"אני לא מאמין״, אומר לי דין, ״איך את תמיד מוצאת בקלות פתרונות שלאחרים לוקחים יומיים להגיע אליהם.״
״פשוט צריך לחשוב מחוץ לקופסה. לא לעבוד לפי הספר אלא להתחשב בתנאי השטח, בצמחיה מסביב למבנה, כיווני האוויר שלו. הרי המבנה אינו נטוע לבדו בשום מקום.״
״את יודעת להסביר את זה כל כך טוב לין, חשבת להיות עוזרת הוראה?״
״תודה על המחמאה, אבל אין לי זמן,״ אני עונה לו קצרות. אין לי כל חשק לפרט מה תופס חלק גדול מהיום שלי. אני לא רוצה שירחמו עלי בגלל שאמא שלי גוססת.
״רציתי לשאול אותך אם בא לך לבוא הערב למסיבה. אחי ואני חוגגים יחד יומולדת. הוא גדול ממני ביומיים ושנתיים,״ אומר לי דין.
אין לו מושג מה המילים שלו עושות לי. כמה הייתי רוצה לצאת עם כל הצעירים ולחגוג. פשוט לחיות כמו בחורה בשנות העשרים לחייה.
מאז שאלעד שבר לי את הלב אני לא מאמינה יותר באהבה. לא מאמינה שבכלל מגיע לי להיות אהובה. ברגע הכי קשה, כשהבנו שמצבה של אמא שלי הולך ומדרדר, הוא לא היה מוכן להתחשב בי, והעדיף ללכת עם אחרת לאיזה מסיבה מטופשת.
דווקא דין נראה לי נחמד והייתי שמחה ללכת איתו למסיבה. "לא בטוחה שאוכל לבוא," אני אומרת לו לבסוף.
דין מבקש ממני את הטלפון שלי. "אשלח לך את הכתובת למקרה שתתחרטי," הוא אומר, "את לא צריכה להודיע מראש. פשוט תגיעי."
ישר מהאוניברסיטה אני נוסעת לבית החולים, מודה על כך שאני נוהגת ברכב של אמא שעליו יש עדיין את תו החניה במקום המוקצה למנהלי מחלקה. כל פעם שאני מחנה אותו נצבט לי הלב למראה השלט: "שמור לפרופסור עטרה נבות מנהלת מחלקה גניקולוגית." מי היה מאמין שדווקא היא תלקה במחלה הזו שבה נלחמה כל חייה עבור נשים אחרות. דווקא אצלה זה בא בחטף רגע לפני שהעבירה את מפתחות המחלקה.
"את לא צריכה לפחד," אומרת לי אמא, "את לא בקבוצת סיכון. את רואה לין בכל זאת יש יתרון באמא שילדה אותך בגיל ארבעים ושלוש."
"אני מאד שמחה," אני עונה לה, "אבל זה לא באמת מה שמטריד אותי כעת."
"אני שמה לב שהמבט שלך נודד הרחק מכאן. דברי איתי," אומרת לי אמא, "הרי אני עדיין כאן. אני מתכוננת להילחם במחלה הארורה הזו. אני רוצה לעמוד לידך ביום חתונתך."
דמעות חונקות את עיניי. כמה לא ריאלי החלום של אמא. אני אוספת את עצמי. "אם כך עליי ללכת היום למסיבה שהוזמנתי אליה," אני אומרת וצוחקת, "אני צריכה למצוא לי חתן."
"אז לשם נודדות המחשבות שלך. בעצם למה שלא תלכי?" היא שואלת.
"אוי אמא," אני אומרת חולצת את מגפי ומטפסת על מיטתה. אני מניחה את ראשי על כתפה ומתמסרת לחיבוק שלה. "אני כבר לא זוכרת את החיים לפני," אני לוחשת לה, "אני מפחדת להיפגע שוב."
"ספרי לי עליו," אומרת אמא בקולה המרגיע.
"אין עליו," אני עונה לה מיד. נזכרת בדבריו שאני לא חייבת להודיע לו, מה שאומר שזה ממש לא חשוב לו אם אבוא.
"אז יהיו שם צעירים אחרים. מקסימום אם לא תתאהבי לפחות תהני. תרקדי, תחיי. המחלקה הזו היא לא בדיוק מקום לצעירה כמוך," אומרת לי אמא.
"איפה שאת זה המקום שלי אמא. ואם זה אומר שזה במחלקה הזו, אז כך זה יהיה," אני עונה לה.
"מתוקונת, אבא יגיע עוד מעט להעביר את הלילה לצידי. אני לא אהיה לבד. אני מפצירה בך, לכי תחיי תכבשי עולם. אני מבטיחה לך שאין לי כוונה ללכת לעולמי הלילה. הבטחתי לך שאהיה שם ביום חתונתך. אם לא תלכי איך אוכל להיות שותפה בחוויות שלך?"
"אני פה," אני שומעת את קולו של אבא שנכנס לחדר, "לא יודע על מה אתן מדברות, אבל אני כאן עם אמא. את יכולה ללכת."
אני נושקת לאמא, לוקחת את המברשת ומברישה את שיערה הדליל בדיוק כפי שאמא נהגה איתי. הרגעים האלה תמיד היו שלנו והיו יקרים לשתינו מפז. "סוף סוף יש לי בת אחרי שלושה בנים," היתה נוהגת לומר בשעה שאחיי התרעמו על כך שאנחנו מסתגרות בחדרה ומסתודדות בשעה שהיתה עורכת את "טקס הסירוק" של שערי הארוך.
אני מעיפה מבט לנייד שלי ומתפללת שדין לא שלח לי את הכתובת, אבל הוא דווקא שלח.
"מחכה לך הערב בשמונה וחצי. אם יש לך בעיות להגיע תתקשרי." כך כתב וצירף את הכתובת.
אני מוחקת ממוחי מיד את המחשבה שעברה בו רגע שנוסח ההודעה הזו יש בה מין משהו אישי. "זה בטח בראש שלי," אני מחליטה ובכל זאת מתפתה ללכת.
"על מה את חושבת קטנטונת", שואל אותי אבא.
"מישהו מהאוניברסיטה הזמין אותי למסיבה," אני אומרת.
"ו..?" שואל אבא, "הוא מוצא חן בעינייך?"
"הוא…מדהים בעיניי, אבל אין בינינו כלום," אני עונה.
"הייתי חונק אותו במו ידי," אומר לי אבא בכעס.
"את מי?" אני נבהלת.
"את אלעד שלקח איתו את כל הביטחון העצמי שלך," הוא אומר לי בקול רך יותר.
"זה לא נכון אבא," אני עונה, "זה פשוט שבגלל אמא אני מרגישה שהכל מסביב מתגמד."
"אני מבקש בשם אמא שתלכי. עוד רגע היא תהיה עמוק בתוך שנת הלילה שלה. היא בוודאי משתוקקת לשמוע את חוויותיך מהמסיבה. את יודעת כמה את יקרה לה," אומר לי אבא ומלטף את ראשי.
עם המילים שלו אני יוצאת מבית החולים ונוסעת הביתה להתארגן.
**
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיראו אותי עם המרצדס הנוצצת של אמא שלי. תמיד לא הובן לי למה אמא שלי בחרה לקנות אותה. "מדוע היה לה צורך להפגין כך את עושרה?" אני יודעת שהיא לא גדלה עם כפית זהב בפה. בבית הוריה עשו חשבון לכל שקל . "אם כך למה?"
אבא לעומתה בא מבית מאד עשיר. "אולי חשבה שאיננה מספיק טובה אם תיסע ברכב פשוט יותר?"
אני מרגישה כאב עצום בחזה ועיני מתמלאות דמעות. אני עוצרת מבעדי לבכות כדי לא להרוס את האיפור. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את אמא ואני מפחדת שהזמן לא יספיק.
אני מכוונת את מכשיר הניווט למרכז התרבות במושב, כאשר אני מגיעה אני מקפידה לסגור היטב את הגג ויוצאת ברגל לביתו של דין. אי אפשר לפספס אותו. גדר האבן הגבוהה המקיפה אותו מוארת לכל אורכה בפנסים המפיצים אור נעים. שיירה ארוכה של מכוניות חונה משיני צדי הרחוב, מלמדת שהרבה הגיעו למסיבה הערב.
שערי הברזל פתוחים לרווחה ובחניה העצומה חונים מספר ג'יפים, שגם מי שלא מבין הרבה במכוניות יכול לראות שהם מאובזרים כהלכה, או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה "נוצצים."
המוסיקה בוקעת מבין העצים ומובילה אותי לחצר האחורית רחבת הידיים מאחורי בית שנראה כמו טירה. היא מזכירה לי בית שאני כל כך מטיבה להכיר שממוקם הרחק מכאן בקליפורניה.
"הגעת!" אומר לי בשמחה דין ומחבק אותי. החיבוק שלו חם ונעים ונמשך דקות ארוכות. אני משתוקקת לשים את ראשי עליו, אבל בטוחה שזה רק הדמיון שלי שמעריך את הזמן לא נכון.
"היי מייקל, בוא תכיר את לין," קורא דין לעבר גבר שדומה לו כמו שתי טיפות מים, אם כי שיערו כהה יותר.
"אז את לין," אומר מייקל ומחייך אליי, "אני מודה לך שבאת, אחרת מסיבת יום ההולדת שלנו ….טוב לא משנה."
"אז אני מדמיינת," אני חושבת לעצמי ומחניקה חיוך.
"מה?" שואל דין.
"כלום, אני מדברת עם עצמי," אני אומרת.
"בטח שיחה מעניינת של אשה חכמה, אולי איזה רמז קטן?" אומר דין.
"אני מתחילה להבין שבעצם כן רצית שאבוא," אני מעזה ואומרת לו.
"אני שמח שניהלת את השיחה הזו עם עצמך והבהרת זאת לך. חסכת לי הרבה התלבטויות איך לומר לך את זה. אז אני יכול להבין מכך שאין לך חבר?" הוא שואל אותי.
אני שותקת. אני מפחדת שאם אפתח את הפה אומר לו את מה שבאמת הבנתי. שאני מאוהבת בו בטרוף.
"חבל," הוא אומר.
"חבל?" אני חוזרת על מה שאמר.
"את לא חייבת לי כלום," אומר דין, "בכל מקרה את מוזמנת ליהנות מהמסיבה."
"את לא חייבת לי כלום," אומר דין, "בכל מקרה את מוזמנת ליהנות מהמסיבה."
דין מושיט ידו לקחת משקה מהמלצר שעובר עם מגש המשקאות. אני נוגעת בידו ועוצרת אותו. הוא מביט בי מופתע. "אני בסדר," הוא אומר לי אבל אני רואה את האכזבה בעיניו. אותם עינים שברקו לקראתי כשהגעתי.
"אתה גר פה עם ההורים?" אני שואלת.
"כן, מה זה קשור?" הוא שואל.
"בוא נלך לחדר שלך," אני אומרת לו.
"זה לא מה שאני מחפש," הוא עונה לי נעלב.
"אני מניחה ששם שקט יותר ונוכל לדבר," אני עונה לו.
"תקשיבי, את מקסימה, אבל אין לנו על מה," הוא עונה לי ופונה ממני.
"תתפלא," אני עונה לו, "אתה בא?"
עכשיו הוא כבר סקרן והולך איתי לכיוון הבית. הוא נמנע ממגע איתי ואני מבינה שזה לא לעניין לאחוז בידו. אנחנו נכנסים לבית ואני נחנקת מהתרגשות. הבית הזה כל כך דומה לבית של החווה בקליפורניה. אני רואה את חדר האורחים הגדול, עם הספות הכבדות ועליהן השמיכות המשובצות. את אח העצים הרחב ולידו בולי העץ הממתינים לשריפתם.
במרכז הבית יש גרם מדרגות רחב מעץ כהה ודין עולה בו בשתיקה. הוא לא מביט עלי ואני לא יכולה עוד להתאפק ועיניי מתמלאות בדמעות. רק כשאני מושכת באפי הוא מסתובב אליי ומביט בי בשאלה.
"הו דין," אני אומרת ומקיפה אותו בזרועותיי ומתפרצת בבכי.
הוא מאמץ אותי אליו חזק ומלטף את שערי, עדיין לא מבין מה עובר עליי.
"אני מתעבת אנשים עשירים," אני אומרת לו. כמובן שהוא לא מבין על מה אני מדברת.
"אני לא מבין למה את בוכה בגלל שאת רואה שאני בא מבית מבוסס?" הוא שואל.
"לא מה פתאום. הבית של הוריך הוא נעים מאד, אבל מזכיר לי בית אחר שנראה כמוהו. רק שבו חיים אנשים מתנשאים."
"האדריכל שבנה את הבית הוא חבר ילדות של הורי שגר בקליפורניה," הוא עונה לי, "בגללו נמשכתי לעולם הקסום הזו של אדריכלות."
"מרק גרוזינסקי?" אני שואלת אותו.
"איך ידעת?" הוא שואל אותי בפליאה.
"הוא בנה את הבית ההוא שדיברתי עליו," אני אומרת לו, "הבית של סבי וסבתי."
***
אנחנו יושבים על מיטתו של דין והמילים נשפכות ממני ללא מעצור. על סבא וסבתא, הוריו של אבי, שגרמו לי לראות כמה ריקים הם חייהם של האנשים העשירים והטמיעו בי את התעוב מהם. על היחסים המעורערים עם אבי והביקורתיות הבלתי פוסקת כלפיו כיוון שבחר בחיים פשוטים. העובדה שהוא מבחירי הפרופסורים לביולוגיה ימית ובעל שם עולמי לא שווה בעיניהם כקליפת השום. כשם שהעובדה שאמי מנהלת מחלקה גניקולוגית לא נחשבת בעיניהם.
"אתה רואה מה קורה למי שבוחר אשה פשוטה?" אמר לו סבי לפני כמה חודשים, "סופו שיהיה אלמן."
מכל מה שאמרתי שמע דין רק מילה אחת. "אלמן לין?"
"עדיין לא," אני אומרת בקול נמרץ, "היא הבטיחה לחכות לפחות עד שאתחתן."
"דיברנו כל הלילה," אומר לי דין, "עוד מעט יעלה השחר. בואי אכין לך משהו לאכול."
"זו אני שדיברתי כל הלילה. אני מודה לך שהקשבת. אני רוצה לנסוע לבית החולים. אני אוהבת להיות שם כשאמא מתעוררת."
"תני לי כמה דקות," מבקש ממני דין. הוא פושט את בגדיו לידי, כאילו זה עניין שבשגרה ומחליף לג'ינס וחולצת טריקו אפורה. אני מחייכת למראה הבחירה שלו שזהה למה שאני לובשת, רק שעל החולצה שלי יד הדפס של פלמינגו בוורוד. העייפות משתלטת עלי ואני מניחה את ראשי ומיד נרדמת.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אבל ריח הקפה והמאפה מעירים אותי. דין מגיש לי את המאג המלא בקפה המהביל ואומר לי : "בואי נלך." אנחנו יורדים למטה, דין לוקח את המפתחות של הג'יפ ורק אז אני נזכרת ברכב של אמא.
"החנתי את הרכב ליד בית התרבות," אני אומרת לו.
"למה?" יכולת לחנות כאן, ליד הבית," הוא עונה.
אנחנו מגיעים לרכב והוא מהנהנן בראשו. "עכשיו אני מבין," הוא אומר ומבקש ממני את המפתחות. אני רואה את ההנאה על פניו בשעה שהוא סוחט את הגז ומאיץ . "אין לך מה להתבייש בעושר של הוריך. אני בטוח שהם עובדים קשה בשבילו."
"אתה צודק. הם עובדים קשה מאד," אני עונה לו.
אנחנו מגיעים לחניון בית החולים הוא כבר מבין מי זו אמא שלי על פי השלט בחניה שלה.הוא אוחז בידי ומוביל אותי לתוך הבנין.
"נו מה אמרתי לך קטנטונת?" אומרת לי אמא בשעה שאנחנו נכנסים לחדרה. עיניה נעוצות בדין והיא מחייכת.
"אני דין," הוא אומר לאמא וניגש ללחוץ את ידה.
"אני דורשת נשיקה," היא אומרת לו ומצביעה באצבעה על לחיה הכחושה, "בדיוק פה."
דין רוכן אליה ללא היסוס ומעניק לה נשיקה. "רק שתדעי שאת קיבלת נשיקה ראשונה," הוא אומר לה, "את הבת שלך עוד לא העזתי לנשק."
"יש לך עוד חיים שלמים לנשק אותה, אני לא דואגת," היא אומרת לו. "לעומת זאת הריח המטריף של הקפה לא יחזיק חיים שלמים ועלול להתקרר, לא?"
דין מבין את הרמז ומגיש את כוס הקפה לשפתיה, כאילו היה זה אצלו עניין שבשגרה.
אני רואה שאבא נועץ בו מבט חוקר. "היי אבא מה עניין?" אני שואלת.
אבל הוא מתעלם ממני ואומר לבסוף: "אני יודע את מי אתה מזכיר לי. את ריק הנסון. הוא היה חבר טוב שלי עוד בימי הגן."
"ריק הוא אבא שלי," עונה לו בחיוך דין, "אני באמת מאד דומה לו."
"קטנטונת את לא יודעת באיזה חמות זכית. דורה הנסון היא אישה מאד מיוחדת," אומרת לי אמא, "אני מאד שמחה."
אני מסתכלת על שלושת האנשים היקרים לי ולא מאמינה. "מתי כל זה קרה?"
דין מתקרב אלי ובלי הכנה מוקדמת מצמיד אותי אליו, כאילו אנחנו לבד בעולם, ומנשק אותי.
"כמו שאמא שלך אמרה, זו רק הראשונה מתוך חיים שלמים."
ב.א. © מאמינה באהבה
"אני לא מאמין״, אומר לי דין, ״איך את תמיד מוצאת בקלות פתרונות שלאחרים לוקחים יומיים להגיע אליהם.״
״פשוט צריך לחשוב מחוץ לקופסה. לא לעבוד לפי הספר אלא להתחשב בתנאי השטח, בצמחיה מסביב למבנה, כיווני האוויר שלו. הרי המבנה אינו נטוע לבדו בשום מקום.״
״את יודעת להסביר את זה כל כך טוב לין, חשבת להיות עוזרת הוראה?״
״תודה על המחמאה, אבל אין לי זמן,״ אני עונה לו קצרות. אין לי כל חשק לפרט מה תופס חלק גדול מהיום שלי. אני לא רוצה שירחמו עלי בגלל שאמא שלי גוססת.
״רציתי לשאול אותך אם בא לך לבוא הערב למסיבה. אחי ואני חוגגים יחד יומולדת. הוא גדול ממני ביומיים ושנתיים,״ אומר לי דין.
אין לו מושג מה המילים שלו עושות לי. כמה הייתי רוצה לצאת עם כל הצעירים ולחגוג. פשוט לחיות כמו בחורה בשנות העשרים לחייה.
מאז שאלעד שבר לי את הלב אני לא מאמינה יותר באהבה. לא מאמינה שבכלל מגיע לי להיות אהובה. ברגע הכי קשה, כשהבנו שמצבה של אמא שלי הולך ומדרדר, הוא לא היה מוכן להתחשב בי, והעדיף ללכת עם אחרת לאיזה מסיבה מטופשת.
דווקא דין נראה לי נחמד והייתי שמחה ללכת איתו למסיבה. "לא בטוחה שאוכל לבוא," אני אומרת לו לבסוף.
דין מבקש ממני את הטלפון שלי. "אשלח לך את הכתובת למקרה שתתחרטי," הוא אומר, "את לא צריכה להודיע מראש. פשוט תגיעי."
ישר מהאוניברסיטה אני נוסעת לבית החולים, מודה על כך שאני נוהגת ברכב של אמא שעליו יש עדיין את תו החניה במקום המוקצה למנהלי מחלקה. כל פעם שאני מחנה אותו נצבט לי הלב למראה השלט: "שמור לפרופסור עטרה נבות מנהלת מחלקה גניקולוגית." מי היה מאמין שדווקא היא תלקה במחלה הזו שבה נלחמה כל חייה עבור נשים אחרות. דווקא אצלה זה בא בחטף רגע לפני שהעבירה את מפתחות המחלקה.
"את לא צריכה לפחד," אומרת לי אמא, "את לא בקבוצת סיכון. את רואה לין בכל זאת יש יתרון באמא שילדה אותך בגיל ארבעים ושלוש."
"אני מאד שמחה," אני עונה לה, "אבל זה לא באמת מה שמטריד אותי כעת."
"אני שמה לב שהמבט שלך נודד הרחק מכאן. דברי איתי," אומרת לי אמא, "הרי אני עדיין כאן. אני מתכוננת להילחם במחלה הארורה הזו. אני רוצה לעמוד לידך ביום חתונתך."
דמעות חונקות את עיניי. כמה לא ריאלי החלום של אמא. אני אוספת את עצמי. "אם כך עליי ללכת היום למסיבה שהוזמנתי אליה," אני אומרת וצוחקת, "אני צריכה למצוא לי חתן."
"אז לשם נודדות המחשבות שלך. בעצם למה שלא תלכי?" היא שואלת.
"אוי אמא," אני אומרת חולצת את מגפי ומטפסת על מיטתה. אני מניחה את ראשי על כתפה ומתמסרת לחיבוק שלה. "אני כבר לא זוכרת את החיים לפני," אני לוחשת לה, "אני מפחדת להיפגע שוב."
"ספרי לי עליו," אומרת אמא בקולה המרגיע.
"אין עליו," אני עונה לה מיד. נזכרת בדבריו שאני לא חייבת להודיע לו, מה שאומר שזה ממש לא חשוב לו אם אבוא.
"אז יהיו שם צעירים אחרים. מקסימום אם לא תתאהבי לפחות תהני. תרקדי, תחיי. המחלקה הזו היא לא בדיוק מקום לצעירה כמוך," אומרת לי אמא.
"איפה שאת זה המקום שלי אמא. ואם זה אומר שזה במחלקה הזו, אז כך זה יהיה," אני עונה לה.
"מתוקונת, אבא יגיע עוד מעט להעביר את הלילה לצידי. אני לא אהיה לבד. אני מפצירה בך, לכי תחיי תכבשי עולם. אני מבטיחה לך שאין לי כוונה ללכת לעולמי הלילה. הבטחתי לך שאהיה שם ביום חתונתך. אם לא תלכי איך אוכל להיות שותפה בחוויות שלך?"
"אני פה," אני שומעת את קולו של אבא שנכנס לחדר, "לא יודע על מה אתן מדברות, אבל אני כאן עם אמא. את יכולה ללכת."
אני נושקת לאמא, לוקחת את המברשת ומברישה את שיערה הדליל בדיוק כפי שאמא נהגה איתי. הרגעים האלה תמיד היו שלנו והיו יקרים לשתינו מפז. "סוף סוף יש לי בת אחרי שלושה בנים," היתה נוהגת לומר בשעה שאחיי התרעמו על כך שאנחנו מסתגרות בחדרה ומסתודדות בשעה שהיתה עורכת את "טקס הסירוק" של שערי הארוך.
אני מעיפה מבט לנייד שלי ומתפללת שדין לא שלח לי את הכתובת, אבל הוא דווקא שלח.
"מחכה לך הערב בשמונה וחצי. אם יש לך בעיות להגיע תתקשרי." כך כתב וצירף את הכתובת.
אני מוחקת ממוחי מיד את המחשבה שעברה בו רגע שנוסח ההודעה הזו יש בה מין משהו אישי. "זה בטח בראש שלי," אני מחליטה ובכל זאת מתפתה ללכת.
"על מה את חושבת קטנטונת", שואל אותי אבא.
"מישהו מהאוניברסיטה הזמין אותי למסיבה," אני אומרת.
"ו..?" שואל אבא, "הוא מוצא חן בעינייך?"
"הוא…מדהים בעיניי, אבל אין בינינו כלום," אני עונה.
"הייתי חונק אותו במו ידי," אומר לי אבא בכעס.
"את מי?" אני נבהלת.
"את אלעד שלקח איתו את כל הביטחון העצמי שלך," הוא אומר לי בקול רך יותר.
"זה לא נכון אבא," אני עונה, "זה פשוט שבגלל אמא אני מרגישה שהכל מסביב מתגמד."
"אני מבקש בשם אמא שתלכי. עוד רגע היא תהיה עמוק בתוך שנת הלילה שלה. היא בוודאי משתוקקת לשמוע את חוויותיך מהמסיבה. את יודעת כמה את יקרה לה," אומר לי אבא ומלטף את ראשי.
עם המילים שלו אני יוצאת מבית החולים ונוסעת הביתה להתארגן.
**
הדבר האחרון שאני רוצה הוא שיראו אותי עם המרצדס הנוצצת של אמא שלי. תמיד לא הובן לי למה אמא שלי בחרה לקנות אותה. "מדוע היה לה צורך להפגין כך את עושרה?" אני יודעת שהיא לא גדלה עם כפית זהב בפה. בבית הוריה עשו חשבון לכל שקל . "אם כך למה?"
אבא לעומתה בא מבית מאד עשיר. "אולי חשבה שאיננה מספיק טובה אם תיסע ברכב פשוט יותר?"
אני מרגישה כאב עצום בחזה ועיני מתמלאות דמעות. אני עוצרת מבעדי לבכות כדי לא להרוס את האיפור. יש לי כל כך הרבה שאלות לשאול את אמא ואני מפחדת שהזמן לא יספיק.
אני מכוונת את מכשיר הניווט למרכז התרבות במושב, כאשר אני מגיעה אני מקפידה לסגור היטב את הגג ויוצאת ברגל לביתו של דין. אי אפשר לפספס אותו. גדר האבן הגבוהה המקיפה אותו מוארת לכל אורכה בפנסים המפיצים אור נעים. שיירה ארוכה של מכוניות חונה משיני צדי הרחוב, מלמדת שהרבה הגיעו למסיבה הערב.
שערי הברזל פתוחים לרווחה ובחניה העצומה חונים מספר ג'יפים, שגם מי שלא מבין הרבה במכוניות יכול לראות שהם מאובזרים כהלכה, או כמו שאני אוהבת לקרוא לזה "נוצצים."
המוסיקה בוקעת מבין העצים ומובילה אותי לחצר האחורית רחבת הידיים מאחורי בית שנראה כמו טירה. היא מזכירה לי בית שאני כל כך מטיבה להכיר שממוקם הרחק מכאן בקליפורניה.
"הגעת!" אומר לי בשמחה דין ומחבק אותי. החיבוק שלו חם ונעים ונמשך דקות ארוכות. אני משתוקקת לשים את ראשי עליו, אבל בטוחה שזה רק הדמיון שלי שמעריך את הזמן לא נכון.
"היי מייקל, בוא תכיר את לין," קורא דין לעבר גבר שדומה לו כמו שתי טיפות מים, אם כי שיערו כהה יותר.
"אז את לין," אומר מייקל ומחייך אליי, "אני מודה לך שבאת, אחרת מסיבת יום ההולדת שלנו ….טוב לא משנה."
"אז אני מדמיינת," אני חושבת לעצמי ומחניקה חיוך.
"מה?" שואל דין.
"כלום, אני מדברת עם עצמ" אני אומרת.
"בטח שיחה מעניינת של אשה חכמה, אולי איזה רמז קטן?" אומר דין.
"אני מתחילה להבין שבעצם כן רצית שאבוא," אני מעזה ואומרת לו.
"אני שמח שניהלת את השיחה הזו עם עצמך והבהרת זאת לך. חסכת לי הרבה התלבטויות איך לומר לך את זה. אז אני יכול להבין מכך שאין לך חבר?" הוא שואל אותי.
אני שותקת. אני מפחדת שאם אפתח את הפה אומר לו את מה שבאמת הבנתי. שאני מאוהבת בו בטרוף.
"חבל," הוא אומר.
"חבל?" אני חוזרת על מה שאמר.
"את לא חייבת לי כלום," אומר דין, "בכל מקרה את מוזמנת ליהנות מהמסיבה."
"את לא חייבת לי כלום," אומר דין, "בכל מקרה את מוזמנת ליהנות מהמסיבה."
דין מושיט ידו לקחת משקה מהמלצר שעובר עם מגש המשקאות. אני נוגעת בידו ועוצרת אותו. הוא מביט בי מופתע. "אני בסדר," הוא אומר לי אבל אני רואה את האכזבה בעיניו. אותם עינים שברקו לקראתי כשהגעתי.
"אתה גר פה עם ההורים?" אני שואלת.
"כן, מה זה קשור?" הוא שואל.
"בוא נלך לחדר שלך," אני אומרת לו.
"זה לא מה שאני מחפש," הוא עונה לי נעלב.
"אני מניחה ששם שקט יותר ונוכל לדבר," אני עונה לו.
"תקשיבי, את מקסימה, אבל אין לנו על מה," הוא עונה לי ופונה ממני.
"תתפלא," אני עונה לו, "אתה בא?"
עכשיו הוא כבר סקרן והולך איתי לכיוון הבית. הוא נמנע ממגע איתי ואני מבינה שזה לא לעניין לאחוז בידו. אנחנו נכנסים לבית ואני נחנקת מהתרגשות. הבית הזה כל כך דומה לבית של החווה בקליפורניה. אני רואה את חדר האורחים הגדול, עם הספות הכבדות ועליהן השמיכות המשובצות. את אח העצים הרחב ולידו בולי העץ הממתינים לשריפתם.
במרכז הבית יש גרם מדרגות רחב מעץ כהה ודין עולה בו בשתיקה. הוא לא מביט עלי ואני לא יכולה עוד להתאפק ועיניי מתמלאות בדמעות. רק כשאני מושכת באפי הוא מסתובב אליי ומביט בי בשאלה.
"הו דין," אני אומרת ומקיפה אותו בזרועותיי ומתפרצת בבכי.
הוא מאמץ אותי אליו חזק ומלטף את שערי, עדיין לא מבין מה עובר עליי.
"אני מתעבת אנשים עשירים," אני אומרת לו. כמובן שהוא לא מבין על מה אני מדברת.
"אני לא מבין למה את בוכה בגלל שאת רואה שאני בא מבית מבוסס?" הוא שואל.
"לא מה פתאום. הבית של הוריך הוא נעים מאד, אבל מזכיר לי בית אחר שנראה כמוהו. רק שבו חיים אנשים מתנשאים."
"האדריכל שבנה את הבית הוא חבר ילדות של הורי שגר בקליפורניה," הוא עונה לי, "בגללו נמשכתי לעולם הקסום הזו של אדריכלות."
"מרק גרוזינסקי?" אני שואלת אותו.
"איך ידעת?" הוא שואל אותי בפליאה.
"הוא בנה את הבית ההוא שדיברתי עליו," אני אומרת לו, "הבית של סבי וסבתי."
***
אנחנו יושבים על מיטתו של דין והמילים נשפכות ממני ללא מעצור. על סבא וסבתא, הוריו של אבי, שגרמו לי לראות כמה ריקים הם חייהם של האנשים העשירים והטמיעו בי את התעוב מהם. על היחסים המעורערים עם אבי והביקורתיות הבלתי פוסקת כלפיו כיוון שבחר בחיים פשוטים. העובדה שהוא מבחירי הפרופסורים לביולוגיה ימית ובעל שם עולמי לא שווה בעיניהם כקליפת השום. כשם שהעובדה שאמי מנהלת מחלקה גניקולוגית לא נחשבת בעיניהם.
"אתה רואה מה קורה למי שבוחר אשה פשוטה?" אמר לו סבי לפני כמה חודשים, "סופו שיהיה אלמן."
מכל מה שאמרתי שמע דין רק מילה אחת. "אלמן לין?"
"עדיין לא," אני אומרת בקול נמרץ, "היא הבטיחה לחכות לפחות עד שאתחתן."
"דיברנו כל הלילה," אומר לי דין, "עוד מעט יעלה השחר. בואי אכין לך משהו לאכול."
"זו אני שדיברתי כל הלילה. אני מודה לך שהקשבת. אני רוצה לנסוע לבית החולים. אני אוהבת להיות שם כשאמא מתעוררת."
"תני לי כמה דקות," מבקש ממני דין. הוא פושט את בגדיו לידי, כאילו זה עניין שבשגרה ומחליף לג'ינס וחולצת טריקו אפורה. אני מחייכת למראה הבחירה שלו שזהה למה שאני לובשת, רק שעל החולצה שלי יד הדפס של פלמינגו בוורוד. העייפות משתלטת עלי ואני מניחה את ראשי ומיד נרדמת.
איני יודעת כמה זמן ישנתי, אבל ריח הקפה והמאפה מעירים אותי. דין מגיש לי את המאג המלא בקפה המהביל ואומר לי : "בואי נלך." אנחנו יורדים למטה, דין לוקח את המפתחות של הג'יפ ורק אז אני נזכרת ברכב של אמא.
"החנתי את הרכב ליד בית התרבות," אני אומרת לו.
"למה?" יכולת לחנות כאן, ליד הבית," הוא עונה.
אנחנו מגיעים לרכב והוא מהנהנן בראשו. "עכשיו אני מבין," הוא אומר ומבקש ממני את המפתחות. אני רואה את ההנאה על פניו בשעה שהוא סוחט את הגז ומאיץ . "אין לך מה להתבייש בעושר של הוריך. אני בטוח שהם עובדים קשה בשבילו."
"אתה צודק. הם עובדים קשה מאד," אני עונה לו.
אנחנו מגיעים לחניון בית החולים הוא כבר מבין מי זו אמא שלי על פי השלט בחניה שלה.הוא אוחז בידי ומוביל אותי לתוך הבנין.
"נו מה אמרתי לך קטנטונת?" אומרת לי אמא בשעה שאנחנו נכנסים לחדרה. עיניה נעוצות בדין והיא מחייכת.
"אני דין," הוא אומר לאמא וניגש ללחוץ את ידה.
"אני דורשת נשיקה," היא אומרת לו ומצביעה באצבעה על לחיה הכחושה, "בדיוק פה."
דין רוכן אליה ללא היסוס ומעניק לה נשיקה. "רק שתדעי שאת קיבלת נשיקה ראשונה," הוא אומר לה, "את הבת שלך עוד לא העזתי לנשק."
"יש לך עוד חיים שלמים לנשק אותה, אני לא דואגת," היא אומרת לו. "לעומת זאת הריח המטריף של הקפה לא יחזיק חיים שלמים ועלול להתקרר, לא?"
דין מבין את הרמז ומגיש את כוס הקפה לשפתיה, כאילו היה זה אצלו עניין שבשגרה.
אני רואה שאבא נועץ בו מבט חוקר. "היי אבא מה עניין?" אני שואלת.
אבל הוא מתעלם ממני ואומר לבסוף: "אני יודע את מי אתה מזכיר לי. את ריק הנסון. הוא היה חבר טוב שלי עוד בימי הגן."
"ריק הוא אבא שלי," עונה לו בחיוך דין, "אני באמת מאד דומה לו."
"קטנטונת את לא יודעת באיזה חמות זכית. דורה הנסון היא אישה מאד מיוחדת," אומרת לי אמא, "אני מאד שמחה."
אני מסתכלת על שלושת האנשים היקרים לי ולא מאמינה. "מתי כל זה קרה?"
דין מתקרב אלי ובלי הכנה מוקדמת מצמיד אותי אליו, כאילו אנחנו לבד בעולם, ומנשק אותי.
"כמו שאמא שלך אמרה, זו רק הראשונה מתוך חיים שלמים."
בר אבידן © מאמינה באהבה
25 מאי 2018