ארבע שנים אחרי שחציתי את האוקיינוס, אמרתי לאמי החולה שיש בכוונתי לחזור הביתה. עדיין הייתה בבעלותי דירה אי שם בשפלה שבה התגוררה באותה העת אמי. היא סירבה בכל תוקף שאחזור.
"את כל כך מאושרת שם, את צוחקת מלא. אינני רוצה שתחזרי בגללי," היא אמרה למרות שידעה שימיה ספורים.
בלית ברירה חייתי על הקו כמה שבועות פה כמה שבועות שם.
"הבית הוא לא הקירות, אלא איפה שאת מאושרת," היא אמרה לי, "איפה שהאהובים שלך נמצאים."
אפרת
אני עומדת מול הקירות הלבנים של הבית. כל הארגזים כבר בדרך לביתנו החדש. למרות כל הזיכרונות שספוגים בהם אין לי שום רגש לקירות האלה. אני יודעת שהכל עובר איתי.
מה שעולה בזיכרוני הוא דווקא הבטחתו של אורי ביום שהציע לי נישואין, שביום מהימים הוא יבנה לי את בית חלומותיי. ואת החלום הזה הוא הגשים לי.
עכשיו אני מחכה לקונה של הבית שהיה שלנו שיבוא לקחת ממני את המפתח. לשמחתי הוא מגיע בזמן ואני ממהרת לצאת לדרכי, לא מסתכלת לרגע לאחור. אני יודעת שאני זקוקה לכל כוחות הנפש כאשר אפתח לראשונה את הדלת של ביתי החדש.
איילה אחותי, שכל כך רגישה אליי, באה ולקחה איתה את אורן ואלון ששמחו לבלות את הלילה עם הדודה האהובה שלהם.
אני יוצאת לדרכי. אני מעדכנת את מכשיר הניווט עם הכתובת של הבית החדש, מוחקת את פרטי הישן. כל כך הרבה אנשים הציעו לי היום להיות איתי, אבל את היום הזה אני צריכה לעבור לבד. כמעט חודש שלם כלואות בתוכי הדמעות ואני יודעת שעד שלא תבוא ההתמוטטות לא אוכל להחלים.
אני לוחצת על השלט שפותח את שערי הברזל ונכנסת לשביל המוביל אל הבית. אני לא נכנסת לחניה ומחכה ברכב עד שייסגרו מאחורי שערי הברזל. השערים שהיו אמורים להגן עלי מרגישים לי כעת כמו כלא.
אני יוצאת מהרכב ועולה במרוצה במדרגות ונעצרת מתנשמת ליד דלת העץ הגדולה.
'לאן את ממהרת?' אני שואלת את עצמי. אני מביטה על המזוזה הקבועה בפתחה. אני מלטפת אותה, יודעת שהידים של אורי שלי הן שנגעו בה אחרונות. יודעת שמילותיו הן שברכו אותה ואת הבית שאליו אני נכנסת עכשיו.
מרגיש לי כאילו הוא עשה עסקה עם מי שזה לא יהיה שם למעלה. 'אני אבוא כשאתבקש, רק תן לי לסיים לה את בניית הבית.'
אני בטוחה שלו יכול היה לראות אותי כעת מפורקת כך מול בית חלומותיי ליבו היה מתרסק לחתיכות.
אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה ושהחיים נמשכים וכל הסיסמאות האלה, אבל ברגע שאני פותחת את הדלת אני מאבדת את כל כוחותיי, מתיישבת על הרצפה וממררת בבכי. 'איך עשית לי את זה אורי??'
אני מתעשתת רק כאשר אני שומעת את הצלצול באינטרקום. אני מעיפה מבט מבעד לחלון ורואה את המשאית הגדולה החונה ברחוב מחוץ לבית.
אני פותחת את השער בלחיצת כפתור ומאפשרת לנהג להתקרב לבית.
עכשיו כשאיני לבד עוד הכל מתנהל כמו מבצע צבאי. אני מביטה על השירטוטים של כל חדר ששרטט אורי ובהם הוראות מה הולך לאיזה חדר.
"יש לך הוראות בשבילנו?" שואל אותי מי שאחראי כנראה על ניהול ההעברה הזו.
"תפעל לפי מה שנכתב לך בדף," אני אומרת, לא מסוגלת לומר את שמו של אורי.
אני נדהמת לראות שתוך כמה שעות הכל מסודר במקומו, עד לפרט האחרון, פרט לבגדים של הבנים ושלי.
אני מוציאה כסף מכיסי לתת לעובדים אבל הם מסרבים בנימוס. "בעלך כבר שילם לנו."
"אה," אני אומרת ומשתתקת. אני מלווה אותם לדלת ומצליחה בקושי לומר- "תודה לכם."
אני סוגרת את דלת העץ בשקט אחריהם, בודקת שהם יצאו מהחצר ונועלת את השערים.
אני עומדת לנעול את דלת הכניסה כאשר שוב יש צלצול באינטרקום.
"יש לי משלוח של פרחים עבורך," נאמר לי.
"מי השולח?" אני שואלת בחשדנות.
"אורי רם," הוא עונה לי.
"אתה יכול לומר לי מתי בדיוק בוצע ההזמנה של המשלוח?" אני שואלת רועדת כולי.
השליח מבקש שאמתין ולבסוף מחזיר לי תשובה. ההזמנה נעשתה ביום ההוא שעה לפני שהכל נגמר.
רק אז אני נזכרת בדו"ח של כרטיס האשראי של אורי. הפעולה האחרונה שהייתה בו אחרי התשלום לחברת ההובלות, הייתה תשלום לחנות הפרחים.
תהיתי אז למי שלח את הזר והנחתי שזה קשור למזכירה שלו שילדה כמה ימים קודם לכן.
אני פותחת לשליח, שאומר, כמה לא מפתיע, שהתשר כבר שולם מראש.
"איפה את רוצה שאניח אותם?" הוא שואל
.אני מסתכלת עליו ולא יודעת מה לענות. "תראי איזה אגרטל יפיפה הוא הזמין לך," הוא אומר לי ומוריד את נייר העטיפה. הוא מגיש לי את הכרטיס שהיה בתוכו.
"תודה לך," אני לוחשת ומחכה שיצא מהבית.
רק אחרי שהשערים שוב ננעלים ודלת הכניסה נעולה גם אני חוזרת לעמוד מול הפרחים ומוציאה ביד רועדת את הפתק.
מתברר לי שהוא היה בחנות עצמה שהרי הפתק כתוב בכתב ידו, שהיה כל כך יפה, כל כך קריא.
"אפרת שלי…" יותר אני לא מצליחה לקרוא כי עיני מתמלאות בדמעות.
"איזו מתנת פרידה מדהימה שלחת לי אהוב שלי," אני אומרת.
**
"אני מסתדרת אמא. אל תדאגי לי אני בסדר," אני אומרת, "הלילות הם שקשים לי. אני כל כך מתגעגעת לאורי. לחום שלו, לחיבוקים שלו, לשיחות הארוכות שלנו לתוך הלילה.
אני מתקשה לקבל את זה שהוא עזב אותי בגיל כזה צעיר. הוא היה נהג מעולה, מעולם לא סיכן אותנו או את עצמו. אני לא מבינה למה דווקא לו זה קרה."
"את יודעת 'פתי שאין תשובות לשאלות שלך. אני גם לא יודעת איך חיים עם אובדן כזה, אבל אין ברירה. כמה שזה נשמע קלישאתי את צריכה להיות חזקה בשביל אורן ואלון."
"אני יודעת אמא, ואני עושה הכל בשביל לא לפגוע בשגרה שלהם, אבל הלילות הורגים אותי," אני אומרת. "רגע, מישהו מצלצל בדלת. מי זה יכול להיות בשעה כזו מאוחרת?"
הצלצול לא מפסיק ולכן אני מסיימת את השיחה וניגשת לראות מי בדלת.
אני מסתכלת על המסך באינטרקום ורואה גבר שאינני מכירה ואיתו שני ילדים.
"אפשר לעזור לך?" אני שואלת.
"אני לא יודע אם אורי קיבל את ההודעה שלי. חיכיתי לו בשדה התעופה שעה. גם לטלפון אינו עונה," הוא אומר לי.
אני פותחת את הדלת.
"בוא כנס," אני אומרת לו מוליכה אותו לסלון. "מי אתה?" אני שואלת.
"אני אביב. הוא לא אמר לך שאני מגיע?" הוא שואל.
"לא," אני עונה. אורי לא הזכיר דבר על כך שאביב בארץ.
"לפני חודש ומשהו דיברנו. הוא הזמין אותי לשהות אצלכם עד שאמצא דירה. אני מצטער שלא שיתף אותך," אומר אביב שמרגיש לא בנוח.
"דיברתם?" אני חוזרת על מילותיו, "אתה זוכר מתי זה היה?"
אביב מביט בי בפליאה. הוא מנסה להבין מה בדיוק קורה פה. הרי אורי נתן לו את הכתובת עם הזמנה פתוחה.
"אורי שלח לי את הכתובת שלכם," הוא אומר, מוציא את הנייד שלו, מחפש את ההודעה ומושיט לי את הטלפון.
אני בודקת את התאריך. הכאב מכה בי. אני מסתכלת על השעה וממלמלת: "אז בכל זאת הייתי האחרונה שדיבר איתה."
אביב שותק. הוא כל כך מבולבל. לא מבין על מה אני מדברת ומדוע אני כל כך נסערת. אני מתחילה לקרוא.
אורי רם:
היי אביב
זו הכתובת שלנו….
מתרגש לראותך. רוצה כבר שתכיר את אפרת המדהימה שלי.
אני בטוח שתאהב אותה כמוני והיא אותך. היא האושר של חיי.
תשלח לי פרטי טיסה ואאסוף אותך מהשדה
אורי
אני מתקשה לעצור את דמעותיי. המילים האלה שנאמרו עליי ומגיעות עכשיו לעיניי חודש אחרי שנהרג רק מעצימות את הכאב.
"מאיפה אתם מכירים?" אני שואלת בגרון חנוק.
"הוא מאד אוהב אותך. גם בטלפון אמר עליך מילים מדהימות," אומר אביב שמבחין בסערת ליבי.
"לא ענית לי," אני אומרת. אני יודעת שדבר היותי אלמנה ידוע ועליי להיזהר מאנשים שעלולים לנסות לנצל את העובדה הזו.
למרות ששמעתי מאורי את שמו אביב מעולם לא פגשתי אותו ולכן אני מבקשת לבחון אותו.
"היינו יחד בצבא. לצערי מילואים לא עשינו יחד. אחרי הלימודים קיבלתי עבודה בחו"ל. שנה רדפה שנה ורק עכשיו אני חוזר," הוא עונה לי.
"ואשתך?" אני שואלת.
"נפטרה לפני כמה חודשים. לכן החלטתי לחזור. אני רוצה שהילדים יגדלו ליד המשפחה שלה ושלי," הוא עונה. שתיקה משתררת בינינו. אני מעכלת את מה שאמר ומחפשת על פניו סימני כאב אך לא מוצאת.
"ממה אני נפטרה, אם מותר לשאול?" אני שואלת.
"אני רואה את המבט שלך. את צריכה להבין שהיא הייתה חולה מאז שהקטן היה בן פחות משנה. זה היה שחרור בשבילה וגם סוג של הקלה בשבילי.
היה קשה לראות אותה סובלת כל כך. היא כבר לא דמתה לאשה שהכרתי. היא נאחזה בכוח בחיים עד שנוצחה. כבר שבע שנים אני מתפקד לגמרי לבד."
"אני כל כך מצטערת לשמוע," אני אומרת.
"אפרת, מתי אורי אמור להגיע?" שואל אביב.
"הוא היה אמור להגיע לפני חודש ושבוע ימים, אבל קרתה לו תאונה," אני אומרת.
"הוא בסדר?" שואל אביב בדאגה.
"אני מצטערת אביב, הוא נהרג במקום," אני אומרת, "אני כל כך מצטערת, אין לי דרך קלה יותר למסור לך את ההודעה."
אני קמה וניגשת למזוג לאביב כוס מים.
אביב מעיף מבט לעבר בניו. שניהם כבר ישנים על הספה. רק כעת הוא מרשה לעצמו להתפרק ופורץ בבכי. אני ניגשת אליו ומניחה ידי על כתפו לנחמו. הוא מסתובב אלי ומחבק אותי.
אני מניחה את ראשי על כתפו ופורצת בבכי מר.
"תראה מה עשיתי לך. החולצה שלך רטובה בגללי," אני אומרת, כאילו זה הדבר הכי נורא שיכול היה לקרות.
אני מוחה את דמעותיי. "אני אלך לארגן את המיטה לבנים שלך. אגב איך קוראים להם?"
"איתן ואור," הוא עונה לה, "לאור קראתי בגלל אורי שלך."
אני ניגשת לסדר את החדר לבנים ואביב משכיב אותם לישון. הוא נשאר איתם זמן מה לראות שהם ישנים וחוזר לסלון.
"אני אחפש מחר חדר במלון," הוא אומר, "אני מודה לך שאת מאפשרת לנו להישאר כאן."
"לא בא בחשבון," אני עונה, "אתה נשאר כאן עד שתסתדר."
**
אני עומדת מרחוק, רחוקה מעט מקברו של אורי. אני נותנת לאביב לעכל את האבל שלו.
הוא כורע ברך ליד הקבר ונוגע בידו במצבה הקרה. הוא אינו שולט בעצמו ומתחיל לבכות. "כל כך הרבה זמן חיכיתי שנפגש שוב. מה יהיה עם טיול הג'יפים שתכננו לדרום, עם הצלילה באילת, עם ההפלגה? אני כל כך מתגעגע אליך אורי." הוא אומר ומנגב את דמעותיו.
"אתה צדקת יש לך אשה מדהימה. היא פתחה את הבית בפניי. אני בהחלט מבין למה אתה מאוהב בה כל כך."
אני מתקשה לראות את הכאב של אביב מצד אחד, ולשמוע את המילים שלו מצד שני. אני ניגשת להביא מים להשקות את העציצים שמונחים על יד הקבר. עכשיו שאני רחוקה מאביב אני מרשה לדמעותיי לזלוג על לחיי.
"'פתי יקירה," אני שומעת את קולה של רעות אמו של אורי, "זה בסדר לבכות. כאן זה המקום שמותר לך לשחרר את הכאב."
"רעות, אני כל כך אבודה בלעדיו. את מכירה את אביב?" אני אומרת כשאני נזכרת באביב שעומד ליד הקבר.
"בוודאי, הוא חבר בלב ובנפש של אורי," עונה רעות, "היה נראה שאביב לא מתכוון לחזור. היה לאורי מאד קשה עם זה. הוא חשב שלא יראה אותו עוד. כמה אירוני שאביב חזר אבל אורי לא יראה אותו לעולם," אומרת רעות בצער, "מעניין למה חזר."
"אשתו נפטרה ולכן החליט לחזור. יש לו שני בנים והוא רצה שהם יגדלו ליד המשפחה שלהם," אני עונה. אני חוסכת ממנה את המידע שלבנו הצעיר קוראים אור.
"איזה צרוף מקרים," ממלמלת רעות.
"על מה את מדברת?" אני שואלת. רעות לא עונה לי כיוון שאביב מתקרב לכיווננו.
"אני כל כך מצטער רעות. אני לא מוצא מילים לומר לך. אני לא מעכל את האסון הזה," הוא אומר וניגש לחבק אותה, "אם יש משהו שאני יכול לעשות כדי להקל עליך, כל דבר, רק תבקשי."
"יש משהו," עונה לו רעות, "תטפל באפרת ובילדים."
אביב לא יודע מה לענות. הוא לא כל כך מבין למה היא מתכוונת. 'האם אור לא דאג להם במקרה שימות?'
"אני בסדר," אני אומרת מיד, "את הדבר היחיד שחסר לי איש לא יוכל לתת לי." אני פונה מהם והולכת להשקות את הפרחים.
"אני דואגת לה אביב " אומרת רעות, "היא מחזיקה את עצמה כל הזמן. תמיד הייתה אשה חזקה, אבל היא צריכה להרפות קצת. הרי אורי לא יחזור. זה לא שהיא לא מבינה את זה, אבל איך אני אסביר לך את זה. היא צריכה את הזמן להתאבל."
*
*
*
אביב
אני מניח כוס קפה על השולחן בשעה שאפרת עסוקה עם ערימה של מסמכים. "הרבה עבודה?" אני שואל אותה.
"יש לי פגישה עם עורך הדין שלנו בקשר לעיזבון. עברו כבר שלושה חודשים מאז שאורי איננו. אני בודקת שהכל כאן. אין לי סבלנות לישיבות ארוכות כעת," היא עונה לי, "בסך הכל אורי השאיר הכל מסודר, רק שעורכי הדין אוהבים לפטפט ולמשוך את הזמן."
"אני יוצא לרוץ, את צריכה שאביא משהו?" אני שואל .
"לחמניות ושוקו יהיה נחמד," היא עונה לי.
"כמה התגעגעתי לשקיות שוקו," אני אומר בנוסטלגיה, "עבודה נעימה.."
כשאני חוזר אני רואה ג'יפ שחור חונה בחזית הבית. אני נכנס בשקט, מסדר את הקניות במטבח ועולה להתקלח. בדרכי למעלה אני שומע את אפרת משוחחת בשקט עם גבר. אני נכנס לחדר האמבטיה ומתחיל להתפשט.
פתאום אני מרגיש חוסר נוחות מהעובדה שפלשתי כך לחייה. הרי לא היא הזמינה אותי לכאן, ובכל זאת היא קיבלה אותי בזרועות פתוחות.
אני עומד מתחת לזרם המים הקרירים. כאילו רק כעת אני קולט שאני כאן לבד עם הילדים ובפניהם התחלה חדשה.
כבר שנים שאני מתפקד למעשה לבד, נוכחותה של סמדר כבר לא הייתה מורגשת כמעט מרגע גילוי המחלה. מה השתנה? אני מתחיל להבין שאני כאן לא בגלל שזה הבית של אורי, אלא בגללה, בגלל אפרת.
למרות שלא מדובר בסיפור אהבה, אני מרגיש איתם בבית כמו שלא הרגשתי זמן כה רב. אני תוהה מה היא מרגישה כלפי השהות שלנו איתם. היא מתנהגת כאילו הנוכחות שלנו איתה היא הדבר הכי טבעי בעולם, ואולי זה רק מה שאני רוצה לראות?
אני מחליט שהגיע הזמן למצוא פתרון דיור אחר. הרי זה לא יתכן שאתמקם אצלה כך. אני מסיים להתקלח, מסדר את זיפיי שגדלו מעט והולך להתלבש.
"אז מסתבר שאתה מכיר את עורך הדין של אורי," אני שומע את קולה של אפרת, "זה רון שהיה אתכם בפלוגה."
לו אפרת הייתה יודעת מה זה יעשה לי בוודאי הייתה נמנעת מלקרוא לי. אני לוקח נשימה עמוקה. למרות שסמדר איננה כבר חצי שנה, עדיין קשה לי לעמוד מול רון. טעם מר עולה בפי.
רון היה חברה לשעבר של סמדר והיא הייתה משתמשת בשמו כדי לפגוע בי, או לפחות כך חשבה. לעיתים אפילו רמזה שמתנהל ביניהם משהו מאחורי גבי. 'האם אמרה זאת רק כדי לפגוע בי?'
אני מבין שאין לי דרך להתחמק מהמפגש. "שלום רון," אני אומר בקול רגוע בשעה שאני נכנס לחדר.
להפתעתי רון קם אלי ומחבק אותי חיבוק חברי. "איזה אסון," הוא אומר לי. אני תוהה אם הוא מתכוון לאורי או לסמדר. "אני יושב כאן עם אפרת והניירות של אורי וזוכר עדיין את היום בו חתם עליהם.
הוא אמר לי אז שהתעסקות בדברים האלה הוא עניין שבשגרה, אבל מה שהטריד אותו באמת מה יהיה עם אפרת אם לא יהיה. הוא היה די נסער. כאילו הרגיש שזה עומד להתממש."
אני שותק. חושב על סמדר. גם כשזה מוות ידוע מראש, שום דבר לא מכין אותך לרגע שאחרי. זו מין ריקנות כזו שגורמת לך ללכת לאיבוד.
בהתחלה אתה עוד אוחז בה. חושב בעצב 'אתמול היא עוד הייתה פה,' זה הופך ל'לפני שבוע עוד הייתה,' ולבסוף אתה נשאר רק עם 'היא הייתה'.
כנראה שהמחשבות ניכרות על פניי. "אתה וודאי מבין על מה אני מדבר. אני משתתף בצערך," הוא אומר.
אני מחפש לראות בעיניו מה הוא מרגיש ורואה שם באמת רק השתתפות בצער. אין בהן כאב של אובדן משלו.
"אני יודע שהיו דיבורים שניסיתי לחזור לחייה. אין שום אמת בדבר," אומר לי רון. "תשאל את אורי," הוא אומר ומשתתק כשהוא קולט מה שאמר.
"מצטער," הוא אומר לה, "זה לא נקלט לי."
מבוכה מעיקה משתררת בחדר. רון קם. "זהו, נראה לי שכיסנו את הכל, אני אשלח לך את האישורים ברגע שיהיו לי," הוא אומר לאפרת.
רון עומד לרגע, לא יודע מה לומר. "זזתי," הוא אומר לבסוף וממהר לצאת.
שנינו עומדים ומסתכלים על הדלת שזה עתה נסגרה. כל אחד עם מחשבותיו.
"אני מקווה שמה שאמר מקל עליך," אומרת לבסוף אפרת.
"אני בסדר גמור," אני עונה לה.
אני יודע שאפרת עדיין לא עיבדה את האבל שלה, מה גם שמצבה שונה משלי. אני מבין מה שלא הבנתי זמן רב, שהלב שלי מזמן לא היה שייך לסמדר.
אמנם טיפלתי בה מתוך חובתי אליה כבעלה. בסופו של דבר היא לא בחרה שכך יסתיימו חייה, כך שלא יכולתי לכעוס עליה. אבל היום כשעמדתי מול רון והוא אמר את מה שאמר הבנתי שזה ממש לא משנה לי אם היה ביניהם רומן או לא.
היא ניגשת לדלתות המובילות לגינה ופותחת אותן לרווחה. "יש משהו לא טוב באוויר," היא אומרת. "הוא ערך את צוואתו של אורי", היא אומרת לי כאילו היא חייבת לי הסבר, "אני מתקשה להבין למה אורי בחר בו."
אני מחייך חיוך מר. כל כך מתחשק לי לומר לה מי הוא באמת רון. איך הוא גורם לכל אחד להרגיש חייב לו.
אני בטוח שלאורי לא היה נעים, בטוח שרון לחץ עליו, ולא מדאגה לו, אלא רק כדי לקבל עוד תיק שמן. בשבילו כסף הוא שם המשחק. את כל זה אני חושב, ואומר לה רק- "את יודעת חבר מהפלוגה…"
"ובכל זאת, זה לא התאים לאורי. אני בטוחה שהכיר איזה טיפוס הוא," אומרת אפרת.
"כן, אבל את הכרת את הלב הגדול שלו," אני אומר, שם לב שאני כבר מסוגל לדבר עליו בלשון עבר.
אפרת נותנת למשב רוח נעים למלא את הבית וסוגרת שוב את הדלת. "בוא נלך לשתות קפה," היא אומרת וניגשת למטבח.
אני מתיישב מולה ולוגם לאיטי מהקפה. אני פותח את המחשב ומתחיל לבדוק את המודעות של מכירת בתים.
"במה אתה שקוע כל כך?" שואלת אותי אפרת.
"אני מחפש בית. הגיע הזמן," אני אומר לה בפנים חתומות.
"אבל למה?" היא שואלת אותי.
"אפרת, אני לא יכול להתנחל אצלך לנצח," אני עונה לה.
"ככה אתה מרגיש, כמו מתנחל?" היא שואלת.
"אוי אפרת," אני נאנח, "הבעיה היא שאני מרגיש איתך כל כך בבית שזה מפחיד אותי," אני עונה לה.
"מפחיד? אני מפחידה אותך?" היא אומרת וצוחקת ומיד מנסה לעשות לי פרצוף מפחיד.
אני מביט בה, מחפש את עיניה. "אתה העוגן שלי בחיים. אני לא יכולה להסביר את זה. אהבתי מאד את אורי.
לא ראיתי בך גבר כאשר הגעת לכאן, אלא חבר של אורי שהיה זקוק לעזרה. אבל צעד קטן אחר צעד הוביל לכך שהפכת לחלק ממני, הפכת את הקירות האלה לבית עבורי."
אני מחייך אליה. "לא יכולת לומר זאת יפה ממני. אני כבר שנים ללא בית. אמנם חייתי בבית גדול ומפואר.
הבית הזה שבנית, ואני לא מדבר על הקירות שלו, אלא על החיים שבו, החום שבו, הוא המקום הכי מוגן וחם שחוויתי אי פעם. כל זה לא יכול היה להתקיים בלעדייך. אני יודע שנפשי קשורה אליך מאד אבל זה לא מספיק כדי שאשאר כאן."
"אתה לא מבין שלא יכולתי לבנות את הבית הזה בלעדייך? את החומר בנה לנו אורי, אבל הוא לא הספיק לתרום לו את הרוח. זו הרוח שלך שמלטפת פה את הקירות. הבית יהיה ריק שוב בלעדיך."
"שמעתי שבכית אתמול," אני מעז ואומר לה.
"לא תאמין מה אמרה לי רעות אמש," היא עונה לי, "היא אמרה שהגיע הזמן שאפתח את הלב שלי אליך. היא אמרה שאורי היה שמח שכך יהיה, שלא אהיה לבד."
"ואת, מה את אומרת?" אני שואל אותה.
"אני חושבת שכבר אמרתי לך," היא עונה לי, "אתה הבית שלי. לא חשבתי שזה יקרה, בטח לא כל כך מוקדם אחרי, אבל עובדה זה קרה. אני לגמרי מאוהבת בך."
בר אבידן
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות
27.7.2018