דסטין
אני יושב ומשקיף על המים. הייתי חייב את ההפסקה באמצע היום. הישיבות האלה מתישות אותי ואני מרגיש שאני צריך קצת חופש. מרגיש שחסר לי אוויר.
יום שישי היום ולפניי המשך הישיבה הבלתי נגמרת הזו.
לפעמים אני תוהה מדוע מבקש ממני הלקוח שלי לשבת אתו במשך השעות הארוכות בשעה שהוא עדיין מנהל משא ומתן למכירת חברת המדיה שלו. הרי הוא מודע היטב לשכר הטרחה הגבוה שאני לוקח.
העובדה שהוא סופר לי את השטרות אחרי כל דיון לא גורמת לי לרצות להשתתף בדיונים המתישים האלה, כשכל התפקיד שלי בהם הוא להיות נוכח.
אני לא נוהג לשתות באמצע היום, אבל מביט כעת לעבר פאב "אמסטרדם" ומתלבט. כמה מתאים לי עכשיו לשתות בירה צוננת. אני נאנח. ברור לי שאיני לא יכול להרשות לעצמי להופיע במשרד מריח מאלכוהול.
אני מחליט שמה שלא יהיה אודיע להם שהישיבה מסתיימת בשעה… טוב אני אחליט כבר מתי. מה שבטוח שהלילה איני מתכונן להישאר שוב עד חצות.
אני חוזר למשרד בחוסר רצון. אינני אוהב לאחר, כשם שאני שונא שמאחרים לפגישה איתי.
"עורך הדין ג'דסון, אני מבקש לצרף לישיבה את בתי קיילה. היא צריכה להגיע כל רגע," אומר לי מר סטון.
אני מתעלם מהעובדה שהוא פונה אלי ישירות. "לפי מיטב זכרוני הישיבה צריכה להתחיל עוד דקה אחת," אני עונה לו, נותן לו להרגיש את חוסר שביעות רצוני. "אני חושש שאיחור מראה על זלזול במי שאתה אמור להיפגש אתו."
"אני מסכימה אתך לחלוטין עורך הדין ג'דסון," אומרת לי קיילה שנכנסת לחדר הישיבות. "האמן לי שלקחתי מרווח בטחון. זה לא היה בידי אלא בידי הגורל שהתערב. הייתה תאונת דרכים עם נפגעים ונתקעתי בפקק בלי יכולת לזוז."
אני מביט באשה הזו הלבושה בחליפה מחויטת שחורה וחולצה לבנה. שיערה אסוף בצורה מוקפדת וכולה משדרת מראה של אשת עסקים. מה שבעצם אני רוצה לומר הוא שהיא לא מסוג הנשים שעושות לי את זה.
להפתעתי היא מתיישבת ומוציאה מתיקה דוחות ומגישה אותם ללקוח שלי. "הייתי מבקשת הסברים על הדוחות האלה."
"סליחה?" עונה לה הלקוח שלי, "אני איש עסקים. יש לי עובדים שמתעסקים בניירת הזו. חוץ מזה שאין לי כוונה להסביר לך שום דבר. העובדה שאת "הבת של" לא מרשימה אותי. את העסקים אני עושה עם אביך."
"אתה כנראה לא מבין אותי מר טייט. אני לא יכולה להמליץ לאבי לעשות איתך את העסקה הזו אם לא תספק לי הסבר הגיוני למה שמופיע בדוחות האלה," היא אומרת.
"קיילה, את כאן כדי לחתום על הניירת, לא להתיימר שאת מבינה משהו," אומר מר סטון בכעס.
"אני מצטערת אבא. אני לא יכולה לתת לך לעשות טעויות כאלה," היא עונה.
"איך את מדברת אלי?" אומר מר סטון, "החברה הזו שלי ואת עובדת בה רק בגלל שאת הבת שלי."
"אני מבקשת שלא תכנס לפסים אישיים. העצה שלי היא עסקית בלבד," אומרת קיילה.
"החברה הזו תהיי שלי אם תרצי או לא," הוא מסנן לעברה.
קיילה משתתקת ומעיפה מבט מבעד לחלון. אני רואה שהיא נלחמת בעצמה לא להיסחף ולענות לו. דווקא על כך אני מעריך אותה.
"אתה מבין שהמספרים שהוצגו בפניך הם מספרים שאינם משקפים את המציאות. אני יכולה להסביר לך. ביליתי יום שלם במטרה למצוא את ההסבר לשוני במספרים, ולא מצאתי," אומרת קיילה.
"לא ביקשתי ממך שתבדקי אחריי. אני איש עסקים מנוסה וצר לי שאת לא מעריכה אותי כראוי," אומר מר סטון.
"להזכירך אני אנליסטית בחברה שלך. זה התפקיד שהגדרת לי," היא עונה לו.
"את יודעת מה קיילה? את מפוטרת," הוא אומר לה בלי להניד עפעף.
"כרצונך," היא אומרת וקמה ללכת.
"תשאירי לי את המפתחות של המשרד, הרכב וגם הדירה," הוא אומר.
"את מפתחות המשרד אשאיר למזכירה שלך אחרי שאפנה את חפציי האישיים. את הרכב והדירה רכשתי מכספי," היא עונה לו בקול קר.
"ומי מימן אותך כל השנים?" הוא מרים עליה את הקול.
שוב היא שותקת, חוככת בדעתה האם לענות לו.
"כיוון שאתה אבא שלי אני מציעה שנסיים את הדיון הזה ביחידות," היא עונה לו לבסוף.
"כאן ועכשיו," הוא אומר לה ומצביע באצבעו על השולחן.
אני רואה את הלקוח שלי זע בחוסר נוחות על הכיסא שלו. האמת שגם אני מרגיש מאד לא נוח במצב הזה וחושב שעם איש כזה לא הייתי רוצה לעשות עסקים, אבל זו לא בחירה שלי.
"את מקנאה בעובדה שהחברה שלי צעירה ממך בשנה," הוא רושף לעברה, "לידיעתך בה אני תומך ברצון, ובך כי אין לי ברירה."
"אתה לא רציני?" עונה לו קיילה בכעס, "אני עבדתי אצלך וקיבלתי משכורת. בהחלט לא משכורת של בתו של הבעלים. את הכסף שלי הרווחתי בזכות ולא בחסד. אני מבינה שאתה מוכן לסכן את כל העסק שלך בגלל הרגליים היפות של הצעירונת שלך. שיבשום לך."
קיילה
כמה קשה היה לי לסתום את הפה. אני ממש לא מתפלאת על מה שקרה זה עתה. ביום שאבא שלי ויתר על כולנו בשביל הכוכבנית הזו, היה לי ברור שהיא עוד תפשיט אותו מכל נכסיו.
כיוון שמגיל צעיר אני מפרנסת את עצמי זה לא ממש משנה לי במה הוא משקיע. הדבר היחיד שמפריע לי שהוא מתנהל כך מול אנשים שאיתם הוא אמור לעשות עסקים. ההתנהגות שלו עלולה לעלות לו ביוקר. כי לא הכל כסף בחיים. לבנות מוניטין לוקח שנים, להרוס אותו לוקח דקות בודדות.
אני יוצאת מהחניה של הבניין המפואר בו נערכה הפגישה. אני נוסעת ל"מגדלי סטון" הבנין בבעלותו של אבי, מחנה את הרכב ברחוב, מורידה ממנו את תו החניה וצועדת לעבר המעלית.
אני מוציאה את המפתח החכם ויודעת שזו הפעם האחרונה שאשתמש בו. אולי תחשבו שאני חשה מועקה. ההיפך הוא הנכון. אני מרגישה הקלה עצומה. סוף סוף אוכל להיות מי שאני באמת. יש לי מספיק חסכונות בצד כך שאני יכולה להיות בררנית לגבי הצעות העבודה שיקרו לפניי.
"סינתיה כנסי איתי לחדרי בבקשה," אני אומרת למזכירתו האישית של אבי.
"זה נכון מה ששמעתי?" היא שואלת אותי בקול שקט, לא רוצה שהאחרים ישמעו.
"כן," אני עונה לה בקול שלא מסגיר דבר.
"הוא אמר שעוד תתחנני שיקבל אותך חזרה לעבודה, אבל הוא לא מתכוון להקל עלייך," היא אומרת.
"יקירתי, אינני מתכוונת לחזור לכאן. העזיבה שלי היא סופית," אני אומרת לה ומחייכת, "אני מבקשת שתרשמי כל מה אני לוקחת מהמשרד. בואי נתחיל עם התעודות שלי שתלויות על הקיר."
"את יכולה להיות גאה בעצמך. על התעודות שלך מצוין שסיימת בהצטיינות יתרה. זה לא דבר של מה בכך. את זה איש לא יוכל לקחת ממך. תמיד לא הבנתי למה אביך מנסה להקטין אותך," היא אומרת לי.
"אני רגילה לזה. כל חיי הייתי פחות נחשבת. הוא היה כל כך גאה באחי. לפעמים נדמה לי שהיה מעדיף שאני אהיה זו שמתה."
אני ממשיכה לארוז.
"בינתיים תתקשרי לאבטחת המחשבים ותבקשי מהם להסיר את ההרשאה שלי. אינני רוצה שתהיה לי יותר גישה למחשבי החברה.
תרשמי שאני לוקחת את ספרי הלימוד שלי בנושא "דיני סחר בינלאומי." את התמונה שלי עם אמא שלי אין צורך שתרשמי. היא כבר מזמן לא חשובה בעיניו. גם אותה היה מעדיף לראות מתה במקום אחי."
אני מסתכלת מסביבי. על המדפים יש כל מיני מזכרות שקיבלתי מלקוחות. אני משאיר את הכל כמות שהוא.
"המחשב הזה הוא רכושי האישי. אם יש צורך אשלח לך את הקבלה על רכישתו."
"את מגזימה קיילה," אומרת לי סינתיה, "אני בטוחה שהוא לא ירד לפרטים כאלה." אני נמנעת לספר לה על כך שרצה לקחת ממני את הרכב והדירה.
"מאד נהניתי לעבוד איתך. את מקסימה," אני אומרת לה ומגישה לה את המפתחות.
כאשר אני יוצאת מהמעלית ניגש אליי השומר ולוחץ את ידי. "אני מאד מצטער. שמעתי שפוטרת. אני מקווה שזה זמני בלבד."
"כמה נחמד מצדך," אני עונה לו, "אבל אני עם המקום הזה סיימתי."
אני מניחה את הקרטון ובו חפציי האישיים בכסא שליד הנהג ויוצאת לביתי.
השעה כבר חמש והשמש עדיין מאירה בשיא חומה. אני פותחת את החלון שבגג הרכב ונותנת לרוח לפרוע את שערי. משקפי השמש הגדולות שעל פני מונעות מהן להפריע לי לראות את הכביש.
אני מחפשת תחנת רדיו, אבל צלצול הטלפון נכנס ומפריע לי.
"שלום מיס סטון. אני מצטער שאני מפריע לך אבל אביך דורש שאכניס אותו לדירה שלך," אומר לי הארי השומר בבניין מגוריי.
"אמור לו שאינני מאשרת לו להיכנס. לא היום ולא בכלל." עכשיו אני כבר ממש כועסת.
אני מתקשרת לחברתי שירלי. אני מרגישה שאני מתפוצצת.
"היי מותק, אני חייבת לצאת הלילה. אבי פיטר אותי ועוד באמצע ישיבה עם לקוח. עד כאן הכל בסדר," אני אומרת לה, "אבל זה שהוא חושב שהוא יכול לקחת ממני את הרכב והדירה, אלה שקניתי מכספי, זה כבר יותר מידיי. ברוב חוצפתו הוא דרש מהשומר לתת לו להיכנס לדירתי בהעדרי."
"איפה את?" שואלת שירלי.
"בדרך לדירתי. אני בצומת הגדולה," אני עונה לה.
"מעולה. אז תפני ימינה לכיוון הדירה שלי," היא אומרת , "אני כבר יורדת למטה." תוך שתי דקות אני עוצרת ליד שירלי ומחכה להוראות.
"אנחנו נוסעות לחנות של מרי לואיז," היא אומרת, "נו למה את מחכה."
אני מסתובבת ופונה לכיוון לב העיר בו שוכן המתחם של חנויות האופנה היוקרתיות. מרי לואיז כבר מעודכנת שאנחנו בדרך ועל הדלפק כבר נערמו שמלות במידה שלי. היא מעיפה בי מבט ושולפת מתוך הערימה שמלה שחורה משובצת בחרוזים צבעוניים עם מחשוף גב נדיב.
"אני לא מוכנה בכלל לשמוע," אומרת לי מרי לואיז למרות שלא אמרתי מילה, "זו השמלה המושלמת עבורך."
אני לוקחת אותה לחדר ההלבשה ומתבוננת בה. שירלי ממהרת להיכנס אחרי. "נו, תמדדי."
"נו באמת שירלי את צוחקת עלי? את יודעת מה סגנון הלבוש שלי. אני מבינה שאת רוצה להפשיט אותי מהסגנון המחוייט, אבל בין זה לבין ללכת חצי ערומה יש מרחק."
"מעולה. אם כך את מרגישה, זו בדיוק השמלה שאנחנו לוקחות. תמדדי," היא אומרת לי בקול מאיים.
אני צוחקת ומודדת. "זו לא אני שם במראה," אני אומרת מנסה להסתיר את מה שאני חושבת. הבד העדין מלטף את גופי ונותן לי הרגשה כל כך נעימה. למרות שהמחשוף נועז הוא יושב עלי בצורה מושלמת.
"נו," שואלת מרי לואיז, שמשחילה לי מתחת לדלת זוג סנדלים.
אני שותקת ומודדת את הסנדלים. "איך ידעת מה המידה שלי?" אני שואלת אותה.
"אני מבינה שצדקתי בבחירה שלי. תפתחי כבר את הדלת, אני רוצה לראות." אני פותחת את הדלת. פתאום אני קצת מתביישת.
"אני אפילו לא שואלת אותך," היא אומרת ושולפת את הנייד שלה ומצלמת אותי. "את נראית כמו דוגמנית," היא אומרת ומראה לי את התמונות, "תראי."
אני לא יודעת מה עובר לי בראש כשאני עומדת מולה בפוזות שונות ונותנת לה לצלם אותי כרצונה.
"שתדעי לך שאת התמונה הזו אני מגדילה ותולה פה על הקיר," היא מודיעה לי.
להפתעתי, גם אני אוהבת את התמונות. עכשיו גם מצב רוחי מרומם ואני רוכשת את השמלה והסנדלים ועוד כמה שמלות קלילות כאלה בצבעים שונים. כמובן שגם להן אני מתאימה סנדלים.
אני מוציאה את כרטיס האשראי שלי בשעה שמרי לואיז עורכת את החשבון. היא מוסיפה לי שרשרת זהב דקה להשלמת המראה. אני מגישה לה את הכרטיס ולא בודקת כלל את החשבון. כאשר אני מקבלת את הקבלה אני נדהמת מהמחיר.
"נראה לי שטעית," אני אומרת.
"עשיתי לך הנחה גדולה," היא אומרת בהתנצלות.
"את עוד מתנצלת הפניי. עשית לי הנחה גדולה?" אני אומרת, "הנחה ענקית. אני לא רוצה שתפסידי בגללי."
"מבטיחה לך שבפעם הבאה אהיה פחות נדיבה אם זה ישמח אותך."
דסטין
הישיבה ההזויה הזו הסתיימה בכך שמרשי אמר שהוא רוצה לבדוק על מה קלייה מדברת והקפיא את המשא ומתן.
"היא עוד תשלם על זה," מסנן מר סטון. אני רוצה לומר לו שהיא כבר משלמת, הוא פיטר אותה. אני עדיין מזועזע מהאופן בו עשה את זה, בעיקר בגלל שהיא הבת שלו. אני מרגיש כל כך חסר מנוחה ומחליט לנסוע ישר לדירתי.
אני לא רגיל לצאת בשעה כזו מוקדמת. אני מצטער שהשארתי את משקפי השמש בתיק מאחור כיוון שהשמש מסנוורת אותי מאד. למזלי אני מגלה שכובע המצחייה שלי מונח על הכיסא לידי ואני חובש אותו. אני מרגיש מיד הקלה בעיניי.
חוסר השקט לא עוזב אותי גם אחרי שאני יוצא מהמקלחת. אני לובש מכנס קצר וניגש למזוג לי משקה, מוסיף לו קוביות קרח ויושב כך בסלון הבית ועוצם את עיניי.
אני כל כך שמח שנפרדתי מורוניקה. גם היא תרמה לחוסר השקט המתמשך שלי ולהתמכרות שלי לשעות עבודה ארוכות כל כך.
ג'קוב שולח לי הודעה שהחבר'ה נפגשים ב"אמסטרדם," ושואל אם אני מתכוון להגיע. "יש הופעה חיה היום, לא סגור כל כך מי הלהקה, אבל שמעתי שהם טובים."
אני לא עונה לו כי אני בעצמי לא יודע מה אני רוצה לעשות הלילה. ג'קוב לא מרפה ומתקשר. "תקשיב, יש מישהי שאני מעוניין בה והיא באה עם חברה. בבקשה תבוא. נראה לי שזה יום המזל שלי."
"נראה לך שבא לי להיתקע עם מישהי הערב רק בגלל שהטסטוסטרון שלך גבוה היום?"
"אני אחזיר לך," הוא עונה לי.
אני לא יודע מה יש במשפט הזה שגורם לי להתרצות ואני מוצא עצמי עומד בחדר הארונות שלי ובוחר בגדים. הלבוש של חליפה השחורה עם חולצה הלבנה כל כך טבוע בי שאני ממש מתלבט.
כל כך הרבה זמן לא יצאתי לבלוי חברתי ספונטי כזה. לבסוף אני מחליט ללכת עם ג'ינס שחור וחולצת טריקו שחורה. אני מביט בראי ודווקא מרוצה מהמראה שלי. אני מוותר על הגילוח ורק מתיז עלי קצת מי בושם.
האווירה ב"אמסטרדם" עליזה ואני מרגיש כאילו שנים רבות ירדו מעל כתפיי. אני מתקבל בשמחה על ידי החבר'ה ומופתע לראות שאף אחד לא יורד עליי בשל היעדרותי הממושכת.
אני פוגש את ג'קוב ובת זוגו לערב זה. היא בדיוק הטיפוס שלו ואני שמח בשבילו. כבר הרבה זמן הוא לבד, והוא נראה מרוצה.
החברה שלה להפתעתי בחורה יפה. היא לובשת שמלה שחורה, שחושפת מאחור את גבה, אבל אני מרגיש שזה לא עושה לי כלום.
אני משתתף בשיחה. מידי פעם מחליף אתה כמה מילות נימוס, אבל בזה זה מסתיים. היא מצידה מנהלת שיחה ערה עם חברותיה, כך שזה מוריד ממני את העול של לשעשע אותה.
השולחן לידינו מלא בחבורה קולנית, שזה כשלעצמו מקשה על האפשרות לתקשר. אני נזכר בחיוך בבירה עליה פנטזתי הבוקר, בירה מתוצרת מבשלת השיכר של הפאב, ומזמין לי אחת כזו. הבירה הצוננת יורדת במורד גרוני וכל השבוע שעבר מתחיל להישכח ממני.
אני שם לב שנעשה שקט יותר. אני מביט על השולחן לידינו ורואה שהחבורה הקולנית עזבה. המלצרית ניגשת ואוספת את הכלים המלוכלכים ומסננת: "קמצנים." אני מחייך והיא מסתכלת עליי נבוכה, מושכת בכתפיה. "ישבו כל כך הרבה שעות, שתו כמויות ובסוף השאירו רק חמישה אחוז שזה כלום," היא אומרת לי
"מסכים איתך," אני אומר לה, "מבטיח לך שאנחנו לא כאלה."
את השולחן תופסת קבוצה של ארבע בנות. הן מדברות ביניהן בשקט. אני רואה שהגברים שבחבורה מתעוררים למראה שלהן. גם אני סוקר אותן. הן לבושות בטוב טעם ונראות טוב. אני שם לב שהבחורה שיושבת לידי נועצת מבטים באחת מהן שיושבת אלינו עם הגב. היא לבושה שמלה שחורה ומחשוף נדיב חושף את גבה.
"את חושבת שהיא לובשת שמלה של מרי לואיז?" היא שואלת.
"נראה לי שכן," עונה לה בת זוגו של ג'קוב.
"את רוצה שאברר לך?" מתנדב ג'קוב להציע.
"אתה מסכים לעשות את זה בשבילי?" היא שואלת בקול מתפנק.
אני מכיר את ג'קוב, יודע שבשבילו זה אתגר.
הוא נוגע קלות בכתפה של הבחורה ואומר לה: "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"
"לשאול תמיד אפשר," היא עונה וצוחקת, "לענות, אני לא מבטיחה."
"השמלה שאת לובשת זה של..איך קוראים לה?" הוא שואל
."מרי לואיז," לוחשת לו בת זוגו.
"כן," היא עונה לה.
היא קמה ומראה לה את השמלה מקדימה. אפילו אותי היא מרשימה וגורמת לי להסתכל על פניה.
קיילה
מכל האנשים שבעולם, עורך הדין ג'דסון הוא האחרון שציפיתי לראות כאן הערב. הוא מתבונן בשמלה שלי, זו שחבר שלו אני מניחה, שאל אותי אם היא של מרי לואיז. אחר כך הוא מסתכל על פניי וקופא. אני מקבעת את החיוך על פניי, לא רוצה שירגיש במבוכתי. באותו רגע אני מתפללת שהאדמה תבלע אותי.
"קיילה," הוא אומר לי לבסוף, "את נראית כל כך שונה."
אני לא יודעת איך להגיב. זו אמורה להיות מחמאה? ביקורת על איך שאני לבושה?
"בואנה תצטרפנה אלינו," הוא אומר וקם לקראתי.
אני מרגישה כל כך נבוכה. נעשה לי חם ואני מרגישה שעוד רגע אתחיל להזיע. הוא עצמו נראה מדהים, כל כך שונה מהטיפוס הקר והמנוכר שראיתי במשרדו. אם אומר לו זאת הוא יחשוב שאני רוצה להתחיל אתו.
"רוצות להצטרף אליהם?" אני שואלת את שירלי.
"בכייף," היא עונה לי, "ביחוד שיש פה מישהו שממש מעונין בך," היא מוסיפה לאזניי בלבד.
עכשיו אני מרגישה שאני מאדימה. "אני יוצאת קצת לשאוף אויר." אני לא מחכה, לוקחת איתי את בקבוק הבירה שלי ויוצאת החוצה.
"את עלולה להתקרר כך," אני שומעת את קולו מאחוריי. כל כך נחפזתי לצאת שלא שמתי לב שהוא בא בעקבותיי.
"אני אף פעם לא מתלבשת כך," אני אומרת לו נבוכה.
"אני מודה למרי לואיז שהלבישה אותך כך. זה מאד הולם אותך," הוא אומר לי בחיוך.
"אולי בחוץ כן, השאלה אם זה הולם אותי גם מבפנים. ראית הבוקר איך אני רגילה להתלבש," אני עונה לו מובכת.
"לכן אני מודה לה על שהורידה מעליך את התחפושת המיותרת והראתה לך מי את בדיוק," הוא עונה לי.
"ומי אני בדיוק תאמר לי, מאחר שאתה מכיר אותי כל כך טוב," אני אומרת נעלבת.
"היי, לא התכוונתי להעליב אותך," הוא אומר לי, "קיילה, את יפיפיה אמיתית."
"הגב החשוף זה מה שעושה אותי יפיפיה אמיתית?" אני שואלת הפעם בלעג.
"די להיעלב ממני. את לא יודעת לקבל מחמאות?" הוא אומר.
"כמה שוביניסטי מצדך להחמיא לי כשאני לבושה כך," אני אומרת בכעס.
"תגידי מה אני אעשה אתך?" הוא שואל.
"ומה אם אומר לך שאתה נראה כך מדהים? שיותר מתאים לך כך מאשר בחליפה המנוכרת של עורך הדין שאתה?" אני שואלת.
"אם שאלת ברצינות, אענה לך שאני שמח אם כך בבחירת הבגדים שלי," הוא עונה לי.
"אתה בלתי אפשרי," אני עונה לו.
"אפשר לחזור לפגישה שלנו אחרי הצהריים?" הוא שואל ולא מחכה לתשובתי, "דיברת עם אבא שלך?"
"לא רק שלא דיברתי," אני עונה שוב בכעס, "הוא מתחשבן איתי על דברים שלא שלו. הוא רצה להיכנס לדירה שלי בהעדרי."
"איזה חוצפה," הוא אומר לי ונראה שהעניין באמת מכעיס אותו. "רק שתדעי שהלקוח שלי ביקש לבדוק את מה שאמרת. כמובן שאביך כעס מאד. הוא היה בטוח שתהיה חתימה היום על חוזה המכירה.
לאחר שאביך הלך אמר לי הלקוח שלי שהוא רוצה אמנם לבדוק את הנתונים, אבל בכל מקרה הוא לא רוצה לעשות עסקים עם אביך. היינו שנינו בהלם מההתנהגות שלו."
אנחנו הולכים לאורך הרציף והוא מוביל אותי לעבר היאכטות שעוגנות שם. "אתה רואה את זו שם בפינה הרחוקה," אני אומרת לו, "את זו הוא קנה לכוכבנית שלו. הוא מעולם לא יצא איתה להפלגות. לעומתו היא יצאה עם חבריה לא פעם, תמיד הבטיחה לו שבפעם הבאה תצא אתו."
"את אוהבת להפליג?" הוא שואל אותי בשעה שהוא נעצר ליד יאכטה המוארת באורות כחולים.
"נראה לך שיצאתי איתה להפלגה?" אני עונה לו מיד.
"לא ענית לי," הוא אומר בקול רגוע, שכל כך מנוגד למה שאני מרגישה כעת.
"כן," אני אומרת לו, מנסה להרגיע את עצמי.
"בואי ניכנס," הוא אומר לי ומושיט לי יד כדי לעזור לי לעלות על היאכטה המוארת.
"אתה לא יכול לעשות את זה," אני אומרת לו.
"באמת?" הוא שואל, " את חושבת שאני עובר על החוק?"
"לפי סעיף.." אני מתחילה לדקלם לו את החוק. הוא מביט בי בחיוך, "אתה רוצה לומר לי ש.."
"בואי," הוא אומר לי, "זה בסדר. אני מכיר היטב את החוק. אני מתרשם מכך שאת מכירה. נרד למטה שם שקט יותר."
בשעה שאנחנו יורדים למטה אני כבר מבינה שאין מה לחשוש. לא סתם הוא מכיר היטב את היאכטה הזו. "מצטער שלא הספקתי למלא את המקרר," הוא אומר , "אבל מים יש פה תמיד בשפע, וגם חטיפים."
אני מתיישבת על אחד הספסלים ליד החלון, חולצת את סנדליי, שמחה להשתחרר מהעקבים הגבוהים, ומרימה את רגלי על הספסל.
"הוא עשה לי טובה בכך שפיטר אותי. הוא לא הסכים למנות אותי ליועצת המשפטית שלו. אולי כי לא רצה שאדע את סודותיו. בגלל שעשיתי תואר שמשלב מסחר בינלאומי עם כלכלה הוא מינה אותי לאנליסטית אצלו. ראית היום כמה דעתי נחשבה בעיניו."
"אני יודע שלא מערבבים הנאות עם עבודה. יש לי חוק מאד ברור לגבי זה שאני לא מערבב בין חיי הפרטיים לעסקיים. אני רוצה להציע לך משהו. אבל יש לי תנאי," אני מסתכלת עליו סקרנית.
"אני רוצה שתבואי לעבוד איתי. כעורכת דין כמובן. מאד הרשמת אותי היום באופן שניתחת את הנתונים ועמדת על שלך, גם במחיר פיטורייך, שאני אישית שמח שקרו.
המחשבה שאת עובדת עם אדם כזה, ותסלחי לי שאני מדבר כך על אביך, הכעיסה אותי מאד. האדם הזה פשוט עיוור למי שאת."
"אני מודה שזה מה שהחלטתי לעשות כאשר חשבתי על כל מה שקרה. אני רוצה לעסוק בעריכת דין כי זה מה שאני באמת אוהבת לעשות," אני עונה לו ונזכרת במה שאמר, "והתנאי?"
"התנאי הוא שזה לא ימנע ממך להיות איתי. כי אם כן אני מושך את הצעת העבודה," הוא אומר.
"אתה יודע, לא כל יום אני הולכת כך עם גב חשוף," אני עונה לו, "ומה יהיה מחר שאבוא למשרד עם חליפה. לא תאהב אותי יותר?"
"אני בטוח שלמרי לואיז יש שמלות פחות חושפניות והן בוודאי הולמות אותך לא פחות," הוא עונה לי,. "אין לי בעיה עם החליפה שאת לובשת, רק בבקשה תתני לשיער שלך לגלוש מטה, ואל תאספי אותו בצורה כזו מוקפדת לאחור."
"אני חושבת שעם זה אוכל לחיות," אני אומרת לו. "אני שמחה גם שהעובדה שנעבוד יחד לא תפגע באפשרות שלי להיות איתך. ולי, לעומתך אין הערות לגבי הלבוש שלך. אתה נראה מדהים כך או כך."
"תעני לטלפון שלך," הוא אומר לי.
אני מסתכלת עליו ועל הטלפון שבידי. הייתי כל כך מרוכזת שלא שמתי לב להודעה שמהבהבת בו.
"זה יכול לחכות. עכשיו אני איתך," אני עונה לו.
"אם זה תלוי בי, אז את איתי כל הזמן," הוא עונה לי.
אני מסתכלת על הצג ורואה שהשולח הוא "אבא." אני לא רוצה לקרוא כעת את מה שיש לו לומר לי. סוף סוף אני רגועה ואני לא אתן לו להרוס את הערב הזה.
"זה מאבא שלך, ראיתי את השם כשהטלפון צלצל. תקראי אותה. אני פה איתך," הוא אומר לי.
"אני לא יודע איך להתחיל לבקש ממך סליחה על כל מה שהיה היום, על כל מה שקורה כבר שבועות רבים. הגעתי הביתה כועס עליך, על כל העולם. חששתי מהתגובה שלה על כך שלא סיימתי את העסקה עבורה.
פתאום הבנתי את הכל ואני כל כך מצטער. נתתי לה כמה ימים לעזוב. בינתיים אני אצל אחי. אנא סילחי לי."
אני רואה שיש הודעה נוספת ממנו.
"נ.ב. אני לא מתכוון לשכנע אותך לחזור לעבוד אצלי, לא כי אני לא רוצה, אלא כי אני חושב שמגיע לך מקום ראוי יותר ועבודה שאת אוהבת."
אני מגישה לדסטין את הטלפון שיקרא. אחר כך אני שולחת לו תשובה.
"מה שהיה היה. אני מודה לך על ההודעה ששלחת ושמחה בשבילך שהתפכחת. מבקשת שתדע שיש לי כבר עבודה. אני מצטרפת לצוות של המשרד של עורך הדין ג'דסון כעורכת דין, שהוא אגב החל מהיום החבר שלי."
"אני חושב שאפשר לסכם את הישיבה שלנו כמוצלחת ביותר," אומר לי דסטין למקרא המילים שלי ועכשיו לא נותר אלא לחתום את העיסקה."
דסטין מסתכל לתוך עיניי. הפעם המבט הקשוח שלו מלא רגש. את מה שסוכם בינינו הוא חותם בנשיקה ארוכה ותובענית. הוא ממשיך לפזר נשיקות לאורך צווארי "שיהיה ברור את שלי," הוא אומר ומשאיר לי חותמת על כתפי.
בר אבידן
מאמינה באהבה ©
17 יוני 2018