"כל הכבוד ברבי תראי איזה בן מושלם ילדת," אני אומר ליולדת הטרייה ומגיש לה את התינוק.
עיניה מתמלאות דמעות של אושר למראה בנה. הרגע הזה של המפגש הראשון בין אם לבנה שזה עתה נולד, המבט האוהב בעיניה, זו הסיבה למה שאני עושה.
"היית נפלאה, ופרט לקרע קטן הכל נראה בסדר," אני אומר לה, "אני מאחל לכם חיים שלמים וטובים יחד."
"אין מילים בפי להודות לך דוקטור מרין על כל מה שעשית למעננו," אומרת לי ברבי.
"בשמחה," אני עונה לה, "בשביל זה אני כאן."
אני מוסר הוראות אחרונות לאחות ויוצא מהחדר. רק עכשיו אני מרשה לעצמי לנשוף את האוויר שכלוא בי כבר שעות. הלידה הזו היתה אחת הקשות בחיי. לא היה לי מושג איך היא תגמר ואני מאושר לראות שבסופו של דבר התינוק שרד את הלידה הקשה.
אני ניגש למתקן המים ומוזג לעצמי מים קרים, מוסיף להם כמה קוביות קרח, צוחק לעצמי כשאני חושב למה משמשות קוביות הקרח האלה בשעת ואחר הלידה.
אני ניגש לתחנת האחיות. לפני חצי שעה התחילה משמרת הבוקר שלי.
"סיימתי עם הלידה של ברבי בלום," אני אומר לאחות, "ובכן מה חדש במחלקה שלנו?"
"מה שחדש הוא שאתה הולך לישון דוקטור מרין. דוקטור סמואל קיבל את משמרת הבוקר שלך," היא עונה לי.
עכשיו באמת אני יכול להתפרק. אני הולך באיטיות לעבר המעליות. כל צעד מרגיש לי כבד יותר. אני נותן לעייפות להשתלט עליי.
"דוקטור מרין שכחתי לגמרי," קוראת לי האחות, "יש לי משהו בשבילך."
אני חוזר לתחנת האחיות והיא מגישה לי חבילה. מבט על הציור מראה לי שזו ערכה של עזרה ראשונה.
"זה מהרוסי שאשתו ילדה אתמול. הוא הביא שני קרטונים מלאים בערכות כתודה על הלידה. מסתבר שמזה הוא עשה את ההון שלו, מערכות רפואיות."
"שיהיה," אני אומר, פונה שוב לעבר המעלית, ויורד לחניון בקומה מינוס 1, חניון השמור לרופאים בלבד.
אני נכנס לג'יפ שלי מתיישב ליד מושב הנהג ועוצם עיניים למשך דקות ארוכות. כל מה שאני יכול לפנטז עליו עכשיו זו המיטה שלי. אני לוקח שוב נשימה עמוקה ומתניע את הרכב.
לשמחתי דירתי ממוקמת במזרח העיר ונמצאת בכיוון המנוגד לתנועת הבוקר הצפופה.
הרעב מתחיל להציק לי ולכן אני מחליט לעבור במרכז הקניות כדי לקנות חלב בשביל דגני הבוקר.
אני מחנה את הרכב, מוריד את משקפי השמש, מניח אותם על הכסא לידי ופותח את הדלת לצאת. כל הפעולות האלה נעשות על ידי באופן אוטומטי. אני מרגיש שאני כבר לא כל כך מרוכז. הלילה הזה סחט ממני את כל הכוחות.
ואז…
אז אני שומע מכה בדלת ושוב אני נכנס למצב של הישרדות.
אני סוגר את דלת המכונית ומעיף מבט לראות מה קרה לה. כשברור לי שאין נזק אני מסתכל קדימה ורואה את האשה
שנתקלה בו.
אני שם לב שנפצעה במצחה ודם זורם ממנו, אבל אני עדיין המום וכועס ממה שקרה.
"תגידי לי את מטומטמת?" אני שואל, "מי הולך ישר לתוך רכב?"
"ברור שאני מטומטמת," היא עונה לי.
"אני מצטער," אני אומר כשאני מבין שהגזמתי בתגובה.
"אז גם אתה ידעת שהוא בוגד בי?" היא שואלת, "רק אני המטומטמת שלא ידעה?"
'על מה היא מדברת?' אני חושב לעצמי. ברגע זה אני מוטרד יותר מפציעתה מאשר מבעלה הבוגד.
"אני אתקשר לפרמדיק שיבוא לבדוק אותך," אני אומר לה למרות שאני יכול לטפל בה בעצמי. ברור לי שבמקרה הזה עדיף שמישהו אחר יעשה זאת.
"אין צורך שתזמין לי פרמדיק בגלל שאני מטומטמת," היא אומרת, "ואם עלתה במוחך המחשבה שאני אתבע אותך אז אתה יכול להירגע. אני זו המטומטמת שנכנסה לך לרכב. הרכב שלך לא אשם ובטח לא אתה.
בבקשה הדבר האחרון שאני צריכה כעת הוא לבלות שעות בחדר החירום של בית החולים. היום הזה היה די והותר בשביל.."
אני מביט בה. אשה יפה כל כך. לבושה בשמלה קיצית כחולה ועליה עוגן בלבן. הצבע שלה מאד הולם אותה בגלל שיש לה זוג עיניים כחולות כמו מי האגם. אני תוהה מי יכול לבגוד באשה כזו יפה.
"תני לי לבדוק אותך," אני אומר לה.
היא נרתעת לאחור וממלמלת: "די. אני מטומטמת וזהו."
אני נזכר בערכה שקיבלתי הבוקר. "את מדממת. תני לי להסתכל, אני לא אכאיב לך." אני מביט בחתך ומבין שהוא די עמוק. "בואי היכנסי לרכב, אנחנו נוסעים למיון," אני אומר לה.
"בבקשה, תניח לזה," היא מבקשת.
"את חייבת שיתפרו לך את החתך ואין לי כאן את האמצעים לעשות את זה. בית החולים לא רחוק מכאן ואני מבטיח לך שלא תצטרכי להמתין הרבה זמן. יש לי שם קשרים," אני אומר ומחייך אליה.
היא מסתכלת עליי, כנראה בודקת מי אני. אני מצביע על תו החניה שלי. היא מעיינת בו ולבסוף מתרצה.
"את לא מטומטמת," אני אומר לה בשעה שהיא חוגרת את חגורת הבטיחות. א"ני לא יודע מה עובר עלייך היום אבל בטוח בכך."
"מה שעובר עליי היום זה זה," היא אומרת ושולפת מתיקה מסמך שהכותרת שלו מוכרת לי. גם לי יש אחד כזה מבית המשפט בשעה שחתמתי על הסכם הגירושין מרות.
"אתה מבין," היא אומרת לי, "הוא ביקש שאחזיר את הרכב שהיה רשום על שם העסק שלו, ואמר שהזמין לי אחר חדש על שמי. אמר שאם אעשה כן הוא יחתום על הגט. אז מסתבר לי שחתם עליו כבר לפני שבועיים בלי שידעתי. הוא לא שיקר לגבי הרכב החדש. הוא הזמין אבל לא לי אלא לפילגש שלו. אתה יכול לתאר לך כמה מטומטמת הרגשתי שם בסוכנות הרכב?"
"מי שמטומטם זה הוא שוויתר על אשה יפיפיה כמוך," אני אומר לה. היא מגניבה אלי מבט ואני רואה את שפתיה היפות מתעקלות לחיוך קטן ומבויש.
"כל כך הרבה זמן לא אמרו לי שאני יפה שכבר חשבתי שאני לא," היא אומרת לי.
"אז אני אומר לך שוב. את יפיפיה," אני אומר.
"תודה לך," היא אומרת, "אני שמחה שניתקלתי בדלת של הרכב שלך."
אנחנו מגיעים לבית החולים ואני שמח שיש לי חניה שמורה. אני לא אומר לה זאת אבל החתך שלה מדאיג אותי. אני שמח שאני יודע לשמור על איפוק שבמצבים כאלה ומוביל אותה למיון.
"מדוע בעצם אתה לא מטפל בי? הרי אמרתי לך שלא אתבע אותך," היא אומרת לי בשעה שאנחנו ממתינים לעמיתי דוקטור רוזן.
"הסיבה מאד פשוטה," אני עונה לה, "אני גניקולוג."
"תמיד תהיתי," היא עונה לי מהורהרת, "איך מרגיש רופא נשים בשעה שהוא באינטימיות עם אשה."
אני פורץ בצחוק גדול. היא מביטה בי במבט נעלב.
"סליחה," אני אומר לה בהתנצלות, "אולי תגלי יום אחד את התשובה."
"אני לא מתכוונת להיות מאהבת של אף אחד. גברים נשואים הם מחוץ לתחום שלי."
"אם התכוונת אלי, אז אני כבר לא," אני עונה לה.
דוקטור רוזן קוטע את שיחתינו וניגש לבדוק אותה. "מה דעתך ניל , תפרים או הדבקה?"
שעה אחרי
"מה בא לך לעשות עכשיו רוז?" אני שואל אותה. שמח לראות שהצבע חזר לפניה והן נקיות מהדם. אני בוחן את שמלתה ורואה עליה מעט כתמי דם.
"עשית די והותר," עונה לי רוז, "אני לא רוצה לגזול יותר מזמנך."
"אני בחופש היום, הייתי במשמרת לילה מאד ארוכה ורק בנס היא הסתיימה בטוב. לא יזיק לי להתפרק קצת. דבר ראשון אנחנו הולכים לקנות לך שמלה חדשה ואני יודע בדיוק איפה."
היא מסתכלת עליי בסקרנות ואני רואה שהיא מתאפקת לא לשאול. אני מצידי מתאפק ולא מספר לה לאן אנחנו נוסעים.
אני מתניע את הרכב ומתחיל לנסוע לכיוון, ושולף את הנייד כדי לחייג לאשה שיודע שהיא הפתרון כעת עבור רוז.
"היי מתוקה, אני בדרך אליך ואני מבקש שתקדישי לי את זמנך. נמצאת איתי אשה יפיפיה ואת הולכת להלביש אותה הכי טוב שאת יודעת."
"מי זו?" נשמע קולה של קיילי.
"חכי ותראי סקרנית שכמוך," אני עונה לה, "את יודעת מה שאומרים על החתול הסקרן."
"אתה כזה מעצבן," רוטנת קיילי.
"ובכל זאת את מתה עליי. להתראות מתוקה," אני אומר.
אני מביט לעבר רוז. עיניה עצובות. "אולי זה לא רעיון כל כך טוב," היא אומרת.
"קיילי היא אחותי רוז," אני אומר.
"אהה. אם כך אשמח לבוא, לרגע חשבתי ש.." אומרת רוז.
"אם חשבת זו הוכחה שאת לא מטומטמת," אני אומר.
"זה לא," היא עונה לי נרגזת.
"טוב יש לי יום שלם להוכיח לך שאת טועה. לצערי מחר בבוקר אני שוב בתורנות," אני אומר לה.
"אם כך אנחנו הולכים לנצל את היום הזה כהלכה," היא עונה לי.
"ככה אני אוהב אותך," אני אומר לה בשיא הטבעיות.
אנחנו מגיעים ליורקוויל ולשמחתי יש חניה ליד החנות של קיילי.
"אחותי, תכירי זו רוז," אני אומר מיד עם כניסתי לחנות.
"את באמת יפיפיה," אומרת לי קיילי.
"תודה אחותי," עונה לה רוז ומחייכת אליה חיוך קטן וביישני.
"איזו שמלה מעלפת את לובשת. אני יודעת בדיוק מה להביא לך," אומרת קיילי ותוך דקות ספורות עורמת ערימה גדולה של בגדים על הדלפק.
אני מרגיש שהעייפות שוב משתלטת עלי. אני יודע שרוז בידיים טובות ולכן פורש הצידה ומתיישב על הכורסה בפינה.
"איך השמלה?" שואלת אותי בעליזות רוז.
"אהה.." אני עונה לה מתוך שינה.
"תראי איך האח שלך נרדם לי באמצע תצוגת האופנה," היא אומרת. צחוקן המתגלגל הוא הדבר האחרון שאני שומע בטרם אני שוקע בשינה עמוקה.
איני יודע כמה זמן ישנתי. מה שמעיר אותי הוא ריח של רוטב העגבניות המתפשט בחדר. אני פוקח עין תורנית ורואה את קיילי ורוז אוכלות ומתלחששות כאילו היו חברות מאז ומתמיד.
"תראי הנסיך התעורר משנתו, ואפילו לא קיבל נשיקה," אומרת קיילי.
"
"לא הספקתי," אומרת לה רוז בהתנצלות מעושה, "הפסטה הזו כל כך טעימה שלא יכולתי להפסיק לאכול. אני מרגישה כאילו לא אכלתי שנים."
"אז אני מבין שכל ההתקלות ההיא בג'יפ שלי היתה בשביל מנת הפסטה הזו, שאגב הריח שלה מטריף אותי. מקווה שהשארתם גם בשבילי," אני אומר, "אגב בחרת לך משהו פרט לאוברול המדהים הזה?"
"בהחלט," אומרת רוז, "אבל לא מגיע לך לראות כי נרדמת. אני יכולה לומר לך שדיברנו המון ואני מתחילה להשתכנע שאני לא כזו מטומטמת."
"רק בשביל זה אני שמח שבאתי לכאן," אני עונה ומגיש את כרטיס האשראי.
"ניק!" מתרעמת רוז, "נראה לך? כבר שילמתי."
אני מחייך לעצמי. פעם ראשונה שאישה דוחה את כרטיס האשראי שלי. "אם כך תרשי לי להזמין אותך."
"לאן?" היא שואלת.
"לאן שבא לך," אני עונה לה.
***
אנחנו יושבים על שפת האגם. מכנסנו מקופלים ורגלינו יחפות.
"אני כל כך אוהבת לטייל, אבל הוא תמיד היה מוצא איזה תרוץ עלוב מדוע לא," היא אומרת לי.
"יש לכם ילדים?" אני שואל אותה. משום מה התשובה שלה מאד חשובה לי.
"טרם בשלו התנאים לילדים, הוא נהג לומר לי. את עוד צעירה ויש לך כל כך הרבה מה לעשות לפני שתקשרי את עצמך לבית.
אתה מבין זה נאמר מפי איש עסקים שאמר שאין צורך שאעבוד כי הוא יפרנס אותי. בגללו ויתרתי על עבודתי כמעצבת פנים, עבודה שבזכותה הכרתי אותו. במקום, הוא דאג שאשב בבתי קפה בפגישה עם כל מיני נשים משעממות כדי לקדם את עסקיו."
אני חושב על דבריה. מנסה לדמיין אותה מנהלת שיחות ריקות מתוכן ומבין כמה זה לא מסתדר לי עם מי שאני חושב שהיא.
"ולך?" היא שואלת.
אני נזכר בשאלתה לגבי האינטימיות שלי עם נשים ורוצה להתבדח איתה בנושא אבל מרצין . "לשמחתי לא." היא מביטה בי ואני ממשיך, "היא הכירה אותי כשכבר הייתי רופא מצליח אבל אחרי נשואינו פתאום לא התאים לה לחכות לי בשעה שאני נקרא ללידה דחופה."
"אז היא מטומטמת," קובעת רוז, "אני הייתי מחכה לך כל הלילה."
"את בטוחה?" אני שואל אותה.
"תנסה אותי ותראה," היא שואבת אומץ ועונה לי.
"אני אשתף אותך במשהו," אני אומר לה מה שלא סיפרתי לאיש. "הוצע לי תפקיד במחקר שמאד קורץ לי וזה אומר חיים הרבה יותר מסודרים ממה שיש לי היום. עד עכשיו זה לא הפריע לי, להיפך נהנתי מכך שהיום שלי מלא ואין לי הרבה זמן פנוי. כל זה היה עד שאת החלטת להכנס לתוך הדלת של הרכב שלי . מה את אומרת כדאי שאשקול את ההצעה?"
"אני חושבת שכדאי שתבחן מה אתה אוהב יותר לעשות, בלי קשר אליי. כי אני אחכה לך בכל מקרה. אם תרצה כמובן."
****
שנה אחרי
"תגידי לבעלך שיירגע," אומרת המיילדת לרוז.
"את חדשה פה נכון?" שואלת רוז.
"אם את רומזת שזו הלידה הראשונה שלי, אז את טועה. אני עובדת כאן כבר כמה חודשים," עונה לה הרופאה ביהירות, "ואני לא אתן לאף אחד לומר לי מה לעשות?"
"את יודעת מה דוקטור," אומרת רוז, "אני מבקשת שתתני לבעלי ליילד אותי."
"תגידי לי את מטומטמת?" אומרת לה הרופאה.
"פעם הייתי עונה לך אולי כן, אבל ממש לא," עונה לה רוז, "אני אודה לך אם תתני לדוקטור מירן לילד את הבן שלו."
כאשר התינוק מגיח לעולם, רגע לפני שאני מגיש אותו לרוז, אני מסתכל עליו. "כמה יפה הוא, איזו יצירה מושלמת," עיניי מתמלאות דמעות, בדיוק כפי שראיתי פעמים כה רבות בעיני משפחות טריות בעבר.
אני מניח אותו על גופה של רוז, קרוב לליבה.
"ברוך בואך לעולם, ברוך בואך ילד של אהבה," אומרת לו רוז ונושק לו נשיקה אוהבת של אמא.
"שני דברים למדתי מאז שאנחנו יחד. האחד שאני באמת לא מטומטמת," היא אומרת לי.
"והשני?" אני שואל בסקרנות.
"השני," היא צוחקת, "השני הוא איך רופא נשים עושה אהבה, ואני מודה על כך."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
27 מאי 2018
