8:00 בבוקר
אני מוזגת לעצמי קפה ראשון וחוזרת למשרדי. אני מרשה לעצמי לקחת אתנחתא קלה ולהביט מהחלון על מורדות ההר שאני כל כך אוהבת. בעונה זו הוא מכוסה כולו בירוק ומקושט בשלל צבעים של פרחי האביב. הדקות האלה יקרות לי מפז. אמנם כעת עדיין שעות הבוקר המוקדמות אבל הבוקר שלי התחיל כבר מזמן. השעות האלה של טרום הזריחה עד לשעה שהמלון מתעורר הן השעות הפוריות ביותר שלי. איש לא מפריע לי. בדרך כלל אני בוחרת לי תחנת רדיו המשדרת מוסיקה שקטה ולצליליה אני עובדת. אני מביטה בסיפוק על התכנית לסוף השבוע הארוך. הכל מותאם כמו פאזל רב חלקים.
במעבר הזה שבין האביב לקיץ יתכן שיתרחשו סערות. אני מעיפה מבט לעבר הטלוויזיה ומבקשת מדני בעמדת הקבלה לעבור לערוץ מזג האוויר כדי להתעדכן בתחזית לסוף השבוע. "מסכנים אלה ליד האגם, איזו סופה רצינית מצפה להם היום אחר הצהריים," אני אומרת לו, "אנחנו צריכים להיות ערוכים לכך שיתכן שהאורחים יקדימו בגלל מזג האוויר הסוער."
"קירה," קוראת לי מרינה האחראית על האירועים במלון, "עברתי על התכנית שלך להיום. היא מושלמת. אני לא מאמינה שהצלחת לשכנע את רביעיית הכפר להופיע אצלנו. את הרי יודעת שזה אחד מסופי השבוע מלאי הפעילות בכפר."
"אין לי ספק שזו הסיבה שהמלון שלנו בתפוסה מלאה. אין לי אף חדר אחד פנוי, למעט השניים שהם בבעלותי," אני עונה לה.
אחד אחרי השני נשמעים מנועי המשאיות העמוסות בסחורה העולות במעלה ההר. בשל סוף השבוע הארוך נאלצנו להזמין הזמנות כפולות, מה שגורם לעומס גדול מהרגיל עליהן והמאמץ של המנועים נשמע למרחוק. הנהגים מחכים בסבלנות לפריקת הסחורה ומנצלים את הזמן כדי להתפנק בכוס קפה חם בתוספת המאפים הטריים שהגיעו זה עתה מהכפר.
ארוחת הבוקר בעיצומה. סבב שני של פנקייקים מטגן על הגז, וכך גם החביתות. "האורחים שלך קמו רעבים," אומר לי הטבח ומחייך.
"אתה טועה," אני עונה לו, "זה האוכל שלך שעושה אותם רעבים. לריחות במטבח שלך אין מתחרים."
"תודה קירה," הוא אומר לי ונוגע בכובע השף שלו כאות הערכה לדבריי.
"מה ששלך שלך," אני עונה לו וממשיכה בסיור שלי.
אני בודקת את הבריכות המחוממות. טמפרטורת המים ממש מושלמת. "כמה הייתי רוצה לטבול במים החמים כעת," אני אומרת למלאני המעסה שלנו. "יש לך הרבה הזמנות להיום?"
"הרבה?" היא עונה לי, "ביקשתי מדניאל שתבוא לעבוד איתי. אני לא עומדת בעומס."
"אנחנו צריכות לדבר על זה," אני אומרת, "שמתי לב שאת מאד עמוסה."
"אין כמוך קירה. גם אני חשבתי על זה אבל לא ידעתי אם תחשבי שאני סתם מתלוננת," עונה לי מלאני.
"אני שמחה שיוצא לנו לדבר," אני עונה לה, "חשוב לי שתדעי שאני מאד מעריכה אותך ואת העבודה שלך במלון. מתבשל לי בראש רעיון שיגרום לך לרצות רק לעבוד איתי."
"זה החלום שלי," אומרת לי בהתלהבות מלאני.
"אם כך עוד נדבר," אני עונה .
אני חוזרת ללובי וכהרגלי מעיפה מבט לשעון. השעה 10:00.
10:15 בבוקר
"קירה יש לך שיחה מבוב מהשרות המטאורולוגי," אומר לי דני.
"אני אקח את השיחה כאן," אני אומרת ונכנסת לעמדת הקבלה.
"את מעודכנת בחדשות?" שואל אותי בוב.
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
"מסתבר שמסלול הסופה השתנה פתאום והיא דוהרת לכיוון של הכפר. היא צפויה להגיע תוך כמה שעות להר."
אני מרימה את מבטי ורואה לנגד עיני את הגרף המתאר את השינוי במסלול הסופה. "זה אומר שאתם עומדים לסגור לנו את ההר?" אני שואלת ובעצם כבר מבינה.
"דני תארגן לך צוות שישב על הטלפונים וישלח הודעות לאורחים שעתידים לבוא. הבחירה תהיה בידיהם אם להגיע או לא. מבחינת בטיחות המלון לא בסכנה. הדבר היחיד שישתנה היא העובדה שכל הפעילות יערכו בתוך המלון. אי אפשר יהיה לרדת מההר לפחות עם מוצאי שבת."
"מרינה, אני מבקשת שתדאגי לכך שירימו את הקירות סביב הבריכות המחוממות ושהמעברים התת קרקעיים יהיו שמישים, למרות שלפי דעתי לא אמורה להיות איתם בעיה."
דני מעדכן אותי כל הזמן בצ'אט הפנימי.
דני: יש לנו שלושה ביטולים דווקא בגלל שהם לא יכולים להגיע לאזור.
דני: שני זוגות עזבו בגלל הילדים.
דני: עוד זוג קשישים, הגולדפינגרים, ביטלו בגלל מחלת הלב של הבעל.
על כל אחת מההודעות האלה אני מאשרת לו להחזיר להם את מלוא התשלום.
הפעילות במלון מתנהלת כעת בהילוך גבוה. השעה כבר 12:00.
12:24 בצהריים
"זו ממש שערורייה," אני שומעת קול של אשה בלובי, "אני דורשת החזר כספי מלא ופיצוי הולם."
אני עומדת לצאת ממשרדי לדבר איתה כאשר הטלפון על משרדי מצלצל. על הצג אני רואה את מספר הטלפון של תחנת המשטרה. "קירה, נתבקשתי להודיע לך שעוד שעה סוגרים את הכניסה להר."
אני מרגישה את הפרפרים בבטן. יש לי רק שעה עד שהסופה תכה בצלע ההר. אני ממהרת לגברת שבלובי.
"אפשר לעזור לך גבירתי?" אני אומרת למרות שאני כבר מזהה אותה.
"את? מה את כבר יכולה לעזור. אני רוצה את המנהל," היא נובחת עליי.
"אני מנהלת פה. במה אני יכולה לעזור לך גברת גרינפילד?" אני שואלת בקול רגוע.
"אני רוצה פיצוי," היא חוזרת על דבריה.
"את מוכנה להואיל בטובך להסביר לי בעבור מה?" אני שואלת.
"נו איזו שאלה מטומטמת זו. הזמנתי מקום לסוף השבוע הארוך ועכשיו נהרסה לי החופשה," היא עונה לי בכעס.
"אם אינך רוצה להישאר אדאג שיזכו אותך עבור הזמנה שלך במלואה," אני אומרת.
"אני אתבע אתכם," היא אומרת ומצביעה באצבע מאיימת עליי.
"הייתי מציעה שתתבעי את שר הסופות. אני מוכנה להצטרף לתביעה. גם לי נגרם נזקי כספי ברגל הסופה הזו," אני עונה לה ברצינות.
"את חוצפנית," היא אומרת לי, "אני שמחה שהבן שלי כבר לא אתך. תראי איזו חברה מוצלחת יש לו. את בטח מזהה את הדוגמנית הזו. או בעצם לא. מעולם לא התעניינת באופנת עילית."
אני מתעלמת מהערה שלה. "אני מבקשת ליידע אותך שתוך שעה סוגרים את ההר. המלון לא נמצא בסכנה. הדבר היחיד הוא שאי אפשר יהיה לעזוב אותו עד תום הסופה.”
"נראה לך שאני רוצה לחזור עכשיו הביתה אחרי שהגעתי לכאן?" היא שואלת.
15:00 בצהריים
אני יושבת במשרד מול המסך. בסך הכל אני מאד מרוצה. הביטולים היו לא רבים. אין זו הסופה הראשונה שלנו על ההר ואנחנו יודעים היטב להתנהל בנוהל חרום. כל האירועים הועברו לאולמות של הבנין הראשי של המלון, והמעברים התת קרקעיים מאפשרים לנופשים להגיע אליו בקלות.
אני ניגשת לעבור על המיילים השוטפים ומתחילה להרגע מהבוקר הצפוף שהיה.
"תאמרי לי מה עבר לך בראש בשעה שהורית על החזר מלא למי שביטל ברגע האחרון?" אומר לי דוד ארי שנכנס לחדרי.
"שלום גם לך דוד ארי," אני עונה לו בשלווה, "כל הביטולים היו של לקוחים קבועים. אני בטוחה שאתה רוצה שלקוחותינו יהיו מרוצים וישובו לכאן בקרוב. אני טועה?"
"את יודעת איזה נזק את גורמת למלון?" הוא עונה לי והפעם מרים קולו עליי.
"אתה יודע דוד ארי, זו הפעם השנייה שמאשימים אותי היום בסערה הזו. אז לא, אני לא אשמה בביטולים," אני עונה לו.
"היי קירה, אל תשכחי מי מנהל פה את המלון," הוא אומר לי, "בסך הכל את כאן בזכות זה שאת אחיינית שלי."
"אני מציעה לך להירגע," אני אומרת לו ובתוכי בוערת מכעס, "המלון שלנו בתפוסה כמעט מלאה למרות הכל."
"כמעט קירה. הוא היה בתפוסה מלאה לפני שאת החזרת כספים לכולם," הוא אומר לי.
"תרשה לי לתקן אותך. הוא היה בתפוסה מלאה לפני שהתקבלה ההודעה על כך שהסופה סטתה לכיוונינו וההר עומד להסגר בקרוב מאד."
"אני לא מאמין שאת עוד עונה לי," הוא צועק ודופק על השולחן.
"אני מבקשת שתצא ממשרדי," אני אומרת בכל השקט שאני מסוגלת לגייס.
"בריאןןןןן! " צועק דוד ארי לעבר אחיו, "בוא הנה מיייד!"
דוד בריאן מגיע בריצה, כולו מתנשף. "מה קרה?" הוא שואל בדאגה.
"רציתי שתהיה כאן בששה שאני מפטר את קירה," אומר דוד ארי.
דוד בריאן מביט בי ובאחיו ותוהה מה בדיוק היה פה.
"דוד ארי מפטר אותי בגלל שהסופה עומדת להגיע למלון," אני אומרת בקול רציני, מנסה לא לצחוק.
"כמה שנים עוד נצטרך לפרנס אותך," הוא מסנן לעברי, "את כבר לא היתומה המסכנה בת החמש שהוריה נהרגו בתאונה." הוא אומר יוצא מחדרי. הוא ניגש ללובי וברגע האחרון הוא מסתובב לכיווני ואומר בקול רם לאזניי כל: "את מתבקשת לפנות עוד היום את החדרים שלך במלון."
אני קמה מכסאי וניגשת ללובי. "את החדרים במלון רכשתי במיטב כספי."
"באמת? ומאיפה הכסף הזה אם לא ממני?" הוא עונה לי בקול, נהנה שיש קהל שמקשיב לו, "שנים אני מפרנס אותך."
"אני מציעה לך שאת השיחה הזו נמשיך במשרדי," אני אומרת לו מנסה לשלוט בעצמי.
"המשרד שלך?" הוא אומר בלעג, "כל מה שבמלון הזה שייך לי."
"האמנם?" אני עונה לו.
הוא מסתכל עליי המום לרגע. "מה אמרת כפיית טובה שכמוך?"
"שנמשיך את השיחה אצלי במשרד?" אני חוזרת על דבריי.
"מדוע שלא ישמעו כאן כל העובדים את מה שיש לך לומר?" שואל אותי דוד ארי.
"אני לא בטוחה שאתה תרצה שישמעו," אני עונה לו.
"העובדים שלי מעריצים אותי, בניגוד אליך," הוא עונה לי בהתנשאות, "אין דבר שתאמרי שישנה זאת."
"כרצונך," אני אומרת. הפעם אני יודעת שלא אשתוק עוד.
"קירה," נשמע קולו של סבי.
"סבא," אני אומרת ורצה אליו. הוא מחבק אותי ואני מניחה לרגע את ראשי על כתפו, בדיוק כמו שהייתי עושה כשהייתי ילדה. "באת להעביר אתנו את הסופה?"
"הדבר הראשון שאמרתי לסבתא כשקיבלתי את ההודעה על הסופה הוא שאנחנו הולכים להיות אתך," אומר לי סבא. הוא מלטף את לחיי באהבה גדולה ומחבק אותי שוב. "מה את הולכת לעשות בנוגע לדודך?" הוא לוחש לאזני.
"אני חושבת שהגיע הזמן," אני עונה לו.
"אני חושב שהגיע הזמן," הוא עונה לי.
"שנלך למשרדי?" אני חוזרת על בקשתי.
"אני מפה לא זז," הוא עונה לו, "שלום אבא. אין לך מושג.."
"אם כך," אני קוטעת אותו, "שיהיה כרצונך."
"ראית אבא איך היא קטעה את דבריי החצופה הזו. אני כבר לא יכול איתה. אני חושבת שהגיע הזמן להיפרד ממנה," אומר דוד ארי. כל אותו זמן עומד דוד בריאן ושותק.
"תן לה לדבר," אומר לו סבא בקולו העמוק והקשוח. והוא ידוע להיות קשוח.
"כשהייתי בת שתיים עשרה, לפני שהתחלתי את לימודיי בבית הספר התיכון ושבע שנים אחרי התאונה, היתה לי פגישה עם עורך הדין של הוריי. סבא יכול להעיד על כך כיוון שהיה נוכח. הייתי כבר מספיק בוגרת כדי להבין מה אומרים המסמכים שהוגשו לפניי. אמרתי לו שאתה ודוד בריאן מנהלים את המלון וכך יהיה."
אני עוצרת לרגע. קהל האורחים מתאסף סביבי. בולטת מכולם גברת גרינפילד שסקרנית לשמוע מה יש לי לומר . על פניה חיוך של שמחה לאיד.
"פגישה נוספת נערכה כאשר סיימתי את לימודי התיכוניים. אתה יודע הרי שהוריי דאגו לי לקרן ללימודים והייתי זקוקה לכסף הזה כדי לשלם את לימודי באוניברסיטה. לא ידעתי אז שאזכה במלגות והלימודים לא יעלו לי סנט."
"כמה את אוהבת לנפנף בעובדה הזו. מה את חושבת שהעובדה שאת יתומה לא תרמה לכך שתקבלי את המלגות?" הוא אומר בעליזות כאילו זכה כעת בוויכוח.
אני מתעלמת מדבריו וממשיכה. " פגישה האחרונה היתה כשמלאו לי עשרים ואחד," אני אומרת.
"ברור. היית צריכה מי שיממן לך את החיים" הוא אומר, "אני לא חושב שאחרי כל מה שעשיתי בשבילך חשבת שאני צריך לממן אותך."
השיחה מופסקת בשעה שנכנס ללובי קצין משטרה יפה תואר בלוויית שני ילדיו. "זהו ההר סגור רשמית,"
"ובכן," אני ממשיכה לאחר שתיקה קצרה, "בגיל עשרים ואחד התנהלה השיחה הרצינית מכולן, זו שקבעה את עתידי. הייתי צריכה לקחת בה החלטות מאד קשות. אתה מבין דוד הארי כל השנים האלה ידעתי על הסכסוך שלך עם אבא שלי ועל כך שמכרת לו את חלקך במלון הזה. אפילו מניה אחת אין לך בו. כל השנים האלה שחיית על חשבון המלון מאז שאבי נהרג, בעצם חיית על חשבוני," שקט משתרר בלובי. "אני אסירת תודה לך על שלקחת אותי לביתך ונהגת בי יפה. יכולת למסור אותי לבית יתומים אבל חסת עליי. שלוש פעמים נשאלתי בחיי אם אני רוצה לקחת עליי את ניהול המלון הזה אותו קנה אבי ממך ומדוד רוברט, לאחר שנגלו ביניכם סכסוכים בלתי ניתנים לגישור. שלוש פעמים אמרתי לעורך דיני שישאיר לכם לנהל אותו. עם זאת אין זה אומר שוויתרתי על בעלותי בו. בגיל עשרים ואחד חתמתי על מסמך שיאפשר לכם להפעיל את המלון כל עוד אתם רוצים, אבל אין לכם זכות למכור אותו או להוריש אותו לילדכם."
אני מסיימת את דבריי. לא היה לי קל לומר אותם, אבל ידעתי שהגיע הזמן שיאמרו.
"היה לי חשוב שתדעו שאני יודעת. כעת יש לנו מלון לנהל וכדאי שנחזור לעבודה. אני הולכת לעזור לסבא וסבתא להתארגן בדירה שלי ומיד ארד."
"ומה זה אומר לגבי?" אומר לי דוד ארי בשעה שאני פונה למעליות.
"דבר לא השתנה," אני אומרת וצוחקת, "אתה עדיין המנהל של המלון, אבל אתה יודע כעת גם מי אני."
17:30 אחר הצהריים
הרוחות שואגות בחוץ, והסערה מתדפקת על החלונות. עם זאת האווירה במסעדה המלאה מפה לפה נעימה מאד. כיוון שכל העובדים נשארו על ההר החלטנו לשנות את סגנון ההגשה והם מתפקדים כעת כמלצרים ועוברים בין השולחנות, דואגים לאורחים לכל מחסורם.
את האולם העצום של המסעדה מלטפים צלילים רכים של פסנתר. אני עוברת בין האורחים וזוכה למחמאות רבות על תפקוד המלון. איש מהם לא מוטרד ממזג האוויר הסוער, וכולם מתרגשים לקראת הפעילויות הצפויות להם הלילה.
אני מגיעה לשולחנה של משפחת גרינפילד. "קירה יקירה," פונה אלי אם המשפחה בחיוכים, "תמיד ידעתי שאת מישהי מאד מיוחדת. לא פלא שבני לא התחתן עדיין. אין מי שתשווה לך."
אני מחייכת אליה חזרה. "תודה," אני אומרת ומנסה שלא תראה על פני את מה שאני באמת מרגישה כעת.
"מה שלומך קירה מתוקה," אומרת לי בקול מתקתק אליסון אחותו של בראד חברי מימי התיכון, "אז מה כל זה שלך. לא יאומן."
"אני אשמח לעזור לך לתבוע מהם את כל מה שמגיע לך," אומר לי בראד, "אני לא יודע אם את עוקבת אחרי אבל אני שותף בכיר במשרד עורכי דין."
"לא ידעתי. כל הכבוד לך," אני אומרת ופונה לאליסון "ומה קורה איתך?"
"עדיין מחפשת את האחד," היא עונה לי, "למרות שנראה לי שמצאתי אותו." היא מצביעה לעבר הפסנתר. "הפסנתרן שמנגן כעת זה לא קצין המשטרה שהודיע על סגירת ההר?"
"הוא ולא אחר," אני עונה, "נכון שהוא מעלף? רוצה שאכיר ביניכם?"
"כן," היא עונה לי ועיניה נוצצות, "יש לי הרגשה טובה בקשר אליו. הוא נראה לי איש משפחה."
"מיד," אני אומרת וניגשת לפסנתרן.
"יש מישהי שרוצה להכיר אותך. קוראים לה אליסון גרינפילד. היא באה ממשפחה מאד עשירה," אני אומרת לו.
"עשירה… נשמע טוב," הוא צוחק אליי וקם, "והיא יפיפיה הורסת?"
"תשפוט בעצמך," אני עונה לו ומובילה אותה לשולחן.
"נו מה תאמרו על מזג האוויר הפרוע שלנו. הסערה הזו ממש הפתיע אותנו," הוא אומר להם, "נעים לי מאד להכירכם, אני קורי."
"קורי הוא מנהל תחנת המשטרה האזורית שלנו," אני מוסיפה.
"לא הייתי מנחשת שגבר שפורט על פסנתר כמוך הוא קצין משטרה קשוח," אומרת לו אליסון, "אני אליסון חברה טובה של קירה."
"באמת?" הוא אומר, "קירה לא דיברה עלייך."
"אני בטוחה שאתה לא מכיר את כל החברים של קירה למרות שאתה עובד איתה," היא עונה לו מסתירה את עלבונה.
מבטו של קורי שוב נודד לרוחות הסוערות שבחוץ. "קשה להאמין שהאביב נגמר ואנחנו בפתחו של הקיץ. בדרך כלל הרוחות סוערות פה בחורף ונושאות איתן ענני שלג."
אני מביטה באליסון. רואה שהיא מתאמצת לומר משהו חכם שירשים את קורי אבל לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות.
"היו לי תכניות גדולות לערב, " הוא אומר, "היום לפני עשר שנים בדיוק עמדתי למרגלות ההר הזה וחגגתי את אהבתי לקירה. היום חל יום נשואינו העשירי." הוא מסיים את דבריי ונושק לי לעיניהם ההמומות של בני משפחת גרינפילד.
בחוץ ממשיכה הרוח לשרוק ולהתדפק על החלונות הגדולים של המלון שלי. האורחים שלי כבר לא שמים לב אליה. הם יודעים שלמרות שאגותיה היא לא תפגע בהם. רק קורי ואני עומדים חבוקים ומביטים בה מוקסמים. הרי זה לא מבט שכיח בימים האלה בתפר שבין האביב לקיץ.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
13 יוני 2018