"סליחה," היא שאלה את הטייס לפני שהיא עלתה לטיסה, "לאיפה אתה מגיע? רק רוצה להיות בטוחה."
"לשם," הוא ענה לה.
"לשם זה מצוין," היא ענתה, "כל עוד אתה לא נוסע אחורה אני שמחה".
"לא, שם כבר הייתי. לשם אני לא חוזר," הוא ענה וניגש למושב הטייס.
היא לא ידעה מה לקחת איתה לטיסה. כי אף פעם לא היתה שם. היא לא ידעה אם קר שם או חם. אם עצוב או שמח אבל קיוותה ששם, זה המקום הנכון בשבילה.
היא לא יכלה לחשוב יותר, המוח שלה התרוקן. החור בבטן היכן ששוכנות הרגשות, היה פתוח. כל הזמן יצאו ממנו הרגשות החוצה, לפעמים חזרו ולפעמים נעלמו.
"איפה את רוצה לשבת?" שאלה אותה הדיילת.
"במקום שאין מעליות," היא ענתה: ,"כדי שלא אתבלבל, שאדע היכן לרדת. גם לא ליד רכבות, כי אפשר להתבלבל בכיוון."
"כאן זה בסדר," הרגיעה אותה הדיילת.
"מה תשתי?" היא נשאלה.
"רק מים עם קרח. אני רוצה להשאר צלולה," היא ענתה.
"רציתי רק לברר ששם האנשים מדברים," היא המשיכה, "אני לא אוהבת שתיקות. זה מעיק לי."
הטיסה החלה והיא ראתה שהם נוסעים בכיוון הנכון. באמת לא עברו דרך מעליות, ולא לצד רכבות. הם עברו מעל פנסילבניה היפה, ורגשות השמחה קפצו מתוכה ונצמדו לחלון, נופפו לשלום.
היא לא ידעה כמה זמן נמשכה הטיסה. היא היתה ערה וישנה. ישנה והתעוררה. היא פקחה את עיניה וראתה מבעד לחלון לבבונים אדומים עולים מעלה מעלה ומיד ידעה. היא הגיעה למקום הנכון.
כשנחת המטוס, היא הביטה מסביבה וראתה שלט בצבע ורוד מסטיק:
"ברוך בואכם לאי ה……"
בר אבידן ©
על כנפי הדימיון
כל הזכויות שמורות