מתרגלת איפוק. לא כותבת לך את געגועיי. לא חושבת על שלך אליי. זה כואב לי מידיי.
רואה אותך נוכח. מקטינה את החלון עד שנעלם. כדי שלא אדע, שלא אשלח לך מילים.
אני רוצה להגן עלייך מפניי.
פעם אמר לי מישהו:
״כשאת נוגעת במישהו, הוא שלך לנצח.״ אז הורדתי את ידיי ממך.
מצלמת תמונות בשבילך, אותי מחייכת, אותי עצובה, כמעט מתפתה, כמעט שולחת, אבל מוחקת. אתה שותק אליי ובכל זאת שלחת: ״איש לא יוכל להפריד בינינו.״ בלי מתגעגע, ובטח בלי אוהב.
אבל אז התגלגל אליי במקרה משהו שכתבת. וזה כבר הטריף את דעתי. כי הבנתי מה אתה מרגיש, והבנתי שאינך יכול לומר. את המילים שלך ששימחו את יומי מחקתי. לא השארתי אפילו אחת. יודע למה? בגלל שאר המילים שהתערבבו ביניהן.
ואתה, האם אתה מסתכל עליי?
מנשקת אותך,
ב.א.©