חברת סטארס מערכות מתקדמות
חדר ישיבות – קומה 48
לב העיר
15:00
אני יושב בפנים חתומות מול הלקוח שלי. אם יש משהו שאני מתעב הוא שלקוח מביא איתו בחורה לקישוט, כזו עם שמלה קצרה ורגליים שלא נגמרות, וחושב שבכך יסיח את דעתי ויוציא אותי מהריכוז. כמה שהוא טועה. אני סוקר אותה במהירות רק כדי לאשר שצדקתי בהבחנתי. עוד בלונדינית עם גוף משגע, אבל כזו ששותקת ובטח לא מבינה על מה הוא מדבר. הוא מדבר איתי על מספרים, שואל שאלות דווקא לעניין, והבובה שלו כל הזמן מתעסקת עם הטלפון שלה. היא שמה לב למבט הלא מרוצה שלי ומניחה את הטלפון על השולחן. אני לא מאמין היא משחקת בקנדי קראש. אני עומד להגיב על זה ומתחרט ברגע האחרון. היא כנראה מבחינה בזה כיוון שהיא מחניקה חיוך. אני כבר לא יכול להתאפק ופולט: "מאד מצחיק." הפעם היא כבר לא מתאפקת וצוחקת. "יש לך עוד הרבה מה ללמוד ילד," היא אומרת בשקט ולא מעיפה אפילו מבט לעברי. הלקוח שלי כולו שקוע בחשבונות ולא מבחין בזה. אני קם ממקומי. איכשהו היא הצליחה להוציא אותי מהריכוז. “קפה מישהו?” היא קמה אחרי וניגשת לפינת הקפה בחדר הישיבות. "אני אכין," היא אומרת, "איך אתה שותה את הקפה שלך?" "אחד סוכר מעט חלב," אני עונה לה. אני מגניב אליה מבט ורואה שהיא עסוקה בהכנת שתי כוסות קפה. היא לא מנסה לדבר איתי, לא עושה שום תנועה מתגרה. "הנה לך," היא אומרת ומגישה לי את הקפה, "זה שלך דימטרי," היא אומרת ללקוח שלי ומניחה לידו את הכוס. "ואת?" אני שואל, מקמץ במילים. "אני שותה רק מים," היא אומרת. אני מקדים אותה וניגש למקרר, מוציא בקבוק מים, פותח את הפקק ומגיש לה. היא מבינה כבר שאני צופה בה. היא לוגמת מהבקבוק בצורה הכי רגילה שקיימת, בלי טיפת התגרות. "יפה," אני פולט. "בבקשה אל תגיד לי שאתה מהגברים האלה שרואים בלונדינית ותיכף חושבים שהיא קישוט," היא אומרת, "או שמא אני טועה?"
"את לא רצינית?" אני שואל וחושב האם היא באמת מאמינה לי. הטלפון בכיסו של דימטרי מצלצל. "אני חייב לענות לשיחה הזו," הוא מתנצל ויוצא מחדר הישיבות. "אולגה מותק," הוא אומר בשעה שהוא יוצא מהחדר. "היא באמת מתוקה אולגה. גם היא בלונדינית אגב," היא אומרת ומחייכת אליי. "לא באמת שיחקתי במשחק המטופש הזה עם הסוכריות. שיחקתי אתך. רציתי שתחשוב כך כי כבר הבנתי מה דעתך עליי," היא אומרת, "אתה יודע לא כולנו כאלה כשם שלא כל הברונטיות מבריקות." היא ממתינה לתגובתי. אני נבוך. "מצטער. קלטת אותי נכון." עכשיו כשאני חושב על זה, זה הוא שנוטע בי את ההרגשה שהוא זקוק למישהי לידו במטרה להסיח את דעתי. "חבל שהוא לא מבין שעליך זה לא עובד," היא אומרת לי. אני תוהה כיצד היא קוראת אותי כל כך טוב. שתיקה משתררת בינינו אך היא לא נותנת לה להתארך. "נראה לי שהשיחה עם אולגה תתארך, ככה זה כש… לא משנה," היא אומרת ומוסיפה, "אתה יכול להסביר לי האם הפריטים משורה עשרים עד עשרים ושמונה הכרחיים או בגדר המלצה? נראה לי שהם יהיו חיוניים רק עוד זמן מה כאשר הפרויקט יתקדם, ולא נראה לי שניתנה עליהם הנחה." אני כל כך מודה ברגע זה שפני הפוקר הפכו לחלק ממני, אחרת היא היתה רואה את ההערצה שלי כלפיה. אני לוקח את הנייד ושולח הודעת לאגף הטכני. "אמרתי לך גם בלונדיניות מסוגלות לחשוב," היא עוקצת אותי. רק אז אני קולט שלא עניתי לה. אני לא אתן לה להביך אותי. לא אותה ולא אף אשה בעולם. "זו הייתה הערה מיותרת," אני עונה לה. "כזו גרמה לך להשתתק," היא עונה לי. "אני מבין שאת בוחנת אותי וזה ממש לא לעניין," אני אומר לה וממשיך מיד: "אני תוהה עם החלקים האלה לא משתנים מידי פעם ולכן שלחתי הודעה למחלקה הטכנית. לא שיחקתי בקנדי קראש." "באמת אתה לא מאמין לי שלא שיחקתי ?" היא אומרת. "זה לא ענייני," אני אומר ומסתכל עליה במבט קר. "מה שהיא מנסה לעשות לי לא יעזור לה. להיפך רק יקשיח את עמדתי במשא ומתן הזה," אני חושב לעצמי. דימטרי חוזר לחדר. "הייתי חייב לענות לשיחה הזו," הוא אומר ומחייך לעצמו. "טוב, עכשיו שאתה כאן אני יכולה ללכת," היא אומרת, "הרי בכל מקרה אני רק לקישוט כאן." הוא מסתכל עליה ועליי לחילופין. היא קמה לצאת ואני ממהר לקום אחריה, בעצמי לא מבין למה. "הייתי רוצה לקחת אותך למחלקה הטכנית," אני אומר לה, "הם יוכלו לענות לך על השאלות." "מישהו ביקש ממך להתערב קסנדרה?" הוא אומר בכעס.
"ברור שלא. אני כאן רק כדי להיות יפה ולשתוק," היא עונה לו. "קסנדרה תשמרי על הפה שלך!" הוא אומר לה בהרמת קול.
"ובכן, אני חייב לסיים את הישיבה. יש לי עוד התחייבות," אני אומר. הישיבה הזו היתה יותר מידי בשבילי. "אם יש לך שאלות נוספות אתה מוזמן להעבירן במייל. איני רואה עוד טעם לשבת כאן מולך ולהתחיל לענות על שאלות. חסוך את הזמן של שנינו."
האמת היא שאני רוצה ללכת הביתה קצת לנוח. יש היום אירוע שאיני יכול להתחמק ממנו. הנייד מצלצל ותמונתה של אימי מפארת את המסך.
אמא: "מזכירה לך הערב ב- 20:00.
אני מצביע על הנייד. "כפי שאמרתי, אני חייב ללכת," אני אומר, אוסף את הניירת הרבה שהצטברה, מסדר אותה בתיק הלקוח ומכניס אותו לארון התיקיות. אני סוגר את המחשב. הלקוח עדיין לא מראה שסימנים שהוא קם. גם היא עדיין לידו. "אני לא מבין, לא הייתי ברור?" אני אומר. הוא מתעשת וגורף את הניירות באי סדר. זה מלמד אותי הרבה עליו, למרות שכבר לא משנה לי. לא נראה לי שהעסקה הזו תצא אל הפועל. הוא עשה את כל הטעויות האפשרויות בעיניי.
*
*
מלון ארבע העונות
האולם הגדול
צפון העיר
19:40
אני מחליק עם מכוניתי לעבר החנייה. לשמחתי בני משפחתי נוהגים לאחר באופן כרוני כך שאיני מתקשה למצוא חניה באזור השמור למשפחה. השם "גולד" הרשום בצבע זהב על רקע של משבצת שחורה מתמצת בקצרה את המשפחה ממנה אני בה. משפחה שהזהב כשמה, הוא העיקר. משפחה שהרגשות הן משהו שאם הוא קיים הוא צריך להיות טמון עמוק בך.
אני יוצא ממכוניתי, מיישר את חליפת שלושת החלקים שלי. אני מעיף מבט במעלית לראות שהעניבה במקומה. הדבר האחרון שאני צריך הוא לשמוע את ההערות של אמא שלי.
"דן הגעת," היא קוראת לעברי, כאילו שזה לא ברור לה שאבוא לפני הזמן. "אתה מוכן?" היא שואלת כאילו הייתי ילד שהיה צריך ללמוד למבחן.
"נו באמת אמא," אני עונה לה, משתדל להסתיר את חוסר סבלנותי. אני ניגש בצעדים מהירים לבר. כמה הייתי רוצה שהיום הזה ייגמר. כל כך חסרות לי השעות האלה שלא הלכתי למכון הכושר להוציא את כל התסכולים שלי.
"אני רוצה להכיר לך מישהי," אומרת לי אמא, "הגיע הזמן שתגיע שוב עם בת זוג לאירועים."
"מה את רוצה ממני," אני עונה לה כעס, "על כל אחת שהבאתי היה לך מה לומר. אולי לא תנהלי לי החיים?"
אמי מתעלמת מדבריי, נשענת על זרועי ומובילה אותי לקבוצת נשים שעומדת ומפטפטת.
"שלום מרים," אני אומר לחברתה של אמי, "נעים לפגוש אותך שוב."
"האם ידעת שבתי דברה חזרה? דברה, בואי תאמרי שלום לדן," היא קוראת לבתה. אני מסתכל על דברה. בחורה די רזה, שיער שחור, פנים יפות. עם זאת היא לא מרגשת אותי בכלל.
"נעים מאד," אני אומר לה.
היא מושיטה לי יד ועוטה על פניה חיוך ביישני שנראה לי מעושה. "נעים גם לי. מאד," היא עונה.
אני מחייך אליה את החיוך שובה הלב שלי ומתנצל שעליי ללכת לבמה להתכונן לנאום הפתיחה שלי.
אני עולה לבמה, מתיישב ליד סבי אהרון גולד. "מה שלומך סבא?" אני שואל את האדם היחיד במשפחתי שלידו אני יכול להוריד את המסכות, האדם היחיד שחושב שרגש זה לא דבר מיותר.
"התגעגעתי אלייך ילד," הוא אומר לי, "הנסיעה לפלורידה השנה היתה לי קשה במיוחד. כל הגולדים הגיעו הפעם, ואתה יודע איך זה שהאנשים האלה נמצאים יחד. הקרחון באנטרקטיקה לוהט בהשוואה אליהם. כל כך קשה לי לראות שיש אנשים, ועוד במשפחה שלי, שהם כל כך אטומים רגשית. אתה יודע, כשהכרתי את סבתא שלך חשבתי שהיא מאופקת כי היא חסרת ניסיון. לו ידעתי אז את מה שאני יודע היום, לא הייתי מסוגל להבטיח לה נצח. בשבילי זה מאוחר מידי אבל אתה תבטיח לי שתמצא את האחת שתיתן לך את כל הלב."
המילים שלו מכות בי במקום הכי חשוף שלי. "אתה רואה את הבת של מרים. בחורה יפה אין ספק, אבל אני לא מרגיש כלום. אני מרגיש שנאטמתי כמוהם."
"אתה ישן לבד, נכון?" הוא שואל אותי, "ואני לא שואל אם אתה נמצא עם בחורות, אלא איך אתה קם בבוקר."
"מה אתה אומר בעצם סבא?" אני שואל אותו, שוכח לגמרי שעוד כמה דקות מתחיל האירוע.
"אני אומר שאני רוצה לראות אותך שוב חי, שוב מאושר. זה מה שאני הייתי רוצה בשבילך," הוא אומר לי ומביט בי בעצב גדול. המילים שלו מערערות אותי אך לא לזמן רב.
"אני מבינה שאתה דן גולד," אומרת לי בחורה בלונדינית בעלת שיער קצוץ, "אני אודה בפניך שאני חדשה בזה. רציתי לשאול אותך אם אתה מעדיף שאצמיד לך מיקרופון או שתעמוד מול המיקרופון שקבוע על השולחן?"
"זה לא מסוג השאלות שאת צריכה לשאול," אני עונה לה בקור, "היית צריכה להקשיב להוראות שניתנו לך ולא לשאול אותי."
"אני לא יודעת על מי אתה כועס, אבל רק בגלל ש.. לא משנה," היא אומרת ושולפת את הנייד שלה מולי.
"שאת בלונדינית.. כבר שמעתי אתה זה היום. מבלונדינית אחת ," אני אומר. זה כבר מתחיל להימאס עליי.
היא מראה לי את הנייד שלה ונותנת לי לקרוא את ההודעות.
ג'ורג': נתקעתי בפקקים. צריך לעשות סאונד ב"ארבע העונות."
קסנדרה: מה לי ולזה?
ג'ורג': אהיה חייב לך.
קסנדרה: אהיה שם.
את הטקסט עצמו אני קורא ברפרוף. הרי אמרה לי שאינה מקצועית. אבל על מה שאני מתעכב דווקא היא התמונה המחייכת שלה ושמה "קסנדרה."
"תעשי מה שאת חושבת לנכון," אני אומר לה.
היא מחברת את המיקרופון על חגורת מכנסיי מאחור, מתחת לז'קט שלי ובזריזות מחברת אותו כל הדרך מעלה. "בהצלחה לך, יש לך בדיוק דקה להתחיל," היא אומרת. אני עוקב במבטי אחריה. איך שהוא לא שמתי לב אליה לפני? היא לובשת ג'ינס צמוד, קרוע באזור הברכיים, חולצה לבנה עם הכיתוב: "התזמורת הפילהרמונית," ומעליה קפוצ'ון אפור.
"ערב טוב .." אני שומע את קולו של סבי בוקע מהמיקרופון ומתעשת מיד. ההצגה התחילה.
אין זו השנה הראשונה שאני נדרש לשאת את נאום הפתיחה. אני יכול לדקלם אלו משפטים יניבו מחיאות כפיים, אלו יתקבלו בהנהון ראש לשם הזדהות. הכל צפוי ואני מנצל את הידע הזה לטובתי וסוחט מחיאות כפיים. בשעה שאני יורד מהבמה אני מוקף באנשים שמחמיאים לי על נאומי המוצלח. לא מעט מרווקות העיר מנסות להגיע וללכוד את תשומת ליבי, אך אינני מעוניין באף אחת הלילה. אני מחייך לכולם בנימוס ומחכה כבר לרגע שאוכל לחמוק החוצה.
אני מוצא את הרגע המיוחל ויוצא ללובי הגדול של בית המלון. נגינת פסנתר מושכת את תשומת ליבי. אני הולך מוקסם אחרי הצלילים. אני רואה את קסנדרה יושבת ליד הפסנתר ומנגנת. "תעשי לי מקום," אני מבקש.
"חוצפן," היא עונה לי וזזה מעט. אני מצטרף אליה בנגינה ומרגיש את המתח משתחרר מכתפיי.
"איך היה נאום השנה?" היא שואלת.
"לא שמעת?" אני שואל, "אמרתי מה שרצו לשמוע. הכל משחק."
"בדקתי רק את המערכת, לא הקשבתי למילים. מצטערת. בטוחה שאין לי מה לתרום לכינוס הזה," היא אומרת.
"הלוואי וגם אני הייתי יכול להתעלם ממה שקורה פה," אני עונה לה, "יש דברים שיש להם מחיר. כמו המשפחה שלך."
"תעריך את זה שיש לך משפחה. אני הייתי מוכנה לסבול את זה לו רק הייתי שייכת למישהו," היא אומרת.
"אני מצטער," אני אומר לה.
"תודה," היא אומרת, "אני צריכה לברוח. יש לי חזרה בבוקר ואני צריכה עוד להתאמן."
אני חוזר לאולם. "אני זז," אני אומר לאימי.
"אתה לא נשאר לאכול?" היא שואלת, "ראית מה בתפריט?"
"אני מוותר. תיהני גם בשבילי," אני לא מחכה לתשובתה.
אני ניגש להיפרד מסבא. "אני הולך ליישם את מה שייעצת לי." הוא מקיף את ראשי בידו ומושך אותי אליו כדי להעניק לי נשיקה על מצחי. בדיוק כזו שאני הכי אוהב.
*
**
מכון הכושר "החיים הטובים"
צומת הרחובות כביש 400 ו-7
פתוח 24/7
23:00
אני מחנה את הרכב שלי בחניה מול המכון. מגרש החניה ריק יחסית, אבל עדיין חונות בו מכוניות. אני מוציא מתא המטען את תיק האימונים שלי. אני עובר ליד הבריכה. דרך קירות הזכוכית אני רואה שהיא בשיא הפעילות. אני עדיין לבוש בחליפת שלושת החלקים שלי ששכחתי להחליף, אבל זה מאוחר מידי. אני נכנס לחדר ההלבשה ומניח את התיק על הספסל. רק כעת שאני שם אני מרגיש את שרירי רפויים, והעייפות משתלטת עליי. למרות זאת אין לי כוונה לוותר. כיוון שלא פעם אני מגיע לאימון ישר מהעבודה, יש לי בלוקר שלי קולבים. אני תולה את החליפה שלי ומחליף לבגד ים.
אני נכנס לבריכה. ארבעה גברים ואשה אחת שוחים בה כעת. אני שם לב שהמסלול היחיד שפנוי הוא האחרון ליד הבחורה. אני נכנס לבריכה צולל לעומק ועולה על פני המים. אני מתחיל בשחייה ושם לב שהבחורה שוחה כעת לידי. יצר התחרותיות מתגבר בי ואני מגביר את קצב השחייה. אני עוקף אותה ושוחה עשרים בריכות. היא מפגרת לא הרבה אחריי.
"בחיי, לא הייתי מאמינה שגבר עם חליפת שלושה חלקים יודע לשחות כך," היא אומרת בהתפעלות.
אינני יודע אם היא צוחקת עליי או אומרת זאת בכנות. "תודה. אני מניח," אני עונה לה.
"תודה היה מספיק. למה התוספת אני מניח?" היא עונה לי.
"אני מתלבט אם את רצינית, זה הכל," אני עונה.
"אני מתנצלת. לפעמים גבר אחד גורם לך להכליל על כל הגברים. בכל מקרה אתה שחיין מעולה. עייפת אותי כהוגן בתחרות אתך. אני מודה לך. הייתי זקוקה לזה כבר לשכוח את ההוא עם החליפה," היא אומרת לי.
המבטים שלנו ננעלים אחד על השנייה. אני רואה את הכאב בעיניה וזה מעציב אותי.
"בואי נלך לשתות קפה," אני אומר לה פתאום, מופתע מזה שאמרתי לא פחות ממנה.
"אמצע הלילה אז שוקו, מסכים?" היא אומרת.
"נפגש בכניסה," אני אומר לה בשעה שאנחנו יוצאים מהמים.
"בסדר, רק יש לי בקשה אחת. אל תלבש את החליפה. מכנס וחולצה יספיקו," היא אומרת ומביטה עלי במבט מתנצל, "אני רוצה לשכוח אותו."
אני מהנהן בראשי. העיניים העצובות שלה לא יוצאות לי מהראש בשעה שאני שוטף את עצמי ומתלבש חזרה. אני מקפל בזהירות את הז'קט והוסט ומכניס אותם לתיק האימונים שלי, רוצה לחסוך ממנה לראות אותם שוב.
"נסע ברכב שלי?" אני שואל.
"בטח," היא עונה, "הגעתי הנה בריצה. חשבתי לחזור עם מונית," היא אומרת.
"אז הנה אני כאן לשירותך," אני אומר לה, "שמי דן ואני הנהג שלך לערב זה. להיכן גברתי רוצה לנסוע?"
"בשעה כזו אני מניחה אין הרבה אפשרויות. סע לטים'ס. ודן, אני לא גבירתי. אני קסנדרה, אבל חבריי קוראים לי קייסי."
"אני לא מאמין," אני ממלמל.
"אולי תשתף אותי?" היא שואלת.
"את לא בלונדינית," אני עונה לה.
"אז אתה כבר לא אוהב אותי?" היא שואלת, "נראיתי לך בלונדינית בבריכה? מצטערת לאכזב אותך, תוריד אותי בפינה."
"לא, את ממש לא מבינה," אני ממהר להשיב לה, "פגשתי היום שתי בחורות בשם קסנדרה ושתיהן היו בלונדיניות."
"אבל תודה שאני הכי מהממת," היא אומרת לי בחיוך ביישני.
"את מבינה קייסי," אני אומר לה, "היה כתוב לי שאפגוש את קסנדרה היום. ניסיתי עם הראשונה, ניסיתי עם השניה ואז מצאתי אותך."
"למזלי שתיהן בלונדיניות ולכן לא רצית אותן, כי ידוע ש…" היא אומרת לי.
"למה כולן אומרות לי את זה היום? דווקא שתיהן היו מאד נחמדות ובכלל לא טיפשות," אני אומר לה בחיוך.
"אז למה לא התחלת איתן?" היא שואלת אותי ברצינות.
"כי הן לא את," אני אומר לה, "אותך אני חיפשתי. ולא רק היום ולא רק כי קוראים לך קסנדרה," אני עונה לה.
"באמת? תסביר לי למה," היא עונה.
"כי את היחידה מזה הרבה מאד זמן שאני מרגיש שכל השרירים שלי רפויים לידה," אני אומר לה, "ואת היחידה שגורמת לי לרצות לעשות כך." אני מתקרב אליה קרוב, מביט לתוך עיניה לרגע, עוצם את עיניי ומנשק אותה.
"מאד הגיוני מה שאמרת כעת," היא עונה לי ברצינות, "כי גם לי מתחשק לעשות כך," היא אומרת ומנשקת אותי חזרה נשיקה בלתי נגמרת.
מה שאני רוצה לומר לכם הוא שאם כתוב לכם בגורל שתפגשו היום את ה"קסנדרה" שלכם אל תתיאשו גם אם כמעט נגמר היום, כי היא בסוף תגיע גם אליכם. עובדה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
25.6.2018