"את לא יכולה לעשות לי את זה שרון. אמרתי לך שיום שלישי הוא היום הכי לא גמיש שלי," אומר ג’ו בייאוש.
"מצטערת. שלא מתאים לך," עונה לו שרון בלעג.
"הסברתי לך שאמא שלי לא יכולה לעזור בימי שלישי. בניגוד אליך היא עדיין עובדת. חוץ מזה שהיא את ילדיה כבר גידלה. לך יש בסך הכל את ליאם ואת לא עובדת, אני לא מבין מה כל כך קשה לך פעם בשבוע לעזור אתו. אני מבקש שתאספי את עצמך ותסיעי אותו לבית הספר."
"אתה כזה אטום. אתה לא רואה שאני מתה בפנים? אין לך טיפת הכלה. כל היום אתה עסוק בעצמך," אומרת שרון.
"אני עסוק בעצמי," חוזר על דבריה ג’ו. הוא מבין שגם הפעם אין לו עם מי לדבר. הוא מלא כעס על הבוס שלו שיודע בדיוק מה המצב בבית ולמרות זאת הוא לא עושה לו הנחות בכלל. הוא ניגש להלביש את ליאם. למרות שזו מלאכה שהוא רגיל אליה, הוא שואל את ליאם מה הוא מעדיף ללבוש. ליאם בוחר לו חולצת טריקו עם ציור של רכבת מטפסת על הר ומכנסי טריקו כחולים.
"מה תרצה שאכין לך לגן?" הוא שואל את ליאם כמידי יום. הוא יודע שעליו לגייס את כל הסבלנות שיש לו כדי לצלוח את הבוקר הזה ולהגיע מרוכז לישיבה.
דווקא הבוקר מכל הבקרים לוקח לליאם הרבה זמן להתארגן. "לך תגיד שלום לאמא," אומר ג'ו, "תאחל לה שיהיה לה יום טוב."
"אני חייב?" שואל ליאם בחוסר רצון.
ג'ו נאנח. הוא יודע שליאם כבר גדול מספיק כדי להבין דברים. "בשבילי," הוא עונה לו וליאם מתרצה.
"בשבילך אבא," הוא אומר ועולה בריצה למעלה.
"אמרתי לה," אומר ליאם בשעה שהוא מתיישב על המושב האחורי. הם נוסעים בשתיקה, רק צלילים של מוסיקת פסנתר רכה נשמעת ברקע. "זו סונטה הונגרית, נכון אבא?" שואל ליאם. ג'ו מחייך לעצמו, שמח שליאם מפתח חוש מוסיקלי כמוהו. "אני זוכר שניגנת לי את זה לפני כמה זמן לפני השינה אבל לאמא זה הפריע ולכן הפסקת," אומר ליאם. אין בקולו שום כעס. אלה הם חייו וכבר מגיל צעיר הוא רגיל אליהם.
"שיהיה לך יום טוב אבא," הוא אומר בשעה שהם מגיעים לבית הספר ויוצא מהרכב. ג'ו מלווה אותו במבטו עד שהוא נעלם מבעד לדלת הכניסה הגדולה של כיתת הגן בבית הספר ע"ש לינקולן. הוא מתניע את הרכב ומאותת. הוא מביט בראי לאחור כדי לראות אם יש רכב מאחוריו כאשר מבטו נופל על תיק האוכל של ליאם. הוא מכבה את המנוע ויוצא להביא אותו לליאם .
ג'ו מגיע לכתתו של ליאם, הדלת עדיין פתוחה. "ליאם שכח את תיק האוכל שלו ברכב, תמסרי לו את זה בבקשה," הוא אומרת לאשה שעומדת בפתח.
"סליחה, אבל אינני יודעת מי זה ליאם," היא עונה לו.
"את רצינית? את לא מכירה את השמות של התלמידים שלך?" הוא שואל בכעס.
"אתה לא מבין," היא מתחילה לומר לו.
"מה קורה למערכת החינוך בימינו? אני ממש לא מבין," הוא אומר.
"מה שאתה לא מבין זה שאני לא גננת כאן. הבאתי את האחיינית שלי לגן הבוקר, אני לא מכירה את חבריה לגן," היא עונה לו והולכת.
אמא של אחד הילדים מהגן יוצאת ומצטרפת אליה. "אני אמא של אבלין. עברנו רק לפני שבוע לכאן. אני שמחה לראות שיש כאן אבות שנראים מעולה ואם תספרי לי שהוא גרוש זה יהיה ממש מושלם," היא אומרת לה, "אני סנדרה."
"אני לילי דודה של אלכסה. אני לא מכירה את הגבר הזה כך שלא יודעת לענות לך," אומרת לילי ויוצאת לעבר החניון.
היא מהרהרת בדבריה של סנדרה. "האמת שהגבר הזה באמת נראה מעולה, אבל האם היתה בכלל חושבת לברר עליו פרטים לו היתה אמא של ילדה בגן?" היא חושבת לעצמה ומניחה שסביר להניח שלא.
לילי ממהרת לחזור לביתה "יש עוד משהו שאת צריכה?" היא שואלת את אחותה בטלפון.
"עזרת לי המון הבוקר. תודה," עונה לה תמרה אחותה.
"אם כך אני נכנסת להתארגן. ולצאת לעבודה," אומרת לילי, "אני אשאיר את הנייד פתוח למקרה ותצטרכי אותי."
*
ג'ו נוסע לעבר המשרד. כל העיכובים הבלתי צפויים גרמו לכך שהוא נקלע לפקקים. הוא ניזכר בכך שליאם זיהה את היצירה בפלייליסט שלו. הלוואי ופני הדברים היו אחרת. כמה היה רוצה לפתח את הכשרון המוסיקלי של בנו. "אולי כדאי שאביא לו מורה לבית של ההורים," הוא חושב לעצמו, "אני בטוח שאמא תשמח. הרי איני צריך לבקש את רשותה של שרון. היא איננה נוכחת בחיינו כמעט."
ג'ו עומד להכנס למגרש החניה של המשרד כאשר הטלפון מצלצל.
"אני מצטערת שאני מפריעה לך, אבל ליאם לא מרגיש טוב," אומרת הגננת.
ג'ו מרגיש שהוא משתגע. "מה עוד יכול לקרות ביום הזה?" הוא חושב לעצמו. "אני מיד מגיע," הוא עונה לה. בלית ברירה הוא מסתובב ונוסע לקחת את ליאם.
"יש סיכוי שאאחר לפגישה. תתנצלי בשמי," הוא אומר למזכירתו דניס.
לשמחתו התנועה בכיוון חזרה פחות צפופה ועד מהרה הוא מגיע ואוסף את ליאם. "מה קרה ילד?" הוא שואל.
"כואב לי הגוף וכואב לי הראש," עונה ליאם. ג'ו נוגע בו ומרגיש שהילד חם. "אני צריך טובה ממך," אומר ג'ו לדניס , "תרדי לבית המרקחת וקני לי בבקשה תרופה להורדת חום לליאם." ג'ו יודע שהדבר הנכון לעשות היה לנסוע איתו הביתה. הוא גם יודע שהדבר הנכון לעשות, גם בשביל ליאם וגם בשבילו, הוא לא לנסוע הביתה.
ואז מגיע הטלפון משרון.
"אז ככה זה. אתה מעמיד פנים שאתה עסוק, כאשר אתה יודע שאינני יכולה לקחת את ליאם לגן בו עצם מתעסק עם המאהבת שלך ועוד ליד כולם," צועקת לו שרון.
"יש עוד משהו שלא קרה הבוקר?" הוא שואל בייאוש. "אני לא יודע מאיפה בא לך הסיפור הזה היום דווקא. הרי כל יום לא יוצא לך לקחת את ליאם."
"אבל היום ראו אותך מדבר עם המאהבת שלך," היא צורחת.
"אני לא יודע על מה את מדברת, את ירדת לגמרי מהפסים," הוא עונה לה.
"באמת? הרי ראו אותך מדבר עם אשה עם שמלה ושיער מפוזר," היא אומרת.
"סביר להניח שהייתה שם אשה עם שמלה, הרי כך מתלבשות נשים שהולכות לעבודה. אני לא מדבר עם אף אמא שם, ועכשיו תסלחי לי הגעתי לעבודה," הוא אומר לה.
"בטח, כי עד עכשיו היית עם המאהבת שלך," היא צועקת.
"אני לא חושב שאני צריך להסביר לך כלום. לידיעתך הבן שלנו חולה ונקראתי לבוא לקחת אותו. את זקוקה לטיפול הגיע הזמן שתודי בכך," הוא אומר ומסיים את השיחה בלי לחכות לתשובה.
"איך יכולתי לדעת שהיא אשה חולה?" הוא אומר לליאם ומיד מתחרט.
"אני אוהב אותך אבא," אומר ליאם.
**
ג'ו נכנס לחניון. לשמחתו למרות הכל הוא מוצא מקום חניה אחרון ועוד כזה שקרוב לכניסה. "בוא אלוף שלי. בוא נלך להסתער יחד על היום הזה," הוא אומר לליאם. "אל תשכח את תיק האוכל שלך."
כשהם נכנסים למשרד ממהרת דניס להגיש לו את התרופה שקנתה עבור ליאם.
"תודה.," אומר ג'ו, "יש הודעות?"
"דחיתי את הפגישה בשעה," היא אומרת לו.
"מדוע? הרי לא ביקשתי ממך," הוא אומר לה, "הייתי צריכה לשאול אותי.""חשבתי," היא אומרת, "צודק הייתי צריכה לוודא איתך שזה מה שאתה רוצה."
"אתה כועס עליה?" שואל ליאם בשעה שהם נכנסים למשרדו של ג'ו.
"ישנם דברים שצריך לברר לפני שעושים אותם," אומר ג'ו ומושיט יד לראות האם מצחו של ליאם עדיין בוער כשהיה. להפתעתו הוא לא מרגיש לו חם בכלל. "החום ירד לך," אומר ג'ו, "אתה באמת מרגיש יותר טוב?"
"כשאני לידך אני תמיד מרגיש יותר טוב," עונה ליאם.
"אתה לא אוהב ללכת לגן?" שואל ג'ו.
"אני לא אוהב שאתה כועס," עונה לו ליאם.
"כועס? על מה אתה מדבר?" שואל ג'ו.
"שמעתי שדברתי בחוץ עם אשה וכעסת עליה. למה אבא?" שואל ליאם.
"אתה צודק. יש ימים כאלה שהכל לא מסתדר בהם. הוצאתי את הכעס שלי על העולם על מישהי שלא מגיע לה. אני מאד מצטער," הוא עונה לו.
"אתה צריך לבקש ממנה סליחה, לא ממני," הוא עונה לו.
שתיקה משתררת ביניהם. ג'ו מהרהר במילים של בנו. הוא מבין שכנראה באמת הגיע לנקודת רתיחה עם כל מה שקורה בבית. הוא כל כך התרגל לחיות עם הטרוף של שרון שלא עצר לחשוב איך הזה משפיע עליו וביחוד על ליאם. הוא מרגיש כל כך אשם שבחר בהשרדות במקום במאבק במה שקורה. הוא מחליט בליבו להתקשר עם אביה של שרון ולבקש ממנו שיטפל בבתו החולה. ברור לו שעובדת מחלתה הוסתר ממנו. "באמת צדק מי שצדק כשאמר שמיהרתי להתחתן איתה," הוא חושב לעצמו.
"הישיבה עומדת להתחיל," אומרת דניס שנכנסת לחדר. שלחתי לך הודעות בצ'אט הפנימי אבל לא הגבת.
"אני מבין," הוא עונה לה. הרי מה הוא יכול לומר לה? "כיביתי את הטלפון כי יש לי אשה משוגעת?"
"בוא אלוף, אבא צריך להכנס לישיבה," הוא אומר ולא יודע בעצם מה יעשה אתו בשעה שהוא אמור לקרוא את החוזה עם הלקוחות שלו. הוא מחליט לא לומר מילה ופשוט לראות איך יתגלגלו הענייניים. נראה לו שהיום הזה כבר לא יכול להתדרדר יותר.ו
ג'ו מושיב את ליאם ליד שולחן פינתי עגול ומניח לפני את תיק האוכל שלו. "אני אשתדל לסיים מהר," הוא אומר לו. הוא מצטער שלא חשב להביא איתו משהו להעסיק אותו בינתיים.
"בואו נתחיל לעבור על החוזה," הוא אומר ומעיף מבט חטוף על מי שיושב מולו. שלושה גברים ואשה אחת. "אשה יפה," הוא אומר לעצמו, אך לא מתעכב לבחון אותה.
"דניס תבררי מה הם רוצים לשתות. בינתיים נתחיל," אומר ג'ו.
הם מתחילים להקריא את הסעיפים. יש ביניהם הסכמה כמעט מלאה לשביעות רצונו של ג'ו. בזוית העין הוא רואה שהאשה מבקשת משהו מדניס. הוא מניח שזה קשור למשקאות שהיא מכינה.
**
לילי איננה מצליחה להתרכז. היא לא מבינה מה עושה כאן הילד שלו. הרי הוא אמור להיות בגן. היום שהתחיל בגערות שספגה בגן, ממשיך עכשיו עם הילד שאיך שהוא נמצא פה. היא מסתכלת עליו ורואה שהוא משתעמם. הוא מנדנד את רגליו, ידיו קמוצות בכיסיו, אבל הוא שותק. היא לא מתאפקת ומבקשת מהמזכירה שמגישה להם קפה שתביא לה כמה ניירות. "בשביל הילד," היא אומרת לה.
"את מתכוונת לליאם?" שואלת אותה דניס בלחש.
"אם כך קוראים לו אז כן. הוא נראה משועמם," אומרת לילי.
"איך רואים שאת אמא, אני בכלל לא חשבתי על זה" היא עונה לה.
"אני לא אמא, אבל יש לי אחיינית בגילו," היא עונה.
"אני כבר מביאה לך," היא אומרת, "ואני מניחה שכדי שאביא טושים," מוסיפה דניס.
"אין צןרך יש לי בתיק צבעים," היא עונה לה.
ברגע האחרון עוצר ג'ו בעד עצמו שלא להתפרץ עליה. "מה דעתך גבירתי על מה שנאמר? יש לך השגות,"
"שמי לילי, ולא. הכל בסדר," היא עונה לו.
"את בכלל מקשיבה?" הוא שואל בכעס עצור.
"ברור, הרי לשם כך אני פה," עונה לו לילי בשקט.
"זה לא נראה כך," הוא מסנן לעברה.
הוא נדהם כאשר לילי קמה וניגשת לדלת.
"נו באמת! מה זה צריך להיות?" הוא שואל הפעם בהרמת קול.
"תמשיכו אני מקשיבה כל הזמן, היא עונה לו . כשהיא מסתובבת הוא רואה בידיה חבילה של דפים.
"מה הקטע של האשה הזו? לא מספיקה לי משוגעת אחת עכשיו גם זו?" הוא חושב לעצמו. הוא רואה שאיננה חוזרת למקומה אלא הולכת לכיוונו של ליאם. הוא נדרך כולו. רק זה חסר לו שהאשה הלא נורמלית הזו תתקרב לליאם.
לילי מתיישבת לידו, מניחה לפניו את הדפים ומגישה לו קופסה מלאה בצבעים.
"מה השתתקתם, תמשיכו," אומרת לילי, "אין לנו את כל היום."
"נראה לי שיש בינינו הבנה, תמשיכו לקרוא לבד ואם יש לכם הערה נדון בה," אומר ג'ו. הוא אינו מסתובב לראות מה קורה, אבל אזניו כרויות.
"את יכולה לצייר לי כבשה?" מבקש ליאם.
"בוודאי," היא עונה לו, ל"מה דווקא כבשה?" היא שואלת בשעה שהיא מציירת לו.
"אבא לקח אותי לחווה לליטוף חיות," מסביר לה ליאם, "את היית פעם בחווה.?"
"לקחתי את האחיינית שלי לחווה של החיות השמחות," היא אומרת לו.
ליאם מוחא כפיים. "זו החווה שאבא לקח אותי," הוא אומר לה.
"אז בו נצייר גם את הפרה, הסוס והגדי," היא אומרת לו , "ואתה תצבע, כי אני צריכה להשתתף בישיבה."
"בקשר לסעיף הבא," היא אומרת בקול, "ואני חושבת שהיה הגיוני יותר להאריך את התקופה לששה חודשים. אני לא רואה כיצד תצליחו להקים את המבנה לחלק אותו לפי התכנית שהגשנו שבפחות זמן," היא אומרת.
"כמה שאת צודקת, אני שמח שאת מעלה את זה ואין לי צורך להסביר," ג'ו אומר בקול מפויס.
לו ידעה מה היא מעוררת בו. מעולם לא ראה את שרון יושבת כך עם בנו. והדבר הכואב עוד יותר הוא ששרון היתה ציירת כשהיכרו ואין ספק שיכלה להשקיע בו ולפתח אותו בתחום הזה. פתאום הוא מרגיש חוסר שקט שכזה וכעס מצטבר בו.
לילי כותבת משהו על פתק. היא מקפלת אותו ומגישה אותו לג'ו.
הוא ממהר לפתוח אותו: "יש בי משהו שמעורר בך כעס? גם בבוקר כעסת עלי."
"הכל בסדר לילי?" שואל אותה סטיבן עמיתה לעבודה.
"כן, זה משהו בקשר לילד," היא אומרת לו בלחש.
סטיבן מביט על ג'ו ורואה שהוא נסער מעט ולכן דבריה מתקבלים על דעתו.
"בוא נעשה לך שוקו," אומר ג'ו לליאם.
"גם לילי יכולה לבוא?" הוא שואל. אין לו מושג מה מתרחש בין שניהם.
"גם לילי יכולה לבוא," הוא אומר.
"תסלחו לי אני הולכת לשתות שוקו עם ליאם. ברור לכם שאיני יכולה לסרב לו," היא צוחקת.
"לכי לך לבלות בשעה שאנחנו שקועים בחוזה הזה," אומר לה סטיבן וצוחק.
"מבטיחה לחזור לפני שיגמר היום," היא עונה לו בחיוך. כמה היא משתוקקת כבר לעזוב את חדר הישיבות.
"לא מוצא את המילים איך להתנצל בפניך. איו שום סיבה בעולם שאוציא עליך את כל הכעסים שלי," הוא אומר לה ומביט בה מובך.
"תלמד אותנו אבא איך אתה מכין שוקו טעים טעים," היא מבקשת ממנו, לא מגיבה לדבריו.
הוא מראה לה היכן המכונה והיא מכינה כוס לליאם. הוא שם לב שהיא מוסיפה מעט חלב קר. "שלא יהיה לך חם מידי," היא מסבירה לליאם ומובילה אותו לשולחן בפינת השתייה. היא מכינה גם לעצמה. ומתיישבת ליד ליאם.
ג'ו ניגש לדניס ומעיין בניירת. לפחות עושה את עצמו מתרכז במסמכים שלפניו. שום מילה לא נקלטת לו במוח . הוא מציץ לעברם של ליאם ולילי. "מה יש בה שמעורר בי כזה כעס?" הוא שואל את עצמו, "אולי דווקא בגלל ש…" הוא מוחק מיד את המחשבה בטרם היא נולדת במוחו.
"אני רוצה שתהיי אמא שלי," הוא שומע את ליאם אומר לה. הוא קופא על מקומו, מרגיש שקשה לו לנשום.
"רק אבא יכול לבחור לך אמא," היא עונה לה בקול שקט ורך, "זה לא תפקיד של ילדים."
"אמא שלי חולה. היא משוגעת, אני לא רוצה אותה יותר," הוא אומר, "אני מדבר איתה רק בגלל שאבא מבקש."
"אני מבינה שקשה לך שאמא שלך חולה, אבל אמא לא מחליפים," היא עונה לו.
"אבל אני רוצה שאת תהיי אמא שלי," הוא חוזר על דבריו.
"אני יכולה להיות חברה, לא אמא," היא עונה לו בסבלנות, "את אמא צריך אבא לבחור." היא מרימה עיניה לג'ו ורואה אותו מסתכלת עליה.
הוא מתקרב אליהם ולוחש לה: "שמעתי הכל. גם אני הייתי רוצה אותך."
"טוב נסיך קטן אנחנו צריכים לחזור לעבודה," אומרת לילי ומושיטה לו יד שיחזור איתה לחדר הישיבות.
"אני רואה שאת עומדת בדיבורך. לא האמתי שתחזרי כל כך מהר," אומר לה סטיבן.
"כמה זמן לדעתך לוקח לשתות שוקו," שואלת לילי.
"לא יודע, תלוי כמה חם הוא," עונה לה סטיבן.
"נו באמת, ממתי נותנים לילד שוקו חם שאינו יכול לשתות?" היא שואלת.
**
שלושה חודשים עברו מאז.
"מדבר ג'ו מקסוול אני מבקש לדבר עם לילי," אומר ג'ו למזכירתה של לילי.
"עוד רגע מר מקסוול כבר מעבירה אותך," היא עונה לו.
"רציתי לבקש ממך את הנייד שלך ואת רשותך לדבר איתך מאוחר יותר," הוא אומר מיד בלי הקדמות.
"הכל בסדר?" היא שואלת. היא תוהה מה קרה מאז דיברו אתמול. מאז החלה הבניה הם מתראים על בסיס יומיומי באתר, בודקים יחד את ההתקדמות לשמחתה לרוב גם ליאם מצטרף אל ג'ו.
"זה לא קשור לעבודה," הוא אומר לה. "רציתי לדבר איתך. אני לא מתחיל איתך או משהו," הוא אומר פתאום נבוך.
"אני מסיימת בחמש, אבל תתקשר מתי שאתה רוצה. אין לי תכניות להיום," עונה לו לילי.
ג'ו מתקשר לאימו. "יתכן ואצטרך עזרה עם ליאם היום," הוא אומר, "יש לי פגישה ויתכן שאאחר." הוא מחסיר ממנה את המידע מה אופי הפגישה.
"אין בעיה. אם צריך הוא ישאר לישון אצלי," עונה לו אימו.
בשתיים עשרה וחמש דקות מתקשר ג'ו ללילי. "את יכולה לדבר כעת?" הוא שואל אותה.
"אמרתי לך שכן," עונה לילי.
"קבעתי פגישה עם חמי. מה שליאם אמר זה נכון. אמא שלו משוגעת. אני בטוח שהוריה הסתירו זאת ממני. אני רוצה להסיר אחריות ממני. שהם יטפלו בה. אני לא יכול להיות יותר קשור אליה. מילא אני, אבל הבנתי כמה זה פוגע בליאם."
"תעדכן אותי בבקשה איך הלך," היא אומרת לו., "אם תרצה נפגש אחר כך על כוס קפה."
"תשארי איתי עד שאני מגיע לשם," מבקש ג'ו, "זו נסיעה של עשר דקות."
"אני פה," עונה לו לילי. "קודם כל תנשום עמוק. תזכור שאתה לא עשית כלום. לא בגללך היא חולה. מצד שני אסור לך להתקיף אותם אם אתה רוצה שיעזרו לך. תזכור איך דיברת אלי בגן, אסור שיראו אותך כך. דבר איתם על בריאותו הנפשית של ליאם. אמור להם שרק למענו וכמובן למענה, אל תדבר על עצמך," אומרת לו לילי.
"תודה לילי. רק לשמוע את הקול שלך מזה מרגיע אותי," עונה לה ג'ו.
"יופי," עונה לו לילי, "כי ככה אתה צריך להיות. רגוע."
"הגעתי. אני מרגיש כמו לפני המבחן של החיים שלי. את יודעת שאביה הוא הבעלים של החברה שאני עובד בה?" הוא שואל.
"מה שנועד להיות הוא שיהיה," היא עונה לו.
ג'ו מחנה את הרכב ועולה בצעדים כבדים במדרגות האחוזה הגדולה של הוריה של שרון. הוא נושם עמוק לפני שהוא מצלצל בפעמון. "תהיה רגוע," הוא ממלמל לעצמו.
מנהלת משק הבית פתחת בפניו את הדלת ומוליכה אותו לחדר העבודה.
"דבר," הוא שומע את קולו המקפיא.
"אני חושב שהגיע הזמן לטפל בשרון. היא מאבדת את עצמה לגמרי," הוא אומר מיד, "ואני לא יכול לעשות את זה לבד. יש לי את ליאם שבו אני צריך לטפל. הילד הזה מודע למצב הלא פושט והעניין נותן בו את אותותיו."
"אז מה אתה רוצה ממני? שרון היא באחריותך, היא אשתך," עונה לו ג'ורג' אביה של שרון בקור.
"שרון היא קודם כל הבת שלך. אתה הרי יודע כמה חולה היא. אין זה הוגן להטיל הכל עליי," עונה לו ג'ו, "היום אני מבין שהיא לא חולה רק מעכשיו. העובדה הזו הוסתרה ממני."
"אתה מבין שאם תקבל שחרור משרון תאלץ להתפטר," עונה לו ג'ורג'.
"אני מדבר על בריאותה הנפשית של הבת שלך. אם כדי שתטופל עליי להתפטר אז תקבל ממני עוד היום הודעה," עונה לו ג'ו.
"אני מחכה למכתב שלך," עונה ג'ורג'.
ג'ו שולף את הנייד שלו מכיסו וכותב מייל. "המכתב אצלך במייל," אומר ג'ו.
"אני מבקש שתתפנה עוד היום מהבית," אומר לו ג'ורג'.
"עם כל הכבוד לך אדוני, הבית היה שלי לפני נשואיי. לא באתי לנשואים האלה חסר כל. חשבתי שנוכל להמנע ממלחמה בבית משפט. אני מקווה שאתה מבין שאם תגרור אותי לשם אאלץ לספר על דבר מחלתה של בתך " עונה ג'ו. הוא קם ופונה ללכת, " אינני מפחד ממלחמה ולא ממך. אני אעדר מהבית בימים הקרובים כדי שתוכלו להתארגן. טפל בבת שלך. היא לא אשמה, אל תפקיר אותה. אתה מוזמן להכין מסמך לחתימה. יש דבר אחד שהוא לא ניתן למשא ומתן. ליאם נשאר בחזקתי המלאה." הוא לא ממתין רגע ויוצא מהבית. כאשר נסגרת מאחוריו הדלת הוא יודע שאל הבית הזה לעולם לא יחזור. הוא מרגיש שמשא כבר הוסר מעל כתפיו.
יש רק דבר אחד שהוא רוצה כעת והוא לראות את לילי.
"אני שוב נושם," הוא אומר ללילי ברגע שהיא עונה לטלפון, "אני יכול לראות אותך?"
"בטח, פניתי את היום שלי. חיכיתי לטלפון שלך," היא אומרת.
"בית הקפה ליד המים מתאים לך?" הוא שואל.
"אחכה לך שם," עונה לו לילי.
"אז נתראה," הוא אומר ומסיים את השיחה. הפעם הוא לא מבקש שתישאר אתו בטלפון. הוא כל כך מלא ברגשות שהוא מרגיש שהוא צריך לסדר את מחשבותיו לפני הכל. הוא נושף החוצה את כל האוויר שהיה כלוא בו בשעה שעמד מול ג'ורג'. הוא עצמו מתפלא על התעוזה שהיתה לו לומר את מה שאמר, אפילו במחיר כך שהוא מובטל כעת ואינו יודע מה ילד יום. אבל הוא יודע איך הוא רוצה לראות את חייו מהיום ואילך והוא עשה את הצעד הראשון והמשמעותי שזה יקרה.
הוא מחנה את רכבו בחניה ליד בית הקפה. הוא רואה שלילי כבר שם ועסוקה בשיחת טלפון. פניה רציניות והיא כולה מרוכזת בה. הוא יוצא מרכבו ונעמד לידה. רק אז היא קולטת שהוא הגיע. היא פותחת מיד את הדלת. "נדבר אחר כך," היא אומרת ומסיימת מיד את השיחה.
היא לא אומרת דבר, רק מחפשת את עיניו. היא רואה את הסערה המתחוללת בו, אבל רואה שאין על פניו הבעת יאוש וזה מספיק לה.
"אני פה," היא אומרת לו ומחבקת אותו. הוא מחזיר לה חיבוק חזרה. "בואי נכנס ואספר לך. אני מרגיש הקלה עצומה."
"אני כל כך שמחה לשמוע," אומרת לילי.
"אני לא יודע ממה להתחיל. מזה שדרש שאתפטר, מזה שאני משתחרר מהסכם הנישואין הזה? מזה ש," ג'ו משתתק, "בואי נלך להזמין קפה."
הם מזמינים קפה ומתיישבים ליד החלון, צופים במים. "מה רצית לומר?" שואלת לילי.
"את מוכנה להיות אמא של ליאם?" הוא שואל.
"בשמחה , אבל יש לי תנאי אחד," היא עונה. הוא מסתכל עליה ומנסה לחשוב למה היא מתכוונת. "נו באמת ג'ו זה לא תפקידי לומר זאת."
"לומר מה?" הוא שואל.
"בתנאי שתשא אותי לאשה," היא עונה לו .
"את יודעת לילי, היום ההוא שנפגשנו בישיבה אצלי והעברת לי את הפתק, הבנתי כמה אני מנותק מחיי. את אשה כזו יפיפיה ומדהימה, ואני לא ראיתי אותך בכלל," הוא אומר לה, "מאותו רגע שראיתי אותך עם ליאם לוגמים יחד שוקו הלב שלי היה שלך."
"באמת?" היא עונה לו בפליאה, "אם כך ידעת להסיר זאת היטב."
"הייתי חייב לך את זה, הרי הייתי נשוי. כלומר אני עדיין אבל בקרוב כבר לא," הוא עונה, "אפשר ללכת אליך? כלומר זה לא שאני רוצה … את מבינה . אני רק רוצה להיות איתך לבד."
הם נכנסים לדירה. בכניסה חולצת לילי את נעליה ומניחה אותם בארון הנעליים. ג'ו עושה כמוה. הוא מניח את נעליו ומבחין בנעלי הבלט של לילי.
"מעניין מה יהיה עם הקמת המבנה שלכם כאשר ג'ורג' יבין שאנחנו יחד," הוא אומר לה.
"חוזה זה חוזה ואם יפר אותו נלחם בו בבית משפט," היא עונה לו.
"את לא מכירה אותו," אומר לה ג'ו.
"אני מבטיחה לך שלא ירצה להלחם בך. הרי יש לך את הקלף הכי חזק נגדו. אם אין ברירה נחשוף בפני כל העולם מי היא הבת שלו ואת זה הוא ירצה למנוע," עונה לילי.
ג'ו נכנס לדירה ורואה בו פסנתר כנף. הוא מתיישב ומסתכל על התווים המונחים עליו. הכותרת הכה מוכרת לו מופיעה עליהם "סונטה הונגרית". הוא מתיישב, מוריד את הז'קט והעניבה, מושך את חולצתו ממכנסיו ומתחיל לנגן. צליליו הרכים של הפסנתר עוטפים ברכות את הבית. הוא מתמסר למוסיקה ושוקע בה.
"צריך לקחת את ליאם מהגן," הוא אומר פתאום, "את באה איתי?" הוא אומר.
"אני לא יכולה לעזוב, האוכל עדיין מתבשל," היא אומרת. רק אז הוא שם לב כמה היה מרוכז בעצמו. כל כך הרבה זמן לא היה לו שקט כזה. "קח את המפתחות, הם על השידה בכניסה," היא אומרת לו.
*
*
*
" לילי," קורא ליאם בשמחה כאשר הוא רואה אותה. הוא רץ ומחבק אותה חזק, אבל אז הוא מבחין בפסנתר. "מותר לי לגעת בו?" הוא שואל.
"בודאי," עונה לו ג'ו, "בוא אנגן לך משהו." שוב ממלאים צלילי הפסנתר את הסלון.
"גם אני רוצה לנגן," אומר ליאם. הוא נוגע בזהירות בקלידים.
"תקשיב לי," אומר ג'ו ומשמיע לו את סולם הדו רה מי. להפתעתו ליאם חוזר אחריו ומתחיל לפרוט עליו.
"אני רוצה שתלמד אותי את הסונטה ההונגרית," מבקש ליאם והשניים יושבים שעה ארוכה ולומדים תווים ראשונים של היצירה.
"עכשיו אתה אבא," מבקש ליאם. ג'ו נענה לו עוצם את עיניו לרגע ומתחיל לנגן. כאשר הוא פוקח אותן ומעיף מבט על המראה מעל הפסנתר. הוא רואה את לילי רוקדת לצלילי נגינתו, מרוכזת בעצמה כאילו היא לבד בעולם, פני נהשלוות נראות לו כפני מלאך.
הוא מסיים לנגן. "הגיע הזמן לאכול, בו נראה מה לילי הכינה לנו," אומר ג'ו.
בשעה שהם יושבים לאכול מספר ג'ו לליאם שאמו חוזרת לבית הוריה כי היא זקוקה לטיפול. "אתה זוכר שביקשת מלילי להיות אמא שלך?" הוא שואל.
"כן," אומר ליאם ופניו נעצבות, "היא אמרה לי שרק אבא י כול לבחור אמא."
"אני רוצה לספר לך שבחרתי את לילי להיות אמא שלך, בדיוק כמו שאתה רצית, בדיוק כמו שאני רוצה."
"את הסכמת?" הוא שואל את לילי.
"ברור. אתה יודע שאני מאד אוהבת אותך," עונה לילי, "ואת אבא גם."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
וזהו השיר שליווה אותי בעת כתיבת הסיפור:
clayderman hungarian sonata