סופי בלאנש
פריז
אני עוברת שוב על הרשימות שלי.
אחרי כל כך הרבה חודשים בפריז, רוצה להיות בטוחה שלא שכחתי לארוז כלום.
הייתי זקוקה לבריחה הזו לעיר האופנה, אבל הפעם השיבה שלי הביתה היא סופית.
כל המשימות שהסתיימו כבר מסומנות ב"V", כמו למשל התשלומים עבור הדירה השכורה שלי.
אין ספק שאני עוד אתגעגע לכאן.
אני עומדת מול החלון ומשקיפה על מגדל אייפל הנשקף מולו. הלילה ירד לפני שעה קלה והמגדל מואר כולו. חודשים רבים אני כאן ועדיין מתרגשת מזה כל לילה מחדש.
אני חושבת בחוסר חשק בולט על העובדה שאני עומדת לחזור לכוורת הניו יורקית, שם אני מוכרת מאד, שם הסיפור של בגידתו של סטיב בי מוכר לכולם.
אני עוברת על הדגמים שהשארתי בידיה של מאדאם רוסו, האשה שאחראית על הפיכת העיצובים שלי לבגדים מבוקשים.
אם יש משהו שסטיב לא הצליח להרוס הוא השם הטוב לי כמעצבת. אני כל כך שמחה שלא הסכמתי לאמץ את שם משפחתו.
אני עוברת על הכתבות בעיתוני האופנה. "סופי בלאנש מפתיעה כרגיל עם הדגמים הייחודיים שלה." הכתבות חוצות גם את האוקיינוס ומפורסמות גם ברחבי היבשת האמריקאית.
אני יודעת שסטיב עוקב אחריהן וזו הסיבה שהוא מחזר אחריי במרץ. אני מתעלמת מההודעות שלו, זורקת אותן לפח המחזור.
פריז החזירה אותי בהחלט לשפיות ועוררה את יצר היצירתיות שבי. ההזמנות של הדגמים לסתיו ולחורף הבא כבר בעיצומן.
לא זוכרת מתי היתה לי תקופת יצירה כל כך פורייה. אני מקווה שכל זה לא יאבד לי עם החזרה לניו יורק.
אני שולחת הודעה לג'ולי-
חוזרת ביום חמישי לפנות בוקר הביתה.
ג'ולי לא עונה.
אני מניחה שהיא עסוקה. הרי אין לה עבודה קבועה.
יתכן שהיא ממלצרת ועובדת משמרת לילה. אבל אחרי ההודעה העשירית שלי לא נענית אני מחליטה שעלי לברר מה קורה.
אני מתקשרת לשומר בבנין המגורים שלי. "רציתי לדעת מתי ראית לאחרונה את ג'ולי שמתגוררת בדירה שלי?" אני שואלת.
"היא יצאה לפני שעה קלה מהדירה," הוא עונה לי. משהו בקול שלו לא מוצא חן בעיני, אבל אני מניחה שאולי הוא חסר סבלנות כי הוא עסוק.
"אני מבקשת שתודיע לה שאני חוזרת ביום חמישי. אני מבקשת שתשאיר אצלכם את המפתח לדירה שלי."
"אמסור לה," אומר השומר ומנתק.
אני עומדת עוד דקה ארוכה ותוהה מה קורה. מדוע ניתק בלי לומר לי שלום.
"אז ג'ולי עדיין בדירה," אני אומרת לפייר החתול של השכנה שאוהב להתגנב למטבח ביתי דרך המרפסת המשקיפה על הרחוב. "היא ביקשה פתרון לכמה ימים עד שתקבל את המפתח לדירה שלה. אתה יודע שעברו כבר שבעה חודשים? אני תוהה מה היא חושבת לעצמה."
ז'ילבר השכן מקומה מתחתי מביא איתו בקבוק יין אדום, בגט וגבינות. הוא ניגש למטבח מוציא שתי כוסות יין ומוזג לשנינו.
"אז מה סופי בלאנש, את באמת עוזבת אותנו," הוא אומר, "אני מבין שכבר אין סיכוי שאת ואני נעשה אהבה. או אולי דווקא לפני שנפרד כדאי."
"או ז'ילבר. לעולם לא תפסיק לנסות לפתות אותי?" אני שואלת.
"אני אפסיק רק אחרי שתתרצי," הוא אומר, "את לא יודעת שהצרפתים מומחים באומנות האהבה?"
"כך שמעתי. אני בוחרת להאמין," אני עונה לו.
"את יודעת איזה ילדים יפים יכולים להיות לנו יחד?" הוא שואל.
ברור לי לגמריי שהיין כבר משפיע עליו.
"בטח," אני עונה לו.
הוא מתקרב אליי ומניח את ראשי על כתפו. "אני אתגעגע אליך סופי בלאנש," הוא אומר לי, "את אשה מיוחדת במינך."
"תודה. אתה חבר יקר," אני אומרת לו ונותנת לו נשיקה על הלחי.
"מה את עושה בבוקר? אולי נלך יחד לשתות קפה?" הוא שואל.
"תודה," אני עונה לו, "אבל קבעתי כבר עם איב. מחר זה יום הטיפולים האחרון שלה והבטחתי שאבוא איתה לבית החולים. מחר יהיו גם התוצאות של הבדיקות שלה."
"היא מאד עצובה שאת נוסעת," הוא אומר לי, "היא לא תגיד לך, אבל אני יודע."
"אני יודעת, אבל תבין החיים שלי בניו יורק. הזמן שהייתי כאן הוא זמן שאול, בריחה מהמציאות של חיי. יש לי עסק בניו יורק שמתנהל כבר שבעה חודשים בלעדיי. אני חייבת לחזור."
"את יכולה לפתוח משרד פה. הרי המותג סופי בלאנש מוכר בכל אירופה," הוא מנסה לשכנע אותי.
"הלוואי וזה היה כל כך פשוט," אני אומרת, "יש לי הרגשה שעוד אחזור, רק לא יודעת מתי."
"את כזו מעצבנת שאת עוזבת," הוא אומר ומוזג לעצמו עוד כוס יין. "לחייך סופי היקרה," הוא אומר ומרים את הכוס, "לחייך."
עצבות גדולה נופלת גם עליי.
אני יודעת שאני אתקשה לחזור לקצב החיים בניו יורק, העיר אותה עזבתי מיד עם פרידתי מסטיב. מדורי הרכילות בחשו כל הזמן בסיפור, ולכל מקום שהלכתי נשאלתי שאלות עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר.
אני מתקשרת להודיע לאמא שלי שאני חוזרת.
היא לא מקשיבה לדבריי יש רק דבר אחד שמעניין אותה, כמו בכל שיחה שאנחנו מנהלות מאז שנסעתי. "איך לא ראית שבעלך מנהל רומן עם החברה הטובה ביותר שלך?" היא שואלת שוב ושוב.
"מסתבר שהיא לא החברה הכי טובה, שכן אם הייתה כזו לא היתה עושה זאת. חוץ מזה האשה תמיד אחרונה לדעת, את לא חושבת?" אני עונה שוב את אותה התשובה.
"אם אבא שלך היה בוגד בי הייתי מרגישה בכך מיד," היא עונה לי וטון של ביקורתיות נוטף ממילותיה.
"אני מבינה שאת מאשימה אותי אמא," אני אומרת לה, "בכל מקרה זמן רב עבר. אולי כבר תניחי לנושא."
"אני בטוחה שהוא יצוף שוב, כעת כשאת חוזרת," היא עונה לי.
"אני שמחה ששמעת שאני חוזרת," אני אומרת לה, "אהיה אתך בקשר לאחר שאתמקם."
*
*
ניו יורק
אני משקיפה על העיר הכה מוכרת לי כשהמטוס גומע את המיילים האחרונים לקראת הנחיתה. כיוון שיש עומס בשדה התעופה הוא נאלץ לחוג מספר פעמים מעל העיר לפני שיותר לו לנחות.
תהיתי איך ארגיש עם חזרתי. עכשיו אני כבר יודעת.
מועקה מטפסת בגרוני ובא לי להקיא. כל השבועות האלה בהם נרגעתי ושמתי את מה שקרה מאחוריי חוזרות אליי כבומרנג. אני מבקשת מהדיילת שתביא לי כוס מים כדי להתגבר על הבחילה.
גם לאחר שהמטוס נוחת לא דחוף לי לקום, כאילו אני יכולה לעצור את הזמן. אולי בעצם מה שאני רוצה זה לחזור אתו חזרה לפריז?
בלית ברירה כשהמטוס כמעט מתרוקן אני קמה.
"הכל בסדר? יש איזו שהיא בעיה?" שואלת אותי הדיילת בצרפתית.
"הכל בסדר," אני עונה לה באנגלית ומחייכת חיוך מאולץ, "אני אתגעגע לפריז."
"תבואי שוב לבקר," עונה לי הדיילת.
"אין ספק שאעשה כן," אני עונה לה.
אני עוברת את המכס ולוקחת את חמשת מזוודותיי מהמסוע. כל התהליך אורך זמן לא רב, אבל עדיין אינני מרגישה שהגעתי הביתה.
כך גם כאשר עוצרת המונית מול דלת הכניסה לבניין המגורים שלי.
השומר שמזהה אותי ממהר להביא לי עגלה כדי לעזור לי לשאת את המזוודות לדירתי. הוא מושיט לי את המפתח שהושאר על ידי ג'ולי, אבל כשאני מנסה לשאול אותו משהו בקשר אליה הוא מתחמק.
"פול, לא תוכל להתחמק ממני לנצח. ספר לי מה קורה," אני אומרת.
"זה לא התפקיד שלי," הוא ממלמל, "בכל מקרה היא עזבה את הדירה לפני כמה דקות."
אנחנו עולים בשתיקה במעלית. פול עוזר לי להכניס את המזוודות למבואה של הדירה. "שיהיה לך ערב טוב מיס בלאנש. טוב לראותך שוב בבית."
אני חולצת את נעלי, מניחה אותם בארון המעילים בכניסה
לוקחת שתי מזוודות, אחת בכל יד, ומגלגלת אותן לעבר חדר השינה.
ריח חריף של סיגריות מהולות בריח של אשפה מכה באפי.
אני מעיפה מבט לעבר המטבח. ערימה של כלים בכיור, הדלת שמתחת לכיור פתוחה מעט והזבל נשפך מהפח לרצפה.
גם הסלון מבולגן. קרטונים ריקים של פיצה זרוקים על השולחן וריצפת העץ היפה שלי.
אני נכנסת לחדר השינה. אין ספק שהסדינים לא הוחלפו במשך חודשים והריח העולה מהם שלא מותיר ספק לגבי הפעילות שנעשתה עליהם.
לשמחתי חדר האורחים והמשרד שלי נותרו סגורים במשך כל אותם חודשים. כמויות האבק שהצטברו על הרהיטים מעידים על כך.
אני מסתכלת בצער על הצמחייה היפה שלי שכה טיפחתי. כל השתילים נבולים.
אני מחזירה את המזוודות למבואה ועומדת לרגע לידן.
דבר ראשון, אני מחליטה, כדאי שאפתח את החלונות כדי לאוורר את הבית, וחושבת היכן להתחיל לנקות קודם.
ההחלטה נופלת על איסוף הזבל, כיוון שהריח שעולם ממנו ממש מעורר בי אצון להקיא. אם באתי לכאן עם בחילה, היא רק מתגברת.
שעה ארוכה אני מקרצפת את המטבח, מפנה את הזבל, ומשפשפת את כלי האוכל שמי יודע כמה ימים נמצאים בו.
אני שוטפת את הרצפה ומבשם חומר הניקוי מתחיל לגבור על הריחות האחרים, מחזיר לה את המראה המזמין שלה.
אני הולכת לחדר השינה מושכת את סדיני המשי והשמיכה. הבד העדין שלהם נקרע. 'אם כבר הם נקרעו,' עוברת בי המחשבה, 'מדוע שלא אקרע אותם עד הסוף.' אין ספק שזה עוזר לי לשחרר את הכעס שמצטבר בי.
את הקרעים אני דוחפת לשקית זבל שחורה וממהרת לפנות גם אותם מהדירה.
אם חשבתי שבכך נגמר הסיוט שלי, מה שמתגלה לעיני בחדר האמבטיה גורם לי להקיא.
ערימות של קונדומים בפח מתחת לכיור. ברור לי שהאחרונים היו בשימוש לפני זמן לא רב. לו רק היה לי מושג במי מדובר לא בטוחה שהייתי מסוגלת להמשיך לנקות.
כל שלושת החדרים מבריקים עכשיו. נשאר רק לנקות את הסלון., לאסוףאוספת את הקרטונים המפוזרים לתוך שקית זבל ובצער להפרד מהעציצים.
אני מדליקה נרות ריחניים ושמה מוסיקה שקטה.
סוף סוף הדיע הזמן לפרוק את המזוודות.
*
**
שעה מאוחר יותר אני חוזרת עמוסת שקיות מהמרכול מעבר לפינה, וניגשת להכין לי משהו לאכול. שעות רבות עברו מאז שאכלתי.
הנייד שלי מתעורר לחיים. על הצג מופיע שמה של ג'ולי.
לרגע אני מתלבטת אם לענות לה, אבל מחליטה שאין לי ממה לברוח.
"שכחתי אצלך כמה דברים, אני באה לקחת," היא אומרת לי.
בלי שלום, בלי לשאול אם היא יכולה לבוא כעת. "עשר דקות אני אצלך."
אני ניגשת ופותחת מעט את הדלת של הדירה כדי לאפשר לה להיכנס, הרי אין לה מפתח יותרו חוזרת למטבח להמשיך לבשל.
ברקע מתנגנת שרשרת של שירים בצרפתים שמנעימה לי את הזמן בזמן הבישול.
.
אני לא שומעת את הנקישה על הדלת, אבל את קולו הקורא: "מישהו בבית?" אני שומעת.
איני מזהה את הקול וממהרת לנגב את ידיי במגבת וניגשת לכניסה.
"מי את?" הוא שואל אותי מופתע.
"אני סופי, מי אתה?" אני שואלת.
"אני ג'ו, ג'ואי, ג'וזף, השכן בדירה ממול. מה את עושה פה?" הוא שואל.
"ואני שואלת מה אתה עושה פה?" אני עונה לו.
"ראיתי שהדלת פתוחה. באתי לראות שהכל בסדר עם ג'ולי," הוא עונה לי.
"אז אתה וג'ולי?" אני שואלת בקצרה.
"מה פתאום, אנחנו רק שכנים. מכירים מהמעלית. אומרים שלום אחד לשנייה, זהו. אז היא לא בבית?"
"ג'ולי לא גרה כאן יותר," אני אומרת לו, לא נכנסת להסברים.
"מוזר. לא ידעתי שהיא מכרה את הדירה," הוא עונה לי.
"היא לא מכרה כי…" אני לא מסיימת את דבריי כי בדיוק ג'ולי נכנסת.
"רק הגעת וכבר את מפלרטטת עם השכן?" היא שואלת אותי בעליזות.
"ג'ולי, לא ידעתי שמכרת את הדירה," אומר לה ג'ו, "עברת לגור עם המאהב שלך?"
ג'ולי מחווירה מעט אבל מיד מתעשתת. "אני חייבת לרוץ," היא אומרת. אני רואה שהיא כבר קולטת את המהפך שהבית עבר.
"אני עובדת מאד קשה, כמעט שלא הייתי כאן. מצטערת," היא אומרת.
"הדברים שלך בשקית במבואה," אני אומרת לה, מחכה כבר שתסתלק מהדירה.
"ממש עובדת קשה," מסנן ג'ו, "אז מה את השכנה החדשה?"
"אני גרה בדירה הזו כבר שש שנים, לא הייתי קוראת לזה חדשה. חזרתי הבוקר מהשתלמות בפריז."
"באמת? ואני חשבתי שהדירה הזו של ג'ולי. חשבתי שמישל בלאנש רכש לה אותה."
"מישל בלאנש?" אני חוזרת על השם. אני רוצה לומר לו שהוא אבי, אבל הוא מקדים אותי.
"כן, היא בכלל לא הסתירה את יחסיה אתו. היתה מתמזמזת אתו כבר במעלית ליד כולם," הוא אומר לי, "לא שזה עניני, אבל זה היה די דוחה."
אני נזכרת מיד במילותיה של אמא. "אם אבא שלך היה בוגד בי הייתי מרגישה בכך מיד."
"מישל בלאנש הוא אבי," אני אומרת לו בשקט.
"איזה מטומטם אני, אני כל כך מצטער," הוא אומר ומושיט יד לעברי, אבל מושך אותה חזרה כי אינו יודע מה לעשות.
"תישאר לאכול איתי?" אני שואלת אחרי שתיקה ארוכה.
"הריחות שעולים מהמטבח שלך מאד מגרים," הוא אומר.
"אבל?" אני אומרת בהבנה שיש אבל.
"בלי אבל," הוא עונה לי, "בשמחה."
*
****
**
"מה אני עושה כעת בנוגע לאמא שלי? אני חייבת לספר לה," אני אומרת לג'ו בשעה שאנחנו יושבים לאכול.
"תני לזה לשקוע," הוא אומר לי, "תשני על זה. אל תעשי שום דבר בחופזה."
"אתה יודע, ככל שהתקרבתי לניו יורק הרגשתי שיש לי יותר חוסר שקט. אפילו הרגשתי בחילה."
"אני מצטער בקשר לאמא שלך, אבל את צריכה לחיות את חייך," הוא אומר לי.
"אתה לא מבין. אני נפרדתי מבעלי בגלל שבגד בי. אמא שלי ירדה עליי שלא הרגשתי דבר. אני בטוחה שהיא תיקח את זה עוד יותר קשה ממני."
"אני חושב שכדאי שתתעמתי עם אביך. את מסוגלת?" הוא שואל אותי.
"אתה יודע מה? זה רעיון גדול," אני אומרת לו ומחייגת לאבי.
"מה נשמע אבא?" אני שואלת, "אני בבית."
"באמת?" הוא אומר ,"מתי חזרת?"
"ג'ולי לא סיפרה לך?" אני זורקת לו פיתיון.
"למה שתספר לי?" הוא מיתמם.
"חשבתי שהיא יידעה אותך שלא תוכלו להיפגש כאן יותר," אני עונה לו.
"המנוולת הזו פתחה את הפה? היא עוד תשלם על זה," הוא אומר לי בכעס.
"ג'ולי לא מעניינת אותי יותר. מי שכן מעניינת אותי זו אמא. השאלה מי יספר לה. אתה או אני?" אני אומרת מיד.
"את לא תעזי. זה יהרוס אותה," הוא אומר לי.
"מאוחר מידי. היית צריך לחשוב קודם," אני אומרת, "אני לא אוכל לחיות עם עצמי אם לא תדע. אתה או אני?"
"עדיף שאני," הוא אומר לי.
"ברור לך שאני אדע מיד. הרי ברור לך שאמא תתקשר אליי."
"אני יודע שהיה לך קשה," אומר לי ג'ו כשמסתיימת השיחה עם אבי, "עשית את הדבר הנכון."
"אין לי חשק לאכול," אני אומרת לו.
ג'ו אוסף את הכלים, רוחץ אותם ומנקה את השולחן. את שאריות האוכל הוא מעביר לכלי אחסון, ורוחץ את הסירים. כל אותו הזמן אני יושבת משותקת על הכיסא.
"בואי הולכים לבית הקפה בפינה," הוא אומר, "הם בדיוק סיימו לאפות קרואסונים עם שוקולד. התאפקתי לא לקנות תריסר."
אנחנו יורדים לבית הקפה והוא מזמין לי קפוצ'ינו בדיוק כמו בפריז, עם קרואסונים, בדיוק כמו בפריז.
"לא ירחק היום ואקח אותך לשתות קפה בשאנז אליזה," הוא אומר. רק אז אני שמה לב שהקירות של בית הקפה שאני כל כך מכירה מכוסים בתמונות מפריז.
אנחנו יושבים ומדברים שעות על גבי שעות. אני לא שמה לב שהזמן עובר. רק כאשר אני רואה את החושך המוחלט בחוץ, רק כשאני רואה שהתמונה של מגדל אייפל מאירה בנורות זעירות, אני קולטת שכבר כמעט חצות.
"אני לא משאיר אותך לבד," אומר לי ג'ו, "אני בא לישון אצלך. אני רק צריך להביא את המחשב כי אני חייב להגיש עבודה עד מחר. זו האחרונה שלי לדוקטורט."
"למה לא אמרת," אני גוערת בו, "אני בזבזתי לך שעות יקרות."
"את לא סומכת עליי? אני מבטיח לך שאסיים בזמן. אמנם לא אשן כל הלילה, אבל כמו שאמרתי לך זו העבודה האחרונה. אחרי זה אוכל לישון הרבה."
אני מציעה לג'ו שיעבוד מחדר העבודה שלי. אני מביאה לשם שמיכה ונרדמת על הספה בשעה שהוא עובד.
לקראת בוקר הוא מעיר אותי בנשיקה ומניח לפני כוס קפוצ'ינו וקרואסונים טריים.
"תפני לי מקום," הוא אומר ונדחק לצידי בשעה שאני מתענגת על הקרואסונים. ידו מקיפה את מתניי והוא מניח את ראשו על הכרית לצידי.
"סיימת את העבודה?" אני שואלת כשאני נזכרת מה אנחנו עושים כאן.
"מממ" הוא עונה לי.
"מממ זה כן או לא?" אני שואלת.
"כן," הוא אומר מנומנם.
"ושלחת?" אני שואלת.
"נו באמת. בוודאי ששלחתי. אפילו קיבלתי אישור שהתקבלה," הוא עונה לי.
אני ממשיכה לנגוס בהנאה בקרואסון ומסיימת אותו.
"אתה ישן?" אני לוחשת לו.
"כן. וחולם עלייך ועליי בפריז," הוא אומר, "אולי בירח דבש שלנו?"
אני עוצמת את עיני ועומדת שוב לשקוע בשינה כאשר מתקבלת הודעה בטלפון.
"עזבתי את אבא. נוסעת לפריז. את באה איתי?"
בר אבידן
מאמינה באהבה ©
16 יוני 2018
