טעם הבגידה

איאן

אני מרגיש שאני חי על אוטומט.

לעת ערב אני נכנס לבר לשטוף את היום מעליי.

האורות מעומעמים, המוסיקה סוערת, ונפשי צמאה לשקט.

אני מזמין משקה שישטוף לי את היום, שייקל עליי לנשום, שיעזור לי לשכוח. משקה שישכר אותי כדי שלא אדע מי אני, ולאן אלך בסופו של יום.

העיקר לא לזכור את טעם הבגידה, לשכוח את מה שראיתי, ובעיקר שהכל יגמר, שיותר לא יכאב.

*

אני מניח את הכוס הריקה על הדלפק.

הטעם של המשקה הראשון עדיין לא זורם לי במחזור הדם, כאילו מתנגד לרצוני להשתכר.

בידי המורמת אני מסמן עם האצבע “עוד אחד.”

“לא בטוחה שזה רעיון טוב,” אני שומע קול של אשה מדבר אליי, “תן לזה לשקוע לך בגוף קודם."

“באמת?” אני עונה לה בלעג, “ואת יודעת כי את מומחית?”

”גם וגם,” היא עונה לי מבקשת כוס בירה, לוקחת אותה וחוזרת לשבת עם חבריה.

אני תוהה למה התכוונה, אבל עושה כעצתה, יושב בעיניים עצומות ומתחיל להרגיש את השפעת האלכוהול לאט לאט בגופי. השרירים שלי מתחילים קצת להשתחרר.

רק אז אני שב ללגום מהכוס שלפניי. הפעם אינני מרוקן את כל הכוס לתוכי, אלא שותה מעט ומפסיק.

קול צחוקה של האישה הזרה מפנה את תשומת ליבי אל השולחן הפינתי בו היא יושבת. החברים שמסביבה כולם מדברים בשקט. ככל שאתאמץ איני יכול להבין מילה.

אינני שם לב שגם עיניו של הברמן נעוצות בשולחן ההוא ובעיקר בה.

"היא זאבה פראית. איש לא הצליח לביית אותה.” הוא אומר לי ומבטו לא מש ממנה.

"למה בדיוק אתה חושב שזה מעניין אותי?" אני שואל אותו בקול אדיש.

"אתה צוחק עלי?" הוא עונה לי, "זה הרי ברור."

אני חושב על המילים שנאמרות לי. 'או שאני משתגע או שאינני מבין כבר מה מדברים אלי.'

פתאום משום מקום קמה החבורה השקטה הזאת, ומוסיקה מתחילה שוב לסחוף את הפאב.

“חצי מליבי הוא בהוואנה,” שרה קמילה קבלו.

(6) Havana Camila Cabello Young Thug Dance Fitness -Melody DanceFit – YouTube

אני תוהה מה פספסתי. מתי כל זה התחיל.

עיניי נמשכות אליה, אל הזאבה הפראית שבהחלט יודעת לרקוד. התנועות שלה מהלכות עליי קסם.

אני מחפש את המבט השמח בעיניה, וחושב שאולי תדבק גם בי מעט מהשמחה. מעציב אותי  כשאני מבין שזה רק הגוף שלה רוקד. העצב שלה בעיניים כל כך עמוק.

אני חושב על אשתי קמילה. כמה הוקסמתי ממנה כשראיתי אותה לראשונה במשרדי.

***

אמנם ברור היה לי שקמילה עושה הכל כדי לתפוס את תשומת ליבי כגבר, אבל לא היה אכפת לי.

סקרתי ללא בושה את גופה , הייתי מודע לכל תנועה מכוונת שלה, והחלטתי לנצל את זה לטובתי.

תוך זמן קצר היא הייתה שלי.

ערב נישואינו החתמתי אותה על הסכם ממון בו הבטחתי לה סכום נאה עבור כל שנה שתשאר איתי.

**

אני חושב על כך שאם אפעל מהר, אהיה צריך לשלם לה עבור שנה אחת בלבד. זה מה שעומד לנגד עיניי כעת בשעה שאני מערה את הויסקי לתוכי.

שוב עיניי נמשכות לרחבת הריקודים לחפש את הזאבה, אבל איני רואה אותה.

אני מסתכל מסביב מחפש אותה בכל פינה.

“היא הלכה,” אומר הברמן בחיוך כאילו תפס אותי במעשה.

אני מביט בו בשתיקה, ולא מנסה להכחיש שאותה אני מחפש.

“איך שאתה נראה כעת,” מוסיף הברמן, “היא לא בשבילך. היא בתקופה של חוסר מנוחה. אתה צריך מישהי שתרגיע אותך."

“תסביר לי אתה,” אני אומר לו, “מה שמך?"

“אני רוי,” מציג את עצמו הברמן.

“תסביר לי אתה רוי, איך מישהי יכולה להרגיע אותי כאשר אשתי בגדה בי עם החבר שלה לשעבר?"

“אני יודע מה ראיתי. והיה שם משהו במפגש בין העיניים שלכם. רק שזה לא הזמן לא שלה ולא שלך כעת."

“אתה צודק רוי. הדבר האחרון שאני צריך זה להסתבך עם אשה. מה שיקרה הוא אחד מהשניים. או שאוציא עליה את כל תסכוליי,  ולאשה הזו זה לא מגיע, או שאתאהב בה בטירוף."

“ספר לי על אהבה מטורפת,” אומר רוי, “זו בדיוק הסיבה שעליך להתרחק מהזאבה. היא אשה שמתאהבים בה בטירוף."

“והיא מסוכנת?” אני שואל משועשע.

“לא מה פתאום. מי שיזכה בה יהיה מאושר. רק שעכשיו זה עדיין לא הזמן,” הוא עונה ברצינות.

“אתה חוזר ואומר שעכשיו זה לא הזמן,” אני מקשה, “איך בדיוק יודעים מתי?"

“אתה תדע כאשר טעם הבגידה כבר לא יהיה מר בפיך,” אומר רוי.

“כשזה קורה לך, אתה חושב שרק לך מכל העולם זה קורה, נכון?” אני ספק שואל ספק קובע.

“אני מבטיח לך שאם היא בגדה בך, זה פשוט טבוע בה. לפי איך שאתה נראה לא נראה לי שהייתם נשואים זמן רב,” אומר רוי.

“פחות משנתיים,” אני עונה לו מופתע. איך רואים את זה עליי?

“מזלך. תלקק את פצעיך ותמשיך בחייך. אני לא מקל ראש בהרגשה של גבר נבגד. גם לא של אישה,” אומר רוי.

“אני אשמע בעצתה של הזאבה. אמנם רציתי לטבוע באוקיינוס של אלכוהול אבל אני מבין כבר שזה לא הפתרון. אני אפרוש הביתה. לפחות דבר אחד אני בטוח. לבית שלי היא כבר לא תחזור."

מאיה

“אני לא מאמינה שבגלל זה קראת לי באחת עשרה בלילה,” אני אומרת בכעס, “כאשר התקשרת הייתי באמצע בילוי עם חבריי בפאב.

אם הייתי יודעת שזה מה שאתה מבקש לא הייתי מגיעה לכאן. למשרד שלי יש שעות עבודה מוגדרות."

“אפשר לחשוב שאת עובדת בחינם. את רוצה לסחוט ממני יותר כסף?” אומר מר שפיגל.

“לסחוט ממך? לא מצאת מילה יותר מדויקת כדי לתאר את מה שאתה מרגיש? אתה מוזמן לעבוד עם משרד אחר,” אני עונה לו.

“את חוצפנית! אני מתקשר מיד לבוס שלך,” אומר מר שפיגל.

“אתה מוזמן,” אני עונה באדישות, "אני בספק אם הוא יענה, אבל תנסה. בכל מקרה אני סיימתי כאן. לילה טוב.” אני לא ממתינה, פונה מייד לדלת הכניסה ויוצאת מביתו .

השעה מתקרבת לחצות ואני יודעת שאין טעם שאחזור לפאב.

 'דווקא היום מכל הימים זה היה חייב לקרות?' אני חושבת לעצמי. 'פעם ראשונה מאז שזה קרה אני מסתכלת על גבר בעיניים ורואה את הכאב שלי בו. כנראה ששום דבר לא היה צריך לקרות'.

אני נכנסת לדירתי, אבל מתקשה לישון, ולכן ממלאת את המים באמבטיה, שופכת לתוכה מלחים בריח לוונדר שירגיעו את גופי הכואב.

אני מתפשטת ונוגעת באצבעות רגליי במים לבדוק שהם לא חמים מידי כפי שקורה לי לפעמים. רק אז אני גולשת כולי לתוכה, לוקחת את הסבון שופכת ממנו לתוך המים, יוצרת קצף בתנועות סיבוביות במים.

האור מפריע לי בעיניים לכן אני יוצאת ממנה, כולי רטובה. הרצפה מתמלאת במים, אבל לא אכפת לי.

אני מוציאה מהמגירה מצית, מדליקה את הנרות שמונחים על המדרגה המובילה לתוך האמבטיה וניגשת לכבות את האור. אני נזהרת בצעדיי כדי שלא אחליק ולא שוכחת להביא איתי מגבת.

עכשיו אני יכולה להתמסר לחמימות של המים.

אני משחקת בידיי בהיסח הדעת בבועות הסבון, אוספת אותן בכפות ידיי ונושפת בהן והן מתפזרות באוויר.

לו היה זה סוף השבוע כוס שמפניה היתה משלימה את האווירה, אבל מחר יום עבודה ועליי להיות מרוכזת במידת האפשר.

מאז שמקס בגד בי, לילותיי לא רגועים.קשה לי להרדם, כל כך חסרה לי השינה יחד.

אני עוצמת עיניי ומתעוררת כאשר המים כבר קרים. אני ממהרת לצאת מהאמבטיה, מתנגבת ונשכבת על המיטה כמו שאני ונרדמת מיד.

בחלומי מופיע הגבר ההוא מהפאב ועיניו העצובות. אני מנחמת אותו שהזמן ישכיח ממנו את הכאב.

בבוקר כל מה שחלמתי נשכח ממני.

אבל כשאני מגרשת את קורי השינה ממני ומביטה בגופי הערום, זיכרונות ליל אמש שבים ועולים לנגד עיניי. “יום חדש היום,” אני אומרת לעצמי והולכת להפעיל את מכונת הקפה.

אני שמה שתי פרוסות לחם במצנם, ומוציאה מהמקרר את גבינת השמנת. 'כי זה מה שבא לי היום.'

מבט מהיר בלוח הזמנים שלי מראה שאין לי משהו מיוחד לבוקר זה, מה שאומר שכנראה יהיה לי בוקר שקט.

הבוקר השקט הופך לעסוק מאד מאחר ועורכת הדין נורה פורטלנד מבקשת את עזרתי בדוחות כספיים אישיים שלה. היא מניחה על שולחני שקית קניות מפלסטיק מלאה בקבלות מקומטות.

“את חייבת להציל אותי מאיה,” היא אומרת, “רואה החשבון מנדנד לי כבר שבוע. הדוח חייב להיות מוכן היום."

אני לא אומרת לה כלום. בסופו של דבר היא אשתו של הבוס שלי ושותפתו, מה שהופך אותה גם לבוסית שלי.

“אל תעבירי לי שיחות,” אני מבקשת מלוסי.

אני צריכה שקט כדי להתרכז במספרים, כיוון שאיננה מתעסקת בדוחות של נורה באופן שוטף, שכן אין זה המקצוע שלי.

באחד הימים נורה ראתה אותי מכינה את הדוחות שלי ומאז היא נעזרת בי לעיתים. רק

שמעולם לא הביאה לי כמות כזו עצומה של חומר.

אחרי כמה שעות של עבודה קשה אני מתקשרת אליה בטלפון הפנימי ומבקשת שתכנס אליה.

“את מעמידה אותי במצב מאד לא נעים,” אני אומרת לנורה מיד עם היכנסה.

“אני הבוסית שלך למקרה ששכחת,” היא יורה לעברי בכעס.

“לא שכחתי. גם לא שכחתי שאת אשתו של הבוס שלי,” אני מדגישה את המובן מאליו

“אם כך מה הבעיה?” היא שואלת אותי חסרת סבלנות.

“הבעיה היא שהקבלות מלמדות אותי דבר או שניים על חיי היום יום שלך ומגלות לי דברים שאיני צריכה לדעת עליך,” אני רומזת לה.

“כמו למשל כמה לנז’רי אני קונה?” היא שואלת בלעג.

“כמה פעמים בשבוע את מבלה עם המאהב שלך,” אני עונה לה ומשירה אליה מבט.

ההתנהגות שלה מעוררת בפי את טעם הבגידה של מקס .

“אני לא מבינה על מה את מדברת,” מיתממת נורה.

“באמת נורה אל תמעיטי בערכי. הרי כל היום אני מתעסקת בחקירות, נפגשת עם חוקרים פרטיים. כל הסימנים מוכרים לי. אל תזלזלי באינטליגנציה שלי בבקשה," אני עונה לה ללא מורא.

“מה בדיוק את מתכוננת לעשות עם המידע הזה?” שואלת נורה.

“אני?” היא כל כך לא מכירה אותי.

“אני מבינה שאת מנסה לסחוט אותי. כמה את רוצה?" שואלת נורה.

'מה יש לכולם שחושבים שאני מנסה לסחוט אותם?'

"אין לי צורך בכסף שלך. אני מתפרנסת יפה מאד. אני רק חושבת שאת לא צריכה לשים אותי במקום הזה. הנה לך הדוחות שלך. אני

מבטיחה שלא אומר דבר, רק מבקשת שזו תהיה הפעם האחרונה שאת מבקשת ממני לעבור עליהם.” אני מניחה לפנייה את הדוחות ומחכה שתעזוב את חדרי.

אני מרגישה שאני חייבת לנשום.

 “אני יוצאת לקנות לי קפה בבית הקפה בפינת הרחוב,” אני אומרת ללוסי מזכירת החברה.

“אני יכולה להכין לך קפה כאן,” מתנדבת לוסי. היא איננה קולטת את הסערה העצומה בה אני שרויה.

“תודה לוסי, בא לי מאפה טרי. אני אחזור בהקדם, להביא לך משהו?" אני מנסה לשוות טון קליל לדבריי.

“תודה אני בסדר,” עונה לי לוסי ועונה לטלפון שמצלצל.

אני בוחרת לרדת במדרגות ולא במעלית. אני זקוקה לאוויר.

באותה זמן בדיוק עולים דניאל פורטלנד והלקוח שלו למשרד. כיוון שהם משתמשים במעלית אינני פוגשת  אותם.

.

דניאל פורטלנד

“נתחיל מזה שאתה צריך לגבש לעצמך מה אתה רוצה,” אני אומר ללקוח שלי, “ואני לא מדבר על כך שאתה רוצה להתגרש. השאלה כמה אתה מוכן לשלם על כך."

“הרי כל המסמכים בידך. החוזה הכל,” עונה לי הלקוח.

“כמה שאתה תמים ידידי. זה מה שתשלם בסופו של דבר אם תלך להליך הרגיל ומייגע של דיונים על גבי דיונים, דחיות מכוונות והוצאות גדולות של שכר הטרחה שלי,” אני עונה את מה שאני תמיד עונה. “יש לך שליטה על הוצאות כרטיסי האשראי שלה?"  

“כן, יש לה כרטיס משלים מהחשבון שלי. הרי הפסיקה לעבוד מאז שהתחתנו,” הוא עונה ונאנח.

“אם כך תביא לי כמה שיותר דוחות של כרטיס האשראי שלה, אני מבקש ממנו, "יש לי מישהי שיודעת להוציא את המירב מהדוחות האלה."

"נקישה נשמעת על הדלת והיא נפתחת. "אני יוצאת לפגישה,” אומרת נורה ואינה מעזה להשיר מבט אליי.

“לא מוקדם לארוחת צהריים?” אני שואל.

“לא..לא אמרתי דבר על ארוחת צהריים,” מגמגמת נורה.

“צודקת,” אני אומר, “פעם הבאה תאמרי למי שאת מזמינה אצלו שולחן אינטימי בפינה, שאת לא נפגשת עם בעלך. התקשרו לשאול משהו בקשר להזמנה של היין. לא ידעתי מה הוא מעדיף אז תאלצי להתקשר אליהם בעצמך," אני אומר לה בקול אדיש. היא לא תזכה לראות מה הרגשתי באותו רגע.

נורה עומדת לרגע המומה ולא יודעת איך להגיב.

“אני בפגישה כעת. אני מבקש שלא תפריעי לנו," אני מסמן לה בידי שתצא, "ותסגרי את הדלת אחרייך." מילים שיכולות להשתמע לשתי פנים.

שתיקה מביכה עומדת בחדר עם צאתה של נורה.

“אתה מבין, מסתבר שאתה לא לבד בעסק הזה. איזו דרך לגלות שאשתך בוגדת בך. אבל בוא נחזור לענייניך,” אני אומר ומחייג בטלפון הפנימי לחדרה של מאיה.

הטלפון מצלצל ואין תשובה ולכן אני מתקשר ללוסי. “את יודעת היכן מאיה?"

“מאיה יצאה לבית הקפה לכמה דקות,” היא אומרת, “והנה…, בשנייה זו היא חזרה."

“תשאלי אותה אם היא פנויה,” אני מורה לה.

“מאיה, דניאל שואל אם יש לך זמן כעת,” אני שומע אותה פונה למאיה.

“אני במשרדי אם הוא זקוק למשהו,” אומרת מאיה.

מאיה

אני נכנסת למשרד, מניחה את תיקי על הארונית, נעמדת ליד החלון, לוגמת מהקפה החם ונוגסת נגיסות קטנות בקרואסון הממולא שוקולד.

“מאיה אני רוצה שתכירי לקוח שלנו, חבר טוב שלי," אני שומעת את קולו של דניאל.

אני מנגבת בכף ידי את פי ומסתובבת.

“נעים מאד אני מאיה," אני מושיטה ידי אליו ללחיצה. אבל כשאני משירי מביטי אליו אני משתדלת שלא יראה כמה אני מופתעת.

“שמי איאן,” הוא אומר לי בשקט ועיניו לא סרות מעיניי.

אנחנו עומדים דקה ארוכה ידי בידו. לבסוף אני מושכת אותה ממנו. “שב איאן וספר לי במה אני יכולה לעזור לך.”

“אני רוצה להתגרש,” עונה איאן.

“זה ברור, בשביל זה אתה כאן. השאלה באיזה דרך אתה בוחר. אם אתה רוצה פרידה מהירה תצטרך לוותר על חלק מהדברים. האם אתה בוחר ללכת לגישור, או שאתה מתעקש לקבל הכל, מה שמצריך הליך ארוך דרך בית משפט. זו החלטה שלך ומשם נתחיל."

“היא חתמה על הסכם ממון. אני לא מבין מה הבעיה,” אומר איאן בכעס.

“אין קיצורי דרך. גישור או בית משפט?” אני עונה לו.

“אין מה לגשר. אני אשלם לה על השנה שהייתה איתי. את השנה השנייה לא סיימה. היא הייתה צריכה לחשוב לפני שבגדה בי,” הוא עונה לי חסר סבלנות.

“בוא תספר לי איך הכרתם,” אני מבקשת.

.“מה את פסיכולוגית? היה משהו שגרם לנו להתחתן מה זה משנה כעת. כבר אין בינינו כלום,” הוא עונה.

“אם כך אין לך בעיה להראות את כל הכביסה המלוכלכת שלה בבית משפט. אני מבקשת שתשיג לי את דוחות כרטיס האשראי שלך. יש לך אפשרות להביא לי אותם?” אני שואלת בטון שקט, לא נותנת במה לכעס שלו.

“אני לא מבין מה אתם מנסים להשיג,” רוטן איאן.

“אתה רוצה מלחמה ואנחנו כאן להלחם בשבילך. אין לנו שום רגשות לאשתך. אם צריך נלכלך אותה בבית משפט כמה שיותר.

כל דבר שמפריע לך בה, תעלה על הכתב ותשלח לי הודעות. זה יכול להיות כביסה מלוכלכת שלה שהיא זורקת ליד המיטה, העובדה שהיא לא מתרחצת. יש לכם כלב? אולי היא נראית לך יותר מידי אינטימית איתו על חשבונך?"

“עכשיו אני מבין למה שונאים אתכם, את עורכי הדין לעניניי גירושין. אתם לא רואים שום דבר בעיניים. דורסים ומתעשרים על חשבוננו," הוא יורה לעברי.

“האמת שאני מרגישה כמוך ולכן אינני עורכת דין לעניני גירושין,” אני עונה לו.

"מה?!" מסתכל עליה איאן בחוסר אימון, “אז מה את בכלל מדברת איתי על הגירושין שלי?"

"אתה חבר של דניאל, הבוס שלי. זוהי הסיבה היחידה," אני עונה, "אבל כנראה שאני לא למתאימה לטפל בתיק שלך."

אני קמה, “שיהיה לך בהצלחה."

אני ניגשת לחלון ושוב מסתכלת דרכו על המבנים הגבוהים שמולי. השמש משתקפת בהם ואני נאלצת לעצום את עיניי כדי שלא אסתנוור. כאשר אני מסתובבת חזרה המשרד שלי שוב ריק.

“אני נחנקת פה היום,” אני אומרת ללוסי, “אני חייבת לצאת מכאן. אין לי פגישות יותר. אלך לקפה הפינתי לשבת על הדוחות של דה לוקאס."

איאן

"הנה הזאבה פה," אומר רוי כשאני יושב על הבר מולו, “היא תמיד באה כאשר הלהקה באה לנגן. היא אוהבת לשיר ולרקוד."

"כן," אני ממלמל ועיני נעוצה בכוס המשקה.

אני מרגיש יד נוגעת בכתפי. "תרקוד איתי?" אני שומע את קולה של מאיה.

 "תודה, אבל לא מתחשק לי לרקוד," אני מושך בכתפיי.

"אם כך קח את הכוס שלך ונצא החוצה לפטיו," היא אומרת לי, "רוי אני יכולה לקבל כוס מים קרים?" היא פונה לרוי.

אני  הולך אחריה בחוסר רצון החוצה רק כדי לא לעורר סצינה בפאב.

"תקשיבי," אני אומר, אבל מאיה מניחה את ידה על פי ומשתיקה אותי.

"הסיבה שרציתי לעזור לך היא בגלל שאני מבינה בדיוק איפה אתה עומד כרגע. אני יודעת שתקפתי את הנושא אבל כך פועלים עורכי הדין שמתעסקים בגירושין. נעים זה אף פעם לא יכול להיות.

בא לי להיכנס בה על מה שעשתה לך. אני מכירה את המבט הזה בעיניים שלך. זה היה המבט שלי בשעה שגיליתי את דבר בגידתו. רציתי להטביע את עצמי בשתייה. אפילו ניסיתי להשתכר. אבל רוי עצר אותי, בדיוק כמו שאני ניסיתי לעצור אותך בלילה שנפגשנו."

"גם היום העיניים שלך עצובות,” אני עונה לה ומלטף את לחיה.

היא מביטה בי, מאשרת את מה שאמרתי. "הקרב בינינו היה כואב מאד. ניסיתי לגשר, ויתרתי על הכל, אבל הוא רצה לראות אותי נשברת כיוון שלא הצליח לגרום לי להתחנן לפניו שיחזור, ולא הסכמתי לסלוח לו.

ידעתי שאני חייבת לחתוך לפני שיהיו לנו ילדים. היתה לי הפלה לפני שקרה מה שקרה. כל כך רציתי משפחה."

"אז בעצם את לא זאבה פראית?" אני שואל ומחייך אליה.

"רציתי שיחשבו כך כדי שלא יתקרבו אליי. אני לא יודעת מה יש בך שגורם לי כך להיפתח בפניך," היא אומרת.

"אולי כי את מה שאני זקוק לו, ואני מה שאת זקוקה לו. ומי יודע אולי יהיה לנו יחד גורי זאבים משובחים.

כדי שזה יקרה תקבעי לי גישור ואתן לה מה שתרצה רק כדי להשתחרר ממנה. שאוכל להכיר ממך יותר."

"משמח אותי מאד שאתה בוחר בגישור. וגם כל מה שאמרת חוץ מזה,” היא אומרת ומניחה את ראשה על כתפי.

“קר לך זאבה מתוקה שלי,” אני אומר, מוריד את הז’קט שלי ועוטף בו את שנינו.

בר אבידן ©

מאמינה באהבה