין לו מושג כמה קשה לי לומר לו את המילים. מה שאיני יכולה לומר לו שהעיניים שלו כבשו אותי לגמרי, שאני נלחמת בשבילו. הלוואי והיה מבין זאת ומתעורר.
"תמסור בבקשה את המעטפה לאמיר, ותמסור לו שלא ישלח לכאן יותר אף אחד מהחברים שלו," אני אומר וקמה.
להפתעתי הוא אוחז בידי מונע ממני ללכת. היד שלו חמה וחזקה, והמגע שלה מעורר בי צמרמורת.
"הבהלתי אותך?" הוא שואל פתאום בקול רך יותר.
"ממש לא," אני עונה לו, "המגע שלך, אמנם הוא של גבר בכיסא גלגלים אבל הוא גורם לי לרצות לעשות את זה," אני אומרת, מתכופפת אליו, רוצה לנשק את שפתיו.
"אני אמיר," הוא אומר לי רגע לפני ששפתיי נוגעות בשלו. רגע לפני שהוא מנשק אותי תחילה בחשש ואחר כך בפראות.
"איך שהוא ידעתי שזה אתה," אני אומרת לו.
"באמת?" הוא מתפלא, "איך ידעת?"
"הייתה לי הרגשה לפי המבט המתגעגע שלך בשעה שנכנסת לבית וסרקת אותו. כאשר ישבת כאן על המרפסת והבטת בים כבר ידעתי. רואים שאתה אוהב את הבית הזה וקשור אליו. אני יכולה להבין אותך. אני יושבת כאן כל יום והמילים נשפכות ממני. אפילו התחלתי לכתוב ספר," אני אומרת לו.
"תתני לי לקרוא אותו?" הוא שואל.
"אתה לא מכיר אותי. כשאני כותבת זו לא שאלה. אני אדרוש ממך שתקרא ותביע דעתך. טוב לא אדרוש, אבקש," אני אומרת לו.
"היה לי תור הבוקר לפיזיותרפיה. אני שמח שביטלתי אותו ונפגשתי אתך סוף סוף פנים אל פנים. המטפל שלי כבר רגיל לביטולים שלי," אומר לי אמיר.
"בדיוק על זה אני כועסת. עכשיו אתה מרים אליו טלפון ואומר לו שיבוא אליך הביתה ויטפל בך," אני אומרת לו.
"את רואה. כבר את רוצה להפטר ממני," הוא אומר.
"מה? אמרתי לך שיבוא אליך הביתה. התכוונתי שיבוא לכאן. הרי זה הבית שלך," אני עונה לו.
"אני לא רוצה שתלכי," הוא אומר לי.
"נראה לך שאני הולכת? אני רוצה לראות שאתה לא מתחמק מהטיפול שלך, וחוץ מזה יש לי המון מילים שרצות לי בראש ואני מתכוננת לשבת ולכתוב."
אמיר עושה כבקשתי ומתקשר. "היי דור, יש מצב שאתה בא לטפל בי בבית שלי?" שואל אמיר, "החברה שלי לא תרד ממני עד שלא תראה אני עושה תרגילים וקם על הרגליים."
*
"היי דור," אני אומרת בשעה שאני פותחת לו את הדלת.
"אמיר אמר משהו," הוא אומר לי ומשתתק. "הבאתי לך קרואסונים."
"בוא הוא מחכה לך על המרפסת," אני אומרת לו.
"אז את כבר יודעת מי זה אמיר," הוא קובע. הוא מסתכל על שנינו ולבסוף אומר לאמיר: "חברה שלך?"
"כן," עונה לו אמיר, "אני מצטער שלא פירסמתי זאת עדיין בכל אמצעי התקשורת. הייתי עסוק בלנשק אותה."
"כלומר כל הפעמים ששלחת אותנו אליה היו כדי לבדוק איך אנחנו מתנהגים איתה?" שואל דור נעלב.
"מה פתאום. אני נראה לך כזה. באמת שלא היכרתי אותה קודם," הוא עונה לו, " אולי אם הייתי מכיר אותה כמה חודשים לפני, לא הייתי עושה את התאונה הטיפשית הזו. קמתי הבוקר והחלטתי שהגיע הזה שהיא תדע מי אני. לא חשבתי שיקרה מה שקרה. שמעתי ממנה שכל פעם שאתם באים אתם מביאים לה משהו. סיפרתי לה שכך תמיד אתם באים לבית הזה. אמרתי לה שככה אתם ושזה לא שאני מבקש מכם להביא לה. הבנתי כמה הייתי אנוכי גם בקשר אליכם. אלה פתחה לי את העיניים. שלא כמוכם, היא לא ריחמה עליי בכלל וגרמה לי להתעמת עם עצמי. "
"מה יש בו שאין בנו? הרי כל אחד מאתנו ניסה בעצם להתחיל אתך," שואל אותי דור.
"אתה שוכח שחודש שלם אני גרה בבית שלו, מנהלת רומן עם העולם שלו שנשקף מכל פינה. כל כך השתוקקתי כבר לפגוש אותו. הרגשתי שאני מכירה אותו כל כך טוב. רק לא לקחתי בחשבון שהוא כזה …לא משנה . אני בטוחה שהוא ייקח את עצמו בידיים כעת. וגם כי הוא נשקן מעולה," אני אומרת.
שנינו מדברים על אמיר כאילו אינו נוכח. רק כאשר אני מרגישה את ידו שוב מגששת אחרי שלי אני מפנה את מבטי אליו. הוא מקרב את כף ידי לפיו ונושק לה. "אצלי זה קרה בהרי פחות זמן. ראיתי אותך ביום ההוא רוקדת ליד המדורה במסיבת החוף וידעתי שהנה האחת שבשבילה אני צריך לחזור לעצמי."
"אתה רואה בגבר הזה התאהבתי. תמשיך כך ונגיע רחוק," אני אומרת, מתיישבת על ברכיו ומנשקת אותו, וכל העולם יכול לחכות כעת.
*
*
*
שנתיים אחרי….
"קדימה יובל, בוא לאבא," אומר אמיר לבננו הקטן, "אבא יודע כמה קשה ללמוד ללכת אבל אתה אלוף. בוא אליי ונלך לשחות במים. אמא כותבת כעת והיא צריכה את השקט שלה."
אני מרימה את עיני ורואה את הגברים של חיי צועדים על החוף לעבר המים. פתאום מסתובב אליי אמיר, מפריח לעברי נשיקה באוויר ושפתיו מסמנות לי: "אני אוהב אותך אלה."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות.
4.8.2018